ציקלון הזיכרונות

יואב לוי
בדיעבד

אנחנו, בני האדם, אוהבים לתייק הכול במגירות קטנות בראש שלנו.
כשאתה צעיר, נוזפים בך שאתה חסר אחריות ואתה רק מחכה שיום אחד תהיה חופשי ותוכל לעשות הכול.
כשאתה בוגר, לפתע אתה מוצא את עצמך ללא אותה תחושת חופש שחשבת שתהיה לך ואינך יודע אם לקבור את עצמך בהתרפקות נוסטלגית על העבר או להיתלות בתקוות שווא עתידיות.
כשאתה זקן? נו טוב, נותר לך רק להשלים עם מי שהיית בימים עברו ולקוות שהכול ייגמר בשקט.
אתה ילד בעל יכולת-על לחזות את העתיד על קורותיו והתרחשויותיו השונות, בין השאר בזכות השילוב המנצח בין דמיון פורה לבין ריאליזם שיפוטי. זהו הזמן בו ניתן להביט אל נבכי העתיד בעיניים פקוחות. דמיין את עברך ומהותך עד כה: רגשות, תחושות, עולם ומלואו – אתה נולד למשפחה ממוצעת ונדמה שחייך בנאליים למדי. שלב ההתבגרות מקשה עליך ואתה חושב שאיש אינו מבין אותך. מדי פעם אתה מוצא את עצמך כועס קצת על החיים, אולי גם על ההורים ועל המערכת. בבוא הזמן אתה מתחיל להרגיש איזו תחושה של בגרות וכתגובה לתחושה המעיקה, אתה משתדל להתנהג בהתאם. אתה פתאום מגלה, בחוסר רצון מסוים, איזושהי אחריות להטיל על כתפיך. אתה נלחם קמעה, נזכר לפתע ששכחת את עצמך באיזה מקום שאינך זוכר את שמו אז אין ברירה אלא לצאת לחפש. במחשבה שהנה מצאת את עצמך – אתה לומד איזה מקצוע שספק מעניין או מהנה אותך, וספק אם נותן משמעות לחייך, או איזה דבר עמוק אחר שאתה מחפש. החיים לפניך כל כך ארוכים, כשעודך ילד.
אתה מחפש רק עוד טיפה, ממשיך לחפש כל הזמן את עצמך עד שלפתע, במהלך חיפושיך, מופיעה אישה, ועמוק בפנים, מבלי לדעת, אתה תוהה אם לה יש אותך או איזה חלק מהנשמה שלך במובן מופשט וקלישאתי זה או אחר. אתה רוצה שתחזיר, אך פוחד להסתכל לעצמך בפעם הראשונה בעיניים, אז בינתיים, אתה תיתן לה לשמור עליך. פתאום, מבלי לשים לב, אנשים קטנים, שהם מבחינתך בכלל מסיפור אחר, עטים אחריך, כמהים שרק תדאג להם, שרק תביט, אבל אתה נזכר שבעצם יש לך גם קריירה – ועכשיו צריך לפנות מקום לכולם על הפס הזה של הזמן, הפס שמוביל לך את החיים. לפנות מקום לכולם על המסוע הזה של החיים – איזו רכבת הרים שאוספת את כל האנשים בחייך אשר מסתכלים אמנם לכיוונים שונים, אך בסופו של דבר, נוסעים לאותו הכיוון. מספרים לך שאסור לעלות על רכבת ההרים של הצעירים – זו עם כל העליות והירידות שצועקים בה ומתרגשים ומפחדים. עכשיו הגעת לישורת סיום של קילומטר, ועוד קילומטר ועוד שנה...
אתה יושב על המעקה בבית הספר וחש ברוחות עבר נושבות בשיערך ונושאות ריחות של פעם, יושב וסופר בלב: 5...4...3...2...1... והנה בא הצלצול הגואל. נשמעת המולה, כאילו נפתח ברז וזרם של ילדים נשטף ממנו בלית ברירה, נסחף אל החול. "חיי שרה[1], התופס הוא חרא!", נשמעות הקריאות המוכרות כל כך ואתה לפתע מרגיש כדור הפוגע לך בראש. כואב לך. "שבוי שלי!", צועקים על גלעד. כשאתה יושב בצד ומחכה שיפסלו את ענאן, אתה תוהה למה נפסלת ראשון ומנתח את התנועות של הילדים כאילו אתה לפחות איזה שרלוק הולמס. כולם צוחקים עליך – מתגרים, מעליבים, והישר ממרכז המוח מגיע שידור המודיע כי תורך לשחק, אז אתה משחרר בכל הכוח כדור שפוגע ברגליים של.. "ארץ! לא נחשב", וממשיכים לשחק כאילו כלום, כאילו אתה לא שווה. מזל שכל העתיד עוד לפניך ואפשר לחייך ולהמשיך לשחק כי זה מה שילדים עושים.
אתה מדפדף עוד כמה עמודים קדימה ומספיק בינתיים להתחבב בכיתה ו' על המתולתלת מהשולחן שבפינה, ובחטיבה אפילו לחשוב שזו אהבה אמיתית – תמים שכמותך. והנה חלק מעניין – כשסוף סוף באה הבגרות, אחרי שכולם אמרו לך שאתה צריך כבר להתבגר, אתה כבר לא רוצה, כי צריך ללמוד וצריך לנקות את החדר וצריך להיות מנומס וצריך, וצריך, ואתה מרגיש שככל שתגדל, כך פחות משנה מה באמת רוצים ויותר, מה צריך. עולות בך מחשבות על היום בו תצטרך אוטו ובית ואישה, ותועה בין המחשבות אתה מתאמן בלטעות ולבנות, להרוס ולשקם ותוהה מה יחזיק ומה לא. יבוא יום ותשאל איך אנשים עושים את זה, איך אנשים פשוט קמים ועושים מה שבא להם?
הנשיקה הראשונה שלך. האהבה הראשונה. הפעם הראשונה. היא אומרת לך שהיא אוהבת אותך כי היא מרגישה שהיא צריכה להוציא, לשפוך את הלב, ובתמורה, המילים קופצות אליה בחזרה באופן אוטומטי, כמעט ממוכן, רק כדי שלא תיעלב. לא שאתה לא אוהב, פשוט תמיד העדפת מעשים על פני מילים. יבוא יום ותאבד אהבה כי לא אמרת לה בחזרה, למרות שבאמת תאהב, ולמרות שתוכל לדמיין מראש את הפנים העצובות שלה ואת הדמעות הפורצות, כאילו היו להן חיים משל עצמם, בצעקה לתשומת לב. עוד תזכור שהיא רואה חדשות וסרטים וקוראת מגזינים עם כותרות כמו "איך להיות מאושרת בשבוע", או "איך להיות יפה יותר בעשרה שלבים" – וכבר עכשיו ידוע לך שככה אנחנו, לא בטוחים, צועקים מליון צעקות שונות, גלויות וסמויות, וכולם כל כך עסוקים בלצעוק שהם לא שומעים אף אחד אחר. באותו הרגע, גם אתה עצמך תהיה עסוק בלצעוק שנמאס לך להיות צודק, לצעוק בתהייה איך מחליטים להיות שמח במקום להיות צודק ומה בדיוק כל כך חשוב בכל עניין ה"צודק" הזה. אך אל דאגה – יום יבוא ותהיה צודק, והיא תלך ממך בדיוק כמו שחשבת. היא גם תחזור כמו שחשבת. ותלך. ותחזור.
אתה צריך לעשות משהו עם החיים שלך. עם אמ-16 ביד אחת ופנקס בשנייה – אינך בדיוק לוחם אך גם לא ממש סופר. אתה מקשיב לשקט האלוהי של הרוח ומחייך למדינה עליה הוצבת שומר. לעיתים עולות תהיות למה ההוא מת או מדוע ההוא מתרחק, אתה לא קולט – למה זה ולא אחר. כאילו נפל גראד בתיכון שלך וכולם התפזרו ותפסו עמדות וחלק אפילו נעלמו, ובכל מקרה, אף אחד לא נשאר במקום או החליט שכולם יחזיקו ידיים, הרי רק בסרטים מחזיקים ידיים כשבורחים מסכנה, ולקבוע נקודת מפגש בטוחה לא היה זמן ועסוקים בלפחד, אז לכולם יש פנאי רק לתאכל'ס, אין מקום למפגשי מחזור והתפלספויות. שוב צריך לחפש את המקום שלך ופתאום אתה מתעמק יותר גם בשאלה מי אתה – הרי רק לפני כמה סיבובים של גלגל ישבת לך על המעקה, ממש כרגע היית עם החברים שלך, וכששקעה השמש היית מאוהב, וכל הלבנים ישבו בנינוחות במקומן הטבעי על החומה. גלילה קצרה של סרט הטייפ ופתאום אתה מוקף בזרים שהם החברים הכי טובים שלך, פתאום אתה לא יודע איפה בכלל הבית שלך, ולא כמו הפעם הזאת בגן שאיבדת את הדרך חזרה, הפעם זה יותר מפחיד. אז לא תבכה כמו פעם, בכי זה לילדים, אך בכל זאת, בלילה אתה לבד וביום, בודד, וצריך להסתגל. אולי אפילו יש לך משמעות, זה לא משנה יותר מדי, כי הגעגועים לבית, במובן זה או אחר שלו, כבר רצים במעלה עמוד השדרה. אתה מבין שלראשונה בחייך עולים געגועים לפעם. אתה חוזר לשמירה שנשברת במילים אלו ממש.
הילוך מהיר קדימה והופ – תאילנד, מחפש את עצמך. בעצם אתה בהודו. מנסה להיזכר איפה לעזאזל השארת אותך. אתה מטייל בכל מיני מקומות ופוגש כל מיני אנשים ועושה כל מיני דברים שידוע לכול, שבסופו של דבר, תתחרט עליהם, מאחר ובורכת ביכולת מרהיבה שכזו שבעזרתה אתה יכול לצפות את העתיד, ואתה לא שמח. אתה רץ לעבר העתיד באמוק, מרגיש בטוח שאם תמשיך לחפש תהיה שמח, ואפילו לא עוצר להריח את השושנים. לפעמים אתה נופל ומרגיש שהעולם סובב סביבך באופן מסחרר שכזה ואתה מבועת מהאפשרות שאם תעצור או תפנה באיזו פניה לא נכונה, המסלול יתחרבש והכול פשוט ייפול. הכול נשחק עם הזמן אז נותר רק לחפש איזה חומר חזק יותר.
אתה חייב לעשות משהו עם החיים שלך. עם גולדסטאר ביד אחת וספר לימוד בשנייה – אינך בדיוק חיית מסיבות אבל גם לא ממש סטודנט. אתה מחפש את השקט ומדליק מוזיקה רק כדי שלא לשמוע שום דבר אחר וקצת חושב על מדינה אחרת, מקום אחר, זמן אחר. חשבת שזה מה שיעשה לך את זה, למרות שידעת שלא. אבל היית צריך משהו לרצות כי לקחו לך כבר את כל הרצון והשאירו אותך רק עם צרכים – מצחיק הרצון הזה לרצות, כאילו אדם שטוב לו בחלקו, הוא סתם בטלן חסר שאיפות בחיים.
החיים שלפניך כל כך ארוכים כשאתה עוד ילד.
מה כבר נשאר לך חוץ מלדלג בין טעות אחת לשנייה ובדרך, להספיק לעשות כמה דברים כמו שצריך? גם העבר וגם העתיד הם כמו ילדים קטנים שצריך לדאוג להם, בעוד שהמינוס בבנק גדול מספיק כדי לדאוג לעצמו אבל קשה לסמוך עליו מספיק אז אתה דואג לו בכל זאת. אולי השארת את עצמך במקום יותר רציני כמו באיזו קריירה יציבה ומבטיחה או עם איזו אישה מוצלחת שתהיה שם לצידך. הראשונה שאמרה לך שהיא שם לצידך והתכוונה לזה, הדליקה אצלך את הנורה האדומה – הרי אם היא שם בשבילי, ואני בכלל כאן, אולי השארתי אותי שם? פתאום היא משלימה אותך והעבודה לא לגמרי מספקת, אבל היא עוזרת להסיח את הדעת מהאישה ומספקת לך כמה תירוצים טובים כדי שלא להיות במקום החדש הזה שמחובתך פתאום לקרוא לו בית. הבית הפעם הוא לא כזה שחוזרים אליו עייפים ונשכבים בחדר ואימא מכינה לך אוכל ומכבסת; הפעם אתה הוא זה שדואג ומטפל ותוהה לעצמך עד מתי.
אתם מבקרים זה את זו. הרי שניכם שואפים לשלמות ואיזון ומה עוד, ומנסים לשפר זה את זו – הרי אם אתה נמצא אי שם אצלה, נתמך ונאהב, אולי כדאי שתעזור לה לתמוך ולאהוב, רק למקרה שהיא תשכח יום אחד איך. היא אוהבת אותך, היא לא תוותר עליך. אתה נשאר אצלה.
"אימא!! אבא!!!", נשמעות זעקות בסאונד, כמו במערכת קולנוע ביתית. מתרוצצים סביבך פיות רעבים וטובעניים שעטים אחר תשומת לבך, שיילחמו זה בזה עד זוב דם רק כדי שתראה איזו שרשרת מקרוני מסריחה, שחצי מהילדים בעולם מכינים בגן, הם יצרו, או איזה ציור מודרני מופשט חסר משמעות הם שרבטו. הם שלך עכשיו, או שאתה שלהם ובינתיים, נגמר לך הזמן והמרץ לחפש וצריך לתמרן בין מה שיש לבין מה שאתה מקווה שיהיה יותר טוב. מחכה ל'ברייק', לעיסקה הגדולה. עלית על הרכבת של הגדולים, מאחורה יש חלונות מרהיבים, ומקדימה, סתם עשן.
כל בוקר אתה קם לעבודה, וכל ערב אוהב אותה, ובצהריים, בין לבין, לפעמים אוסף את הילדים מהגן, ואתה כבר לא הופך שולחנות כמו פעם – להפוך עולמות זה לצעירים, וגם הם כבר נהיו קונפורמיסטים.
"תחנה אחרונה", הכרוז מקריא בקול מונוטוני – כאילו שההקלטה כבר עייפה מלחזור על עצמה שוב ושוב. אתה רוצה להישאר, אבל המאבטח עובר לבדוק שכולם ירדו. עיניך כבר טרוטות והדמיון מאס מלצפות לעתיד. אתה נרדם, ומתעורר – בהפתעה, באותו המקום בדיוק. כולם כל כך שקטים עד שהפסקת להיות בטוח שהם בכלל שם. אתה מנקה קצת קורי עכביש ועושה סדר בבלגן שבראש – משתדל להחזיר הכול למקום. בחוץ כבר הכול אותו הדבר ונותר רק לנבור בעצמך, רק...
אתה צופה בעצמך בווידיאו, מעלה זיכרון כלשהו. נראה כמו אזהרה, כאילו אם היית יכול להתחיל הכול מהתחלה – או לפחות, בדיוק מאיפה שאתה עכשיו, הכול היה שונה, או אולי בדיוק אותו הדבר, אבל מנקודת מבט שונה. עכשיו, כשזה לקראת הסוף – אתה בוגר מספיק כדי להבין את זה, כדי לדעת מה היית צריך להעריך. הבט לעצמך בעיניים – אתה של עכשיו.