עצה מרוברט שווה זהב

רוברט מי?

את רוברט הכרתי לגמרי במקרה, בצהרי יום שישי של תחילת חודש מארס שנת אלפיים ושש. עת תחילת האביב. נכנסתי לחנות פרחים קטנטנה ברחוב צדדי לא רחוק מהדירה שלי ושל דניאלה במרכז תל אביב, עיר מגוריי. חנות הפרחים אליה נכנסתי הייתה חלל צר ומאורך שבקושי ניתן לעמוד בו, גדוש ניחוחות ורדים וחרציות, ומוכרת מפוזרת אך חיננית. עמדתי לקנות זר לדניאלה, זוגתי בשנים האחרונות ועוגן השפיות היפהפה שלי. מעולם לא הייתי גבר של זרי פרחים. לא בימי שישי ולא באירועים. אבל באותו זמן הייתי דווקא עמוק בעניין.
עידן הפרחים החל שבועיים קודם לכן בעוד מריבה שגרתית עם דניאלה. לרוב, מערכת היחסים בינינו התנהלה על מי מנוחות, אך אחת לכמה שבועות חלו התפרצויות. גם המריבה ההיא הייתה בדיוק בתזמון הקבוע, שום דבר חריג.
"אתה גם אף פעם לא קונה לי פרחים," הטיחה בי דניאלה במבט מנצח.
כמעט כרגיל, גם הריב הנוכחי היה כללי במהותו ונסב סביב היותי אגואיסט, בלתי קשוב סביבתית, ולא אמפתי לבעיות של אחרים. כל מה שהיה נכון בהחלט בנוגע לאישיותי אך מוכחש באורח מוקפד ונוח.
"מה זה קשור?" יריתי חזרה, "אני רומנטי, את יודעת את זה. מבחינתי לקנות פרחים לא נחשב רומנטי. להביא פרחים זה אקט קיטשי של זוגיות חלולה. ביום שאביא לך פרחים שנינו נדע שאנחנו בדרך לסוף. רומנטי משמעותו פשוט לחיות את השגרה, לקום לידך כל בוקר, לסדר את הבית, לשים אוכל לחתול המטורלל שלנו. אה, ולסבול את הקריזות שלך."
רומנטי מיי אס.
"רומנטי מיי אס," היא ענתה, "תנסה את זה פעם, אולי תגלה שיעשה לך טוב לקנות לי פרחים."
בדיעבד, אני מודה שדניאלה צדקה. גיליתי את החדווה שברגע אחד כזה. בפעם הראשונה שהבאתי לה פרחים, יומיים אחרי הוויכוח ההוא, אני לא בטוח ממה בדיוק התרגשתי יותר, מהמבטים הממזריים של אנשים ברחוב כשהלכתי עם הזר ביד או כשנוכחתי לדעת שדניאלה, ממש כמו הנשים בסרטים, הופכת לגוש דביק של אהבה למראה יד המושיטה לה פרחים עם הקדשה.
כן, בהחלט, הפרחים עשו את העבודה מהבחינה הזוגית ולתקופה קצרה הפכתי לרוכש פרחים קבוע. לא ירדתי לעומק הסיבות, פשוט נהניתי מההילה החדשה של בן זוג משקיען.
באותו יום שישי מדובר שבו הכרתי את רוברט לא הייתה לי סיבה לחשוד שהדברים יתנהלו באופן שונה. ציפיתי שהמוכרת תחייך אליי באדיבות, ושכל תהליך הרכישה וההובלה יתנהל בנעימות הרגילה. אפילו כבר התחלתי לתכנן מה אכתוב לדניאלה בפתק המצורף.
בסופו של דבר, הדברים התגלגלו כמובן אחרת לגמרי. כבר כשפסעתי אל פנים החנות הייתה באוויר תחושה מעט שונה. לא הצלחתי לשים את האצבע מה בדיוק לא אותו הדבר, אבל עורי החל לעקצץ בחוסר נינוחות כבר כשנכנסתי אל החנות.
להבדיל מכרגיל, הפעם המוכרת כלל לא הבחינה בי. זה היה מוזר. בפעמים הקודמות שנכנסתי לחנות הפרחים הזאת, המוכרת, בחורה מתולתלת, זהובת שיער וחיננית הנראית באמצע שנות הארבעים לחייה, הייתה עוזבת הכול ושולחת לעברי חיוך של נותנת שירות הממלאת את ייעודה בשמחה. אבל בפעם ההיא היא בכלל נותרה שקועה במסך המחשב בפינת החנות ואפילו לא הסבה את מבטה לעברי. הבדידות הזאת בתוך המרחב הקטן הזה הייתה חדשה עבורי.
בדיוק כשבחרתי ורדים מפח המתכת הירוק בכניסה נעמד לידי בחור אחד, שלמרות היותו מוכר לי, התקשיתי להיזכר במי מדובר.
תחילה ניסיתי שלא לשים לב אליו, להתעסק בענייני, אבל הקרבה שלו החלה לעקצץ בי באופן לא נוח. הוא היה גבוה ורחב באופן מאיים. במיוחד בחלל כל כך צפוף, כך שלבסוף פשוט פניתי אליו.
"אני יכול לעזור לך במשהו?" שאלתי אותו. ומיד הרגשתי שהייתי מעט תקיף מדי.
"מפריע לך שאני עומד כאן?" הוא ענה בנימוס במבטא גרמני כבד, לא מתרגש כלל מהתקיפות שבקולי.
"אה..." הפניתי אליו מבט נוקב. לאיש שניצב מולי היה שיער שחור סמיך ומאובק ועיניים ירקרקות כמעט שקופות שמבעדן הוקרנה שלמות מהולה בעצב, הוא נראה כמו אחד שעבר כמה טראומות בחיים ושרד.
כל הווייתו הקרינה שפעם מזמן הוא היה מישהו חשוב מאוד. הוא נראה בגיל העמידה ולבש חליפת עסקים מבד כותנה גס ותפרים רופפים בצבע שחור, חולצת פשתן חלקה בצבע לבן שראתה ימים יפים יותר, עניבה אדומה ושרשרת המובילה לשעון כיס מוזהב הייתה מחוברת לדש הז’קט. הישלפות ישירה מתוך ארון הבגדים הוויקטוריאני.
כל הופעתו נראתה לי מוזרה באופן מסקרן. מראהו הזכיר סוג של הומלס יוקרתי שרואים לפעמים ברחובות ניו יורק, אולי איש עסקים מהעידן הקולוניאליסטי שירד מנכסיו.
"אם אני מפריע, פשוט תגיד." הוא אמר שוב בשלווה ושילב את ידיו על החזה.
"אתה פשוט עומד קצת קרוב אליי, נכנס לי לספייס." מלמלתי בעוד הקלאוסטרופוביה המוכרת שלי החלה להתפשט עד לקצות אצבעותיי והעלתה את חמתי.
הוא לקח צעד אחורה ושלח אליי יד ללחיצה: "נעים מאוד. אני רוברט. אתה בטח דורסון? מקס דורסון?" מיליון מחשבות התפוצצו במוחי באותה השנייה. חשתי שילוב של סחרחורת ובחילה, מי מחפש אחריי? מאיפה האיש הזה יודע מי אני? שוב עורך הדין המחורבן שאני חייב ללקוח שלו קצת כסף?
"מאיפה אתה יודע איך קוראים לי?" רוברט חייך חיוך קטנטן וערמומי בזווית פיו, "כתוב על התיק שלך," הוא העיר משועשע והחווה בידו אל עבר תיק הגב שלי.
נרגעתי. לשמחתי אני כבר לא מופתע מהמהירות שבה חלקים ממני נכנסים לאמוק היסטרי לנוכח אי ודאות קלה שבקלים. כבר מכיר את התכונה הזאת. מתרגש כמו ילדה, טמבלון, אמרתי פנימה בלי קול.
"כן, אני מקס דורסון," השבתי משסיימתי את הדיאלוג הפנימי והושטתי יד אל עבר ידו המושטת.
כששילבתי ידי בזו שלו, בלחיצה רשמית חשתי צינה משונה עוברת בגופי. בשנייה הראשונה לא הבחנתי בכך, אך עד מהרה צמרמורת אחזה בי באופן פתאומי ורטט חשמלי עבר לאורך עמוד השדרה שלי ויצא דרך כפות הרגליים. משכתי את ידי בחזרה.
רוברט הבחין ברתיעתי ומיהר להסביר.
"אל תדאג," הוא הרגיע, "הקור שאתה חש כרגע לא אומר שום דבר מיוחד. פשוט מתתי כבר לפני מאה שנים בערך, ומאוד קשה לשמור על חום גוף כל כך הרבה זמן."
"אה, אני מבין," מלמלתי חלושות ומשכתי את ידי בחזרה.
"יופי," הוא ענה, "עכשיו שהכרנו, מה אתה אומר, תזמין אותי לכוס קפה?"
לא הפתעה גדולה, רוברט סיקרן אותי, ללא ספק. מראהו הגרוטסקי בשילוב הידיעה שאני עומד למעשה מול דמות מתה עוררו בי תמיהה רצינית דיה עד שהייתי חייב להבין מי הוא אותו רוברט, ומה בדיוק הוא רוצה ממני.
אז לקחתי אותו לקפה, אלא מה. יצאנו מחנות הפרחים בלי הוורדים ההם, עלינו שני בלוקים במעלה הרחוב וחצינו את הכביש אל שדרות רוטשילד, השדרה המרכזית באזור. צעדנו אל בית הקפה הקבוע שלי, מקום כעור למראה ומיושן.
בית הקפה הזה לא שופץ כבר שנים, עדיין עמד במרכזו בר עץ ענקי שראה ימים יפים יותר, העץ היה דהוי ודביק, מכונת קפה שניתן בהחלט לסווג כגרוטאה ניצבה במרכזו ושולחנות העץ שסביב הבר נראו כמו גרפיטי לא ברור מרוב שריטות. גם התפריט שם לא השתנה משנות השמונים והקפה היה מחורבן. אבל אני כבר הייתי רגיל למקום הזה, לפרצופים, לשולחן הקבוע שלי בפינת המקום.
המקום המה אנשים כבכל יום שישי, ובקושי מצאנו שולחן פנוי במרפסת הפונה אל הרחוב.
רוברט הסיר את ז’קט החליפה במה שנראה כטקס מימים עברו: הוא תלה אותו על גב הכיסא תוך שהוא מסדר את אזור הכתפיים כך שיתאימו בדיוק לפינות המשענת. הוא שחרר את שרשרת שעון הכיס המוזהב שלו והשחיל אותה לכיס המכנס. לאחר מכן החליק את גב הז’קט במספר תנועות חדות, התיישב, שילב את כפות ידיו על השולחן והחל לתופף באצבעותיו כמצפה להגיע לעצם של עניין כלשהו.
"בן כמה אתה, מקס?" פתח רוברט את שיחתנו.
"שלושים," עניתי לו, "ואתה?"
"הפסקתי לספור." הוא השיב לי, "כשאתה מת, הגיל מאבד משמעות." נראה היה לי כי הוא מניח את שאלת המוות שלו לפתחי באופן מזמין.
"נו, אם כבר העלית את הנושא, אז איך באמת מתת?" שאלתי אותו.
"סיפור ארוך, אוסטרי אחד ירד מהפסים. בתחילה שרדתי את ניסיון ההתנקשות הברוטלי, אבל ברגע שכולם התחילו להאמין לו, מתתי באמת. כמעט באופן סופי." השיב רוברט תוך שעיניו תרות אחרי המלצר. הוא לכד את מבטו וסימן לו להתקרב.
"מה תשתו?" שאל המלצר.
"הפוך, קטן חזק עם חלב דל שומן," עניתי.
"אני אשתה תה עם חלב בבקשה," ביקש רוברט.
"אה, ותביא לנו גם כמה עוגיות חמאה," הוא הוסיף. כשהפנה את פניו חזרה אליי הוא אמר, "אני מת על עוגיות חמאה, זאת החולשה שלי. מזל שאני כבר לא משמין מאז שמתתי."
"תגיד, רוברט, אני לא רוצה לדחוף את האף שלי, אבל מסקרן אותי לדעת ־ אתה בדרך כלל מסתובב בעולם ומתחיל כך סתם לשוחח עם אנשים?"
"מה פתאום. אני מת. אני לא יכול להסתובב בעולם ולשוחח עם אנשים, דורסון. אתה לא חכם גדול, אה?" הוא קרץ לי, ואני הסמקתי.
"אני רק רעיון, אני לא באמת קיים." המשיך רוברט כממתיק סוד והושיט יד אל מתחת לשולחן מחטט בכיס מכנסיו. הוא שלף משם מכוש מתקפל ענקי והניח אותו על הכיסא לידו. "לא את זה אני מחפש," הוא לחשש.
"כשנמצאים במקום שלי לעולם אי אפשר לדעת מתי אתה עלול להזדקק למכוש מתקפל," הוא הוסיף, ולאחר חיטוט נוסף שנמשך מספר שניות הוציא משם פיסת נייר מקומטת ופרש אותה על השולחן.
"או, הנה, נראה לי שמצאתי," הוא אמר לבסוף, "הנה, תסתכל לכאן."
רכנתי קדימה והתבוננתי בנייר. שורבטה עליו ברישול בולט לעין בעט כחול ואדום מין דיאגרמה מוזרה שלא הבנתי. משושה בצבע אדום וריבוע בצבע כחול החופפים ביניהם באופן שהסתיר את רוב הריבוע הכחול.
"מה זה?"
"זאת דיאגרמת השובל שאתה מותיר אחריך מזה זמן מה," הוא הסביר.
"שובל? מה זאת אומרת שובל?"
"כן, בדיוק כמו שזה נשמע. השובל הרגשי שאתה מותיר אחריך בעולם. זה מה שהוביל אותי לכאן. אתה תופעה די מעניינת מבחינתי. והאמת, דורסון, אתה די מסריח."
"תשמע, רוברט או איך שלא קוראים לך, אתה לא חושב שאתה קצת חצוף? ראשית אתה מתעלק עליי באמצע השופינג. עכשיו אתה אומר לי שאני מסריח, אתה לא חושב שזאת דרך קצת קיצונית להתחיל בה מערכת יחסים?"
המחשבה הברורה שאני לא מבין מה העניינים עם הבחור התחדדה באונה הימנית שלי, אך הסקרנות הותירה אותי ישוב במקומי.
"אני כאן כדי לעזור לך, אין מה להיעלב." הוא השיב לי באדישות ולקח ביס מאחת מעוגיות החמאה שהונחו על השולחן.
"אולי במקום להיעלב פשוט תשאל את מה שבאמת אתה רוצה לדעת?"
"מה אני רוצה לדעת?"
"אתה רוצה לדעת למה בדיוק אני מתכוון, נכון?" האמת? נכון, חשבתי.
"טוב מאוד," ענה רוברט כאילו שעניתי, "זאת שאלה טובה וחשובה. חבל שאני לא יכול לענות לך עליה כרגע, אבל אתה תבין למה אני מתכוון אם תעשה מה שאני אומר לך. כרגע יש לנו דברים יותר חשובים לשוחח עליהם, ולצערי אין לנו ממש הרבה זמן למשחק מקדים ארוך. האמת, דורסון, שאני כאן כי לא נותר לך הרבה זמן לחיות."
באבחה תקפה אותי סחרחורת נוראית. התחושה הכללית דמתה לפעם ההיא שהחלקתי עם האופנוע באמצע הכביש המהיר בחורף לפני חמש שנים.
שנייה אחת אני רוכב לי בביטחון עצמי מופרז, חש את עצמי מוגן בתוך המרחב האווירי של האופנוע, מרוכז כל כולי על פני השטח של גופי.
והופ, שנייה לאחר מכן כתם שמן על הכביש, זנב האופנוע מכשכש כמו לברדור בפגישה נרגשת עם נקבה מיוחמת ואני מנסה נואשות לייצב אותו בחזרה. פעלתי מבלי שהבנתי שאני פועל. ידי נשלחו אל הברקס, רגלי הימנית הורידה שני הילוכים במכה, אגן הירכיים שלי השתחרר כמו חרוז קשור לחוט.
כל זה קרה מעצמו. אני הייתי עמוק בפנים, רחוק, שקוע בלב שלי שבדיוק ניתק מגע עם שאר הגוף ושט לו בחלל בית החזה, באותו הרגע לא ידעתי אם אני הולך למות מתאונה בלתי נמנעת המתרגשת לעברי או מהעובדה הפשוטה שהלב שלי עומד להתפקע.
סחרחורת, קצת בחילה, טעם לוואי מריר בקצה הלשון. לא יודע מה קרה אחר–כך. משהו או מישהו הדביקו אותי חזרה לפני שנתלשתי לגמרי. האופנוע התייצב, כאילו מעצמו. לי נותר רק להסדיר את עניין הלב ולדחוף אותו בחזרה למקום.
ככה פחות או יותר הרגשתי גם הפעם. פתחתי את הפה וניסיתי לשאול את רוברט אם הוא רציני, אבל שמונה שאלות שונות אחרות ניסו גם הן להידחף דרך הפה שלי בו זמנית ולא הצלחתי לומר דבר, נותרתי עם פה פעור למחציתו, ומבט בוהה.
"תנשום, תנשום. יש עדיין מספיק זמן." הקול שלו הגיע אליי והשיב אותי למציאות.
"זמן למה?"
"זמן להציל אותך, מקס," ביאר רוברט, "אתה תמות אם לא תעשה מה שאני אומר לך לעשות. אבל לפני שאנחנו מתחילים אתה חייב להתחייב, דורסון. אתה חייב להגיד כאן ועכשיו, ’רוברט, אתה המדריך ואני אעשה מה שתגיד‘. זה התנאי שלי. אגב, אתה יכול גם לא להסכים. אבל בלעדיו, בלי שתסכים לתנאי הזה אתה יכול לנסות להסתדר לבד." הוא התבונן בי במבט רציני, אבל לא יכולתי שלא לחוש בברק המשועשע שחלף בעיניו. הוא קצת נהנה מכל מה שקרה.
"אתה רק רעיון מזוין," נבחתי וכנראה שבקול רם מדי. מבטים לא נעימים הזדחלו אליי מהשולחנות הסמוכים, אז הורדתי הילוך והמשכתי בקול רגיל.
"רוברט, סליחה. כן? אבל אתה רק רעיון, נכון?"
"אכן כך."
"אז תסביר לי איך אני בדיוק אני אמור למנות אותך כמדריך?"
"כי אתה מאמין ברעיון. אחרת לא היינו יושבים כאן ומשוחחים." הוא לקח ביס נוסף מהעוגייה, לא נראה מוטרד ממני בכלל.
"מקס," הוא הוסיף לבסוף עם מה שנראה לי כניסיון להקנות לקולו איזשהו גוון אבהי, "אתה אמנם לא מכיר אותי, אבל אתה מרגיש שאתה יכול לבטוח בי. אולי אתה לא יודע להסביר לעצמך מדוע, אבל התחושה נוכחת בך. ככה זה עם אמונות, פשוט מרגישים."
לא היה לי מה להפסיד. אם רוברט הוא רק רעיון, אשליה, אוכל להפסיק להאמין בו מתי שיתחשק לי, נכון? נכון. מה הבעיה אם כן להתחייב לרעיון, ועוד אחד שמת לפני מאה שנים.
מחשבה טורדנית קטנה בכל זאת ניקרה בתודעתי וניסתה נואשות להניא אותי מקו החשיבה המתמסר והפתאומי שבו הייתי שרוי. דחקתי אותה. למה להפריע להרמוניה המלבלבת.
הצתתי סיגריה, שאפתי ממנה עמוקות, לגימה קטנה מהקפה והמילים יצאו לי מהפה וקיבלו חיים משלהן.
"רוברט, אין לי מושג על מה אתה מדבר אבל היות והעניין חשוב לך, הנה אני מצהיר קבל עם ועדה: אתה המדריך שלי ואני אעשה מה שתגיד."
רוברט חייך בזווית פיו. ניכר בו שהוא מבסוט.
"אבל יש לי תנאי," הוספתי, מסתייג מעט משיתוף הפעולה הנמהר שהפגנתי אך שנייה קודם לכן.
"בלי תנאים!" הוא קבע חדות ושלח אליי מבט אטום.
"אם ככה, אין עסקה." השבתי לו. מחקה את אותה החלטיות בדיוק, מתבונן אליו באותה עמימות שהפגין.
מספר שניות שדמו לנצח תקתקו את דרכן אל עבר ההיסטוריה עד שרוברט התרכך.
"בסדר, ניצחת. מה התנאי?" הוא נראה לא מרוצה בעליל.
"התנאי הוא, שאתה מסביר לי כאן ועכשיו למה אתה מתכוון כשאתה אומר שאני עומד למות."
שתיקה, מחשבה, שתיקה, מיליון מחשבות שועטות, מתלכדות, מתפצלות, מתות, שתיקה. נצח. הרגשתי שאני מתחיל לצנוח.
"בסדר. אני אסביר לך," הוא התרצה. אני חושב שחזרתי לנשום. "אני לא בטוח שאתה בשל למה שתשמע, אבל אם זה התנאי שלך, אני מכבד זאת." חשתי את נימת ההשלמה בקולו. רוברט התרווח מעט בכסאו, רכן מעט קדימה והחל להסביר בקול מדוד.
"כמו שאמרתי לך קודם מקס, זה הכול בגלל השובל הרגשי שלך."
"אוקיי, רוברט," נדחפתי לדבריו מבלי להמתין, "אבל מה זה בכלל השובל הזה?"
"שובל רגשי, מה? באמת לא שמעת על זה אף פעם?"
"לא," עניתי לו, "לא שמעתי." ואפשר היה לחשוב שהייתי היחידי לפי ההבעה שנמרחה לו על הפרצוף.
"זה מה שמלווה את כולם מיום שהם נולדים ועד היום שהם מתים. מתים באופן סופי. השובל הרגשי שלך הוא לא תוצר מקרי ואקראי של החרא שאתה מפזר על האחרים רוב הזמן, אלא מקור חיים העומד בפני עצמו ומוזן באופן קבוע על ידי הפעולות שלך.
למשל, כשאתה חש איזה רגש אשמה קטן שמבעבע בך, התחושה הפיסית הלא נעימה המתלווה לכך היא בעצם פליטת אנרגיה הנוצרת מהחיכוך הפנימי המתרחש בתוך הגוף שלך.
"הגוף שלך, בתורו, פולט את האנרגיה אל החלל הבין–תודעתי, והיא הופכת למזון החיים של בליל יצורים תודעתיים שלם שמזדחל אחריך בתוך השובל מבלי שתחוש בו כלל."
"מה, גם עכשיו? יש לי כאן שובל שאני לא רואה?"
"בדיוק כך, דורסון, בדיוק כך. אבל אין בכך שום בעיה, לכל מה שחי יש שובל כזה."
"ובעצם מה שאתה אומר הוא שאני צריך להיפטר מהשובל שלי?"
"חס וחלילה!" רוברט השתנק וכמעט נחנק באמצע לגימה מהתה עם חלב שלו. הוא השתעל, כחכח בגרונו, הסדיר מחדש את נשימתו, והתרווח מחדש בכסאו.
"אין דבר חי שאין לו שובל," הוא התחיל להסביר שוב וניכר שהוא מאבד סבלנות, "אין לך את היכולת להיפטר ממנו, אפילו אם מאוד תרצה בכך, כל עוד אתה חי. לי, למשל, אין שובל כלל. מה שאתה באמת צריך לעשות הוא לתחזק את השובל שלך כמו שצריך."
"אני לא בטוח שאני מבין אותך, רוברט. איך אני יכול לתחזק אותו נכון? ריבונו של עולם, אני לא מבין על מה אתה מדבר."
"הירגע, מקס," ענה רוברט בנימה נונשלנטית, "אני מנסה להסביר לך. כמו שאמרתי, השובל הרגשי הוא תוצר של הרגשות שאתה מפיק. הוא אמנם מוזן בעיקר מהרגשות השליליים שאתה מפיק במהלך החיים היומיומיים שלך, דורסון, אבל לא רק מהם. למעשה, הוא נוצר מכל רגש שמעורר בך חיכוך.
"אני אתן לך דוגמה: "זוכר את היום ההוא שקבעת פגישה עם החבר הזה שלך, איך קראו לו? אה, נזכרתי. היום שקבעת עם עופר. זוכר את היום הזה?"
"כן, אני זוכר." עניתי.
"אז אתה בטח זוכר שכשהגיעה שעת הפגישה שקבעת אתו היית עסוק במשהו אחר לגמרי ושכחת מעופר לחלוטין. בערב נזכרת ששכחת משהו. גיששת בתוך הקופסה שלך לבדוק מה שכחת, תחילה זאת הייתה רק ידיעה מעומעמת, היית בטוח שפספסת משהו אבל לא היה לך מושג מה. ואז זה הכה בך. נזכרת."
"נזכרתי, נזכרתי," השבתי לו, תחושת אשמה על ההברזה ההיא שבה ותוקפת אותי.
"שכחת את החבר שלך, ואפילו לא התקשרת להודיע. האינסטינקט הראשוני שלך היה כמו תמיד לנפק לעצמך הסבר, תירוץ. יום עמוס, קורה. אבל למרות שהבנת מצוין את ההסבר, אתה עדיין מרגיש רע בתוך עצמך, אפילו אם זה רק קצת. אה."
"נכון."
"ובכן דורסון, באותו הרגע, תחושה פיסית לא נעימה הציפה את הגוף שלך. בדרך כלל היא מתחילה בבטן התחתונה, ומשם מטפסת אל בית החזה, לרוב אתה מצליח לנקות אותה משם, להציף את החלל בזיכרונות על דברים חיוביים. אבל יש את הפעמים שלא. במקרים של רגישות יתר היא מחלחלת משם אל כל הגוף ונאחזת."
"מכיר את ההרגשה מצוין," עניתי ותחושת הדה–ז’ה–וו מאותו היום החלה לגרד לי בכף היד.
"יפה." רוברט עצר והתבונן בי במבט שניתן היה לפרש רק כ’נו, אתה מתחיל להבין על מה אני מדבר?‘ "אז אתה אומר שאני צריך להפסיק להרגיש רע לגבי דברים שקורים?" שאלתי.
"הכול עניין של מינון, מקס."
"אבל כשאני לא בסדר ויודע זאת, אני מרגיש רע. מה, מה לעשות, להפוך למניאק חסר רגישות?"
"בוא נעזוב רגע את הפתרון," הציע רוברט, "עדיין לא הבנת את הבעיה. לי, אישית, אין עניין עם הרגשות השליליים שאתה מייצר. להפך.
הם חיוניים להפקת האנרגיה. הבעיה האמיתית נמצאת במקום אחר לגמרי, היא טמונה עמוק בתוך השובל עצמו, הוא נפגם וכל שרשרת המזון הניזונה ממנו הולכת וגוועת."
"עכשיו איבדתי אותך לגמרי, רוברט."
"אתה יודע מה, מקס, עזוב את זה כרגע," נמלך רוברט בדעתו וערער לרגע את שיווי משקלי, "אתה תבין הכול עם הזמן. כרגע יש רק דבר אחד שחשוב לי מאוד שתבין, השובל שלך פגום, הזרימה הטבעית שלו הואטה משמעותית כתוצאה משינויים מבניים מצטברים שקרו בך וסביבך, והתוצאה העצובה היא שכל היצורים התודעתיים שהשובל שלך תומך בהם מתבוססים בבוץ וטובעים לאטם בביצה הרקובה והמסריחה שהשובל שלך הפך להיות."
לא השבתי, והוא פירש כנראה את שתיקתי כנכונות מחודשת והמשיך, "החיים הללו, מקס, הם האני שלך. כשהם ימותו, גם אתה תמות. אולי הגוף שלך יישאר, אבל הוא לא יכלול בתוכו שום אני משלו, רק בבואה מתה של משהו שחי שם פעם. מכונה אנושית מושלמת שאין שום משמעות או תכלית לקיומה." הוא דפק על השולחן וקימט את מצחו בזעם, "מה לעזאזל לא ברור כאן!?"
"אז אתה אומר שאני טובע?"
"לא מקס, אתה לא טובע," ענה לי רוברט, "אתה גוסס." רוברט השתתק והותיר את המילים ’אתה גוסס‘ מהדהדות באוויר. חשבתי לומר משהו, אבל רוברט כבר היה מרוכז במשהו אחר לגמרי.
הוא הביט בעוגייה האחרונה שהייתה מונחת על צלחת קטנה במרכז השולחן, נראה כי היסס האם לקחת אותה או להשאיר את הביס האחרון בצלחת.
"אתה יכול לקחת אותה," הצעתי לו, מבין שאין טעם לשוב לנושא הקודם.
"אתה בטוח?" הוא בירר.
"כן, בהחלט, אני לא אוהב עוגיות חמאה." רוברט שלח את ידו הימנית אל העוגייה ונראה לרגע כל כך חי ששכחתי שהוא רק רעיון מת. ניצלתי את ההפוגה והצצתי בשעון. השעה הייתה כבר שתיים וחצי. נזכרתי שעדיין לא קניתי לדניאלה פרחים.
רוברט לעס באטיות ביס מהעוגייה, משהה כל לעיסה ומפיק את המקסימום מהטעם, הוא התבונן בי וחשתי לפתע עירום.
"היא תסתדר בלי הפרחים שלך," הוא הודיע בהחלטיות.
"מה..."
"עדיף שתתרכז בעצמך עכשיו, אחרת הפרחים שלך לא יעזרו לאף אחד." הוסיף רוברט וחזר ללעוס.
רוברט לקח את הזמן. לאחר שבלע את העוגייה, הוא שלף את שעון הכיס שלו בטקסיות אטית פתח אותו והתבונן.
"אנחנו באמת צריכים לזוז," הוא קבע מבלי להסיט את עיניו מהשעון, "מתחיל להיות מאוחר."