היה לי זמן מחשבה של מאית השנייה כדי להחליט אם לתפור את קובן, הכוכב של הבוגרים. החלטתי לעשות את זה. נתתי לו קטנה בין הרגליים, והוא נזרק לדגל של הקרן.
חשבתי על זה הרבה פעמים, איך יהיה האימון הראשון שלי עם הבוגרים; בטח יגידו לי לאסוף את הכדורים לשק בסוף האימון, במשחקונים לא ימסרו לי מי יודע מה, ואצטרך "לשבת בשקט" כי עליתי מהנוער. חשבתי אפילו על זה שאיזה כוכב מזדקן יגיד לי שכשהוא עלה מהנוער היה אסור בכלל להסתכל לוותיקים בעיניים וכל החרא הזה.
שיזדיינו.
מצחיקים אותי. לסחוב כדורים? בחימום של "ארבע על שתיים" להיות אחד מאלה שמתחילים באמצע? אין בעיה, אבל על הדקה הראשונה, על האימון הראשון, החלטתי שאהיה מי שאני ושאף אחד אפילו לא יחשוב שאני איזה ילד מוקיר תודה. הרי בנוער הייתי תופר שחקנים (לא אני המצאתי את המושג הזה, "תופר", זאת מילה ששמעתי לראשונה מאיזה בלם של הפועל באר־שבע ששמר אותי בנערים. הוא איים עלי בתחילת המשחק: "דיר באלאק אם אתה מנסה אפילו פעם אחת לתפור אותי בין הרגליים." מצא חן בעיניי הביטוי הזה. כמובן תפרתי אותו) — ולפעמים אפילו שם את הכדור על העורף, עובר שחקנים, וחוזר להשפיל אותם שוב.
אבל קובן, זה לא סתם. הירוקים שהוא קיבל על הפרסומת מחברת המכוניות יוצאים לו מהעיניים, כמו איזה עדשות מגע אופנתיות של אנשי מועדונים.
היתה לי מאית שנייה כשהוא בא אלי בריצה. אידיוט, מי מגיע בריצה מהירה לשחקן שתקוע בפינה ליד הדגל של הקרן? צריך בכלל להשהות אותי כשאני עם הכדור שם.
תפרתי אותו.
שיזדיין.
שבוע לפני, גולדי, המאמן של הנוער, ניגש אלי, אמר לי "תתכונן" והרים את כובע המצחייה המצחין שלו למעלה. זו היתה המילה שהוא אמר הכי הרבה. הוא היה הולך ומפזר "תתכונן" סתם, על כל מצב. ככה הוא היה משאיר את כולם בידיים של המתח האינסופי. שלו.
הובלנו את הליגה בלי הפסד ויש דברים שלא מדברים עליהם, בטח שלא על כיבוס כובע; זה מביא מזל רע אפילו לחשוב על זה.
"אחרי הפגרה אתה באימון של הקבוצה הבוגרת. דיר באלאק לעשות לי בושות, הא?"
"למה שאני אעשה לך בושות, גולדי?"
בדיוק סיימנו את האימון וקבוצת ילדים ג' עלתה אל המגרש. שניים מהם ניסו לקפוץ ולגעת במשקוף עד שהמאמן קרא להם. הוא אמר להם שפעם אחרונה שזה קורה שמאמן מחכה לשחקנים, והוסיף שאם הם רוצים לגעת במשקוף צריך לקחת תנופה ולבוא בריצה. הוא רץ אחורה והראה להם איך. אחרי זה הוא שוב כעס עליהם.
"כי אני מסדר לך אימון בבוגרים."
"תודה."
"אתה לא שמח? אימון עם הבוגרת!" גולדי הביט בי בפליאה.
"שמח, שמח. למה לא שמח?"
"אז למה אתה לא מחייך?"
שוב פעם הלמה אתה לא מחייך הזה. השאלה הזאת מלווה אותי מאז שאני זוכר את עצמי. אם להיות כנה, מרוב ששמעתי אותה המשכתי לא לחייך. מעין משחק שלי עם עצמי. מצחיקים אותי האנשים האלה; כשיש לי שבת גרועה הם צועקים מהיציע שהאדיש הזה יזיז כבר את התחת שלו, וכשאני טוב — אז אני רוצח בלי הבעות פנים. כשאהיה שחקן לא אודה לקהל בראיונות רק בגלל דברים כאלה. כל אלה שמודים לקהל רק משריינים לעצמם עתיד בטוח. פחדנים. עבדים. מי שאיתי, איתי.
נתתי לגולדי קריצה קטנה כדי שיהיה מרוצה, ואמרתי לו שלא, אני לא אעשה לו בושות, והלכתי לעשות מתיחות של אחרי אימון.
אם יש משהו שאני אוהב זה להירגע עם מתיחות טובות אחרי אימון, להרגיש את הרגליים כמו משקולות של חמישים קילו, מבקשות ממני לרחם עליהן, אפילו מאיימות שבפעם הבאה הן לא יקשיבו לי.
הדשא הרטוב של שש בערב אף פעם לא הריח טוב יותר.
גולדי כבר היה בדרך לחדר המאמן שלו, ואיזה הורה מתוסכל של ילד ממחלקת הנוער שלא משחק תפס אותו לשיחה. אני מוזמן לבוגרים, כוסאמק, אני מוזמן לבוגרים. אני חייב לספר לאחי ציון. איפה אתה גולדי עם ה"לא מחייך" שלך. בוא תראה אותי עכשיו. אני מחייך כמו שאף פעם לא חייכתי, ואני מדמיין שאני כבר בפנים, נותן מסירה בין שניים, מקשית מעל השוער ורץ לקהל אחרי גול. אני מזהה מישהו שקילל אותי פעם ומסמן לו לשתוק, מוציא אותו טמבל דווקא כשהוא שמח. מדי פעם משלב החמצות כי אסור לי עכשיו להתלהב יותר מדי, זה רק יקלקל. מצבים צריך להוריד.
"הלו," שמעתי את הקול הצרוד של גולדי, "קום־קום, אתה תתקרר. לך תעשה מקלחת." אם בעתיד הוא יגיד שהוא זה שגילה אותי, אני אפרוש בכוונה.
עשיתי מתיחה אחרונה, וקמתי.
