המיתוס של סיזיפוס

באחת ההקדמות לספרו כתב קאמי: "'המיתוס של סיזיפוס' מנסה להשיב על בעיית האיבוד-לדעת כשם שהאדם המורד מחפש פתרונים לבעיית הרצח; וזה כן זה בלא להסתמך על ערכים נצחיים אשר נעלמו, אולי זמנית, או סולפו באירופה של ימינו... מותר ואף הכרח הוא לשאול: היש משמעות לחיים? לכן מותר להתייצב גלוי-עיניים נוכח בעיית ההתאבדות. התשובה הבוקעת מבעד לפרדוכסים העוטים אותה היא: אפילו אין אדם מאמין באלוהים אסור לו להתאבד. ספר זה, שנכתב ב-1940 בעצם האסון שפקד את צרפת ואת אירופה, מצהיר כי אף בתוך תחומיו של הניהיליזם אפשר למצוא את האמצעים כדי לחרוג אל מעבר לו... אף-על-פי ש"המיתוס של סיזיפוס" מציג בעיות שאין להם פתרונים בעיני הוא בגדר הזמנה מפוכחת לחיות וליצור בתוך-תוכו של המדבָּר."

 

תקופתנו נענתה למסר של קאמי והגותו נעשתה מתקבלת על הלב על הרקע הנורא של שתי מלחמות-העולם והסכנה ללא-תקדים של פצצת המימן. ספר זה בו מדמה הוגה-הדעות הנודע את מנת-חלקה של האנושות לגורלו של סיזיפוס - הנאלץ לגלגל את הסלע אל ראש ההר במחזור אינסופי של עמל מפרך - הוא פתח אל עולם מחשבה שרק למראית עין דומה הוא לפילוסופיה של פסימיזם ויאוש, ולאמיתו של דבר הרי הוא אני-מאמין הקורא לבני-אדם לאשר את החיים באופן ההירואי ביותר ודוחה כל ברירה - הן זו של האיבוד-לדעת הפיסי והן זו של ההתאבדות הפילוסופית. כלומר, הנחמה שבאשליה.