נולדו לדם 4 - ברית של פיתוי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נולדו לדם 4 - ברית של פיתוי
מכר
אלפי
עותקים
נולדו לדם 4 - ברית של פיתוי
מכר
אלפי
עותקים

נולדו לדם 4 - ברית של פיתוי

4.5 כוכבים (169 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2636מקורי
ספר מודפס
5559מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
תאריך לסיום המבצע 01/07/2025

עוד על הספר

קורה ריילי

קורה ריילי זכתה להכרה רבה על עבודתה וספריה העפילו לרשימות רבי־המכר המובילות. סדרות המאפיה הרומנטיות נולדו לדם ו־קאמורה קרטל, וכן ספרי הספין־אוף: פיתוי מתוק ו־כמיהה שברירית זכו להצלחה מסחררת בעולם ובישראל. 

ניתן לרכישה גם ב -

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

נולדו לדם #4 

ליליאנה סקודרי התאהבה בשומר הראש של אחותה אריה ברגע שמבטה החולמני פגש במבטו הנוקב. אחרי שאחיותיה נישאו מסיבות טקטיות, היא קיוותה שירשו לה לבחור את בעלה לעתיד בעצמה. 
אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. 
תקוותה של ליליאנה מתנפצת לרסיסים כאשר אביה מייעד אותה להינשא לגבר שגילו כפול מגילה, ושום תחנונים מצידה אינם משנים את דעתו.
רומרו קנסיו התעלם במופגן מפלרטוטיה של ליליאנה. גילה הצעיר ומעמדה החברתי סימנו אותה כמישהי שהיא מחוץ לתחום עבורו. אך גם לאדם צייתן כמוהו יש יכולת שליטה מוגבלת. 
הוא רוצה אותה אף שהיא אמורה להינשא לאחר, והמשמעות של צעד נועז שכזה היא הכרזת מלחמה בין הפמיליה של ניו יורק לארגון של שיקגו. 
 
ליליאנה חוששת שרומרו יסכן הכול למענה, אבל האם האושר שלה שווה מחיר יקר כל כך? 
האם האהבה שביניהם שווה מלחמה בין שתי משפחות פשע אכזריות וצמאות לדם?
ברומן פשע סוחף, שגיבוריו נאבקים כנגד כל הסיכויים ומורדים בכללים ובמסוכמות של עולם המאפיה, ליליאנה ורומרו מכושפים תחת ברית של פיתוי ואהבתם האסורה תלויה על חוט השערה.

פרק ראשון

פרולוג 

ליליאנה

 

 

ידעתי שזה לא בסדר. אם מישהו יגלה, אם אבא שלי יגלה, הוא לעולם לא ייתן לי לצאת שוב משיקגו. הוא לא ייתן לי אפילו לצאת מהבית. ההתנהגות הייתה לא הולמת ולא ראויה לאישה במעמדי. אנשים עדיין השמיצו את ג'יאנה, אף שעברה כבר תקופה ארוכה. הם יקפצו על ההזדמנות למצוא קורבן חדש, ומה טוב יותר מעוד בת סקודרי שנתפסה על חם?

ועמוק בתוכי ידעתי שאני בדיוק כמו ג'יאנה בכל מה שקשור לעמידה בפיתוי. פשוט לא הייתי מסוגלת לעצור את עצמי. דלתו של רומרו לא הייתה נעולה. נכנסתי לחדר השינה שלו על קצות האצבעות ועצרתי את הנשימה. הוא לא היה שם, אבל שמעתי את המים זורמים בחדר האמבטיה הסמוך. התקדמתי בשקט לכיוון הזה. הדלת הייתה פתוחה מעט. הצצתי דרך הפתח.

בימים האחרונים גיליתי שלרומרו יש שגרה קבועה, והוא אכן היה במקלחת כמו שציפיתי.

מנקודת התצפית שלי לא ראיתי הרבה. פתחתי את הדלת עוד ונכנסתי פנימה.

נשימתי נעתקה כשראיתי אותו. גבו היה מופנה אליי והמראה היה מרהיב. שרירי כתפיו וגבו נעו בגמישות בעודו חופף את שערו החום. עיניי נשמטו אל ישבנו החטוב והמושלם. מעולם לא ראיתי גבר במצב כזה, אבל לא העליתי על דעתי שמישהו עשוי להשתוות לרומרו.

הוא החל להסתובב. הייתי צריכה לצאת באותו רגע, אך רק עמדתי והבטתי בהשתאות בגופו. האם עומד לו? הוא נדרך כשהבחין בי. עיניו קלטו את מבטי לפני שגלשו אל כתונת הלילה ואל רגליי העירומות. ואז מצאתי תשובה לשאלתי. לא ממש עמד לו קודם. לעזאזל.

לחיי התלהטו כשצפיתי באיברו מתקשה. האיפוק שגייסתי כדי לא לחצות את המרחק בינינו ולגעת בו היה מוגבל.

רומרו פתח את דלת הזכוכית בלי למהר, כרך מגבת סביב מותניו ויצא החוצה. ניחוח ג'ל הרחצה החריף שלו הגיע אל אפי. הוא התקדם אליי לאיטו. "את יודעת," אמר בקול מוזר, "אם מישהו היה תופס אותנו ככה, הוא היה מקבל רושם מוטעה. רושם שהיה עלול לעלות לי בחיי, ולך בשמך הטוב."

עדיין לא הצלחתי לזוז. הייתי מאובנת אך קרביי בערו ונמסו ללבה אדומה ולוהטת. לא יכולתי להסב את המבט. גם לא רציתי.

עיניי התעכבו על שולי המגבת, על הפס הדק של השיער הכהה שנעלם מתחתיה ועל ה־וי מעורר התאווה שבין מותניו. בלי שארצה בכך, ידי זזה והושטה אל חזהו מתוך צורך לחוש את עורו תחת קצות אצבעותיי.

 

רומרו אחז במפרק ידי לפני שהספקתי לגעת בו, ואחיזתו הייתה כמעט מכאיבה. מבטי התרומם ולא ידעתי אם חשתי מבוכה או הפתעה. מה שראיתי בפניו צמרר אותי.

הוא רכן קדימה, התקרב עוד ועוד. עיניי נעצמו אך הנשיקה שקיוויתי לה לא הגיעה. במקומה שמעתי את הדלת חורקת. הרמתי את עיניי. הוא רק פתח לרווחה את דלת חדר האמבטיה. לכן הוא התקרב, לא כדי לנשק אותי. מבוכה הציפה אותי. איך יכולתי לחשוב שהוא מעוניין בי?

"את צריכה לצאת," הוא מלמל והזדקף. אצבעותיו עדיין עטפו את מפרק ידי.

"אז שחרר אותי."

הוא עשה זאת מייד ונסוג לאחור. נשארתי במקומי. רציתי לגעת בו, רציתי שייגע בי בחזרה. הוא קילל והתקרב אליי, ידו האחת ערסלה את עורפי וידו השנייה עטפה את מותניי. כמעט הצלחתי לטעום את שפתיו מרוב שהיו קרובות אליי. מגעו גרם לי להרגיש חיה יותר מאי פעם.

"צאי," אמר בצרידות. "צאי לפני שאיאלץ להפר את הנדר." זו הייתה ספק תחינה ספק פקודה.

 

ליליאנה

 

עדיין התכווצתי כשחשבתי על הניסיון המביך הראשון שלי לפלרטט עם רומרו. אימי ואחותי אַרְיָה תמיד הזהירו אותי שלא להתגרות בגברים, ומעולם לא הייתי נועזת עם אף אחד כפי שהייתי עם רומרו באותו יום. הוא נראה בטוח בעצמו, כאילו אין סיכוי שיפגע בי, לא משנה כמה אתגרה בו. הייתי צעירה וטיפשה, בת ארבע־עשרה בלבד, וכבר משוכנעת שאני יודעת הכול על גברים, על אהבה ועל כל השאר.

כמה ימים לפני החתונה של אריה עם לוקה, לוקה שלח את רומרו לשמור על אחותי. לא פשוט לבחור מאבטח לאשתך לעתיד; כדי שיהיה רשאי להתקרב עד כדי כך, הוא חייב להיות מישהו שראוי לאמונך המוחלט. אך הידיעה הזאת בכלל לא הייתה הסיבה שבגללה אני סמכתי על רומרו.

רומרו נראה יפה תואר בחולצתו הלבנה, במכנסיו השחורים ובווסט שהסתיר את נרתיק האקדח שלו. ומסיבה מסוימת עיניו החומות נראו אדיבות יותר לעומת עיניהם של גברים אחרים בעולמנו. לא הצלחתי להתיק את מבטי ממנו. לא היה ברור לי מה אני חושבת או מה אני מנסה להשיג, אך ברגע שרומרו התיישב, התמקמתי בחיקו. הוא נדרך תחתיי, אבל משהו בעיניו גרם לי להתאהב בו באותו יום. כשפלרטטתי עם חייליו של אבא שלי, לעיתים קרובות ראיתי בעיניהם שאלמלא חששו ממנו, הם לא היו מהססים לבצע בי את זממם. אבל אצל רומרו ידעתי שלעולם לא אצטרך לחשוש שהוא ייקח ממני יותר ממה שאני מוכנה לתת. כך הרגשתי באותו יום. הוא נראה בחור טוב, כמו הבחורים שמעריצים מרחוק כי אי אפשר למצוא אותם במאפיה; כמו אביר על סוס לבן, מישהו שמופיע בחלומות של ילדות טיפשות — ילדות כמוני.

כעבור כמה חודשים בלבד גיליתי שרומרו שונה מכפי שחשבתי ושהוא לא מי שרציתי או דמיינתי. אותו יום עדיין רודף אותי. הרגשתי שזה הרגע שבו ההתאהבות שלי ברומרו נגוזה לעד.

אף שלא הכרתי את סלבטורה ויטיאלו — אביהם של לוקה ושל מתיאו — הוריי לקחו את ג'יאנה, את פביאנו ואותי איתם לניו יורק כדי להשתתף בלווייתו. התרגשתי מאוד לפגוש שוב את אריה. אך הנסיעה הזאת הפכה לסיוט, לטעימה האמיתית הראשונה שלי מהחיים בעולמנו.

אחרי שהרוסים תקפו את אחוזת ויטיאלו, נשארתי לבד עם אחי פאבי בחדר שאליו רומרו לקח אותנו לאחר שהפמיליה בהנהגתו של לוקה נחלצה לעזרתנו. מישהו נתן לאחי סם הרגעה כי הוא יצא מדעתו אחרי שראה שיורים למאבטח שלנו בראש. למרבה הפלא אני הייתי רגועה, כמעט בטראנס, כשהצטנפתי לידו במיטה, בהיתי באוויר והאזנתי לקולות. בכל פעם שמישהו עבר ליד החדר שלנו, נדרכתי והתכוננתי למתקפה נוספת. 

ג'יאנה סימסה לי ושאלה אותי איפה אני. מעולם לא נעתי מהר יותר. בתוך פחות משתי שניות זינקתי מהמיטה, חציתי את החדר ופתחתי את הדלת. ג'יאנה עמדה במסדרון בשיער אדום פרוע. ברגע שזינקתי לזרועותיה, הרגשתי בטוחה ומאוששת יותר. מרגע שאריה התחתנה, ג'יאנה מילאה את תפקיד האם המחליפה בשעה שאימא שלנו דאגה למלא את המחויבויות החברתיות שלה ולהיענות לכל גחמה של אבי.

כשג'יאנה החליטה להעיף מבט סביבה, השתלטה עליי הבהלה. לא רציתי להיות לבד ופאבי לא עמד להתעורר בשעות הקרובות. לכן, למרות הפחד ממה שנמצא בקומה הראשונה, הלכתי בעקבות אחותי. רוב הרהיטים בסלון נהרסו בגלל הקרב עם הרוסים, ודם כיסה כמעט כל משטח. דם מעולם לא הרתיע אותי וגם לא שום דבר אחר. פאבי תמיד בא להראות לי את פצעיו, בייחוד כשהעלו מוגלה כיוון שלא ניקה אותם כמו שצריך. ואפילו עכשיו, כשחלפנו על פני כל האדום שכיסה את השטיחים והספות הלבנות, לא הדם הוא שהפך את קרביי, אלא זכר האירועים. אפילו לא הרחתי דם כי הרצפות כבר נוקו בחומר מחטא. שמחתי כשג'יאנה ניגשה לאזור אחר בבית, אך אז שמעתי את הצרחה הראשונה מהמרתף. אלמלא ג'יאנה, הייתי מסתובבת ומעמידה פנים שלא שמעתי כלום.

היא פתחה את דלת הפלדה שהובילה לחדר מתחת לאדמה. גרם המדרגות היה חשוך אך ממקום כלשהו במעמקי המרתף בקע אור. הצטמררתי. "את לא מתכוונת לרדת לשם, נכון?" לחשתי. הייתי צריכה לדעת מה התשובה. הרי זו ג'יאנה.

"אני כן, אבל את תישארי במדרגות," אמרה ג'יאנה לפני שהחלה לרדת. היססתי רק לרגע לפני שירדתי בעקבותיה. מעולם לא אמרו עליי שאני מצטיינת במילוי הוראות.

ג'יאנה נעצה בי מבט נוקב. "תישארי שם. תבטיחי לי."

רציתי להתווכח. כבר לא הייתי ילדה קטנה. אבל אז מישהו זעק מתחתינו והשערות שעל עורפי סמרו. "אוקיי. אני מבטיחה," אמרתי במהירות. ג'יאנה הסתובבה וירדה במדרגות הנותרות. היא קפאה כשהגיעה למדרגה האחרונה, לפני שסוף־סוף נכנסה למרתף. ראיתי רק חלק מגבה אך מדריכות שריריה ידעתי שהיא במצוקה. נשמעה קריאה חנוקה וג'יאנה התכווצה. למרות הפחד שהלם ברקותיי, התגנבתי למטה. הייתי צריכה לדעת בדיוק מה אחותי ראתה. היא לא הטיפוס שמאבד עשתונות בקלות.

אף שידעתי שאתחרט על כך, לא עמדתי בפיתוי. נמאס לי להיות מחוץ לעניינים, נמאס לי להיות צעירה מדי, נמאס לי שהזכירו לי כל יום שאני זקוקה להגנה מעצמי ומכל מה שסביבי.

ברגע שרגליי נגעו ברצפת המרתף, עיניי נחו על מרכז החדר. תחילה לא הצלחתי להבין כלל מה מתרחש. הרגשתי כאילו המוח שלי נותן לי הזדמנות לעזוב בלי לדעת, אבל במקום להיעלם נשארתי במקום ונעצתי מבט. מוחי פעל במרץ רב וספג כל פרט, כל פרט מזוויע שנגלה לעיניי. פרטים ששנים לאחר מכן עדיין זכרתי בצבעים חיים.

שניים מהרוסים שתקפו אותנו ישבו שם קשורים לכיסאות, והיה הרבה דם. מתיאו ועוד מישהו הכו ודקרו אותם, פצעו אותם. הראייה שלי היטשטשה ואימה עלתה בגרוני. ואז מבטי נח על רומרו, על עיניו החומות והטובות, שכבר לא היו טובות כפי שזכרתי אותן. גם ידיו היו מכוסות דם. הבחור הטוב והאביר על הסוס הלבן שעליו פנטזתי לא היה כזה. צרחה נקרעה מגופי, אבל רק בגלל הלחץ בחזי ובגרוני. לא שמעתי דבר פרט לרחש באוזניי. כולם הביטו בי כאילו אני המטורפת. 

לא היה ברור לי מה קרה לאחר מכן. זכרתי רסיסי דברים. ידיים לפתו אותי, זרועות אחזו בי בכוח. נאמרו מילים מרגיעות וחסרות השפעה. זכרתי חזה חמים על גבי וריח דם. כאב צורב רגעי כשמתיאו הזריק לי משהו ושלווה משונה השתררה בעולמי. האימה עדיין הייתה שם אך היא הייתה מוסתרת. ראייתי היטשטשה אבל ראיתי את רומרו כורע ברך לידי. הוא הרים אותי והזדקף כשאני בזרועותיו. הרוגע הכפוי הכריע אותי והתרפיתי על חזהו. כתם אדום השחית את חולצתו הלבנה. דם מהגברים שעונו. האימה ניסתה לחדור מבעד לשלווה המשונה אך לשווא, ואני הרמתי ידיים. עיניי רפרפו ונעצמו בעודי משלימה עם גורלי.

 

 

*

 

רומרו

 

כחברים בפמיליה, המשימה שלנו הייתה לדאוג לביטחונם של אלה שנשבענו להגן עליהם: החלשים, הילדים והנשים. הקדשתי את חיי למטרה הזאת. משימות רבות בתפקיד כללו פציעה, אכזריות וקור רוח, אבל דאגה לביטחונם של אנשים תמיד גרמה לי להרגיש שאני לא רק אדם רע. לא שזה היה חשוב. אם לוקה היה מבקש ממני, הייתי עושה כל דבר נורא שניתן להעלות על הדעת. קל היה לשכוח שלמרות המוסר, האתיקה והקודים הפנימיים, אנחנו, אנשי הפמיליה עשינו דברים שרוב האנשים היו מגדירים רעים ואכזריים. נזכרתי באופיינו האמיתי, באופיי האמיתי, כששמעתי את הצרחה של ליליאנה. 

צרחותיהם של הרוסים לא הזיזו לי. שמעתי כאלה וגרועות מאלה בעבר. אך הצרחה הצורמנית והבלתי פוסקת מנערה שהיינו אמורים להגן עליה הייתה מבחינתי כמו דקירה בקרביים.

הבעת פניה והמבט שנשקף מעיניה היו הגרועים מכול. היא הוכיחה לי מי אני באמת. אולי אדם טוב ממני היה מבטיח להשתפר, אבל הצטיינתי בתפקיד. רוב הזמן נהניתי ממנו. אפילו פניה מוכות האימה של ליליאנה לא גרמו לי לרצות להיות משהו אחר פרט לחבר בפמיליה. אז, לא הבנתי שהמבט החטוף במפגן האכזריות הזה לא יהיה הדרך הגרועה ביותר שבה אדפוק את חייה.

 

 

*

 

ליליאנה

 

התעוררתי. משהו חמים ורך היה מונח מתחת לגופי. ראשי היה מטושטש אך הזיכרונות היו צלולים וממוקדים, יותר ממוקדים מסביבתי כשסוף־סוף העזתי לפקוח את עיניי. תנועה בזווית העין משכה את תשומת ליבי. רומרו נשען על הקיר מולי. בדקתי בזריזות את החדר שבו נמצאתי. זה היה חדר שינה לאורחים והייתי לבד עם רומרו מאחורי דלת סגורה. אלמלא ההשפעה המתמשכת של מה שמתיאו הזריק לי קודם, הייתי מתחילה לצרוח שוב. במקום זאת, צפיתי בדממה ברומרו כשהתקרב אליי. לא היה ברור לי כלל למה חשבתי שהוא לא מזיק; עכשיו כל דבר בו זעק סכנה. כשכמעט הגיע למיטה, התכווצתי ונצמדתי לכרית. 

רומרו נעצר, עיניו הכהות התרככו אבל האדיבות שנשקפה מהן כבר לא הוליכה אותי שולל, לא אחרי מה שראיתי. "זה בסדר. את בטוחה."

מעולם לא הרגשתי לא בטוחה בחיי — עד עכשיו. 

רציתי להשיב לעצמי את הבורות המבורכת. לא אמרתי מילה.

רומרו הרים כוס מים מהשידה והושיט לי אותה. עיניי בחנו את ידיו וחיפשו דם, אבל הוא כנראה הספיק לנקות אותן ביסודיות. לא נשאר ולו שמץ אדום, גם לא בין אצבעותיו או מתחת לציפורניים. הוא בטח היה מיומן מאוד בניקוי דם. מיצי מרה עלו בגרוני מעצם המחשבה.

"את צריכה לשתות, ילדה."

עיניי התרוממו אל פניו. "אני לא ילדה."

צל של חיוך עבר על פניו. "מובן שלא, ליליאנה."

חיפשתי בעיניו לעג, רמז לאפלה שראיתי שם במרתף, אבל הוא נראה כמו הבחור הטוב שרציתי שיהיה. הזדקפתי ונטלתי ממנו את הכוס. ידי רעדה אך הצלחתי לא לשפוך את המים. לאחר שתי לגימות הושטתי לו את הכוס.

"עוד מעט תוכלי לחזור אל האחיות שלך, אבל קודם לוקה רוצה להחליף איתך מילה על מה שראית היום," הוא אמר ברוגע.

פחד דקר אותי כמו להב קר. מישהו נקש בדלת. יצאתי מהמיטה ולוקה נכנס כעבור רגע. הוא סגר את הדלת ועיניי נדדו ממנו אל רומרו. לא רציתי להישבר שוב, אבל הרגשתי שעוד התקף בהלה מחלחל מבעד לסמים שבזרם הדם שלי. מעולם לא הייתי איתם לבד, ואחרי אירועי היום זה היה מעל ומעבר לכוחותיי.

"אף אחד לא יפגע בך," אמר לוקה בקולו העמוק. ניסיתי להאמין לו. 

הרגשתי שאריה אוהבת אותו, ולכן לא יכול להיות שהוא אדם רע, והוא לא היה במרתף ועינה את הרוסים. הסתכנתי בעוד מבט אל רומרו, שעיניו נחו עליי.

השפלתי את ראשי. "אני יודעת," אמרתי לבסוף וכנראה זה נשמע כמו שקר כי לא הרגשתי כך. נשמתי עמוק והישרתי מבט אל סנטרו של לוקה. "רצית לדבר איתי?"

לוקה הנהן. הוא לא התקרב, וגם רומרו לא. אולי הפחד שלי היה ברור כשמש מבחינתם. "אסור לך לספר לאריה מה ראית היום. זה יצער אותה."

"לא אספר לה," מיהרתי להבטיח. לא התכוונתי לדבר איתה על כך. לא רציתי לזכור את האירועים ובטח שלא לספר עליהם למישהו. לו הייתי יכולה, הייתי מוחקת אותם מהזיכרון לחלוטין.

לוקה ורומרו החליפו מבט, ואז לוקה פתח את הדלת. "את הרבה יותר הגיונית מאחותך ג'יאנה. את מזכירה לי את אריה."

משום־מה המילים שלו גרמו לי להרגיש פחדנית. לא כי אריה הייתה כזאת. היא הייתה אמיצה וגם ג'יאנה, כל אחת מהן בדרכה. הרגשתי פחדנית מפני שהסכמתי לשמור על שתיקה מסיבה אנוכית — כי רציתי לשכוח ולא כי רציתי להגן על אריה מפני האמת. הייתי בטוחה למדי שהיא הייתה מקבלת את זה טוב ממני.

"אתה יכול לקחת אותה לג'יאנה, אבל תוודא שהן לא מסתובבות בבית שוב," הוא אמר לרומרו.

"מה עם אריה?" פלטתי.

לוקה נדרך. "היא ישנה. תוכלי לראות אותה אחר כך," הוא אמר ויצא מהחדר.

כרכתי את זרועותיי סביב מותניי. "ההורים שלי יודעים מה קרה?"

 

"כן. אבא שלך יאסוף אתכם ברגע שיסיים את ענייניו ואז יחזיר אתכם לשיקגו. כנראה בבוקר." רומרו חיכה אך לא זזתי. משום־מה, גופי רעד מהמחשבה שאצטרך להיות קרובה אליו, וזה היה מגוחך כי עד לא מזמן פנטזתי שאנשק אותו.

הוא פתח את הדלת לרווחה ונסוג לאחור. "אני בטוח שאחותך ג'יאנה מתה לראות אותך."

נשמתי עמוק והכרחתי את עצמי ללכת לכיוונו. גופו היה רפוי ופניו אדיבות ולמרות האימה והפחד שעדיין בעבעו עמוק בגופי, בטני פרפרה קלות כשהתחככתי בו. אולי מרוב הלם. לא יכולתי להמשיך להיות דלוקה עליו אחרי מה שקרה היום.

 

קורה ריילי

קורה ריילי זכתה להכרה רבה על עבודתה וספריה העפילו לרשימות רבי־המכר המובילות. סדרות המאפיה הרומנטיות נולדו לדם ו־קאמורה קרטל, וכן ספרי הספין־אוף: פיתוי מתוק ו־כמיהה שברירית זכו להצלחה מסחררת בעולם ובישראל. 

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם ב -

הספר מופיע כחלק מ -

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
169 דירוגים
118 דירוגים
32 דירוגים
12 דירוגים
4 דירוגים
3 דירוגים
3/4/2024

אחרי שקראתי את כל הסדרה לדעתי הספר הראשון הכי טוב הסדרה עצמה מאוד מקורית ומיוחדת דמויות עצמתיות אבל לצד זה מספר לספר קצת איבדתי את זה...(אני אישית קשה לי לקורא סדרות של ספרים על מלא דמויות) הספר הרביעי מיותר ברמות !! וכמה שניסיתי לקרוא אותו לא הצלחתי לסיים אותו והמשכתי לספרים האחרים

1
11/5/2025

אהבתיייי אני רוצה רומרו אחד לעצמי ספויילר— דיי כל כך כואב לי על פאבי המסכנוני שלי אני מקווה שבספרים הבאים יגיע הצדק שלו

5/4/2025

בהתחלה זה מרגיש כאילו היא קצת מושכרת אבל לאט לאט זה נהיה מעניין מאוד אני ממליצה היא באמת כותבת טוב ככ כל הספרים שלה טובים שוויה כל שקל ושקל

20/3/2025

פחות מעניין מהקודמים, אבל נחמד.

20/2/2025

זוג מרגש סוף מושלם

2/1/2025

מתה על כל הסדרה (כולל כל סדרות המשנה) נחמד לקרוא לשם שינוי על זוגיות שבאה מאהבה ולא נישואי נוחות. המינוס היחידי הוא שהספר קצר. אפשר היה לעבות יותר את הסיפור

21/11/2024

מעולה

23/10/2024

אהבתי מאוד, היה מתח , אבל בהתחלה היה קשה כי חוזרים על אותם דברים מנקודת מבט אחרת ובא לך לדלג אבל בסך הכול נהנתי

6/9/2024

אין על הספרים של קורה מהמם

4/5/2024

כל ספר שלה פשוט יותר טוב מהקודם!! סוחף ואין כמו הספרים האלה של קורה מסיימת לקרוא כל ספר בשלוש שעות!!! לא מצליחה להפסיק

22/4/2024

כמו בכל הספרים קורה ריילי עושה את זה שוב ובענק!

8/4/2024

וואו ספר מהמם

23/3/2024

נפלא כרגיל סדרה כייפית שאי אפשר להפסיק לקרוא

6/2/2024

כמו תמיד קורה ריילי לא מאכזבת ספר נחמד

9/1/2024

נפלא

12/11/2023

מושללללם !!

1/11/2023

לא הבנתי איך ולמה זה הספר הכי פחות מדובר ומומלץ בסדרה!! לדעתי הוא לגמרי לוקח את ה2 הקודמים לפחות...אולי זה לקח זמן אבל האהבה שלהם כלכך מדהימה ליליאנה מרגשת ומדהימה בעיניי..לא רוצה לספיילר אבל כלכך כלכך מומלץ.

8/9/2023

ללא ספק הספר האהוב עליי. לילי ורומרו מושלמים!

21/8/2023

כמו כל הספרים שלה הם לא בדיוק בנויים אבל הם כייפים ואני עדיין קוראת אותם בלי הפסקה

20/6/2023

יפה !

18/6/2023

עוד ספר מותלח

12/6/2023

מושלם!! רוצו לקרוא! ממשיכה להבאה בתור בסידרה.

30/4/2023

ספר מהמם וסוחף

23/3/2023

ענק. במילה אחת כמו כל ספרייה של קורה ריילי ממשיך לספר הבא בסידרה.

19/10/2022

הספר האהוב עליי בסדרה ספר מהמם ונדיר מי שלא קרא חייב לקרוא

15/10/2022

ספר מדהים סוחף וזוג מהמם נ.ב רומרו ולילי>3

13/10/2022

ספר מדהים!! מה שכן לדעתי הוא הכי פחות בסדרה אבל עדיין אי אפשר להתעלם מהספר🫶🏼

13/10/2022

נהנתי לקרוא . אהבתי ממש

5/9/2022

מרתק ולא צפוי!!

24/8/2022

וואו הספר הזה הרג אותי!!!!

14/8/2022

בין הספרים הטובים שקראתי

21/6/2022

ספר מושלם! פשוט מושלם. שווה כל דקה של קריאה!

14/6/2022

בגדול אני חושבת שהספרים שלה מאוד קצרים, והיא יכולה לבנות יותר בהתחלה את סיפור האהבה בין הדמויות. בכל מקרה זה הספר הכי טוב בסדרה עד כה. כימיה מטורפת וסיפור יפה. מומלץ

21/5/2022

ספר מרתק ,קורה ריילי מצליחה בכל פעם עד כה.

16/4/2022

הספר הכי טוב בסדרה

26/3/2022

טוב מאוד

15/2/2022

ספר אחד המושלמים

3/1/2022

פשוט מושלם.עונג צרוף

21/12/2021

אין על קורה כל ספר מתעלה על קודמו

9/12/2021

ספר מדהים כמו שאר הספרים הסידרה לא יכולתי להפסיק לקראו אותו

9/10/2021

מעולה כמו כל הספרים בסדרה מומלץ

21/9/2021

מושלם אהבתי אותו ממש אחד האהובים עליי מהסדרה!! רומרו אחלה רומרו איזה גבר חתיך!

23/7/2021

היה מדהים ספר מרתק

3/7/2021

ממשיכה להנות מהסדרה שלא ניתן להפסיק לקרוא 🥰🥰🥰

2/6/2021

מושלם כמו תמיד!!!

20/5/2021

איזו עלילה סוחפת ודמויות מדהימות. רומרו... איזו הפתעה! :) קורה פשוט אלופה.

16/4/2021

מצויין. אחלה המשך לסדרה.

3/3/2021

עוד ספר מעולה! סדרה מצוינת!!

5/2/2021

וואו איזה ספר!! רומרו פשוט מושלם זוג מהמם!!

23/1/2021

מושלם! בכל ספר אני מתפעלת מחדש מההיסחפות שלי בתוך העלילה. תודה על עוד ספר מרתק. לא הצלחתי לעצור את הקריאה ואני בטוחב שדאר הסדרה תהיה סוחפת גם כן.

12/1/2021

קריאה חובה!!!

1/12/2020

ספר מדהים, סוחף ומרגש

24/11/2020

מרתק

5/11/2020

מספר לספר ייתר ויותר טוב. ממש מרגישה שאני צופה בסדרה מתמשכת וכל פעם מתמונת מבט שונה. כייף לקרוא ספר ואז להיזכר ולחוות דמויות מהספרים הקודמים. מדהים!!

20/9/2020

אחלה ספר כמו האחרים

24/8/2020

ספר קליל שכיף לקרוא אותו.

18/8/2020

עוד ספר מושלם מבית היוצר של קורה ריילי

22/7/2020

סיפור אהבה יפה. הכתיבה קלילה וסוחפת. מומלץ

13/7/2020

מוששששלם!!!! מומלץץץץ!!!

5/7/2020

עוד יצירת מופת של קורה ריילי, אין כמו הספרים שלה!!! סיפור על אהבה נפלאה, נהנתי ממש לקרוא

23/6/2020

וואו, מדהים ממש

3/5/2020

ספר מדהים מלא אהבה תשוקה ומראה שאם יש אהבת אמת הכל אפשרי דם בעולם הפשע

27/4/2020

אהבתי מאוד ספר שלא יכולתי להוריד מהיד .סוחף מרגש מתח ועוד ממליצה בחום

29/2/2020

ספר מדהים! קראתי אותו תוך יום אחד! לדעתי הכי מוצלח עד כה. תהנו!

15/7/2019

אהבתיי ממש!

12/6/2019

ספר מקסים!!!

1/11/2024

ההתחלה לא כל כך זרמה לי, אבל לקראת אמצע הספר יותר התחברתי ונהנתי לקרוא. היה ממש עצוב לי על שהשאירו את פאבי מאחור.

20/8/2024

מה עוד אפשר להגיד?? אני לא יכולה לחדש שום דבר כמובן שסיימתי את זה תוך כמה ימים, ללא ספק אם בא לך ספר שיעביר לך את הזמן אז תקני את הסדרה הזאת!!

2/6/2024

לילי ורומרו הפתיעו בזה אין לי ספק!! סיפור מקסים על אהבה אמיתית וכנה. העלילה קצת מהירה מדיי לטעמי אבל זה היה קליל ונחמד וגרם לי לחייך אז סך הכל אני מרוצה :)

25/10/2023

זוג מהמם אבל ספר לא קליל כמו אחרים מעט כבד.

15/8/2023

אם חשבתי שהספר השלישי על גיאנה ימציאו היה אהוב עלי, טעיתי. אני לא אוהבת סדרות אבל קשה לי לעצור כאן ולא לדעת מה עלה בגורל הארגון והפמליה בגלל המלחמה

9/8/2022

נחמד

15/6/2022

פחות טוב מהאחרים אבל כל כך מתוק! הם זוג חמוד(:

18/4/2022

טוב מינוס לקורה ריילי יש ספרים מעולים( פיתוי מתוק, הספרים על נינו ורמו) ויש בינוניים, כאלו שנדמה שרק צריך להשלים עוד אחד לסדרה. חבל, כי את שתי הדמויות של רומרו ולילי אפשר היה לפתח ולהעמיק ולא להשאיר אותן עם משפטי ססמאות....

14/12/2021

חמווודד

5/9/2021

ספר טוב, פחות משאר הספרים בסדרה

4/7/2021

צפוי, קליל, מהנה. קצת חוזר על עצמו ולא ככ ברור איך מאדישות רומרו פתאום מטורף עליה ומוכן לסכן הכל בשביל הילדה שהתאהבה בו, אבל חוץ מזה אחלה ספר נוסף בסדרה

15/11/2020

באמת שאני אוהבת את קורה ריילי ואת שתי הסדרות המהממות שלה אבל באמת שהספר הזה יצא יותר חלש שמקודמים. דבר ראשון היו חסרים לי הרבה פרקים, כאליו יש שם את כל מה שצריך אבל עדיין זה לא מספיק היה צריך קצת יותר פרקים בסוף. ודבר שני ממש לא הבנתי את הדמיות, לא היה מהם את העומק הדרוש לדמויות ראשיות,הסופרת לא פיתחה אותם לכן היה קשה להתחבר אליהם, ורומרו כמו שהוא היה דמות שלא הבנתי אותה ואת הרגשות שלה כך גם נשאר, היה חסר לי את החלק בוא הוא מבין שהוא מתחיל להימשך אליה, שיש לו רגשות כלפייה בספרים הקודמים הראו את זה בצורה טובה, הדרגתית אך פה תוך פחות מפרק הוא מבין שהוא רוצה אותה, כאילו מה, קורה איפה כל הדברים שכל לך אהבתי בספרים הקודמים?! אבל עדיין הספר הזה הוא ממש טוב ונהנתי ל'רוא אותו. אני ממליצה אותו לכל מי שקראה את הספרים הקודמים ואהב אותם.

13/11/2019

״אהבה תמיד מנצחת״ - גם כשהסיפור לא מאה % הגיוני!! כמובן שהספר קריא וקשה להפסיק באמצע. חביב כמו יתר ספרי הסדרה .

19/9/2019

הספר מעולה אבל בסוף הסדרה אני מצפה לקבל סגירת מעגל שלא קרתה פה ועדיין נהנתי מכל מילה

7/7/2019

סיימתי את הספר ביום!! אהבתי אותו יותר מי השלישי
הראשון והשני והרביעי פשוט להיט סיימתי לקרוא ביום אחד
תודה! )

29/6/2024

3.5⭐️ חיכיתי לספר של לילי עוד מהספר הראשון כשהיא ניסתה לפלרטט עם רומרו כשהחליטה להתיישב עליו ברנדומליות בספר הראשון אנחנו מכירים אותה כשהיא בת 14 וככל שממשיכים עם הספרים היא גדלה יותר ויותר, היא הייתה חמודה ברמות וחיכיתי לספר שלה כדי לקרוא מהנקודת מבט שלה את הידלקות על רומרו ממש בהתחלה הייתה לי ציפייה שזה יהיה ספר של 4.5 בערך אבל כשהמשכתי לקרוא הייתה נפילה והעלילה הייתה מוזרה יותר ויותר כשהמשכתי לקרוא מההתחלה של הספר לילי הייתה עיקבית בנוגע לזה שהיא רוצה חופש ולהיות עצמאית וחזקה אבל כשהגיע הרגע היא ויתרה על הכל והסכימה לעשות את מה שאמרו לה רומרו התאהב בה ממש בפיתאומיות ואמר לה שהוא אוהב אותה נכון, הוא הסתכל עליה כאישה ולא כהילדה שהוא הכיר כל השנים האלו אבל זה עדיין היה מהיר מידי בשבילי ולא הגיוני הם ליטרלי רק התנשקו או שכבו, לא היו שיחות עומק או משהו מעבר שיבסס את הקשר שלהם ואהבה שלהם במיוחד במהירות כזאת מה שכן הספר התחיל ממש טוב לילי הייתה רילייטבול בעיקר בהתחלה של הספר, היא הייתה בודדה בטירוף אחרי ששתי האחיות שלה נישאו והכלוב שהייתה בו מאז ומתמיד התחיל לסגור עליה יותר ויותר באמת שאין לי יותר מידי מה להגיד על רומרו לא כזה אהבתי את זה שהוא ביטל את כל האמון שהיה לו ללוקה כל השנים האלו כחיל שלו בשביל לילי בלי לחשוב יותר מידי לגבי זה זה יפה והכל אבל איפה הגבולות שלך אדוני??????? הוא טען כל הספר שהוא נאמן אבל לא ראיתי את זה סורי🫶🏻 גם פה כמו כמעט בכל הספרים בסדרה הזאת החיבור של הזוגות קורה בעיקר דרך הסקס, מקווה שזה ישתנה בספרים הבאים או לפחות בקאמורה

28/3/2022

נחמד

25/11/2020

טוב, אז הספר הקודם היה מצחיק ...סיפור מגניב בין מתיאו וג'יאנה...הספר הזה כבר היה פחות מעניין אבל, דרכו כניראה נפתח עניין ליתר הספרים בהמשך- כך זה נראה בכל אופן, אז חובה לקרוא גם את הספר הזה.

18/3/2020

טוב כבר חייבת לסיים את הסדרה. סיפור שונה, לילי עומדת על שלה ומתאהבת בפרי האסור.. נתתי רק 3 כוכבים כי לא היה מתח ממשי שהחזיק אותי אלא רק הסקרנות הרגילה של מה יהיה .. (יהיה טוב..)

29/8/2019

אני חושבת שמכל ספרי הסדרה דווקא הספר הזה הכי פחות אהוב עליי.
כל כך התרגשתי כשיצא ספר חדש בסדרה הנפלאה הזאת והתאכזבתי מעט כשסיימתי לקרוא אותו.
אולי בגלל לילאנה שאותה לא כל כך אהבתי מההתחלה (ילדה קטנה וטיפשה).. ואלי גם בגלל שכל הספר ציפיתי למשהו מסוים שיקרה- אקשן נקרא לזה (בלי ספוילרים).. והסוף היה פשוט סתמי.. אין לי שום מילה לתאר אותו.. אולי יהיה ספר המשך שיפצה? מקווה שכן.

23/1/2025

קצת מאכזב

15/11/2020

זה הספר הרביעי של קורה ריילי שקראתי לאחרונה. קורה ממש טובה בלעשות הכנה לספרים הבאים שלה ואני חייבת לציין של ספר הזה ציפיתי מאוד, אבל כגודל הציפיות כגודל האכזבות, הדמויות שטוחות, בקושי יש שיחות עומק וכל העלילה נראת מופרכת ולא כתובה טוב. אפשר לוותר

4/12/2019

בינוני ומטה.

18/7/2022

לא אהבתי בכלל אותו סיפור כמו הקודמים משעמם צפוי אפילו לא סיימתי אותו

16/7/2022

מאכזב מאוד, צפוי, דמויות רדודות.

12/6/2021

אהבתי פחות. אין על לוקה

נולדו לדם 4 - ברית של פיתוי קורה ריילי

פרולוג 

ליליאנה

 

 

ידעתי שזה לא בסדר. אם מישהו יגלה, אם אבא שלי יגלה, הוא לעולם לא ייתן לי לצאת שוב משיקגו. הוא לא ייתן לי אפילו לצאת מהבית. ההתנהגות הייתה לא הולמת ולא ראויה לאישה במעמדי. אנשים עדיין השמיצו את ג'יאנה, אף שעברה כבר תקופה ארוכה. הם יקפצו על ההזדמנות למצוא קורבן חדש, ומה טוב יותר מעוד בת סקודרי שנתפסה על חם?

ועמוק בתוכי ידעתי שאני בדיוק כמו ג'יאנה בכל מה שקשור לעמידה בפיתוי. פשוט לא הייתי מסוגלת לעצור את עצמי. דלתו של רומרו לא הייתה נעולה. נכנסתי לחדר השינה שלו על קצות האצבעות ועצרתי את הנשימה. הוא לא היה שם, אבל שמעתי את המים זורמים בחדר האמבטיה הסמוך. התקדמתי בשקט לכיוון הזה. הדלת הייתה פתוחה מעט. הצצתי דרך הפתח.

בימים האחרונים גיליתי שלרומרו יש שגרה קבועה, והוא אכן היה במקלחת כמו שציפיתי.

מנקודת התצפית שלי לא ראיתי הרבה. פתחתי את הדלת עוד ונכנסתי פנימה.

נשימתי נעתקה כשראיתי אותו. גבו היה מופנה אליי והמראה היה מרהיב. שרירי כתפיו וגבו נעו בגמישות בעודו חופף את שערו החום. עיניי נשמטו אל ישבנו החטוב והמושלם. מעולם לא ראיתי גבר במצב כזה, אבל לא העליתי על דעתי שמישהו עשוי להשתוות לרומרו.

הוא החל להסתובב. הייתי צריכה לצאת באותו רגע, אך רק עמדתי והבטתי בהשתאות בגופו. האם עומד לו? הוא נדרך כשהבחין בי. עיניו קלטו את מבטי לפני שגלשו אל כתונת הלילה ואל רגליי העירומות. ואז מצאתי תשובה לשאלתי. לא ממש עמד לו קודם. לעזאזל.

לחיי התלהטו כשצפיתי באיברו מתקשה. האיפוק שגייסתי כדי לא לחצות את המרחק בינינו ולגעת בו היה מוגבל.

רומרו פתח את דלת הזכוכית בלי למהר, כרך מגבת סביב מותניו ויצא החוצה. ניחוח ג'ל הרחצה החריף שלו הגיע אל אפי. הוא התקדם אליי לאיטו. "את יודעת," אמר בקול מוזר, "אם מישהו היה תופס אותנו ככה, הוא היה מקבל רושם מוטעה. רושם שהיה עלול לעלות לי בחיי, ולך בשמך הטוב."

עדיין לא הצלחתי לזוז. הייתי מאובנת אך קרביי בערו ונמסו ללבה אדומה ולוהטת. לא יכולתי להסב את המבט. גם לא רציתי.

עיניי התעכבו על שולי המגבת, על הפס הדק של השיער הכהה שנעלם מתחתיה ועל ה־וי מעורר התאווה שבין מותניו. בלי שארצה בכך, ידי זזה והושטה אל חזהו מתוך צורך לחוש את עורו תחת קצות אצבעותיי.

 

רומרו אחז במפרק ידי לפני שהספקתי לגעת בו, ואחיזתו הייתה כמעט מכאיבה. מבטי התרומם ולא ידעתי אם חשתי מבוכה או הפתעה. מה שראיתי בפניו צמרר אותי.

הוא רכן קדימה, התקרב עוד ועוד. עיניי נעצמו אך הנשיקה שקיוויתי לה לא הגיעה. במקומה שמעתי את הדלת חורקת. הרמתי את עיניי. הוא רק פתח לרווחה את דלת חדר האמבטיה. לכן הוא התקרב, לא כדי לנשק אותי. מבוכה הציפה אותי. איך יכולתי לחשוב שהוא מעוניין בי?

"את צריכה לצאת," הוא מלמל והזדקף. אצבעותיו עדיין עטפו את מפרק ידי.

"אז שחרר אותי."

הוא עשה זאת מייד ונסוג לאחור. נשארתי במקומי. רציתי לגעת בו, רציתי שייגע בי בחזרה. הוא קילל והתקרב אליי, ידו האחת ערסלה את עורפי וידו השנייה עטפה את מותניי. כמעט הצלחתי לטעום את שפתיו מרוב שהיו קרובות אליי. מגעו גרם לי להרגיש חיה יותר מאי פעם.

"צאי," אמר בצרידות. "צאי לפני שאיאלץ להפר את הנדר." זו הייתה ספק תחינה ספק פקודה.

 

ליליאנה

 

עדיין התכווצתי כשחשבתי על הניסיון המביך הראשון שלי לפלרטט עם רומרו. אימי ואחותי אַרְיָה תמיד הזהירו אותי שלא להתגרות בגברים, ומעולם לא הייתי נועזת עם אף אחד כפי שהייתי עם רומרו באותו יום. הוא נראה בטוח בעצמו, כאילו אין סיכוי שיפגע בי, לא משנה כמה אתגרה בו. הייתי צעירה וטיפשה, בת ארבע־עשרה בלבד, וכבר משוכנעת שאני יודעת הכול על גברים, על אהבה ועל כל השאר.

כמה ימים לפני החתונה של אריה עם לוקה, לוקה שלח את רומרו לשמור על אחותי. לא פשוט לבחור מאבטח לאשתך לעתיד; כדי שיהיה רשאי להתקרב עד כדי כך, הוא חייב להיות מישהו שראוי לאמונך המוחלט. אך הידיעה הזאת בכלל לא הייתה הסיבה שבגללה אני סמכתי על רומרו.

רומרו נראה יפה תואר בחולצתו הלבנה, במכנסיו השחורים ובווסט שהסתיר את נרתיק האקדח שלו. ומסיבה מסוימת עיניו החומות נראו אדיבות יותר לעומת עיניהם של גברים אחרים בעולמנו. לא הצלחתי להתיק את מבטי ממנו. לא היה ברור לי מה אני חושבת או מה אני מנסה להשיג, אך ברגע שרומרו התיישב, התמקמתי בחיקו. הוא נדרך תחתיי, אבל משהו בעיניו גרם לי להתאהב בו באותו יום. כשפלרטטתי עם חייליו של אבא שלי, לעיתים קרובות ראיתי בעיניהם שאלמלא חששו ממנו, הם לא היו מהססים לבצע בי את זממם. אבל אצל רומרו ידעתי שלעולם לא אצטרך לחשוש שהוא ייקח ממני יותר ממה שאני מוכנה לתת. כך הרגשתי באותו יום. הוא נראה בחור טוב, כמו הבחורים שמעריצים מרחוק כי אי אפשר למצוא אותם במאפיה; כמו אביר על סוס לבן, מישהו שמופיע בחלומות של ילדות טיפשות — ילדות כמוני.

כעבור כמה חודשים בלבד גיליתי שרומרו שונה מכפי שחשבתי ושהוא לא מי שרציתי או דמיינתי. אותו יום עדיין רודף אותי. הרגשתי שזה הרגע שבו ההתאהבות שלי ברומרו נגוזה לעד.

אף שלא הכרתי את סלבטורה ויטיאלו — אביהם של לוקה ושל מתיאו — הוריי לקחו את ג'יאנה, את פביאנו ואותי איתם לניו יורק כדי להשתתף בלווייתו. התרגשתי מאוד לפגוש שוב את אריה. אך הנסיעה הזאת הפכה לסיוט, לטעימה האמיתית הראשונה שלי מהחיים בעולמנו.

אחרי שהרוסים תקפו את אחוזת ויטיאלו, נשארתי לבד עם אחי פאבי בחדר שאליו רומרו לקח אותנו לאחר שהפמיליה בהנהגתו של לוקה נחלצה לעזרתנו. מישהו נתן לאחי סם הרגעה כי הוא יצא מדעתו אחרי שראה שיורים למאבטח שלנו בראש. למרבה הפלא אני הייתי רגועה, כמעט בטראנס, כשהצטנפתי לידו במיטה, בהיתי באוויר והאזנתי לקולות. בכל פעם שמישהו עבר ליד החדר שלנו, נדרכתי והתכוננתי למתקפה נוספת. 

ג'יאנה סימסה לי ושאלה אותי איפה אני. מעולם לא נעתי מהר יותר. בתוך פחות משתי שניות זינקתי מהמיטה, חציתי את החדר ופתחתי את הדלת. ג'יאנה עמדה במסדרון בשיער אדום פרוע. ברגע שזינקתי לזרועותיה, הרגשתי בטוחה ומאוששת יותר. מרגע שאריה התחתנה, ג'יאנה מילאה את תפקיד האם המחליפה בשעה שאימא שלנו דאגה למלא את המחויבויות החברתיות שלה ולהיענות לכל גחמה של אבי.

כשג'יאנה החליטה להעיף מבט סביבה, השתלטה עליי הבהלה. לא רציתי להיות לבד ופאבי לא עמד להתעורר בשעות הקרובות. לכן, למרות הפחד ממה שנמצא בקומה הראשונה, הלכתי בעקבות אחותי. רוב הרהיטים בסלון נהרסו בגלל הקרב עם הרוסים, ודם כיסה כמעט כל משטח. דם מעולם לא הרתיע אותי וגם לא שום דבר אחר. פאבי תמיד בא להראות לי את פצעיו, בייחוד כשהעלו מוגלה כיוון שלא ניקה אותם כמו שצריך. ואפילו עכשיו, כשחלפנו על פני כל האדום שכיסה את השטיחים והספות הלבנות, לא הדם הוא שהפך את קרביי, אלא זכר האירועים. אפילו לא הרחתי דם כי הרצפות כבר נוקו בחומר מחטא. שמחתי כשג'יאנה ניגשה לאזור אחר בבית, אך אז שמעתי את הצרחה הראשונה מהמרתף. אלמלא ג'יאנה, הייתי מסתובבת ומעמידה פנים שלא שמעתי כלום.

היא פתחה את דלת הפלדה שהובילה לחדר מתחת לאדמה. גרם המדרגות היה חשוך אך ממקום כלשהו במעמקי המרתף בקע אור. הצטמררתי. "את לא מתכוונת לרדת לשם, נכון?" לחשתי. הייתי צריכה לדעת מה התשובה. הרי זו ג'יאנה.

"אני כן, אבל את תישארי במדרגות," אמרה ג'יאנה לפני שהחלה לרדת. היססתי רק לרגע לפני שירדתי בעקבותיה. מעולם לא אמרו עליי שאני מצטיינת במילוי הוראות.

ג'יאנה נעצה בי מבט נוקב. "תישארי שם. תבטיחי לי."

רציתי להתווכח. כבר לא הייתי ילדה קטנה. אבל אז מישהו זעק מתחתינו והשערות שעל עורפי סמרו. "אוקיי. אני מבטיחה," אמרתי במהירות. ג'יאנה הסתובבה וירדה במדרגות הנותרות. היא קפאה כשהגיעה למדרגה האחרונה, לפני שסוף־סוף נכנסה למרתף. ראיתי רק חלק מגבה אך מדריכות שריריה ידעתי שהיא במצוקה. נשמעה קריאה חנוקה וג'יאנה התכווצה. למרות הפחד שהלם ברקותיי, התגנבתי למטה. הייתי צריכה לדעת בדיוק מה אחותי ראתה. היא לא הטיפוס שמאבד עשתונות בקלות.

אף שידעתי שאתחרט על כך, לא עמדתי בפיתוי. נמאס לי להיות מחוץ לעניינים, נמאס לי להיות צעירה מדי, נמאס לי שהזכירו לי כל יום שאני זקוקה להגנה מעצמי ומכל מה שסביבי.

ברגע שרגליי נגעו ברצפת המרתף, עיניי נחו על מרכז החדר. תחילה לא הצלחתי להבין כלל מה מתרחש. הרגשתי כאילו המוח שלי נותן לי הזדמנות לעזוב בלי לדעת, אבל במקום להיעלם נשארתי במקום ונעצתי מבט. מוחי פעל במרץ רב וספג כל פרט, כל פרט מזוויע שנגלה לעיניי. פרטים ששנים לאחר מכן עדיין זכרתי בצבעים חיים.

שניים מהרוסים שתקפו אותנו ישבו שם קשורים לכיסאות, והיה הרבה דם. מתיאו ועוד מישהו הכו ודקרו אותם, פצעו אותם. הראייה שלי היטשטשה ואימה עלתה בגרוני. ואז מבטי נח על רומרו, על עיניו החומות והטובות, שכבר לא היו טובות כפי שזכרתי אותן. גם ידיו היו מכוסות דם. הבחור הטוב והאביר על הסוס הלבן שעליו פנטזתי לא היה כזה. צרחה נקרעה מגופי, אבל רק בגלל הלחץ בחזי ובגרוני. לא שמעתי דבר פרט לרחש באוזניי. כולם הביטו בי כאילו אני המטורפת. 

לא היה ברור לי מה קרה לאחר מכן. זכרתי רסיסי דברים. ידיים לפתו אותי, זרועות אחזו בי בכוח. נאמרו מילים מרגיעות וחסרות השפעה. זכרתי חזה חמים על גבי וריח דם. כאב צורב רגעי כשמתיאו הזריק לי משהו ושלווה משונה השתררה בעולמי. האימה עדיין הייתה שם אך היא הייתה מוסתרת. ראייתי היטשטשה אבל ראיתי את רומרו כורע ברך לידי. הוא הרים אותי והזדקף כשאני בזרועותיו. הרוגע הכפוי הכריע אותי והתרפיתי על חזהו. כתם אדום השחית את חולצתו הלבנה. דם מהגברים שעונו. האימה ניסתה לחדור מבעד לשלווה המשונה אך לשווא, ואני הרמתי ידיים. עיניי רפרפו ונעצמו בעודי משלימה עם גורלי.

 

 

*

 

רומרו

 

כחברים בפמיליה, המשימה שלנו הייתה לדאוג לביטחונם של אלה שנשבענו להגן עליהם: החלשים, הילדים והנשים. הקדשתי את חיי למטרה הזאת. משימות רבות בתפקיד כללו פציעה, אכזריות וקור רוח, אבל דאגה לביטחונם של אנשים תמיד גרמה לי להרגיש שאני לא רק אדם רע. לא שזה היה חשוב. אם לוקה היה מבקש ממני, הייתי עושה כל דבר נורא שניתן להעלות על הדעת. קל היה לשכוח שלמרות המוסר, האתיקה והקודים הפנימיים, אנחנו, אנשי הפמיליה עשינו דברים שרוב האנשים היו מגדירים רעים ואכזריים. נזכרתי באופיינו האמיתי, באופיי האמיתי, כששמעתי את הצרחה של ליליאנה. 

צרחותיהם של הרוסים לא הזיזו לי. שמעתי כאלה וגרועות מאלה בעבר. אך הצרחה הצורמנית והבלתי פוסקת מנערה שהיינו אמורים להגן עליה הייתה מבחינתי כמו דקירה בקרביים.

הבעת פניה והמבט שנשקף מעיניה היו הגרועים מכול. היא הוכיחה לי מי אני באמת. אולי אדם טוב ממני היה מבטיח להשתפר, אבל הצטיינתי בתפקיד. רוב הזמן נהניתי ממנו. אפילו פניה מוכות האימה של ליליאנה לא גרמו לי לרצות להיות משהו אחר פרט לחבר בפמיליה. אז, לא הבנתי שהמבט החטוף במפגן האכזריות הזה לא יהיה הדרך הגרועה ביותר שבה אדפוק את חייה.

 

 

*

 

ליליאנה

 

התעוררתי. משהו חמים ורך היה מונח מתחת לגופי. ראשי היה מטושטש אך הזיכרונות היו צלולים וממוקדים, יותר ממוקדים מסביבתי כשסוף־סוף העזתי לפקוח את עיניי. תנועה בזווית העין משכה את תשומת ליבי. רומרו נשען על הקיר מולי. בדקתי בזריזות את החדר שבו נמצאתי. זה היה חדר שינה לאורחים והייתי לבד עם רומרו מאחורי דלת סגורה. אלמלא ההשפעה המתמשכת של מה שמתיאו הזריק לי קודם, הייתי מתחילה לצרוח שוב. במקום זאת, צפיתי בדממה ברומרו כשהתקרב אליי. לא היה ברור לי כלל למה חשבתי שהוא לא מזיק; עכשיו כל דבר בו זעק סכנה. כשכמעט הגיע למיטה, התכווצתי ונצמדתי לכרית. 

רומרו נעצר, עיניו הכהות התרככו אבל האדיבות שנשקפה מהן כבר לא הוליכה אותי שולל, לא אחרי מה שראיתי. "זה בסדר. את בטוחה."

מעולם לא הרגשתי לא בטוחה בחיי — עד עכשיו. 

רציתי להשיב לעצמי את הבורות המבורכת. לא אמרתי מילה.

רומרו הרים כוס מים מהשידה והושיט לי אותה. עיניי בחנו את ידיו וחיפשו דם, אבל הוא כנראה הספיק לנקות אותן ביסודיות. לא נשאר ולו שמץ אדום, גם לא בין אצבעותיו או מתחת לציפורניים. הוא בטח היה מיומן מאוד בניקוי דם. מיצי מרה עלו בגרוני מעצם המחשבה.

"את צריכה לשתות, ילדה."

עיניי התרוממו אל פניו. "אני לא ילדה."

צל של חיוך עבר על פניו. "מובן שלא, ליליאנה."

חיפשתי בעיניו לעג, רמז לאפלה שראיתי שם במרתף, אבל הוא נראה כמו הבחור הטוב שרציתי שיהיה. הזדקפתי ונטלתי ממנו את הכוס. ידי רעדה אך הצלחתי לא לשפוך את המים. לאחר שתי לגימות הושטתי לו את הכוס.

"עוד מעט תוכלי לחזור אל האחיות שלך, אבל קודם לוקה רוצה להחליף איתך מילה על מה שראית היום," הוא אמר ברוגע.

פחד דקר אותי כמו להב קר. מישהו נקש בדלת. יצאתי מהמיטה ולוקה נכנס כעבור רגע. הוא סגר את הדלת ועיניי נדדו ממנו אל רומרו. לא רציתי להישבר שוב, אבל הרגשתי שעוד התקף בהלה מחלחל מבעד לסמים שבזרם הדם שלי. מעולם לא הייתי איתם לבד, ואחרי אירועי היום זה היה מעל ומעבר לכוחותיי.

"אף אחד לא יפגע בך," אמר לוקה בקולו העמוק. ניסיתי להאמין לו. 

הרגשתי שאריה אוהבת אותו, ולכן לא יכול להיות שהוא אדם רע, והוא לא היה במרתף ועינה את הרוסים. הסתכנתי בעוד מבט אל רומרו, שעיניו נחו עליי.

השפלתי את ראשי. "אני יודעת," אמרתי לבסוף וכנראה זה נשמע כמו שקר כי לא הרגשתי כך. נשמתי עמוק והישרתי מבט אל סנטרו של לוקה. "רצית לדבר איתי?"

לוקה הנהן. הוא לא התקרב, וגם רומרו לא. אולי הפחד שלי היה ברור כשמש מבחינתם. "אסור לך לספר לאריה מה ראית היום. זה יצער אותה."

"לא אספר לה," מיהרתי להבטיח. לא התכוונתי לדבר איתה על כך. לא רציתי לזכור את האירועים ובטח שלא לספר עליהם למישהו. לו הייתי יכולה, הייתי מוחקת אותם מהזיכרון לחלוטין.

לוקה ורומרו החליפו מבט, ואז לוקה פתח את הדלת. "את הרבה יותר הגיונית מאחותך ג'יאנה. את מזכירה לי את אריה."

משום־מה המילים שלו גרמו לי להרגיש פחדנית. לא כי אריה הייתה כזאת. היא הייתה אמיצה וגם ג'יאנה, כל אחת מהן בדרכה. הרגשתי פחדנית מפני שהסכמתי לשמור על שתיקה מסיבה אנוכית — כי רציתי לשכוח ולא כי רציתי להגן על אריה מפני האמת. הייתי בטוחה למדי שהיא הייתה מקבלת את זה טוב ממני.

"אתה יכול לקחת אותה לג'יאנה, אבל תוודא שהן לא מסתובבות בבית שוב," הוא אמר לרומרו.

"מה עם אריה?" פלטתי.

לוקה נדרך. "היא ישנה. תוכלי לראות אותה אחר כך," הוא אמר ויצא מהחדר.

כרכתי את זרועותיי סביב מותניי. "ההורים שלי יודעים מה קרה?"

 

"כן. אבא שלך יאסוף אתכם ברגע שיסיים את ענייניו ואז יחזיר אתכם לשיקגו. כנראה בבוקר." רומרו חיכה אך לא זזתי. משום־מה, גופי רעד מהמחשבה שאצטרך להיות קרובה אליו, וזה היה מגוחך כי עד לא מזמן פנטזתי שאנשק אותו.

הוא פתח את הדלת לרווחה ונסוג לאחור. "אני בטוח שאחותך ג'יאנה מתה לראות אותך."

נשמתי עמוק והכרחתי את עצמי ללכת לכיוונו. גופו היה רפוי ופניו אדיבות ולמרות האימה והפחד שעדיין בעבעו עמוק בגופי, בטני פרפרה קלות כשהתחככתי בו. אולי מרוב הלם. לא יכולתי להמשיך להיות דלוקה עליו אחרי מה שקרה היום.

 

עוד ספרים של קורה ריילי