ריפטייד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ריפטייד
מכר
אלפי
עותקים
ריפטייד
מכר
אלפי
עותקים
4.6 כוכבים (153 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2737מקורי
ספר מודפס
4959מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
תאריך לסיום המבצע 01/07/2025

עוד על הספר

  • הוצאה: בוקטיק
  • תאריך הוצאה: יוני 2019
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 449 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 29 דק'

ניתן לרכישה גם ב -

תקציר

"בבוקר האחרון של סוף חייך כמו שהכרת אותם, השמש לא מרמזת על מה שעתיד לבוא, גם לא השמיים המתבהרים או הרוח הקרירה שמפרידה את הלילה מהיום."
 
אהבת הנעורים של דילן רייס לריף טיילור, גולשי גלים בני שש־עשרה, נקטעת בשל אסונות טרגיים שפוקדים את חייה.
 
שמונה שנים לאחר מכן, כשהיא נושאת רגשי אשמה וחרטה, מנסה דילן להמשיך את חייה הרחק מהבית ולכפר על מעשי העבר כיועצת גמילה לבני נוער. ביקור בעיר הולדתה מאלץ אותה לבחון את מערכת היחסים שלה עם הגבר שבחייה ומעמת אותה עם האיסור שכפתה על עצמה, עם מכאובי העבר ובעיקר עם אהבת נעוריה.
 
"ריף טיילור הזכיר לי אֵבֶל  וחורבן, אבל הכיר לי צורך שלא ידעתי שקיים בתוכי והצית אש ששכחתי מקיומה".
 
אוריה מימון כהן, בת 35, עורכת דין ומנהלת השיווק ב"תבליני מימון" וב־"maimon's אפיה", נשואה ליניב ולהם שלושה ילדים: אמרי, יהונתן ואלה.
 
'רִיפְּטַייד' הוא ספרה השני. ספרה הראשון נקרא 'ארמונות בחול'.

פרק ראשון

פרק 1
 
Don't Panic
 
אביב 2008
הזיכרון המוחשי הראשון בחיי אינו מטיול על חוף הים עם אבא או חיבוק שממש הייתי צריכה מאימא. הזיכרון המוחשי הראשון שלי הוא מהמפגש הראשון עם אֵמִי בארגז החול בפארק ליד חוף סאן קרלוס, במקום שבו המגלשה תמיד החלידה, ואימא שלי נהגה לומר שזה בגלל הלחות והמלח מהים.
"את נראית כמו פוקהונטס," אמרתי לה, בזמן שהעבירה חול דרך המסננת האדומה, ושערה הכהה התבדר מהרוח.
אף שהשיער שלה היה קצר יותר משל פוקהונטס, והיא גם לא לבשה שמלה עם רצועת כתף אחת, העיניים המלוכסנות והעור הכהה גרמו לה להיראות בדיוק כמותה.
"ולך יש נקודות מוזרות על הפנים," היא ענתה, ונדמה היה שהנקודות המוזרות שמפוזרות על האף ועל הלחיים שלי העסיקו אותה כבר זמן מה והיא רק חיכתה לרגע שיזדמן לה לומר זאת.
"הן נקראות נמשים, ואבא שלי אומר שזה בגלל שהשמש מנשקת אותי בכל פעם שאני יוצאת מהבית," מיהרתי להסביר וזרקתי מבט חטוף לעבר אימא שלי, שקראה איזשהו רומן על הספסל. אמי צמצמה את עיניה בחוסר הבנה ובספק מובן, אבל במקום לומר לי שאבא שלי ממציא וששמש בכלל לא יכולה לנשק, כמו שחשבתי בעצמי לפעמים, היא הנהנה והמשיכה להעביר את אצבעותיה על המסננת, כך שמצידה השני נפלו גרגרי חול.
מאותו רגע בפארק, שהמתקנים בו היו תמיד חלודים או רטובים מצבע, היינו אמי ואני בלתי נפרדות. הלכנו לאותו הגן, ולאותו בית הספר, וגרנו במרחק רחוב אחד זו מזו. לא היה יום שבו לא נפגשנו. אולי חוץ מחופשות הקיץ הארוכות, שנהגנו לנסוע אליהן מדי שנה, וגם אז הייתי שולחת לה גלויות מכל עיר שאליה הגענו ומתקשרת בכל הזדמנות שהייתה לי.
זאת הסיבה שאף שידעתי שאמי קרוב לוודאי בסדר, שהיא בטח סתם מותחת אותי ותכף אגלה את שערה הכהה מתחת למים, רסיס של פחד התעצם ומילא חלק גדול בבית החזה שלי, כשעיניי חיפשו אותה מצד לצד בלב הים.
לא הייתי צריכה לשכנע אותה לקפוץ איתי מהמצוק המטופש!
אמי היא ההגיונית בינינו, זו שמשכנעת אותי לא להבריז מהשיעור ומתעצבנת כשאני מותחת אותה. זה מה שזה - זו מתיחה והיא כבר תופיע, שיננתי במוחי ונשבעתי להרוג אותה ברגע שתעשה כן. שחיתי בצלילה לחפש אותה, וכשראיתי את הסלעים הגדולים הצמודים למצוק התפללתי בכל ליבי שלא אמצא אותה מרוסקת לידם. כמה מטופש זה היה.
אמי מעולם לא הייתה מוצלחת ביכולת לכוון את עצמה. כשהיינו בנות שמונה היא למדה לראשונה לגלוש מקרי, אחי הגדול, וכבר אז הוא טען שהיא מקרה אבוד. זה אכזב אותי, כי עליי אמרו שאני גולשת מלידה, ורציתי שגם היא תהיה. ימים שלמים העברנו בים כששתינו שוכבות גחון על הגלשן, ואני מסמנת לה מתי לנתר ולרכוב על הגל.
"עוד לא... עוד לא... עוד לא, אמי!" הייתי נוזפת בה כשראיתי בזווית את הברך שלה מתקפלת בחוסר סבלנות, לפני שהגל תפס מספיק עוצמה. "עכשיו!" זעקתי כשקיפצתי ונעמדתי על הגלשן, הטיתי את ראשי לוודא שהיא עושה כמותי.
לרוב היא לא עשתה.
במשך השנים היא די השתפרה. למדה מתי לנתר, איך לכופף את גופה, למדוד את המרחק בין הגלים ולאמוד את הגובה. הגלשן הפך להיות חלק מהגוף שלה, והים חלק ממנה, בדיוק כמוני.
"אֵם!!!" קולי הדהד ושב אליי בחזרה מהמצוק העצום. "אמי!!!" הסרעפת שלי בערה מהזעקה ששאגתי מתוכי, ואותו קול שניסה לשכנע אותי שהיא מותחת אותי, כמו שעשיתי בעצמי עשרות פעמים לפני כן, נדחק הצידה, והיסטריה תפסה את מקומו. השתקפות השמיים הבהירים גרמה למים להיראות כמעט שקופים, אבל חוץ מצמחים, סלעים ודגים שהתגלו מתחתיי לא היה זכר לאמי.
"צאי, צאי מאיפה שתהיי."
המשפט שנהגנו להשתמש בו במשחק המחבואים הפך לקוד עבורנו, כמו מילת ביטחון שכוונתה הייתה - די עם הבולשיט. כשרבנו, ואחת מאיתנו רצתה להשלים עם השנייה, שלחנו את זה כהודעה. גם כשהתגנבנו זו לביתה של זו בשעת לילה מאוחרת או כשאמי התריעה בי להפסיק למתוח אותה. אולם באותו רגע רק השקט המצמית שרר באוזניי.
תוך שבעטתי ברגליי וחתרתי בידיי כדי לשמור על ראשי מעל המים, ולמרות הבהלה והנשימות הקטועות שלי, הרגשתי את הבכי עושה את דרכו מהבטן ומעלה, מצר את קנה הנשימה שלי ושולח דמעות לעיניי.
"אמי," שחררתי יפחה ושחיתי לכיוון שובר הגלים, כששמעתי צחוק גדול מאחוריי. הצחוק המקרטע שלה, שנשמע כמו מצמד תקול ברכב, היה הצליל הענוג ביותר שיכולתי לשמוע באותו רגע, אבל בו זמנית בעבעתי מזעם, שהתפשט ומצא פורקן בחום שנפלט ממני.
הסתובבתי ומצאתי אותה. התאבכות הגלים עטפה את גופה המיטלטל מרוב צחוק. השיער הכהה שלה התפזר סביבה וצף על פני המים, כשהיא נשכבה לאחור בנחת, ונעלם שוב בתוך המים כשהחלה לחתור על גבה.
"זה לא מצחיק!" דמעות החלו לבצבץ בזוויות עיניי, לכן הסטתי את מבטי ממנה.
"זה דווקא מצחיק מאוד." צחוקה המתגלגל רדף אחריי, כשהמשכתי לשחות עד שהגעתי לשובר וטיפסתי עליו. התיישבתי בקצהו, ורגליי השתלשלו ממנו. הסדרתי את הנשימה ונמנעתי מלהסתכל לכיוונה. ניסיתי להחניק את הבכי, אבל כעסתי כל כך עד שהוא השתלט עליי ויצא ממני ביבבות כנועות. "דילן, סתם צחקתי איתך."
היא התיישבה לידי והניחה ראש על כתפי. היא נהגה למתוח אותי כל הזמן, אבל מעולם לא חששתי לחייה כמו באותו יום, מעולם לא נאלצתי לדמיין, גם לא לרגע, איך ייראו החיים שלי בלי אמי, הנשמה התאומה שלי.
המחשבה הייתה בלתי נסבלת.
"אף פעם לא בים, בבקשה." הסתובבתי אליה בתחינה והבטתי עמוק בעיניים הכהות שלה. אמי הכירה אותי טוב מספיק כדי לדעת שהתחנונים לא אופייניים לי. הייתי ידועה כעקשנית כמו פרד וסלחנית בערך כמו שהיה סביר למצוא דג באמצע המדבר. לא האמנתי בהזדמנויות שניות, ויש שיאמרו, כלומר אימא שלי תאמר, שאני גאוותנית.
"את צריכה לדעת מתי לוותר," הייתה אומרת כשהתווכחנו, והמבט בעיניים הירוקות שלי היה חודר לעיניה במלחמה מי תמצמץ ראשונה.
מהרגע שנולדתי, לפני שש־עשרה שנים, ביליתי בים כמעט מדי יום. לא יכולתי לדמיין את חיי בלעדיו. ריח המלח, תנועת הגלים, רחש האדוות ותחושת האבנים הקטנות שנדבקות אליי בעקשנות עד הבית. המקום היחיד שבו המחשבות שלי הסתדרו והלב שלי נותר שלם היה על הגלשן, כשהפכתי לאחד עם היריעה הכחולה המהפנטת. אולם למרות היופי של המקום האהוב עליי בעולם כולו, נוכחתי להכיר את הצד האכזרי שלו. ראיתי איך היופי הזה הופך למפלצת חסרת רחמים שבאה במשימה למחוק. ראיתי אנשים מאבדים את אהוביהם בתוך הכחול הזה, איך הוא הופך לשחור חסר מעצורים, לוקח אנשים או גרוע יותר - שואל ומחזיר אותם בגוף שאינו שלם ובנפש פצועה, עד שלא נותר מהם דבר.
"מבטיחה." היא הנהנה והבטיחה בעיניים מלאות חרטה.
"אימא שלך ממש תכעס עלייך." קולה הגבוה של אמי הפך רציני תוך כדי הצחקוקים שלנו כל הדרך הביתה.
"אבל מרחתי קרם הגנה, אני נשבעת," התגוננתי והתאמנתי בקול המשכנע שלי.
"את יודעת מה אימא שלך אומרת," אמי קטעה את המחשבות שלי, "כל ארבעים דקות, אחרת זה נשאר במים ולא על הגוף שלך," חיקינו את אביגיל רייס בהתאמה והמשכנו לצחוק. קינאתי באמי על הגנים האינדיאנים ועל העור השחום שלה שאינו נצרב לעולם, בניגוד לעור החיוור שלי שהופך ורוד ומנומש ברגע.
הרחוב כבר החל להחשיך ונעשה שקט, כשצעדנו על כביש האספלט הריק ממכוניות. ריח הים עוד נישא באוויר, ושאון הגלים הפר את השקט. אור חלוש בקע מהבתים המטופחים המשקיפים אל הים, עמוסי חלונות מרצפה עד תקרה, ורחש הצמחייה השוטה מימין רימז על הרוח המגיעה מהים.
נפרדנו כרגיל בפינת הרחובות ביץ' וואי וסי פואם והתכוננתי כל הדרך להטפות של אימא שלי על הכתפיים השרופות שלי, האף האדום והקרקפת הוורודה תחת השיער הבלונדיני.
אני כבר בת שש־עשרה, את לא יכולה לומר לי מה לעשות, הייתה טענת ההגנה הראשונה שלי, והשנייה הייתה האשמה כלפיה - את הגנים ההולנדיים קיבלתי ממך, אני לא אשמה שבאירופה אין מספיק שמש.
דמיינתי איך היא מגלגלת את העיניים ולא טורחת אפילו להגיב לי. איכנס לחדר ואטרוק את הדלת, קרי יבוא לחדרי אחרי עשר דקות, כמו הבן הבכור המושלם שהוא, ויאמר לי שאימא בסוף תאסור עליי ללכת לים ושיש סכנות כמו סרטן העור, חלילה. ובלי קשר, שהשמש הורסת את העור, וכדי שלא איראה זקנה כבר בגיל שלושים כדאי לי להישמר. הוא יאמר זאת תוך שהוא מגחך ומעווה את פניו כפני זקנה.
עליתי את ארבע המדרגות המובילות לבית שלי ונשמתי עמוק. פתחתי את הדלת לקולות שעלו מהמטבח. הנחתי את התיק ליד המדרגות המובילות למעלה ופסעתי לכיוונם.
"היי, חיכינו לך." אימא שלי נעצה בי מבט זועף. צמצמתי עיניים בחשש, ממתינה להטפות. "למה יש לך טלפון, אם את אף פעם לא עונה?" שאלה מבלי להמתין לתשובה.
אבא שלי חייך חיוך מנחם, ריכך במעט את הנזיפות האופייניות לה ונשק לי במצח בדרכו להניח את קערת הסלט על השולחן.
"אני מקווה שאת רעבה," אימא שלי הגישה את האוכל אל השולחן בפינת האוכל ועיקמה את אפה הסולד.
"אולי עדיף שאתקלח קודם?" הצעתי, והיא הניפה ידה בביטול.
"זה לא שאף פעם לא אכלת, כשהחול עוד דבוק לגופך, דילן," קרי עקץ והוסיף, "תתקלחי אחר כך. מחר אימא ואני נוסעים."
הסיור של קרי באוניברסיטת לוס אנג'לס, שם הוא אמור להתחיל ללמוד בסתיו, נקבע למחרת בצהריים, לכן התיישבתי במקום להתווכח. אימא שלי לא אמרה מילה על העור השרוף שלי, והודיתי על כך לאור העמום שמעל לשולחן האוכל. קרי ישב לידי ובחן את כתפיי בדאגה, אבל לא אמר דבר. ידעתי שזה יגרום לי לסבל ואולי באמת הייתי צריכה להיות אחראית יותר ולהימרח מדי פעם, אבל מאז ומתמיד נהגתי לשכוח את עצמי בים.
"אז איך היה בים? מה שלום אמי?" אימא שלי שאלה כשפרסה את הלחם והעבירה את הסלסלה בין כולם. קולה היה מלא בביקורת ולא הייתה בו שמץ של דאגה. לקחתי פרוסת לחם ומעט סלט.
"כיף," עניתי בתמציתיות והחסרתי נשימה לרגע לזיכרון המתיחה המטופשת של אמי. כמובן שלא שיתפתי בזה את ההורים שלי, כיוון שאימא שלי גם ככה דאגה בכל פעם שהייתי בים.
"אז מתי אתם יוצאים מחר?" שיניתי את הנושא.
"מוקדם בבוקר," שניהם ענו בהתלהבות. "קבענו סיור לקמפוס בשעה שתיים בצהריים, ויש הרצאה של ראש החוג לביו־רפואה בשעה ארבע," קרי פירט בהתרגשות.
"ולוק ודיאני?" שאלתי, כי ידעתי שגם לוק, אחיה של אמי והחבר הכי טוב של קרי, נרשם לאותה אוניברסיטה.
"הם מצטרפים אלינו, אבל ללוק יש הרצאה בפקולטה להנדסה," אימא שלי הסבירה בשביעות רצון.
"מה את רוצה שנעשה בזמן האיכות המשותף שלנו ביומיים הקרובים? חשבתי על מסיבה לכל השביעיסטים או מסע קניות מטורף," אבא שלי אמר ברצינות מוחלטת וחיכיתי שפיו יתעקל לכדי חיוך.
"מצחיק, אבא." חייכתי ודחפתי חתיכת עוף לפי, הפניתי את מבטי לעיניים המתגלגלות של אימא שלי. היא תמיד אמרה שאבא שלי מפנק אותי יותר מדי ובגלל זה אני ככה. אף פעם לא שאלתי למה היא מתכוונת בככה. אני מניחה שפשוט לא הייתי קרי. הילד הצייתן, שנשאר בבית יום לפני מבחן והולך לישון בשעה קבועה. זה לא שקרי נמנע מבילויים או השתטויות בזמן שהיה עם חבריו, אלא שאימא שלי לא ידעה על כך.
"תסתפקי בארוחת ערב נחמדה עם הזקן שלך?" חיוכו של אבא שלי העיר אותי מהמחשבות.
"אני אשמח," התוודיתי בכנות ובירכתי על ההזדמנות לבלות איתו. אבא שלי היה מהנדס בכיר בחברת הייטק בעמק הסיליקון ועבד שעות ארוכות. הוא הרגיע את אימא ואמר שיגיע מוקדם ביומיים הקרובים כדי להיות איתי, וזה שימח אותי מאוד. אבא ואני חלקנו טעם דומה בספרים ובמוזיקה, אהבה משותפת לים ואת אותו הומור עוקצני.
"קבענו," הוא הכריז וחייך אליי בשביעות רצון.
עזרתי לאימא שלי לפנות את הכלים מהשולחן, כשאבא שלי העמיס את מדיח הכלים. קרי עלה למעלה. טיפסתי בעקבותיו מייד אחרי שראיתי שההורים שלי התיישבו על הספה והדליקו טלוויזיה. הבחנתי מהמדרגות בזווית עיני באבא שולח יד לעבר ידה של אימא שלי. הוא הניח אותה בחיקו והרים את רגליו על שולחן הקפה. זה הטריף את אימא שלי, אבל היא מעולם לא אמרה לו דבר כדי לא להרוס את הרגע שלהם.
"אהבה היא לא מה שעושים כדי שיהיה טוב, אלא מה שלא עושים," אבא שלי נהג לומר כחצי בדיחה בתגובה לתלונה שהוא נמנע מלהשמיע באוזני אימא שלי על הנטייה שלה לשנות את סדר הדברים בבית. הוא התרגל להיכנס הביתה כשהספה פונה לכיוון האחר וללמוד בכל פעם מחדש היכן קעריות המרק. "אימא שלך אוהבת לשנות, ואני מתרגל נורא מהר, למה שאהרוס לה את זה?"
"אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה בילינו ככה רק את ואני." החיוך של אבא שלי נפרש על פניו, כשטיילנו יד ביד על החוף. ניתקתי אותה ממנו כשרכנתי ללטף את הלברדור השחור שנצמד לרגליי וליקק אותי.
"אתה כזה מתוק." ליטפתי את אוזניו, והוא כשכש בזנבו בתגובה. עיניי התרוממו לילדה זהובת השיער שרצה לעברו עם הרצועה בידיה.
"אבא, תפסתי אותו!" היא צעקה לאחור בהתרגשות, בעודי עוזרת לה לחבר את הרצועה לקולר שעל צווארו.
"הכלב שלך מתוק אמיתי." ליטפתי אותו שוב, רגע לפני שהוא משך אותה לכיוון המים, והיא הספיקה לומר תודה מהירה.
"את זוכרת שהיינו באים לכאן כשהיית בגילה? לא יכולתי להוציא אותך מהמים!" אבא שלי הביט על הים ונשם עמוקות את ריח המים.
"אני זוכרת."
"יכולתי רק לחלום על טיול על החוף איתך. היית בתוך המים מהרגע שהגענו ועד הרגע שחזרנו הביתה." הנהנתי ונזכרתי בהורים שלי קוראים לי לצאת לשתות, למרוח עוד קרם הגנה, לאכול שלגון קרח או לשחק עם קרי.
מעולם לא יצאתי.
"קרי היה מתחנן אלייך שתצאי לבנות איתו ארמונות או לשחק בכדור." הוא צחק, ונזכרתי במבט הכועס בעיניו, כשהייתי משפריצה מים עד שהמבנים שלו היו מתמוססים אל תוך עצמם.
"זה לא השתנה, אתה יודע." חוץ מהעובדה שהיום אנחנו כן זוכים לטייל על החוף, אני עדיין אוהבת את הים וצריכה אותו כמו אוויר לנשימה.
"אני יודע," הוא הטה אליי את גופו ובהה בחול, "ואני אוהב את זה שאת אוהבת את הים. קיבלת את זה ממני." הוא חייך, ועיניו הירוקות התכווצו בצדדים. "אבל בשנה הבאה גם את תלכי לקולג', והגיע הזמן שתתחילי לחשוב ברצינות על העתיד שלך."
הבטתי בעיניו הרציניות וחיכיתי שיצחק. לא כי העתיד שלי לא היה לו חשוב אלא כי הוא מעולם לא ניהל איתי שיחה כזאת רצינית. זה היה התפקיד של אימא שלי – להחמיץ פנים, להלחיץ ולהשבית שמחות. אבא היה הנפש החופשית, שדגל במציאת הדרך בעצמנו ובצבירת חוויות. תמיד חשבתי שאם היה מוצא את עצמו עם מישהי פחות חולת שליטה מאימא שלי הוא היה חי בקרוואן ומגדל את ילדיו במעבר מחוף לחוף כמו נווד.
"אין לי מושג מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה," חייכתי במבוכה, "אני מסתדרת מעולה בבית הספר, והציונים שלי טובים, אבל אין משהו שבאמת סוחף או מסקרן אותי כמו הים." הסטתי את עיניי לגלים שאהבתי כל כך מתנפצים אל החוף.
"את עוד תמצאי את הפינה שלך, רק תני לזה קצת מקום בחיים שלך. נסי להיפתח לתחומים חדשים."
ידעתי שהוא צודק, לכן לא מיהרתי להתווכח ולהגן על התחביב שהפך להיות מרכז חיי.
"אימא שלחה תמונות." אבא הציג בפניי את מסך הטלפון הנייד שלו, ועליו תמונה שלה ושל קרי יחד עם דיאני ולוק. הם עמדו לפני קיר לבנים אדום, שעליו תלוי שלט גדול ובו כתובות ראשי התיבות של אוניברסיטת לוס אנג'לס.
"נראה שהם ממש נהנים," אמרתי בכנות והחזרתי לו את הנייד.
"אני לא יכול לחכות כבר שנלך יחד לסיור קולג'ים בשנה הבאה."
היה ברור לו בדיוק כמו שהיה ברור גם לי שאין אף אדם אחר בעולם שהייתי רוצה לחוות את זה איתו. לאבא שלי ולי תמיד היה קשר מיוחד. קרי דומה מאוד לאימא שלי ברצינות שלו ובמחויבות שלו לדברים. גם קרי אהב מאוד לגלוש, אבל לא הניח לזה להיות הדבר העיקרי בחייו.
אני דומה לאבא שלי גם במראה החיצוני וגם בהתנהלות היום־יומית. באופן שבו אנחנו מקבלים החלטה בהתבסס על תחושות בטן ולא באמצעות ניתוח, ובעיקר בדרך שבה אנו מסתכלים על נקודת הנחיתה עוד לפני שהתרוממנו. בדיוק כמו בגלישה.
רצפת העץ במסעדה הרעישה בכל פעם שמישהו דרך עליה, ותמונות של דגי ענק שהצליח לצוד בעל המסעדה עיטרו את הקירות. המעקה אשר כיתר את המרפסת התקלף מעט אך השרה אווירה כפרית וחמימה.
"אז מה איתך, שמש שלי, יש מישהו מיוחד בחייך?" אבא שלי שאל, כשסיימנו להזמין והמלצרית עזבה. נענעתי בראשי לביטול, וכשחיוך קטן עלה על שפתיי, הוא הניח סנטר על ידו במבט סקרן.
"ממש לא, אבא. אתה לא הולך לעשות לי שוב את השיחה על 'הניצוצות', נכון?" אותן ניצוצות שהוא ואימא שלי מספרים שהרגישו כשנפגשו בפעם הראשונה כשהיו רק בני שתים־עשרה.
אימא שלי, משיקגו במקור, הייתה מגיעה בחופשות לסבתה בסן פרנסיסקו, שגרה בשכנות לאבא שלי. שניהם נהגו לספר שברגע שנפגשו, חדר המדרגות החשוך נמלא באור, מטאפורית כמובן, והלב שלהם רקד בחזה. מאז הם חיכו לכל חופשת חג ולכל חופשת קיץ כדי להיפגש שוב. רק כשהיו בני עשרים ואחת העזו להתוודות על הרגשות שלהם, ומאז לא נפרדו.
"רק אם תרצי." הוא חייך ולגם מכוס היין הלבן הצונן.
"אוותר," הצהרתי בלגלוג ולגמתי מכוס המים.
"אני יודע שאת עדיין צעירה, דיל, אבל את כמוני, מרגישה בעוצמה. אני יודע שבקרוב תפגשי מישהו שיגרום לך להרגיש כך."
"ניצוצות," חזרתי על דבריו בגיחוך, והוא הנהן.
"בדיוק. ניצוצות."
"אני אוהבת אותך מאוד," אמרתי ברצינות מוחלטת והנחתי את כף ידי על ידו, "אבל בכל פעם שאתה מתחיל לדבר על ניצוצות ורגשות..."
"בסדר־בסדר," הוא קטע את המשך המשפט שלי. רציתי לומר לו שהוא נשמע קצת משוגע, "רק תדעי שאת יכולה לספר לי, כשזה יקרה לך."
"אני יודעת," חתמתי את השיחה.
מאוחר יותר באותו ערב אספתי את אמי ברכבי, והלכנו למדורה בחוף דל מונטה עם יתר בני המחזור שלנו. חלק מהשמיניסטים גם הצטרפו, וכמויות האלכוהול שהיו שם לא ביישו מלחים אירים. שלא לדבר על החשיש.
"אבא שלי יהרוג אותי, אם יריח עליי אלכוהול," אמי סירבה לבקבוק הבירה שהציע לה ג'וש.
לקחתי את הבקבוק שג'וש הגיש לי, וצליל הקשת הבקבוקים שלנו נשמע לרקע צהלות של כמה עשרות תיכוניסטים. הלשון של ג'יידן פרי, שהגיעה למדורה לבושה בשמלת מיני לבנה, הייתה תקועה עמוק בתוך הפה של בראד, רכז הפוטבול, והיד שלו הייתה תחובה בין הרגליים שלה. יתר שחקני נבחרת הפוטבול נענו לאתגר ונכנסו למים הקפואים כשהם עירומים לגמרי. תהיתי אם הטיפשות באה עם רוחב הכתפיים. גיחכתי בשעשוע לקול הצרחות האיומות שלהם, כשגופם פגש במי האוקיינוס.
"את באה?" סימנתי לאמי בראשי לעבר המים. העברתי את הג'וינט לג'וש ופרמתי את כפתור הג'ינס שלי. "דיל, את לא נכנסת!" אמי קבעה, כשהסרתי את החולצה שלי.
"למה לא?" אמי מכירה אותי טוב מדי בשביל לחשוב שאוותר על טבילה לילית. היא הפנתה את מבטה לעבר ג'וש וחיפשה חיזוק בעיניו.
"אל תכניסו אותי לזה," הוא הרים את ידיו באוויר.
"המים קפואים, הים סוער ואת שיכורה. כמה כאלה שתית?" היא הניחה את ידיה על מותניה.
הטיתי את סנטרי אל בקבוקי הבירה שנחו על החול לידי, "שניים או שלושה... אני לא ממש זוכרת, אבל אני בסדר לגמרי, נשבעת!" הנחתי יד על ליבי ורצתי למים בלי לחכות לתגובה שלה.
כשחזרתי, לבשתי את הבגדים שלי והתיישבתי ליד המדורה כדי להתחמם. ג'יידן ישבה על אבן גדולה ועיניה לא עזבו את קו החוף, המקום שבו עמד בראד ותמך בכל מעודדת שיצאה מהמים. עיניו המבחילות ליטפו את גופה של אמי כשזו חלפה על פניו. שיכורה או לא, בבגד ים או בחליפת אימונים אמי נהגה למשוך תשומת לב כמו פיל בפנסיון לכלבים. מעבר לעובדה שהייתה יפהפייה, תערובת של אימה האינדיאנית ואביה האנגלי, היא הייתה מלאת אנרגיה וטוב לב. אף פעם לא כעסה על אף אחד, לא נפגעה מדברים שהמעודדות הקנאיות אמרו עליה או מביקורת של המורה לאנגלית על העבודה הבינונית שלה. מבחינתה - אין אנשים רעים, יש אנשים שרע להם, והיא סירבה להישאב לרוע שלהם.
לקראת חצות, אחרי שכולם התפכחו, המסיבה החלה להתפזר, ואמי פיהקה באינטנסיביות. צליל התנעת הרכב הפר את הדממה. אמי השעינה את ראשה לאחור ובהתה בחושך שעטה הרחוב.
"את מאמינה שבעוד שלושה חודשים נהיה שמיניסטיות?" קולה היה גבוה מהרגיל, והעייפות ניכרה בו. חייכתי, ואוויר נמלט משפתיי.
באמת לא האמנתי, הרגשתי עדיין כמו אותה ילדה זהובת שיער ומוזרה שמסתובבת עם דיסק־מן ואוזניות ברחובות מונטריי וגולשת עם אביה ההיפי בשעות הבוקר המוקדמות, כשעדיין חשוך.
עם המחשבה הזו נכנסתי הביתה והלכתי לישון.

עוד על הספר

  • הוצאה: בוקטיק
  • תאריך הוצאה: יוני 2019
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 449 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 29 דק'

ניתן לרכישה גם ב -

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
153 דירוגים
109 דירוגים
33 דירוגים
6 דירוגים
3 דירוגים
2 דירוגים
6/3/2023

ספר פשוט מהמם ואני לא מאמינה שלקח לי כל כך הרבה זמן להגיע אליו. כתוב באופן מופלא, אין דרך אחרת לתאר את זה. מספר סיפור מרגש והפתיע אותי יותר מפעם אחת. פשוט מהמם.

2
12/8/2024

כתוב טוב סיפור מוצלח אין מצב לפספס אותו

1
30/10/2023

מושלםםם ריתק אותי כבר מההתחלה

1
25/7/2023

מרגש ומהמם

1
27/1/2023

ואווו איזה ספר מושלם. פשוט מצוין!! מומלץ מאוד. הוא מעולללהה!!!

1
12/4/2025

ספר מעולה, כתיבה קולחת, היה קשה לעצור באמצע!

26/2/2025

אמאלה איזה ספר מושלם, סיפור כ"כ נוגע בלב עמוק, כתיבה כ"כ סוחפת, מרגשת, ממלאת את הלב בכל גווני הרגשות, בכי, עצב, שמחה, התרגשות....🩵 וחשק ענק לגור על הים ולהתחיל לגלוש 😂

19/1/2025

איזה ספר מרגש. כל כך הרבה עוצמות וכאב שאי אפשר להניח לרגע. יש קצת מריחה של הסיפור אבל עדיין - שווה כל מילה ודף.

22/5/2024

ספר מרגש , איזה כיף שבסוף האהבה תמיד מנצחת❤️

2/3/2024

מושלם!

1/12/2023

מושלם

1/7/2023

עצוב ומקסים,

25/1/2023

ספר יפה

8/1/2023

וואווו מדהים קראתי בנשימה אחת אי אפשר להוריד את העיניים מהספר!!

6/1/2023

איזה ספר מקסים!!

3/1/2023

מהמם!!

2/1/2023

מדהים תודה

30/12/2022

וואו, איזה סיפור מטלטל!!! מדהים, סוחף, מרגש, מפתיע. שאפו!

21/11/2022

מצוין!

31/10/2022

אחד הספרים האהובים עליי וחובה לשים אצ קולדפליי ברקע אם היו יותר כוכבים היה מקבל

31/10/2022

וואוו, מרגש, עצוב, שמח ומלא באהבה

15/10/2022

מרגש ומושלם

6/10/2022

מקסים, סוחף, כואב, מרגש

14/9/2022

מהמם. סיפור מקסים על חברות, אובדן, כאב, ואהבה חסרת גבולות שעומדת בכל מבחני הזמן. הייתי רוצה שהגיבורה תהיה קצת יותר חזקה מנטלית, ופחות מופנמת מבחינת הדברים שעוברים עליה. חוץ מזה, ספר מהמם ממליצה בחום.

12/9/2022

הרבה זמן לא נהנתי ככה מקריאת ספר. הכתיבה של אוריה סוחפת וריף הרג אותי ברכות שלו 🤭 סיימתי לקרוא תוך שעות בודדות! ממליצה בחום ❤️

11/9/2022

מעולה

3/9/2022

וואוו. זה כל מה שאני מצליחה לומר על הספר הזה...

30/8/2022

מעולה!

27/8/2022

פשוט נפלא, זורם, כתוב כל כך יפה, עלילה שמרקמת כל כך חכמה, אבהתי, מומלץ בחום ♥️

27/8/2022

ספר מהמם! סוחף ומרגש.מומלץ

25/8/2022

אהבתי

20/8/2022

ספר פשוט, צפוי ועם זאת יפה

19/8/2022

מקסים! נשאבתי לתוך הספר, איזה דמות חזקה! אהבתי

16/8/2022

מעולה

16/8/2022

וואו איזה ספר מושלם

14/8/2022

קולח מאד והעלילה מתפתחת יפה. אהבתי

12/8/2022

מעולה!! לא יכולתי להניח עד שסיימתי לקרוא

12/8/2022

פשוט מעולה!!

11/8/2022

נהדר. מכאיב ומרגש עד דמעות. כתיבה נהדרת. מומלץ.

10/8/2022

ספר מדהים נהנתי מכל רגע

10/8/2022

ספר עמוק, כואב ויפהפה ממליצה בחוםםםם

7/8/2022

ספר מדהים. עוצמתי. מומלץ בחום

1/6/2022

ספר כייפי וקליל

15/2/2022

מעולה, כתיבה מעולה, זורם, בכיתי, צחקתי, לא יכולתי להניח את הספר

1/2/2022

מצוין. קצת צפוי. השירים המילים המוזיקה הופכת את הקריאה לחווי

17/1/2022

מעולה. מומלץ חום

25/9/2021

וואוו, ספר מרגש, לא יכולתי לעזוב אותו לרגע, ממליצה מאוד

13/9/2021

ספר מהמם! סוחף לא הצלחתי לעזוב לרגע , לא רציתי שיגמר

14/6/2021

מקסים ומרגש,דמעתי יותר מפעם אחת

9/4/2021

ספר מעולה. נהנתי מאוד. סיפור מקסים, קצת מכל דבר.. התרגשתי, בכיתי, שמחתי. לא יכולתי להניח אותו מהיד. תענוג.

13/3/2021

קסום,מרגש,אמיתי

13/2/2021

מקסים ופשוט יפה

6/2/2021

בהתחלה לא התחברתי לצורת כתיבה ועל כך שזה רומן נעורים,המשכתי לקרוא בכוח ונשאבתי לסיפור המקסים. ומאז לא הנחתי אותו. מומלץ בחום

4/2/2021

ממכר בטירוף. אי אפשר להוריד מהידיים

25/1/2021

נהנתי מכל אות ואות הספר כתוב מקסים סוחף תרתי משמע . אוריה את אלופה❤

17/1/2021

וואו וואו וואו! נהנתי מכול רגע קראתי אותו בכמה שעות הספר לא ירד לי מהיד. הספר כתוב נהדר. והווו ריף טיילור! מה יש להגיד.....? מושלם פשוט מושלם. אהבת נעורים קורעת לב, שוברת לנו את הלב ומחברת לנו אותו מחדש! הסוף טוב. ויש אפילוג רק חבל שאין פרק בונוס אחרי האפילוג, אפילוג שני. לא נחוץ אבל הייתי רוצה אחד כזה🤷🏻‍♀️

8/11/2020

נהנתי מכל רגע

20/10/2020

מהמם

17/10/2020

הרבה זמן שקלתי לקרוא, מזל שהגעתי אליו. מקסים

10/10/2020

התחיל כסיפור למתבגרים אבל קיבל תפנית אחרי פרק או שניים. הסיפור סחף אותי עד הזדהות טוטאלית עם דילן. בכיתי, צחקתי, התאהבתי בריף ואפילו התמכרתי לקולדפליי ;)

9/10/2020

ספק מעולה!

22/9/2020

ספר מרגש ונוגע

12/8/2020

בלי להרבות במילים....סיפור מאלף

15/6/2020

מצוין!

24/3/2020

מצויין

23/1/2020

פשוט וואו! אחד הספרים הכי טובים שקראתי.

5/11/2019

ספר טוב. היה אפשר לקצר חלק מהפרקים. אבל שווה לקרוא.

23/10/2019

ספר מדהים!!

17/10/2019

מעולה. נהניתי מכל רגע

15/8/2019

פשוט תקראו ותהנו מכל רגע . ספר מדהים

4/8/2019

מהמם. נהנתי מכל רגע.

20/7/2019

ספר חמוד, כתוב בצורה מרתקת. נהניתי.

17/7/2019

ספר מעולה ומרתק. מומלץ

6/7/2019

זה הספר הטוב ביותר שקראתי מזה הרבה זמן. לא הצלחתי להוריד מהידיים. התרגשתי, בכיתי, סערתי וממש ממש אהבתי. תקראו!!!!!

28/6/2019

רומן מקסים, אבל היה אפשר לקצר אותו בחלקו היתה "מריחה"

24/6/2019

ספר מקסים ...מרגש אני אהבתי כל הכבוד אוריה קדימה ספר חדש .......

13/6/2023

ספר ממש טוב, אהבתי

23/5/2023

סיפור מיוחד ויפייפה - מהול באהבה ובכאב גדול... אהבתי את דמותה ואת שמחת החיים של דילן בתקופת נערותה, התקנאתי בקשר המיוחד עם אביה ועם חברתה אמי... בהמשך, חל שינוי בדילן בעקבות קלפים גרועים שהסופרת חילקה לה - שינוי שהצריך זמן ותהליך שאולי לאחדים מכם הרגיש שהספר נמרח אבל אני הרגשתי שזה במינון מעולה - מותאם במדוייק לסיפור ולזמן שנדרש להחלמתה של דילן... סגנון כתיבה לא מושלם אבל זה לא הרס לי את ההנאה שבקריאה... תיאורי הסקס לא היו מרובים ותוארו בצורה עדינה וראוייה. בהחלט שווה קריאה...ממשיכה לריפטייד 2...מקווה שאהנה ממנו לפחות כמו שנהנתי מהספר הזה.

25/12/2022

ספר מדהים לקח לי קצת זמן להכנס אליו כי הוא הרגיש לי נמרח אבל היה שווה את זה זה ספר מדהים ומרגש חובה קריאה!!!

5/11/2022

לא מרוח, מתח בנוי היטב, שאפו לסופרת ישראלית. ספר טוב,נהניתי

21/10/2022

אוריה מספרת סיפור מקסים - אהבה וכאב עצב ותקווה ואת הכל מלווה באופן מושלם פס הקול של קולדפליי האהובים! איזה כיף של ספר.

10/10/2022

במילה אחת אני יכולה לתאר את הספר הזה ההפתעה טובה. התחלתי לקרוא אותו בלי ציפיות גדולות . מהר מאוד הספר סחף אותי , העלילה מעניינת לא צפויה, הדמויות מרגשות. והיום רגעים שהתרגשתי מאוד וגרמו להזיל דמעה. היחסים של דילן עם אחיה ואמה היו מרגשים עבורי מאוד. בקיצור ממליצה בחום לקרוא

28/9/2022

סיפור טוב, הרבה תאוריה סקס, שאפשר היה לקצר

5/9/2022

כותבת מוכשרת, חמוד מאוד

19/8/2022

הספר טוב, נהנתי איתו. סיפור חיים של הדמות הראשית מתואר עם קשים נתפסו קצת יותר מדיי בדרמדיות אבל כתוב בצורה טוב.

13/8/2022

היה לי קצת קשה להתחבר בהתחלה אבל לא ויתרתי ונשאבתי לתוכו במהירות ולא יכולתי להפסיק. היו קצת יותר מידי תיאורים אבל מאוד הזדהתי עם כאבה וייסוריה של דילן. יותר מידי דמויות רקע שהקשה מעט.

7/8/2022

מיוחד ומהמם כתיבה יפה מאוד

28/10/2021

מקסים אהבתי מאוד

21/10/2021

ספר מושלם מרגש מאוד, כובש ועוצמתי, רק היה מעט ארוך מדי.

24/6/2021

ההתחלה קצת מעיקה, הבנו שאת מתייסרת, אפשר להתקדם....מרגע שהתקדמה נהניתי מכל רגע😁

17/10/2020

כתיבה זורמת ספר מקסים .

17/10/2019

הספר הזה שואב לגמרי. בקושי הצלחתי לישון כמה שעות... זה סיפור יפה שמציג דילמה והתמודדות קשה עם תחושות אשם. היה לי קצת קשה עם הנטיה של דילן (הגיבורה) לבכות ולחוש אשמה כל הזמן. הייתי רוצה ליצור לה מסלול אחר ממה שנכתב, בו היא יותר שולטת בחייה ופחות נתמכת בדמויות חיצוניות ונשלטת בידי כעס ואשמה.

27/4/2025

טוב באמצע הספר קצת התבאסתי, שמעתי הרבה טוב על הספר ולא הרגשתי בכלל שסופר מספיק על האהבה של ריף ודילן,היה חסר הצד של ריף לדעתי כי זה דיי הוציא אותו מהסיפור.  זה כאילו הספר בכלל על קופר ולא עליו. מה שגרם לי לרפרף הרבה. היא חזרה על עצמה המון על התחושות שלה וזה כבר קצת היה מוגזם  שכבר רפרפתי הלאה בתסכול לפעמים שמשהו יזוז כבר. הרבה יותר מידי סיפורים מסביב שלא היו יותר מידי מעניינים. רק בסוף נפתח קצת הסיפור שלהם. בקיצור כמעט טוב זה הציון שלי

8/5/2023

התחיל מעולה ובעיקר עם הרבה ציפיות מהסופרת שכתבה את מגדלים באוויר (הסופר מעולה!!). ‏אפילו שזה היה בעיקר סביב אהבה ראשונה, נעורים, גיל 15, היה כתוב מעניין ומהיר, וציפיתי שכבר נגיע להווה. ואז בעיקר זכרונות, חזרה לאירועים שהתרחשו, הרבה מחשבות, חרטות, והתייסרות התייסרות התייסרות. במקום שיהיה תוכן ממשי ודברים שקורים, יש רק עוד ועוד חזרה אל אותם אירועי עבר, ואז כל הסוף כבר נמרח ונמתח כמו מסטיק. עוד ייסורים עוד מחשבות ועוד זכרונות. את החלק האחרון דילגתי רק כדי להבין אם יקרה עוד משהו ממשי. לסיכום אכזבה.

26/2/2023

סיפור מקסים אבל פחות התחברתי לכתיבה.. לא זרם לי....

9/1/2022

קצת ארוך ונמרח לעיתים אבל סך הכל ספר יפה ומרגש

10/11/2022

ארוך וכתוב בצורה מתישה. מתחיל סבבה, אבל מהאמצע נמרח, חצי ספר דילגתי ברפרוף רק כדי לסגור פינות של העלילה, בלי לבזבז זמן על ההתמרחויות.

30/9/2021

ארוך ונמתח כמו מסטיק וחבל אפשר היה לקצר ולהיות ממוקדים יותר

28/8/2022

כתוב רע, שטחי, ילדותי, ניסוחים פשטניים, שגיאות בשפה. לא צלחתי אפילו רבע מהספר. דיס המלצה - תעשו לעצמכם טובה ואל תקנו

31/3/2022

לא התחברתי ...

ריפטייד אוריה מימון-כהן
פרק 1
 
Don't Panic
 
אביב 2008
הזיכרון המוחשי הראשון בחיי אינו מטיול על חוף הים עם אבא או חיבוק שממש הייתי צריכה מאימא. הזיכרון המוחשי הראשון שלי הוא מהמפגש הראשון עם אֵמִי בארגז החול בפארק ליד חוף סאן קרלוס, במקום שבו המגלשה תמיד החלידה, ואימא שלי נהגה לומר שזה בגלל הלחות והמלח מהים.
"את נראית כמו פוקהונטס," אמרתי לה, בזמן שהעבירה חול דרך המסננת האדומה, ושערה הכהה התבדר מהרוח.
אף שהשיער שלה היה קצר יותר משל פוקהונטס, והיא גם לא לבשה שמלה עם רצועת כתף אחת, העיניים המלוכסנות והעור הכהה גרמו לה להיראות בדיוק כמותה.
"ולך יש נקודות מוזרות על הפנים," היא ענתה, ונדמה היה שהנקודות המוזרות שמפוזרות על האף ועל הלחיים שלי העסיקו אותה כבר זמן מה והיא רק חיכתה לרגע שיזדמן לה לומר זאת.
"הן נקראות נמשים, ואבא שלי אומר שזה בגלל שהשמש מנשקת אותי בכל פעם שאני יוצאת מהבית," מיהרתי להסביר וזרקתי מבט חטוף לעבר אימא שלי, שקראה איזשהו רומן על הספסל. אמי צמצמה את עיניה בחוסר הבנה ובספק מובן, אבל במקום לומר לי שאבא שלי ממציא וששמש בכלל לא יכולה לנשק, כמו שחשבתי בעצמי לפעמים, היא הנהנה והמשיכה להעביר את אצבעותיה על המסננת, כך שמצידה השני נפלו גרגרי חול.
מאותו רגע בפארק, שהמתקנים בו היו תמיד חלודים או רטובים מצבע, היינו אמי ואני בלתי נפרדות. הלכנו לאותו הגן, ולאותו בית הספר, וגרנו במרחק רחוב אחד זו מזו. לא היה יום שבו לא נפגשנו. אולי חוץ מחופשות הקיץ הארוכות, שנהגנו לנסוע אליהן מדי שנה, וגם אז הייתי שולחת לה גלויות מכל עיר שאליה הגענו ומתקשרת בכל הזדמנות שהייתה לי.
זאת הסיבה שאף שידעתי שאמי קרוב לוודאי בסדר, שהיא בטח סתם מותחת אותי ותכף אגלה את שערה הכהה מתחת למים, רסיס של פחד התעצם ומילא חלק גדול בבית החזה שלי, כשעיניי חיפשו אותה מצד לצד בלב הים.
לא הייתי צריכה לשכנע אותה לקפוץ איתי מהמצוק המטופש!
אמי היא ההגיונית בינינו, זו שמשכנעת אותי לא להבריז מהשיעור ומתעצבנת כשאני מותחת אותה. זה מה שזה - זו מתיחה והיא כבר תופיע, שיננתי במוחי ונשבעתי להרוג אותה ברגע שתעשה כן. שחיתי בצלילה לחפש אותה, וכשראיתי את הסלעים הגדולים הצמודים למצוק התפללתי בכל ליבי שלא אמצא אותה מרוסקת לידם. כמה מטופש זה היה.
אמי מעולם לא הייתה מוצלחת ביכולת לכוון את עצמה. כשהיינו בנות שמונה היא למדה לראשונה לגלוש מקרי, אחי הגדול, וכבר אז הוא טען שהיא מקרה אבוד. זה אכזב אותי, כי עליי אמרו שאני גולשת מלידה, ורציתי שגם היא תהיה. ימים שלמים העברנו בים כששתינו שוכבות גחון על הגלשן, ואני מסמנת לה מתי לנתר ולרכוב על הגל.
"עוד לא... עוד לא... עוד לא, אמי!" הייתי נוזפת בה כשראיתי בזווית את הברך שלה מתקפלת בחוסר סבלנות, לפני שהגל תפס מספיק עוצמה. "עכשיו!" זעקתי כשקיפצתי ונעמדתי על הגלשן, הטיתי את ראשי לוודא שהיא עושה כמותי.
לרוב היא לא עשתה.
במשך השנים היא די השתפרה. למדה מתי לנתר, איך לכופף את גופה, למדוד את המרחק בין הגלים ולאמוד את הגובה. הגלשן הפך להיות חלק מהגוף שלה, והים חלק ממנה, בדיוק כמוני.
"אֵם!!!" קולי הדהד ושב אליי בחזרה מהמצוק העצום. "אמי!!!" הסרעפת שלי בערה מהזעקה ששאגתי מתוכי, ואותו קול שניסה לשכנע אותי שהיא מותחת אותי, כמו שעשיתי בעצמי עשרות פעמים לפני כן, נדחק הצידה, והיסטריה תפסה את מקומו. השתקפות השמיים הבהירים גרמה למים להיראות כמעט שקופים, אבל חוץ מצמחים, סלעים ודגים שהתגלו מתחתיי לא היה זכר לאמי.
"צאי, צאי מאיפה שתהיי."
המשפט שנהגנו להשתמש בו במשחק המחבואים הפך לקוד עבורנו, כמו מילת ביטחון שכוונתה הייתה - די עם הבולשיט. כשרבנו, ואחת מאיתנו רצתה להשלים עם השנייה, שלחנו את זה כהודעה. גם כשהתגנבנו זו לביתה של זו בשעת לילה מאוחרת או כשאמי התריעה בי להפסיק למתוח אותה. אולם באותו רגע רק השקט המצמית שרר באוזניי.
תוך שבעטתי ברגליי וחתרתי בידיי כדי לשמור על ראשי מעל המים, ולמרות הבהלה והנשימות הקטועות שלי, הרגשתי את הבכי עושה את דרכו מהבטן ומעלה, מצר את קנה הנשימה שלי ושולח דמעות לעיניי.
"אמי," שחררתי יפחה ושחיתי לכיוון שובר הגלים, כששמעתי צחוק גדול מאחוריי. הצחוק המקרטע שלה, שנשמע כמו מצמד תקול ברכב, היה הצליל הענוג ביותר שיכולתי לשמוע באותו רגע, אבל בו זמנית בעבעתי מזעם, שהתפשט ומצא פורקן בחום שנפלט ממני.
הסתובבתי ומצאתי אותה. התאבכות הגלים עטפה את גופה המיטלטל מרוב צחוק. השיער הכהה שלה התפזר סביבה וצף על פני המים, כשהיא נשכבה לאחור בנחת, ונעלם שוב בתוך המים כשהחלה לחתור על גבה.
"זה לא מצחיק!" דמעות החלו לבצבץ בזוויות עיניי, לכן הסטתי את מבטי ממנה.
"זה דווקא מצחיק מאוד." צחוקה המתגלגל רדף אחריי, כשהמשכתי לשחות עד שהגעתי לשובר וטיפסתי עליו. התיישבתי בקצהו, ורגליי השתלשלו ממנו. הסדרתי את הנשימה ונמנעתי מלהסתכל לכיוונה. ניסיתי להחניק את הבכי, אבל כעסתי כל כך עד שהוא השתלט עליי ויצא ממני ביבבות כנועות. "דילן, סתם צחקתי איתך."
היא התיישבה לידי והניחה ראש על כתפי. היא נהגה למתוח אותי כל הזמן, אבל מעולם לא חששתי לחייה כמו באותו יום, מעולם לא נאלצתי לדמיין, גם לא לרגע, איך ייראו החיים שלי בלי אמי, הנשמה התאומה שלי.
המחשבה הייתה בלתי נסבלת.
"אף פעם לא בים, בבקשה." הסתובבתי אליה בתחינה והבטתי עמוק בעיניים הכהות שלה. אמי הכירה אותי טוב מספיק כדי לדעת שהתחנונים לא אופייניים לי. הייתי ידועה כעקשנית כמו פרד וסלחנית בערך כמו שהיה סביר למצוא דג באמצע המדבר. לא האמנתי בהזדמנויות שניות, ויש שיאמרו, כלומר אימא שלי תאמר, שאני גאוותנית.
"את צריכה לדעת מתי לוותר," הייתה אומרת כשהתווכחנו, והמבט בעיניים הירוקות שלי היה חודר לעיניה במלחמה מי תמצמץ ראשונה.
מהרגע שנולדתי, לפני שש־עשרה שנים, ביליתי בים כמעט מדי יום. לא יכולתי לדמיין את חיי בלעדיו. ריח המלח, תנועת הגלים, רחש האדוות ותחושת האבנים הקטנות שנדבקות אליי בעקשנות עד הבית. המקום היחיד שבו המחשבות שלי הסתדרו והלב שלי נותר שלם היה על הגלשן, כשהפכתי לאחד עם היריעה הכחולה המהפנטת. אולם למרות היופי של המקום האהוב עליי בעולם כולו, נוכחתי להכיר את הצד האכזרי שלו. ראיתי איך היופי הזה הופך למפלצת חסרת רחמים שבאה במשימה למחוק. ראיתי אנשים מאבדים את אהוביהם בתוך הכחול הזה, איך הוא הופך לשחור חסר מעצורים, לוקח אנשים או גרוע יותר - שואל ומחזיר אותם בגוף שאינו שלם ובנפש פצועה, עד שלא נותר מהם דבר.
"מבטיחה." היא הנהנה והבטיחה בעיניים מלאות חרטה.
"אימא שלך ממש תכעס עלייך." קולה הגבוה של אמי הפך רציני תוך כדי הצחקוקים שלנו כל הדרך הביתה.
"אבל מרחתי קרם הגנה, אני נשבעת," התגוננתי והתאמנתי בקול המשכנע שלי.
"את יודעת מה אימא שלך אומרת," אמי קטעה את המחשבות שלי, "כל ארבעים דקות, אחרת זה נשאר במים ולא על הגוף שלך," חיקינו את אביגיל רייס בהתאמה והמשכנו לצחוק. קינאתי באמי על הגנים האינדיאנים ועל העור השחום שלה שאינו נצרב לעולם, בניגוד לעור החיוור שלי שהופך ורוד ומנומש ברגע.
הרחוב כבר החל להחשיך ונעשה שקט, כשצעדנו על כביש האספלט הריק ממכוניות. ריח הים עוד נישא באוויר, ושאון הגלים הפר את השקט. אור חלוש בקע מהבתים המטופחים המשקיפים אל הים, עמוסי חלונות מרצפה עד תקרה, ורחש הצמחייה השוטה מימין רימז על הרוח המגיעה מהים.
נפרדנו כרגיל בפינת הרחובות ביץ' וואי וסי פואם והתכוננתי כל הדרך להטפות של אימא שלי על הכתפיים השרופות שלי, האף האדום והקרקפת הוורודה תחת השיער הבלונדיני.
אני כבר בת שש־עשרה, את לא יכולה לומר לי מה לעשות, הייתה טענת ההגנה הראשונה שלי, והשנייה הייתה האשמה כלפיה - את הגנים ההולנדיים קיבלתי ממך, אני לא אשמה שבאירופה אין מספיק שמש.
דמיינתי איך היא מגלגלת את העיניים ולא טורחת אפילו להגיב לי. איכנס לחדר ואטרוק את הדלת, קרי יבוא לחדרי אחרי עשר דקות, כמו הבן הבכור המושלם שהוא, ויאמר לי שאימא בסוף תאסור עליי ללכת לים ושיש סכנות כמו סרטן העור, חלילה. ובלי קשר, שהשמש הורסת את העור, וכדי שלא איראה זקנה כבר בגיל שלושים כדאי לי להישמר. הוא יאמר זאת תוך שהוא מגחך ומעווה את פניו כפני זקנה.
עליתי את ארבע המדרגות המובילות לבית שלי ונשמתי עמוק. פתחתי את הדלת לקולות שעלו מהמטבח. הנחתי את התיק ליד המדרגות המובילות למעלה ופסעתי לכיוונם.
"היי, חיכינו לך." אימא שלי נעצה בי מבט זועף. צמצמתי עיניים בחשש, ממתינה להטפות. "למה יש לך טלפון, אם את אף פעם לא עונה?" שאלה מבלי להמתין לתשובה.
אבא שלי חייך חיוך מנחם, ריכך במעט את הנזיפות האופייניות לה ונשק לי במצח בדרכו להניח את קערת הסלט על השולחן.
"אני מקווה שאת רעבה," אימא שלי הגישה את האוכל אל השולחן בפינת האוכל ועיקמה את אפה הסולד.
"אולי עדיף שאתקלח קודם?" הצעתי, והיא הניפה ידה בביטול.
"זה לא שאף פעם לא אכלת, כשהחול עוד דבוק לגופך, דילן," קרי עקץ והוסיף, "תתקלחי אחר כך. מחר אימא ואני נוסעים."
הסיור של קרי באוניברסיטת לוס אנג'לס, שם הוא אמור להתחיל ללמוד בסתיו, נקבע למחרת בצהריים, לכן התיישבתי במקום להתווכח. אימא שלי לא אמרה מילה על העור השרוף שלי, והודיתי על כך לאור העמום שמעל לשולחן האוכל. קרי ישב לידי ובחן את כתפיי בדאגה, אבל לא אמר דבר. ידעתי שזה יגרום לי לסבל ואולי באמת הייתי צריכה להיות אחראית יותר ולהימרח מדי פעם, אבל מאז ומתמיד נהגתי לשכוח את עצמי בים.
"אז איך היה בים? מה שלום אמי?" אימא שלי שאלה כשפרסה את הלחם והעבירה את הסלסלה בין כולם. קולה היה מלא בביקורת ולא הייתה בו שמץ של דאגה. לקחתי פרוסת לחם ומעט סלט.
"כיף," עניתי בתמציתיות והחסרתי נשימה לרגע לזיכרון המתיחה המטופשת של אמי. כמובן שלא שיתפתי בזה את ההורים שלי, כיוון שאימא שלי גם ככה דאגה בכל פעם שהייתי בים.
"אז מתי אתם יוצאים מחר?" שיניתי את הנושא.
"מוקדם בבוקר," שניהם ענו בהתלהבות. "קבענו סיור לקמפוס בשעה שתיים בצהריים, ויש הרצאה של ראש החוג לביו־רפואה בשעה ארבע," קרי פירט בהתרגשות.
"ולוק ודיאני?" שאלתי, כי ידעתי שגם לוק, אחיה של אמי והחבר הכי טוב של קרי, נרשם לאותה אוניברסיטה.
"הם מצטרפים אלינו, אבל ללוק יש הרצאה בפקולטה להנדסה," אימא שלי הסבירה בשביעות רצון.
"מה את רוצה שנעשה בזמן האיכות המשותף שלנו ביומיים הקרובים? חשבתי על מסיבה לכל השביעיסטים או מסע קניות מטורף," אבא שלי אמר ברצינות מוחלטת וחיכיתי שפיו יתעקל לכדי חיוך.
"מצחיק, אבא." חייכתי ודחפתי חתיכת עוף לפי, הפניתי את מבטי לעיניים המתגלגלות של אימא שלי. היא תמיד אמרה שאבא שלי מפנק אותי יותר מדי ובגלל זה אני ככה. אף פעם לא שאלתי למה היא מתכוונת בככה. אני מניחה שפשוט לא הייתי קרי. הילד הצייתן, שנשאר בבית יום לפני מבחן והולך לישון בשעה קבועה. זה לא שקרי נמנע מבילויים או השתטויות בזמן שהיה עם חבריו, אלא שאימא שלי לא ידעה על כך.
"תסתפקי בארוחת ערב נחמדה עם הזקן שלך?" חיוכו של אבא שלי העיר אותי מהמחשבות.
"אני אשמח," התוודיתי בכנות ובירכתי על ההזדמנות לבלות איתו. אבא שלי היה מהנדס בכיר בחברת הייטק בעמק הסיליקון ועבד שעות ארוכות. הוא הרגיע את אימא ואמר שיגיע מוקדם ביומיים הקרובים כדי להיות איתי, וזה שימח אותי מאוד. אבא ואני חלקנו טעם דומה בספרים ובמוזיקה, אהבה משותפת לים ואת אותו הומור עוקצני.
"קבענו," הוא הכריז וחייך אליי בשביעות רצון.
עזרתי לאימא שלי לפנות את הכלים מהשולחן, כשאבא שלי העמיס את מדיח הכלים. קרי עלה למעלה. טיפסתי בעקבותיו מייד אחרי שראיתי שההורים שלי התיישבו על הספה והדליקו טלוויזיה. הבחנתי מהמדרגות בזווית עיני באבא שולח יד לעבר ידה של אימא שלי. הוא הניח אותה בחיקו והרים את רגליו על שולחן הקפה. זה הטריף את אימא שלי, אבל היא מעולם לא אמרה לו דבר כדי לא להרוס את הרגע שלהם.
"אהבה היא לא מה שעושים כדי שיהיה טוב, אלא מה שלא עושים," אבא שלי נהג לומר כחצי בדיחה בתגובה לתלונה שהוא נמנע מלהשמיע באוזני אימא שלי על הנטייה שלה לשנות את סדר הדברים בבית. הוא התרגל להיכנס הביתה כשהספה פונה לכיוון האחר וללמוד בכל פעם מחדש היכן קעריות המרק. "אימא שלך אוהבת לשנות, ואני מתרגל נורא מהר, למה שאהרוס לה את זה?"
"אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה בילינו ככה רק את ואני." החיוך של אבא שלי נפרש על פניו, כשטיילנו יד ביד על החוף. ניתקתי אותה ממנו כשרכנתי ללטף את הלברדור השחור שנצמד לרגליי וליקק אותי.
"אתה כזה מתוק." ליטפתי את אוזניו, והוא כשכש בזנבו בתגובה. עיניי התרוממו לילדה זהובת השיער שרצה לעברו עם הרצועה בידיה.
"אבא, תפסתי אותו!" היא צעקה לאחור בהתרגשות, בעודי עוזרת לה לחבר את הרצועה לקולר שעל צווארו.
"הכלב שלך מתוק אמיתי." ליטפתי אותו שוב, רגע לפני שהוא משך אותה לכיוון המים, והיא הספיקה לומר תודה מהירה.
"את זוכרת שהיינו באים לכאן כשהיית בגילה? לא יכולתי להוציא אותך מהמים!" אבא שלי הביט על הים ונשם עמוקות את ריח המים.
"אני זוכרת."
"יכולתי רק לחלום על טיול על החוף איתך. היית בתוך המים מהרגע שהגענו ועד הרגע שחזרנו הביתה." הנהנתי ונזכרתי בהורים שלי קוראים לי לצאת לשתות, למרוח עוד קרם הגנה, לאכול שלגון קרח או לשחק עם קרי.
מעולם לא יצאתי.
"קרי היה מתחנן אלייך שתצאי לבנות איתו ארמונות או לשחק בכדור." הוא צחק, ונזכרתי במבט הכועס בעיניו, כשהייתי משפריצה מים עד שהמבנים שלו היו מתמוססים אל תוך עצמם.
"זה לא השתנה, אתה יודע." חוץ מהעובדה שהיום אנחנו כן זוכים לטייל על החוף, אני עדיין אוהבת את הים וצריכה אותו כמו אוויר לנשימה.
"אני יודע," הוא הטה אליי את גופו ובהה בחול, "ואני אוהב את זה שאת אוהבת את הים. קיבלת את זה ממני." הוא חייך, ועיניו הירוקות התכווצו בצדדים. "אבל בשנה הבאה גם את תלכי לקולג', והגיע הזמן שתתחילי לחשוב ברצינות על העתיד שלך."
הבטתי בעיניו הרציניות וחיכיתי שיצחק. לא כי העתיד שלי לא היה לו חשוב אלא כי הוא מעולם לא ניהל איתי שיחה כזאת רצינית. זה היה התפקיד של אימא שלי – להחמיץ פנים, להלחיץ ולהשבית שמחות. אבא היה הנפש החופשית, שדגל במציאת הדרך בעצמנו ובצבירת חוויות. תמיד חשבתי שאם היה מוצא את עצמו עם מישהי פחות חולת שליטה מאימא שלי הוא היה חי בקרוואן ומגדל את ילדיו במעבר מחוף לחוף כמו נווד.
"אין לי מושג מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה," חייכתי במבוכה, "אני מסתדרת מעולה בבית הספר, והציונים שלי טובים, אבל אין משהו שבאמת סוחף או מסקרן אותי כמו הים." הסטתי את עיניי לגלים שאהבתי כל כך מתנפצים אל החוף.
"את עוד תמצאי את הפינה שלך, רק תני לזה קצת מקום בחיים שלך. נסי להיפתח לתחומים חדשים."
ידעתי שהוא צודק, לכן לא מיהרתי להתווכח ולהגן על התחביב שהפך להיות מרכז חיי.
"אימא שלחה תמונות." אבא הציג בפניי את מסך הטלפון הנייד שלו, ועליו תמונה שלה ושל קרי יחד עם דיאני ולוק. הם עמדו לפני קיר לבנים אדום, שעליו תלוי שלט גדול ובו כתובות ראשי התיבות של אוניברסיטת לוס אנג'לס.
"נראה שהם ממש נהנים," אמרתי בכנות והחזרתי לו את הנייד.
"אני לא יכול לחכות כבר שנלך יחד לסיור קולג'ים בשנה הבאה."
היה ברור לו בדיוק כמו שהיה ברור גם לי שאין אף אדם אחר בעולם שהייתי רוצה לחוות את זה איתו. לאבא שלי ולי תמיד היה קשר מיוחד. קרי דומה מאוד לאימא שלי ברצינות שלו ובמחויבות שלו לדברים. גם קרי אהב מאוד לגלוש, אבל לא הניח לזה להיות הדבר העיקרי בחייו.
אני דומה לאבא שלי גם במראה החיצוני וגם בהתנהלות היום־יומית. באופן שבו אנחנו מקבלים החלטה בהתבסס על תחושות בטן ולא באמצעות ניתוח, ובעיקר בדרך שבה אנו מסתכלים על נקודת הנחיתה עוד לפני שהתרוממנו. בדיוק כמו בגלישה.
רצפת העץ במסעדה הרעישה בכל פעם שמישהו דרך עליה, ותמונות של דגי ענק שהצליח לצוד בעל המסעדה עיטרו את הקירות. המעקה אשר כיתר את המרפסת התקלף מעט אך השרה אווירה כפרית וחמימה.
"אז מה איתך, שמש שלי, יש מישהו מיוחד בחייך?" אבא שלי שאל, כשסיימנו להזמין והמלצרית עזבה. נענעתי בראשי לביטול, וכשחיוך קטן עלה על שפתיי, הוא הניח סנטר על ידו במבט סקרן.
"ממש לא, אבא. אתה לא הולך לעשות לי שוב את השיחה על 'הניצוצות', נכון?" אותן ניצוצות שהוא ואימא שלי מספרים שהרגישו כשנפגשו בפעם הראשונה כשהיו רק בני שתים־עשרה.
אימא שלי, משיקגו במקור, הייתה מגיעה בחופשות לסבתה בסן פרנסיסקו, שגרה בשכנות לאבא שלי. שניהם נהגו לספר שברגע שנפגשו, חדר המדרגות החשוך נמלא באור, מטאפורית כמובן, והלב שלהם רקד בחזה. מאז הם חיכו לכל חופשת חג ולכל חופשת קיץ כדי להיפגש שוב. רק כשהיו בני עשרים ואחת העזו להתוודות על הרגשות שלהם, ומאז לא נפרדו.
"רק אם תרצי." הוא חייך ולגם מכוס היין הלבן הצונן.
"אוותר," הצהרתי בלגלוג ולגמתי מכוס המים.
"אני יודע שאת עדיין צעירה, דיל, אבל את כמוני, מרגישה בעוצמה. אני יודע שבקרוב תפגשי מישהו שיגרום לך להרגיש כך."
"ניצוצות," חזרתי על דבריו בגיחוך, והוא הנהן.
"בדיוק. ניצוצות."
"אני אוהבת אותך מאוד," אמרתי ברצינות מוחלטת והנחתי את כף ידי על ידו, "אבל בכל פעם שאתה מתחיל לדבר על ניצוצות ורגשות..."
"בסדר־בסדר," הוא קטע את המשך המשפט שלי. רציתי לומר לו שהוא נשמע קצת משוגע, "רק תדעי שאת יכולה לספר לי, כשזה יקרה לך."
"אני יודעת," חתמתי את השיחה.
מאוחר יותר באותו ערב אספתי את אמי ברכבי, והלכנו למדורה בחוף דל מונטה עם יתר בני המחזור שלנו. חלק מהשמיניסטים גם הצטרפו, וכמויות האלכוהול שהיו שם לא ביישו מלחים אירים. שלא לדבר על החשיש.
"אבא שלי יהרוג אותי, אם יריח עליי אלכוהול," אמי סירבה לבקבוק הבירה שהציע לה ג'וש.
לקחתי את הבקבוק שג'וש הגיש לי, וצליל הקשת הבקבוקים שלנו נשמע לרקע צהלות של כמה עשרות תיכוניסטים. הלשון של ג'יידן פרי, שהגיעה למדורה לבושה בשמלת מיני לבנה, הייתה תקועה עמוק בתוך הפה של בראד, רכז הפוטבול, והיד שלו הייתה תחובה בין הרגליים שלה. יתר שחקני נבחרת הפוטבול נענו לאתגר ונכנסו למים הקפואים כשהם עירומים לגמרי. תהיתי אם הטיפשות באה עם רוחב הכתפיים. גיחכתי בשעשוע לקול הצרחות האיומות שלהם, כשגופם פגש במי האוקיינוס.
"את באה?" סימנתי לאמי בראשי לעבר המים. העברתי את הג'וינט לג'וש ופרמתי את כפתור הג'ינס שלי. "דיל, את לא נכנסת!" אמי קבעה, כשהסרתי את החולצה שלי.
"למה לא?" אמי מכירה אותי טוב מדי בשביל לחשוב שאוותר על טבילה לילית. היא הפנתה את מבטה לעבר ג'וש וחיפשה חיזוק בעיניו.
"אל תכניסו אותי לזה," הוא הרים את ידיו באוויר.
"המים קפואים, הים סוער ואת שיכורה. כמה כאלה שתית?" היא הניחה את ידיה על מותניה.
הטיתי את סנטרי אל בקבוקי הבירה שנחו על החול לידי, "שניים או שלושה... אני לא ממש זוכרת, אבל אני בסדר לגמרי, נשבעת!" הנחתי יד על ליבי ורצתי למים בלי לחכות לתגובה שלה.
כשחזרתי, לבשתי את הבגדים שלי והתיישבתי ליד המדורה כדי להתחמם. ג'יידן ישבה על אבן גדולה ועיניה לא עזבו את קו החוף, המקום שבו עמד בראד ותמך בכל מעודדת שיצאה מהמים. עיניו המבחילות ליטפו את גופה של אמי כשזו חלפה על פניו. שיכורה או לא, בבגד ים או בחליפת אימונים אמי נהגה למשוך תשומת לב כמו פיל בפנסיון לכלבים. מעבר לעובדה שהייתה יפהפייה, תערובת של אימה האינדיאנית ואביה האנגלי, היא הייתה מלאת אנרגיה וטוב לב. אף פעם לא כעסה על אף אחד, לא נפגעה מדברים שהמעודדות הקנאיות אמרו עליה או מביקורת של המורה לאנגלית על העבודה הבינונית שלה. מבחינתה - אין אנשים רעים, יש אנשים שרע להם, והיא סירבה להישאב לרוע שלהם.
לקראת חצות, אחרי שכולם התפכחו, המסיבה החלה להתפזר, ואמי פיהקה באינטנסיביות. צליל התנעת הרכב הפר את הדממה. אמי השעינה את ראשה לאחור ובהתה בחושך שעטה הרחוב.
"את מאמינה שבעוד שלושה חודשים נהיה שמיניסטיות?" קולה היה גבוה מהרגיל, והעייפות ניכרה בו. חייכתי, ואוויר נמלט משפתיי.
באמת לא האמנתי, הרגשתי עדיין כמו אותה ילדה זהובת שיער ומוזרה שמסתובבת עם דיסק־מן ואוזניות ברחובות מונטריי וגולשת עם אביה ההיפי בשעות הבוקר המוקדמות, כשעדיין חשוך.
עם המחשבה הזו נכנסתי הביתה והלכתי לישון.