מחולל הנסים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מחולל הנסים
מכר
מאות
עותקים
מחולל הנסים
מכר
מאות
עותקים

מחולל הנסים

4 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

מחולל הנסים הוא רומן סוחף, מעשייה מסתורית על גאונות וטירוף, שנפתחת עם גילוין של שלוש גופות. סיפור גילוין של הגופות, בבית אלגנטי על גדות נהר סמוך לקיימברידג', מסופר מפי אוסקר לואו, צעיר מבריק ותולעת ספרים, שבורח מהסביבה הפשוטה שגדל בה ומעדיף לעבוד כמטפל סיעודי בבית אבות בעיירה האוניברסיטאית. שיחותיו עם דייר מרתק וחמום מוח בבית האבות, פרופסור אייברהם פולסון, הן הקשר היחיד שלו לעולם האקדמי שסביבו. המצב הזה משתנה לאחר שהוא מתאהב באייריס בלוותר, סטודנטית יפה ואניגמאטית מקינגס קולג'. אוסקר נשאב לעולם המיוחס של אייריס וחבריה, שמנהיגם הוא אידן, אחיה המחונן והכריזמטי שמשוכנע ביכולתו לרפא אנשים באמצעות מוזיקה. אוסקר מוצא את עצמו מעורב בשורה של ניסויים מטרידים שהחבורה עורכת, וברקע מהדהדות השאלות האם אידן הוא מושיע או שרלטן, מחולל נסים או נבל, והאם אוסקר יצליח לפתור את התעלומה ויציל את חבריו, או לפחות את עצמו.

בנג'מין ווד נולד ב 1981- וגדל בצפון-מערב לונדון. ב 2004- זכה במלגה ללימודי תואר שני בכתיבה יוצרת באוניברסיטת בריטיש קולומביה שבקנדה. בימים אלה הוא מרצה לכתיבה יוצרת באוניברסיטת בירבק שבלונדון. מחולל הנסים הוא הרומן הראשון שלו.

פרק ראשון

1

מוזיקה מקרית



לאחר מכן יספר אוסקר לוֹאוּ לשוטרים שהוא לא זוכר את התאריך המדויק שבו פגש לראשונה את בני משפחת בלוותר, אך הוא יודע בוודאות שזה היה יום רביעי, בסוף אוקטובר, בקיימברידג'. אור אחר הצהריים האפור כאקדח נמוג זמן רב לפני השעה שש בערב, והשדרות המרוצפות אבן בעיר העתיקה היו אפלות ושקטות. זה עתה סיים את משמרת הבוקר בסידֶרבּרוּק, בית האבות בקווינס רוֹד שבו עבד כמטפל סיעודי, ומחשבותיו היו אטיות וכבדות, עמוסות פרטים שהצטברו במהלך יום העבודה: פניהם של הדיירים הישישים, לשונותיהם החיוורות כשלקחו את הגלולות שלהם, עורם הרך כשהרים אותם והכניס אותם לאמבט. עכשיו השתוקק לחזור הביתה, לצנוח על מיטתו ולישון עד בוקר המחרת, שבו יהיה עליו להתעורר ולעבור שוב את שגרת היום הקבועה.
אם יחצה את הגנים של קינגס קולג' יוכל לקצר את זמן ההליכה. בכל שעה משעות היום שקקה העיר רוכבי אופניים: סטודנטים שחלפו במהירות במשעולים הצרים, תרמילים מלאים על גבם, ותיירים שהתרוצצו ממכללה למכללה באופניים שכורים. אבל אוסקר העדיף את הרוגע שבהליכה.
הוא חצה את גשר קלֵייר ופנה לקינגס קולג', והד צעדיו העמום עלה מן השביל שעדיין היה חלקלק מן הגשם שירד אחר הצהריים. שקט שרר בכול. המדשאות הגזומות נראו כחלחלות באור הזרקורים הרפה, ועשן עצי הסקה מאחד הבתים הסמוכים נסך תחושת ערפל באוויר. כשחלף על פני הכנסייה הגדולה של קינגס קולג' השתדל לא להרים את מבטו אליה, כי ידע בדיוק איזו תחושה תמלא אותו כשיראה אותה - זעיר, לא שייך, מנוכר. אך למרות מאמציו נמשכו עיניו אל המבנה הגותי המדהים הזה, שבראשו צריחים גבוהים המפלחים את השמים והוא עטור חלונות כהים ענקיים; מבנה שתצלומו התנוסס בכל דוכן גלויות ומזכרות לאורך קינגס פֶּרֵייד. תמיד שנא אותו, ועכשיו, כשראה אותו מקרוב, באפלולית, העיק עליו המקום עוד יותר. לא בגלל עיצובו האדריכלי אלא בגלל גילו ורבדיו ההיסטוריים העצומים - בגלל בני המלוכה שהתוועדו בו בימים עברו וכל המכובדים האחרים שדיוקנותיהם מעבים עכשיו את כרכי האנציקלופדיות.
בתוך הכנסייה התנהל עכשיו טקס. כבר מרחוק חש ברטט העוגב מבעד לקירות, וככל שהתקרב נעשה הקול עז ומתוק. כמעט היה יכול לחוש בצלעותיו את הרעד המגרגר. הצלילים לא דמו כלל למנגינות הקודרות והמהדהדות שזכר מטקסי חג המולד בבית הספר, או לעיבודים המסורבלים שנאלץ לשיר בטקסי האשכבה של סבו וסבתו. המוזיקה הזאת היתה ענוגה ושברירית, כאילו נגן העוגב לא לוחץ על הקלידים אלא מרפרף מעליהם באצבעותיו כמו מפעיל בובות על חוט. אוסקר עצר בכניסה רק כדי להאזין, וליד הדלת הפתוחה ראה את לוח המודעות: "תפילת ערבית - 17:30, הציבור מוזמן". לפני שהבין מה הוא עושה, נשאו אותו רגליו לתוך האולם.
חלונות ויטראז' הקיפו אותו מכל עבר, כמעט נטולי צבע בשעת ערב כזאת. קמרוני התקרה הנישאים כמו התגלגלו למרחוק. בלב הבניין היתמרה מוטת הכנפיים של קנֵי העוגב העולים מתוך מחיצת עץ, ומן העבר השני ראה את קהל המתפללים יושב בארשת פנים רצינית לאור נרות. הוא מצא מקום פנוי וצפה בזמרי המקהלה שנכנסו בזה אחר זה. הילדים התייצבו בשורה הראשונה, עליזים ונרגשים בגלימותיהם הלבנות; הנערים נעמדו מאחוריהם, בהיסוס ובמבוכה האופייניים לגילם, ומוללו את שרווליהם. העוגב השתתק, דממה השתררה לרגע, ואז החלה המקהלה לשיר.
הקולות היו מתואמים ומאוזנים עד כדי כך שנשמעו כמעט כמו קול אחד. הם גאו ושככו כמו גלי ים קלילים, ואוסקר האזין וחש כאילו סערה מתערבלת בלבו. הוא הצטער כשהמזמור תם והכומר קם לשאת את התפילה. מצדו האחר של המעבר הצטרפו האנשים בקול חרישי, אך אוסקר לא פצה פה והמשיך להרהר במוזיקה. הוא הבחין בבחורה זהובת שיער שישבה בהמשך השורה ומלמלה את המילים באדישות, כמו ילד משועמם המשנן את לוח הכפל. היא הביטה בו, וכשראתה שאינו מצטרף לתפילה גלגלה את עיניה למעלה כאומרת: "אוף, שייגמר כבר." צדודיתה הפשוטה שבתה את לבו והוא חייך אליה, אך לא ידע אם הבחינה בכך.
עכשיו קרא הכומר מספר ירמיהו, ואוסקר הביט בבחורה ובתנועותיה המהוססות, המלאות מבוכה. נראה שגם היא, כמוהו, אינה רואה בעין יפה את טקסי הדת המשונים. באמצע הטקס נפל ספר המזמורים שהחזיקה בידה, ובמהלך הדרשה המשעממת של הכומר הביטה שוב ושוב בשעון היד שלה, עד ששני נערי מקהלה החלו לשיר מזמור נוסף, והעוגב ליווה אותם בצליליו.
רק בזמן המזמורים ישבה הבחורה בלי ניע, חזהּ עלה וירד בהתרגשות ושפתיה רעדו; כאילו נמלאה יראת כבוד למשמע מארג הקולות הצלולים וההרמוניות השופעות שגאו והציפו את החלל הפעור מעליהם. אוסקר ראה שאצבעותיה מתופפות את המקצב על בִּרכהּ עד שנשמע ה"אמֵן" האחרון. עתה התיישבו זמרי המקהלה במקומם, ודממה ירדה על האולם כמו מצנח שנפרש.
בתום הטקס יצאו האנשים אט-אט, תחילה זמרי המקהלה ואנשי הכמורה בתהלוכה של לובן, ואחריהם קהל המתפללים. אוסקר קיווה שיזדמן לו לפגוש את הבחורה בדרך החוצה ולפתוח בשיחה איתה, אך בסופו של דבר מצא את עצמו בין כמה גברים שדנו באיכות הדרשה לבין בני זוג צרפתים שדיברו בקול חרישי ועיינו בספרי ההדרכה שבידיהם. תיירים יגעים נעו באטיות לאורך המעברים, לבשו את הז'קטים שלהם ואספו את מצלמותיהם, ואוסקר לא ראה את הבחורה בשום מקום. ליד הפתח הניח כמה מטבעות בצלחת התרומות, והכומר נפרד ממנו, כמו משאר המתפללים, בברכת "תודה רבה וערב טוב."
בחוץ היה האוויר קר וצלול יותר, וחושך ירד על העיר. הוא חש שהעייפות המוּכּרת שבה ומעיקה על כתפיו, והרים את צווארונו כדי להתגונן מפני צינת הלילה. אך לפתע, כשהקהל לפניו הידלדל, ראה אותה בין הצללים, נשענת על קיר הלבנים האפורות של הכנסייה.
עיניה היו נעוצות בספר ישן בכריכה רכה; ביד אחת הטתה את דפיו אל האור הקלוש שבקע מן המבואה, ובאצבעות ידה השנייה אחזה סיגריית ציפורן. משקפי הקריאה שעל אפה היו רבועים ובעלי קצוות מעוגלים, ונראו גדולים מדי לפניה הדקים. כעבור רגע הרימה את מבטה מהספר וחייכה, וכשהתקרב אליה פנתה אליו ואמרה בלי שום הקדמה, "דבר אחד ברור לי בנוגע לכנסיות: כמו במטוס, תמיד צריך לבדוק איפה היציאה הקרובה, למקרה חירום." המבטא שלה היה עדין ומדויק מאוד והעיד על שנים של חינוך משובח, אך היה בדיבורה גם היסוס מסוים, כאילו היא מתאמצת לדבר בלשון עממית יותר.
"טוב, מקווה שאני אזכור את זה בפעם הבאה," אמר אוסקר וחייך.
"אה, נדמה לי שלא תחזור כל כך מהר. יותר מדי ירמיהו ולא מספיק מקהלה. אני צודקת?"
הוא משך בכתפיו. "כן, משהו כזה."
"אני לא מאשימה אותך. אבל היום הם היו כמעט מושלמים, נכון? המקהלה והעוגב, אני מתכוונת." היא הושיטה לו את חפיסת הסיגריות שלה אבל הוא סירב במנוד ראש. "לפעמים הם לא לגמרי מרוכזים והתיאום שלהם נפגם, אבל הערב זה באמת היה משהו."
"נכון, גם אני התרשמתי מאוד."
אוסקר התקרב עוד קצת, והיא סקרה אותו במבט חטוף. הוא תהה אם היא רואה אותו כפי שהוא רואה את עצמו מדי בוקר במראת האמבטיה - תווי הפנים הישרים והפשוטים שיכולים להיחשב יפים, מדרון האף המתון שהגשם גלש עליו עכשיו, והלסת הצרה שירש מאמו. הוא קיווה שלא תזקוף לחובתו את בגדיו הפשוטים - ז'קט העור המהוה שלבש מעל המדים, ומכנסי הטרנינג הבלויים מרוב כביסות, שנראו נקיים אבל אפרפרים קצת.
"אתה בטוח שאתה לא רוצה סיגריה? אני שונאת לעשן לבד, זה מדכא נורא." היא הרימה את הספר וסקרה את כריכתו. "ומה אתה אומר על דֵקַרט? מהדפים האלה אפשר לגלגל המון סיגריות טובות, לא?" היא סגרה את הספר בנקישה לפני שהספיק לענות. "אז תגיד, יש לך שֵם?"
"אוסקר."
"נחמד. אוס-קר." היא הגתה את שמו באטיות לתוך אוויר הלילה, כאילו היא מעיינת בו, רואה אותו על פני השמים, נגרר כמו כרזה מזנב מטוס. "טוב, אוסקר, אל תבין אותי לא נכון, אבל נראה לי שהכנסייה היא לא המקום המתאים לך. הסתכלתי עליך בִפנים - לא ידעת אף מילה במזמורים."
"עד כדי כך זה בלט?"
"כן, אבל לא נורא. גם אני לא בדיוק פרנציסקוס הקדוש."
"למען האמת, הגעתי לכאן במקרה. משהו במוזיקה משך אותי, הצלילים של העוגב. אני לא יודע להסביר את זה."
"כן, זה גם התירוץ שלי." היא נשפה עשן מזווית פיה. "אחי הוא מִלגאי עוגב. הוא זה שניגן הערב. אני רק התלוויתי אליו."
"באמת?"
"באמת באמת. אני לא נוהגת לשקר בדברים כאלה."
"טוב, אף פעם לא שמעתי נגינת עוגב יפה כל כך. את יכולה למסור לו את זה בשמי."
"הוא ממש לא זקוק לחיזוקים נוספים, תאמין לי," אמרה וצחקה. "הוא יתנפח כמו כדור פורח אם אני אספר לו שנכנסת לכנסייה רק בגלל המוזיקה. הוא יזקוף את זה אך ורק לזכותו. אני מאוד אוהבת את אחי, אבל אני חוששת שגֶן הענווה פסח עליו."
אוסקר חייך. מעבר לכתפה ראה את ביתן השער של הקולג'. המנורות שדלקו בו שיוו לו גוון צהבהב ועטפו את הבחורה בהילה רכה. "אני מניחה שאתה מאלה שכבר סיימו תואר ראשון," אמרה ושוב העיפה בו מבט מהיר. "אני מזהה אתכם מקילומטרים. כולכם לובשים ז'קט עור ישן ונעליים נוחות."
"מצטער לאכזב אותך," אמר.
"טוב, אז אתה בשלב ה... פוסט-דוקטורט. המכ"ם שלי טעה."
"אני בכלל לא סטודנט," אמר.
"אז אתה בכלל לא לומד כאן?" שאלה בפליאה, כאילו מעולם לא פגשה מישהו שלא לומד בקולג'. "אבל אתה נראה כל כך..."
"כל כך מה?"
"רציני!"
הוא לא ידע אם זו מחמאה או האשמה.
"אז אתה כבר חלק מחברת המבוגרים," המשיכה, "ואתה משלם מסים וכל זה. בן כמה אתה?" היא הרימה את הסיגריה אל פיה אבל עצרה אותה ליד שפתיה. "מצטערת. אני יודעת שלא נהוג לשאול דבר כזה, אבל אתה בטח לא הרבה יותר מבוגר ממני. לפעמים אני לא מבינה מה יש לעשות כאן חוץ מללמוד."
"אני בן עשרים," אמר לה.
"אתה רואה, ידעתי שאתה לא הרבה יותר מבוגר ממני."
היא היתה שונה מהנערות שהכיר בסביבה שבה גדל - כל אותן צחקקניות שצווחו בחלק האחורי של האוטובוס, שהתגודדו במסדרונות אפופי עשן במועדוני הלילה ואכזבו אותו כשהעז לטעום מנשיקות השכרות שלהן. היא באה ממשפחה מיוחסת - זה היה ברור מקולה - ולמרות זאת היה מבטה מלא סקרנות ונטול שיפוטיות. היה בה עומק, הוא חש בכך. תבונה שלא מנסה להצטנע. "אני עובד במקום שנקרא סידֶרבּרוּק," אמר. "זה בית אבות. אבל את לא צריכה לרחם עלי - אני יודע קרוא וכתוב וכל זה."
"לרחם עליך? אלוהים אדירים, אני אך ורק מקנאה בך!" השיבה. "סידרברוק. זה הבניין הישן והמקסים הזה בקווינס רוד, נכון? שצמח ויסטֶריָה יפהפה מטפס עליו."
"נכון. בדיוק."
"טוב, מי שמצליח לגדל ויסטריה כזאת, שפורחת בכל אביב, מגיע לו פרס. לא פעם אני עוברת שם רק כדי לראות את הגנים המטופחים."
"את הוויסטריה אני לא יכול לזקוף לזכותי. זה לא התחום שלי. אבל אני אעביר את המחמאה הלאה."
היא הורידה את מבטה אל חרטומי נעליה השחורים והשחוקים והעבירה את משקלה מן העקבים אל אצבעות רגליה ובחזרה. "והקמפוס הזה הוא הבועה שלי כרגע. אני לומדת רפואה, שנה שנייה. היית מאמין?"
"זה בטח קשה מאוד."
"לא כל כך נורא, למען האמת. לפחות לא כל הזמן."
אוסקר שיער פחות או יותר איך מתנהלים חייה. בתקופת מגוריו בקיימברידג' ראה שהסטודנטים משקיעים שעות רבות בלימודים. לפעמים הבחין בהם מבעד לחלונות הספרייה בשעת ערב מאוחרת, ולא פעם נתקל בהם כשיצאו משם בעיניים אדומות ובשיער סתור. ובכל זאת ידע מעט מאוד על ימיהם של הסטודנטים בקמפוס, בדיוק כפי שהם ידעו מעט מאוד על ימיו בסידרברוק. החיים הרוחשים מאחורי דלתותיהם המוגפות של הקולג'ים נראו לו תמיד מסתוריים. אך הוא ידע שהוא מעדיף להיות קרוב למקומות האלה, לחלוף על פניהם ולדמיין את הדיונים הנשגבים שמתנהלים בתוכם, ולא לחזור למקום שממנו בא, שבו כל שיחה ברחוב הראשי מתנהלת בקולי קולות, ואתרי התיור היחידים הם מרכזי הקניות.
כששאל אותה לשמה ענתה, "אייריס. כמו השם של המין הבוטני." הוא צחק קלות - רק נשיפת אוויר קצרה מבעד לאפו - אך היא בכל זאת נרתעה ושאלה, "מה כל כך מצחיק?"
"רוב האנשים היו אומרים 'כמו הפרח'. זה הכול."
"טוב, אני לא רוב האנשים. אני לא אגיד שזה סתם פרח כשאני יודעת שזה מין שכולל כמה זנים. ואני אגיד לך עוד משהו..." היא השתתקה לרגע ושאפה אוויר. "אני יודעת בדיוק איזה זן אני. אירוס ענֵף. הפרח שהכי קשה לגדל."
"אבל בכל זאת כדאי להתאמץ, אני בטוח."
היא הביטה בו בחיוך, ואורות הקולג' השתקפו בעדשות משקפיה. העייפות שבה להעיק על אוסקר וניסתה לעצום את עפעפי עיניו, אך הוא עדיין לא רצה ללכת. הוא חש רצון להישאר כאן, לדבר עם הבחורה היפה הזאת שמדיפה ניחוח ציפורן ובֶּרגָמוֹט ואוחזת ספר של דקרט. הוא רצה למשוך את הרגע ככל האפשר, למתוח אותו עד שיפקע.
"תשמע, אולי זה יישמע קצת... אתה יודע..." אמרה אייריס ולרגע הניחה למשפט לגווע. אך מיד התעשתה והמשיכה במלוא המרץ: "ביום ראשון, התזמורת הקאמרית שאני מנגנת בה מופיעה בווֶסט רוד. אם אתה לא עסוק, אתה חושב שתרצה לבוא? ממש נשמח לתגבורת."
לא נדרש לו אפילו שבריר שנייה לחשוב על זה. "בסדר גמור, אני אבוא."
"לא תהיה לך שום בעיה להשיג כרטיס, תאמין לי," אמרה. ופתאום פלטה צחקוק קצר.
"מה קרה?" שאל.
"לא, כלום... אתה באמת תבוא, מה?"
"כן."
"אבל אתה בכלל לא יודע אם אנחנו מנגנים יפה. אפילו לא סיפרתי לך באיזה כלי אני מנגנת. אולי אני מנגנת בחצוצרה ומזייפת לגמרי?"
"מה אני אגיד לך, אין לי שום תוכניות לערב הזה, ואם אחיך מלגאי עוגב, לא יכול להיות שאת גרועה במיוחד."
"איזו מסקנה מחוכמת," אמרה. "אתה יודע בכלל מה זה מלגאי עוגב?"
"לא, אבל זה נשמע חשוב."
"בתוך הקולג' - כן. בעולם האמיתי - ממש לא." היא הסבירה לו שמדי שנתיים מעניקים בקינגס קולג' שתי מלגות לעוגב. סטודנטים רבים מתחרים על המלגות האלה, ובדרך כלל בוחרים סטודנט אחד מהשנה הראשונה ואחד מהשנה השלישית. אחת המטלות של מלגאי עוגב היא לנגן בטקסי התפילה, פעם בשבועיים, ולעזור למנצח המקהלה. אחיה הוא אחד הסטודנטים הבודדים בהיסטוריה של הקולג' שזכה במלגה הזאת פעמיים. "בן אדם נורמלי לא היה מעמיס על עצמו מטלות נוספות בשנה האחרונה, אבל ככה זה אצל אחי. הוא משהו מיוחד. והוא תמיד מקווה שמנצח המקהלה לא יגיע והוא יוכל למלא את מקומו. אבל לצערו הרב של אחי, המנצח הנוכחי בריא כמו שור." היא כיבתה את הסיגריה על המרזב. "בכל מקרה, אני אשמח מאוד לראות אותך ביום ראשון, אם עדיין תרצה לבוא."
"גם את מנגנת בעוגב?" שאל.
"אני? לא. חס ושלום! אני מנגנת בצ'לו." היא פלטה אנחה קטנה, כאילו כפו עליה כלי נגינה שאין לה שום עניין בו. כאילו באחד הימים, בשיעור מוזיקה בבית הספר, אחרי שכבר חילקו את כל החליליות, המשולשים והטמבורים, נתנה לה המורה חתיכת עץ גדולה והורתה לה לנגן עליה עד שתמצא לה משהו טוב יותר. "בזמן האחרון לא כל כך התאמנתי. לא על היצירות לקונצרט, בכל אופן."
"למה לא?"
"כי לימודי הרפואה תופסים את רוב הזמן שלי."
"אני מבין."
"ובשעות הפנאי אני קוראת דברים כאלה..." היא הרימה את הספר. "'רגשות הנפש'. ועוד כל מיני ספרים שאחי אומר שאני חייבת לקרוא. ככה אני מענישה את עצמי, כנראה. תגיד לי בכנות: אתה לא חושב שאני מבזבזת את עלומַי? אולי עדיף שאני פשוט אצא לעולם הגדול ואשתה ואשתכר עם כולם?"
"זה יהיה בזבוז הרבה יותר גדול, לדעתי."
פניה התעגמו. "הבעיה שלי היא שאני סוטה מהמסלול בקלות רבה מדי. כנראה מפני שאני עושה כמה דברים במקביל."
"אז את ציידת פרפרים."
"מה אני?"
"ככה אבא שלי היה קורא לך."
"טוב, אין ספק שזה נשמע יותר טוב מ'היפראקטיבית'. כנראה הוא יותר סבלני מההורים שלי."
אוסקר נעץ את מבטו בקרקע. היה מוזר לשמוע מישהו מדבר בזכות אביו. הוא עצמו התקשה לחשוב עליו בחיוב. בזיכרונו נותרו רק אתרי בנייה ספוגי גשם שבהם עבד בחופשות ועזר לאביו לסחוב לוחות גבס במעלה גרמי מדרגות צרים; רק סופי שבוע שהקדיש למילוי קירות גבס בחומר בידוד ולתחיבת פסולת לחללים בקירות. הוא זכר את המרירות בקולו של אביו כשהתווכחו על העבודה: "בסדר, תלך לאן שאתה רוצה ותשאיר אותי לבד. אני כבר אסתדר בעצמי. תמיד יש לך משהו יותר טוב לעשות, מה? צייד פרפרים, זה מה שאתה." באמירה הזאת לא היתה שום סבלנות, ידע אוסקר, רק צדקנות וטינה.
עד שהחזיר את מבטו אליה, כבר הוסחה תשומת לבה של אייריס למשהו שראתה מעבר לכתפו. עכשיו אספה את חפציה, סידרה את הצעיף וטפחה על מעילה. שאריות הסיגריה שלה היו מוטלות רמוסות לרגליה. "אני רואה שאחי מגיע," אמרה. "אז אני צריכה ללכת."
אוסקר שמע תקתוק עדין של חישורי אופניים, הסתובב וראה בחור בבלייזר מפוספס פוסע ומוליך לצדו אופני פז'ו מבריקים, שאורם רטט על השביל. מכנסי הקורדרוי שלו היו מקופלים מעל הקרסוליים, ורעמת שיער גלי בצבצה מתחת לקסדת האופניים שלו. הבלייזר היה רפוי על גופו וחסר כל חן, וכתפיו ומרפקיו בלטו מתחת לבַּד, שנראה כמו סדין שנפרש על שולחן הפוך.
"קח את זה," אמרה אייריס והשליכה את ספרו של דקרט אל אחיה. "בלי שום קשר לדעות שלך על הפילוסופיה הצרפתית, תסכים איתי שאין שום טעם לקרוא אותה בחושך." היא הסירה את משקפיה ותחבה אותם לכיס העליון במעילה. בלי המשקפיים נראו פניה מאוזנים יותר.
אחיה תפס את הספר ותחב אותו לכיס האחורי של מכנסיו. "אני לא נותן לך פטור בקלות כזאת. מחר בבוקר תקבלי את הספר בחזרה." הוא העיף מבט באוסקר כבוחן חפץ מוזר. "מי החבר החדש שלך?"
"זה אוסקר," אמרה לו. "דיסקַסנו כמה דברים, כמו שידידנו יִינג היה אומר."
"איזה מין דברים?"
"דת, פרחים - כל מיני דברים ברומו של עולם."
"אני מבין."
"ידעת שאירוס זה מין שכולל כמה זנים?" שאלה.
אחיה הרים גבה. "נדמה לי שידעתי את זה עוד ברחם." הוא השעין את שלדת האופניים על אחת מברכיו, גחן קדימה והושיט את ידו הצנומה אל אוסקר. "אם נחכה שהיא תערוך היכרות בינינו נישאר פה כל הלילה. אני אידן." לחיצת ידו היתה מוצקה וחסרת פשרות. "תודה ששמרת עליה כאן בחוץ."
"העונג כולו שלי." אמר אוסקר. הוא לא ראה בבירור את פניו של אידן, שנסתרו קצת בצל צריחי הכנסייה, אבל נראה לו שעורו מגומם פה ושם. "שמעתי שאתה היית נגן העוגב הערב. אף פעם לא שמעתי נגינת עוגב יפה כזאת."
אידן העיף מבט כלפי מעלה. "אה, תודה. אני עושה כמיטב יכולתי."
"אבל לא הצלחת להציל את נשמתו," אמרה אייריס. "הוא נשאר כופר." היא התיישבה על המוט באופניו של אידן וגופה מופנה הצדה, כרכה זרוע סביב מותניו של אחיה ונתנה לו נשיקה חטופה על הלחי. "שניסע?"
אחיה קיבל את הנשיקה כמעט בלי תגובה. "כן, ניסע," אמר, "לפני שהשוערים יתפסו אותי על האופניים. כבר הזהירו אותי לא לרכוב כאן."
"אני לא יודעת למה אתה מתעקש לנסוע באופניים. פשוט תיקח מונית."
"זה כבר נהפך למאבק רצונות. הראשון שממצמץ מפסיד. אני לא יכול להרשות לעצמי דבר כזה." הוא הנמיך את קולו ולחש משהו באוזנה של אחותו, והיא צחקה וחבטה על זרועו בשעשוע. "סתום," אמרה. "אל תגיד את זה." בתנועת רגליים מאומצת החל אידן לדווש. "היה נעים להכיר אותך, אוסקר," אמרה אייריס.
"כן. גם לי."
"להתראות ביום ראשון."
"כן. ביום ראשון."
כשיצאו לדרכם יצרו השניים מראה יוצא דופן - אידן דיווש בחוזקה כדי שהאופניים לא ייפלו, ואייריס מתחה את רגליה הארוכות כמה סנטימטרים מעל הקרקע. כשהתקרבו לביתן השער, שלידו התעקל השביל ימינה, ראה אוסקר שאייריס קוראת אליו באור הפנס האביך, אך לא הצליח להבין מה אמרה.

ד"ר פּוֹלסֶן ישן בכורסת העור שליד החלון. ראשו היה שמוט על כתפו, כבד כמו מֶלון, והשמש התקדמה אט-אט על פניו. "מה שלומנו הבוקר?" שאל אוסקר וחיכה שהזקן יתעורר. השעה תשע כבר חלפה, והוא ידע שד"ר פולסן ישמח אם יעיר אותו. בניגוד לדיירים האחרים, הוא לא אהב להעביר את יומו בשינה וגם לא לבהות בטלוויזיה או להקדיש את כל השבוע להרכבת פאזל, שיחשוף בסופו של דבר תמונת נוף מוצף שמש שכבר לא יספיק לבקר בו בגילו המתקדם. "אף פעם לא הבנתי בשביל מה להרכיב פאזל," אמר פעם. "הרי התמונה כבר מופיעה על הקופסה, אין פה שום תעלומה."
חדרו היה שונה מאוד מחדריהם של המטופלים האחרים. הוא היה מוצף אור טבעי ועמוס רהיטים וספרים, ולהבדיל משאר הבניין, גם כמעט לא היה בו ריח שתן. אוסקר שיער שההבדל האחרון הזה נובע מהזהירות הרבה שבה רוקנו אנשי הסגל את בקבוק השתן של פולסן: רובם פחדו כל כך מיחסו הצונן של הזקן, שהשתדלו לא לשפוך אפילו טיפה אחת.
ד"ר פולסן הרים את ראשו. קוּר של ריר נתפס בסנטרו. "אה, זה אתה," אמר והביט באוסקר בעיניים מצועפות. "כבר הגיע הזמן? חלמתי חלום נהדר על... על משהו. נדמה לי שראיתי בו את המשורר רוּפֶּרט בּרוּק. בכל מקרה, מישהו שחה עירום בנהר קֶם. אם הייתי צעיר בשלושים שנה, זה היה מגרה אותי מאוד."
אוסקר חייך והניח כרית מאחורי ראשו של הזקן. "תרד היום לארוחת בוקר? או שאנחנו עדיין ממשיכים להתבודד?"
"עוד לא החלטתי," פולסן הזדקף בכורסה. "ככל שאני מביט בארבעת הקירות האלה, כך אני מרגיש יותר כמו הרוזן ממונטה קריסטו, שנושא בגבורה את העוול שנגרם לו." הוא צמצם את עיניו והביט באוסקר. "אתה עליז מאוד הבוקר. מה קרה לך?"
"שום דבר."
"תספר למישהו אחר. מה, קיבלת העלאה במשכורת?"
"לא."
"טוב מאוד. כבר עכשיו המחירים פה מופקעים."
אוסקר חייך. בגניחה הרים את פולסן במרפקיו, וכשהזקן ניצב על רגליו אמר: "למעשה, אפשר להגיד שפגשתי מישהי אתמול בערב. בחורה."
"תן לי את החלוק שלי, טוב?" אמר פולסן. "אני צריך לעכל את המידע הזה." אוסקר הוריד את חלוק המשי מהקולב ופרש אותו מאחורי גבו של הזקן כדי להקל עליו את הלבישה. באטיות השחיל פולסן את זרועותיו בשרוולים, אך אצבעותיו המודלקות התקשו לקשור את חגורת הבד. "טוב, בוא נעמיד פנים שהיא אמיתית, הבחורה הדמיונית הזאת. תספר לי עליה, ואני אעשה לך טובה ואשתף פעולה עם הבדיה הזאת."
"היא ממשית לגמרי, באמת."
"תשכנע אותי," אמר פולסן.
אוסקר ניסה לתאר את אייריס בפרטי פרטים - עיניה הבורקות, ריח הסיגריה שלה, השיער הגולש על כתפיה. כשסיפר לו על הספר שקראה והיכן היא לומדת, קטע הקשיש את דבריו: "נורות האזהרה מתחילות להבהב. אבל תמשיך. אני מקווה שהשגת את מספר הטלפון שלה."
"לזה עוד לא הגעתי."
"אתה חסר תקנה," אמר פולסן. "מזל שהיא דמיונית."
ד"ר פולסן היה הדייר היחיד בסידרברוק שאוסקר היה יכול לדבר איתו. הוא נולד באוקספורד ולימד אנגלית בקיימברידג', ובמשך יותר משלושים שנה נמנה עם הסגל האקדמי של קינגס קולג'. בחדרו היתה ספרייה גדולה, מדפי עץ כהים שעליהם ניצבו אינספור רומנים, קובצי שירה ואנתולוגיות, מסודרים לפי סדר האלף-בית של שם המחבר. הוא לא הניח לאיש לגעת בספרים האלה, אבל לאוסקר הרשה לקרוא בהם בחברתו, ובשנה האחרונה גם אִפשר לו לקחת ספרים הביתה, אחד בכל פעם.
הם הבינו זה את זה. אוסקר היה איש הצוות היחיד שכיבד את רצונו של פולסן לשמור על פרטיותו; האחרים, לעומת זאת, ניסו להכריח אותו להיות חברותי, ערכו לו מקום ליד שולחן האוכל ושאלו אותו שוב ושוב למה הוא לא יורד למטה. לא פעם היה הזקן עגמומי, מחוספס ואפילו גס רוח ממש, אך בשנים המעטות שעבד בסידרברוק למד אוסקר להתעלם מפרצי הזעם שלו, כי ידע שפולסן מסוגל גם לגלות נדיבות אמיתית. ובמשך הזמן למד ממנו רבות בזכות הספרים שהמליץ עליהם. בחצי השנה האחרונה קרא את גראהם גרין והרמן הסה, את קתרין מנספילד ופרנק אוקונור, אוסף סיפורים של ג'אני צ'לאטי ואפילו את אלכסנדר סולז'ניצין ומסות של ג'ורג' אורוול. בזכות פולסן נזכר כמה הוא אוהב את הקריאה, את המקצב האישי שבו חולפות המילים לנגד עיניו. בבית הוריו היו המדפים ריקים מספרים. הוריו לא הבינו את העונג שבקריאה ולא עלה על דעתם לעודד אותו לקרוא. קריאה היתה עיסוק זניח בחייהם, משהו שנכפה על הילדים בבית הספר. כשאוסקר הסתגר בחדרו וקרא על עולמות דמיוניים פירשו זאת כחוסר הערכה לחייו ולרכוש שהשיגו בעמל רב - מקלט טלוויזיה, מכשיר וידיאו והגינה האחורית שרק לאחרונה שתלו בה דשא. כשקרא ספרים היה אביו שואל אותו אם הוא לא מרגיש טוב, ומה עם החבר הזה שלו שפעם בא אליו אחרי הצהריים. בבית הוריו בווֹטְפוֹרד היו חייו קלים יותר כשלא קרא. לכן הרגיל את עצמו לא לרצות לקרוא.
אבל לפני כשנה הציע לו ד"ר פולסן לשאול ספר מהספרייה שלו - "תבחר משהו, מה שלא יהיה, אני לא נותן המלצות" - ואוסקר חזר אל עונג הקריאה. כשלא היתה הרבה עבודה בסידרברוק הצליח לפעמים לקרוא שלושה או ארבעה ספרים בחודש, ואפילו יותר מזה כשעבד במשמרות לילה. בערבים, אחרי שכל הדיירים שכבו לישון והזמזמים הפסיקו להזעיק אותו, ישב שעות ארוכות בחדר ההסבה הריק וקרא לאורה של מנורה קטנה, ואצבעותיו היבשות, המדיפות ריח של סבון חיטוי, עלעלו בדפים בזהירות. מבחינתו היו אלה השעות היפות ביותר ביממה.
"טוב, בוא נלך לבדוק מה נקרא אצלם היום ארוחת בוקר," אמר פולסן. "אולי נגלה שכדאי להתאמץ." הוא הושיט את ידו כמו אדון שמזמין גברת לרקוד, ואוסקר הגיש לו את מקל ההליכה. "לצפות לשטיח אדום או משהו כזה?"
"רק לחצוצרות שיתקעו לכבודך."
"מצוין, מצוין."
אוסקר הוביל אותו לאורך המסדרון האפלולי. תוך כדי הליכה אמר לו הזקן בלחש: "כדאי לך להיזהר, אתה יודע."
"ממה?"
"מהתרועעות עם בחורות מקיימברידג'. האבות שלהן לא ישמחו לשמוע שהן מסתובבות עם בחורים כמוך. זה ייראה להם בזבוז של שכר לימוד."
"טוב, אני אקח את זה לתשומת לבי."
"כן, תיקח, בדיוק ככה. וחוץ מזה..."
מאחד החדרים הגיחה לפתע דיירת אחרת, גברת בּרֵיידי, וד"ר פולסן נעצר מיד והשתתק. גברת בריידי הציצה בשניהם בזעף, וקיפאון מתוח השתרר בין השניים, כמו בין שני בוקרים זקנים שנפגשים במרכז העיירה במערב הפרוע. רק כשגברת בריידי הסתובבה ונעלמה שוב בחדרה, המשיך ד"ר פולסן ללכת ולדבר. "אז איפה הפסקתי?"
"ב'חוץ מזה.'"
"כן, נכון. אז חוץ מזה, מניסיוני, סטודנטים בקיימברידג' הם אנשים מוזרים מאוד. הם יודעים המון על מדע וספרות, אבל מפתחים הרגלים משונים בכל הנוגע לתחומי חיים אחרים, כגון ריקודים, וטיפוח הדירות שלהם. עדיף שתתרחק מאנשים כאלה ותדבק בטיפוסים שורשיים כמוני."
"ברצון הייתי עושה את זה," אמר אוסקר, "אבל אתה האדם הכי מוזר שאני מכיר."
הם הגיעו לראש המדרגות, ואוסקר לקח את מקל ההליכה מידו של הקשיש והושיב אותו בבטחה במעלון. פולסן אמר: "אני בטוח שהספר הזה של דקרט נמצא אצלי באיזשהו מקום. תוכל לשאול אותו אם תצליח למצוא אותו."
"תודה."
"אבל שלא תשרבט לי לבבות בשוליים."
אוסקר חייך. הוא הניח את המקל על ידיות הכיסא, כמו מוט נעילה בקרונית של גלגל ענק, וכשהיה בטוח שפולסן יושב לבטח, לחץ על הכפתור הירוק וצפה בו כשירד אט-אט ובקול טרטור אל הקומה הראשונה.

עוד על הספר

מחולל הנסים בנג'מין ווד

1

מוזיקה מקרית



לאחר מכן יספר אוסקר לוֹאוּ לשוטרים שהוא לא זוכר את התאריך המדויק שבו פגש לראשונה את בני משפחת בלוותר, אך הוא יודע בוודאות שזה היה יום רביעי, בסוף אוקטובר, בקיימברידג'. אור אחר הצהריים האפור כאקדח נמוג זמן רב לפני השעה שש בערב, והשדרות המרוצפות אבן בעיר העתיקה היו אפלות ושקטות. זה עתה סיים את משמרת הבוקר בסידֶרבּרוּק, בית האבות בקווינס רוֹד שבו עבד כמטפל סיעודי, ומחשבותיו היו אטיות וכבדות, עמוסות פרטים שהצטברו במהלך יום העבודה: פניהם של הדיירים הישישים, לשונותיהם החיוורות כשלקחו את הגלולות שלהם, עורם הרך כשהרים אותם והכניס אותם לאמבט. עכשיו השתוקק לחזור הביתה, לצנוח על מיטתו ולישון עד בוקר המחרת, שבו יהיה עליו להתעורר ולעבור שוב את שגרת היום הקבועה.
אם יחצה את הגנים של קינגס קולג' יוכל לקצר את זמן ההליכה. בכל שעה משעות היום שקקה העיר רוכבי אופניים: סטודנטים שחלפו במהירות במשעולים הצרים, תרמילים מלאים על גבם, ותיירים שהתרוצצו ממכללה למכללה באופניים שכורים. אבל אוסקר העדיף את הרוגע שבהליכה.
הוא חצה את גשר קלֵייר ופנה לקינגס קולג', והד צעדיו העמום עלה מן השביל שעדיין היה חלקלק מן הגשם שירד אחר הצהריים. שקט שרר בכול. המדשאות הגזומות נראו כחלחלות באור הזרקורים הרפה, ועשן עצי הסקה מאחד הבתים הסמוכים נסך תחושת ערפל באוויר. כשחלף על פני הכנסייה הגדולה של קינגס קולג' השתדל לא להרים את מבטו אליה, כי ידע בדיוק איזו תחושה תמלא אותו כשיראה אותה - זעיר, לא שייך, מנוכר. אך למרות מאמציו נמשכו עיניו אל המבנה הגותי המדהים הזה, שבראשו צריחים גבוהים המפלחים את השמים והוא עטור חלונות כהים ענקיים; מבנה שתצלומו התנוסס בכל דוכן גלויות ומזכרות לאורך קינגס פֶּרֵייד. תמיד שנא אותו, ועכשיו, כשראה אותו מקרוב, באפלולית, העיק עליו המקום עוד יותר. לא בגלל עיצובו האדריכלי אלא בגלל גילו ורבדיו ההיסטוריים העצומים - בגלל בני המלוכה שהתוועדו בו בימים עברו וכל המכובדים האחרים שדיוקנותיהם מעבים עכשיו את כרכי האנציקלופדיות.
בתוך הכנסייה התנהל עכשיו טקס. כבר מרחוק חש ברטט העוגב מבעד לקירות, וככל שהתקרב נעשה הקול עז ומתוק. כמעט היה יכול לחוש בצלעותיו את הרעד המגרגר. הצלילים לא דמו כלל למנגינות הקודרות והמהדהדות שזכר מטקסי חג המולד בבית הספר, או לעיבודים המסורבלים שנאלץ לשיר בטקסי האשכבה של סבו וסבתו. המוזיקה הזאת היתה ענוגה ושברירית, כאילו נגן העוגב לא לוחץ על הקלידים אלא מרפרף מעליהם באצבעותיו כמו מפעיל בובות על חוט. אוסקר עצר בכניסה רק כדי להאזין, וליד הדלת הפתוחה ראה את לוח המודעות: "תפילת ערבית - 17:30, הציבור מוזמן". לפני שהבין מה הוא עושה, נשאו אותו רגליו לתוך האולם.
חלונות ויטראז' הקיפו אותו מכל עבר, כמעט נטולי צבע בשעת ערב כזאת. קמרוני התקרה הנישאים כמו התגלגלו למרחוק. בלב הבניין היתמרה מוטת הכנפיים של קנֵי העוגב העולים מתוך מחיצת עץ, ומן העבר השני ראה את קהל המתפללים יושב בארשת פנים רצינית לאור נרות. הוא מצא מקום פנוי וצפה בזמרי המקהלה שנכנסו בזה אחר זה. הילדים התייצבו בשורה הראשונה, עליזים ונרגשים בגלימותיהם הלבנות; הנערים נעמדו מאחוריהם, בהיסוס ובמבוכה האופייניים לגילם, ומוללו את שרווליהם. העוגב השתתק, דממה השתררה לרגע, ואז החלה המקהלה לשיר.
הקולות היו מתואמים ומאוזנים עד כדי כך שנשמעו כמעט כמו קול אחד. הם גאו ושככו כמו גלי ים קלילים, ואוסקר האזין וחש כאילו סערה מתערבלת בלבו. הוא הצטער כשהמזמור תם והכומר קם לשאת את התפילה. מצדו האחר של המעבר הצטרפו האנשים בקול חרישי, אך אוסקר לא פצה פה והמשיך להרהר במוזיקה. הוא הבחין בבחורה זהובת שיער שישבה בהמשך השורה ומלמלה את המילים באדישות, כמו ילד משועמם המשנן את לוח הכפל. היא הביטה בו, וכשראתה שאינו מצטרף לתפילה גלגלה את עיניה למעלה כאומרת: "אוף, שייגמר כבר." צדודיתה הפשוטה שבתה את לבו והוא חייך אליה, אך לא ידע אם הבחינה בכך.
עכשיו קרא הכומר מספר ירמיהו, ואוסקר הביט בבחורה ובתנועותיה המהוססות, המלאות מבוכה. נראה שגם היא, כמוהו, אינה רואה בעין יפה את טקסי הדת המשונים. באמצע הטקס נפל ספר המזמורים שהחזיקה בידה, ובמהלך הדרשה המשעממת של הכומר הביטה שוב ושוב בשעון היד שלה, עד ששני נערי מקהלה החלו לשיר מזמור נוסף, והעוגב ליווה אותם בצליליו.
רק בזמן המזמורים ישבה הבחורה בלי ניע, חזהּ עלה וירד בהתרגשות ושפתיה רעדו; כאילו נמלאה יראת כבוד למשמע מארג הקולות הצלולים וההרמוניות השופעות שגאו והציפו את החלל הפעור מעליהם. אוסקר ראה שאצבעותיה מתופפות את המקצב על בִּרכהּ עד שנשמע ה"אמֵן" האחרון. עתה התיישבו זמרי המקהלה במקומם, ודממה ירדה על האולם כמו מצנח שנפרש.
בתום הטקס יצאו האנשים אט-אט, תחילה זמרי המקהלה ואנשי הכמורה בתהלוכה של לובן, ואחריהם קהל המתפללים. אוסקר קיווה שיזדמן לו לפגוש את הבחורה בדרך החוצה ולפתוח בשיחה איתה, אך בסופו של דבר מצא את עצמו בין כמה גברים שדנו באיכות הדרשה לבין בני זוג צרפתים שדיברו בקול חרישי ועיינו בספרי ההדרכה שבידיהם. תיירים יגעים נעו באטיות לאורך המעברים, לבשו את הז'קטים שלהם ואספו את מצלמותיהם, ואוסקר לא ראה את הבחורה בשום מקום. ליד הפתח הניח כמה מטבעות בצלחת התרומות, והכומר נפרד ממנו, כמו משאר המתפללים, בברכת "תודה רבה וערב טוב."
בחוץ היה האוויר קר וצלול יותר, וחושך ירד על העיר. הוא חש שהעייפות המוּכּרת שבה ומעיקה על כתפיו, והרים את צווארונו כדי להתגונן מפני צינת הלילה. אך לפתע, כשהקהל לפניו הידלדל, ראה אותה בין הצללים, נשענת על קיר הלבנים האפורות של הכנסייה.
עיניה היו נעוצות בספר ישן בכריכה רכה; ביד אחת הטתה את דפיו אל האור הקלוש שבקע מן המבואה, ובאצבעות ידה השנייה אחזה סיגריית ציפורן. משקפי הקריאה שעל אפה היו רבועים ובעלי קצוות מעוגלים, ונראו גדולים מדי לפניה הדקים. כעבור רגע הרימה את מבטה מהספר וחייכה, וכשהתקרב אליה פנתה אליו ואמרה בלי שום הקדמה, "דבר אחד ברור לי בנוגע לכנסיות: כמו במטוס, תמיד צריך לבדוק איפה היציאה הקרובה, למקרה חירום." המבטא שלה היה עדין ומדויק מאוד והעיד על שנים של חינוך משובח, אך היה בדיבורה גם היסוס מסוים, כאילו היא מתאמצת לדבר בלשון עממית יותר.
"טוב, מקווה שאני אזכור את זה בפעם הבאה," אמר אוסקר וחייך.
"אה, נדמה לי שלא תחזור כל כך מהר. יותר מדי ירמיהו ולא מספיק מקהלה. אני צודקת?"
הוא משך בכתפיו. "כן, משהו כזה."
"אני לא מאשימה אותך. אבל היום הם היו כמעט מושלמים, נכון? המקהלה והעוגב, אני מתכוונת." היא הושיטה לו את חפיסת הסיגריות שלה אבל הוא סירב במנוד ראש. "לפעמים הם לא לגמרי מרוכזים והתיאום שלהם נפגם, אבל הערב זה באמת היה משהו."
"נכון, גם אני התרשמתי מאוד."
אוסקר התקרב עוד קצת, והיא סקרה אותו במבט חטוף. הוא תהה אם היא רואה אותו כפי שהוא רואה את עצמו מדי בוקר במראת האמבטיה - תווי הפנים הישרים והפשוטים שיכולים להיחשב יפים, מדרון האף המתון שהגשם גלש עליו עכשיו, והלסת הצרה שירש מאמו. הוא קיווה שלא תזקוף לחובתו את בגדיו הפשוטים - ז'קט העור המהוה שלבש מעל המדים, ומכנסי הטרנינג הבלויים מרוב כביסות, שנראו נקיים אבל אפרפרים קצת.
"אתה בטוח שאתה לא רוצה סיגריה? אני שונאת לעשן לבד, זה מדכא נורא." היא הרימה את הספר וסקרה את כריכתו. "ומה אתה אומר על דֵקַרט? מהדפים האלה אפשר לגלגל המון סיגריות טובות, לא?" היא סגרה את הספר בנקישה לפני שהספיק לענות. "אז תגיד, יש לך שֵם?"
"אוסקר."
"נחמד. אוס-קר." היא הגתה את שמו באטיות לתוך אוויר הלילה, כאילו היא מעיינת בו, רואה אותו על פני השמים, נגרר כמו כרזה מזנב מטוס. "טוב, אוסקר, אל תבין אותי לא נכון, אבל נראה לי שהכנסייה היא לא המקום המתאים לך. הסתכלתי עליך בִפנים - לא ידעת אף מילה במזמורים."
"עד כדי כך זה בלט?"
"כן, אבל לא נורא. גם אני לא בדיוק פרנציסקוס הקדוש."
"למען האמת, הגעתי לכאן במקרה. משהו במוזיקה משך אותי, הצלילים של העוגב. אני לא יודע להסביר את זה."
"כן, זה גם התירוץ שלי." היא נשפה עשן מזווית פיה. "אחי הוא מִלגאי עוגב. הוא זה שניגן הערב. אני רק התלוויתי אליו."
"באמת?"
"באמת באמת. אני לא נוהגת לשקר בדברים כאלה."
"טוב, אף פעם לא שמעתי נגינת עוגב יפה כל כך. את יכולה למסור לו את זה בשמי."
"הוא ממש לא זקוק לחיזוקים נוספים, תאמין לי," אמרה וצחקה. "הוא יתנפח כמו כדור פורח אם אני אספר לו שנכנסת לכנסייה רק בגלל המוזיקה. הוא יזקוף את זה אך ורק לזכותו. אני מאוד אוהבת את אחי, אבל אני חוששת שגֶן הענווה פסח עליו."
אוסקר חייך. מעבר לכתפה ראה את ביתן השער של הקולג'. המנורות שדלקו בו שיוו לו גוון צהבהב ועטפו את הבחורה בהילה רכה. "אני מניחה שאתה מאלה שכבר סיימו תואר ראשון," אמרה ושוב העיפה בו מבט מהיר. "אני מזהה אתכם מקילומטרים. כולכם לובשים ז'קט עור ישן ונעליים נוחות."
"מצטער לאכזב אותך," אמר.
"טוב, אז אתה בשלב ה... פוסט-דוקטורט. המכ"ם שלי טעה."
"אני בכלל לא סטודנט," אמר.
"אז אתה בכלל לא לומד כאן?" שאלה בפליאה, כאילו מעולם לא פגשה מישהו שלא לומד בקולג'. "אבל אתה נראה כל כך..."
"כל כך מה?"
"רציני!"
הוא לא ידע אם זו מחמאה או האשמה.
"אז אתה כבר חלק מחברת המבוגרים," המשיכה, "ואתה משלם מסים וכל זה. בן כמה אתה?" היא הרימה את הסיגריה אל פיה אבל עצרה אותה ליד שפתיה. "מצטערת. אני יודעת שלא נהוג לשאול דבר כזה, אבל אתה בטח לא הרבה יותר מבוגר ממני. לפעמים אני לא מבינה מה יש לעשות כאן חוץ מללמוד."
"אני בן עשרים," אמר לה.
"אתה רואה, ידעתי שאתה לא הרבה יותר מבוגר ממני."
היא היתה שונה מהנערות שהכיר בסביבה שבה גדל - כל אותן צחקקניות שצווחו בחלק האחורי של האוטובוס, שהתגודדו במסדרונות אפופי עשן במועדוני הלילה ואכזבו אותו כשהעז לטעום מנשיקות השכרות שלהן. היא באה ממשפחה מיוחסת - זה היה ברור מקולה - ולמרות זאת היה מבטה מלא סקרנות ונטול שיפוטיות. היה בה עומק, הוא חש בכך. תבונה שלא מנסה להצטנע. "אני עובד במקום שנקרא סידֶרבּרוּק," אמר. "זה בית אבות. אבל את לא צריכה לרחם עלי - אני יודע קרוא וכתוב וכל זה."
"לרחם עליך? אלוהים אדירים, אני אך ורק מקנאה בך!" השיבה. "סידרברוק. זה הבניין הישן והמקסים הזה בקווינס רוד, נכון? שצמח ויסטֶריָה יפהפה מטפס עליו."
"נכון. בדיוק."
"טוב, מי שמצליח לגדל ויסטריה כזאת, שפורחת בכל אביב, מגיע לו פרס. לא פעם אני עוברת שם רק כדי לראות את הגנים המטופחים."
"את הוויסטריה אני לא יכול לזקוף לזכותי. זה לא התחום שלי. אבל אני אעביר את המחמאה הלאה."
היא הורידה את מבטה אל חרטומי נעליה השחורים והשחוקים והעבירה את משקלה מן העקבים אל אצבעות רגליה ובחזרה. "והקמפוס הזה הוא הבועה שלי כרגע. אני לומדת רפואה, שנה שנייה. היית מאמין?"
"זה בטח קשה מאוד."
"לא כל כך נורא, למען האמת. לפחות לא כל הזמן."
אוסקר שיער פחות או יותר איך מתנהלים חייה. בתקופת מגוריו בקיימברידג' ראה שהסטודנטים משקיעים שעות רבות בלימודים. לפעמים הבחין בהם מבעד לחלונות הספרייה בשעת ערב מאוחרת, ולא פעם נתקל בהם כשיצאו משם בעיניים אדומות ובשיער סתור. ובכל זאת ידע מעט מאוד על ימיהם של הסטודנטים בקמפוס, בדיוק כפי שהם ידעו מעט מאוד על ימיו בסידרברוק. החיים הרוחשים מאחורי דלתותיהם המוגפות של הקולג'ים נראו לו תמיד מסתוריים. אך הוא ידע שהוא מעדיף להיות קרוב למקומות האלה, לחלוף על פניהם ולדמיין את הדיונים הנשגבים שמתנהלים בתוכם, ולא לחזור למקום שממנו בא, שבו כל שיחה ברחוב הראשי מתנהלת בקולי קולות, ואתרי התיור היחידים הם מרכזי הקניות.
כששאל אותה לשמה ענתה, "אייריס. כמו השם של המין הבוטני." הוא צחק קלות - רק נשיפת אוויר קצרה מבעד לאפו - אך היא בכל זאת נרתעה ושאלה, "מה כל כך מצחיק?"
"רוב האנשים היו אומרים 'כמו הפרח'. זה הכול."
"טוב, אני לא רוב האנשים. אני לא אגיד שזה סתם פרח כשאני יודעת שזה מין שכולל כמה זנים. ואני אגיד לך עוד משהו..." היא השתתקה לרגע ושאפה אוויר. "אני יודעת בדיוק איזה זן אני. אירוס ענֵף. הפרח שהכי קשה לגדל."
"אבל בכל זאת כדאי להתאמץ, אני בטוח."
היא הביטה בו בחיוך, ואורות הקולג' השתקפו בעדשות משקפיה. העייפות שבה להעיק על אוסקר וניסתה לעצום את עפעפי עיניו, אך הוא עדיין לא רצה ללכת. הוא חש רצון להישאר כאן, לדבר עם הבחורה היפה הזאת שמדיפה ניחוח ציפורן ובֶּרגָמוֹט ואוחזת ספר של דקרט. הוא רצה למשוך את הרגע ככל האפשר, למתוח אותו עד שיפקע.
"תשמע, אולי זה יישמע קצת... אתה יודע..." אמרה אייריס ולרגע הניחה למשפט לגווע. אך מיד התעשתה והמשיכה במלוא המרץ: "ביום ראשון, התזמורת הקאמרית שאני מנגנת בה מופיעה בווֶסט רוד. אם אתה לא עסוק, אתה חושב שתרצה לבוא? ממש נשמח לתגבורת."
לא נדרש לו אפילו שבריר שנייה לחשוב על זה. "בסדר גמור, אני אבוא."
"לא תהיה לך שום בעיה להשיג כרטיס, תאמין לי," אמרה. ופתאום פלטה צחקוק קצר.
"מה קרה?" שאל.
"לא, כלום... אתה באמת תבוא, מה?"
"כן."
"אבל אתה בכלל לא יודע אם אנחנו מנגנים יפה. אפילו לא סיפרתי לך באיזה כלי אני מנגנת. אולי אני מנגנת בחצוצרה ומזייפת לגמרי?"
"מה אני אגיד לך, אין לי שום תוכניות לערב הזה, ואם אחיך מלגאי עוגב, לא יכול להיות שאת גרועה במיוחד."
"איזו מסקנה מחוכמת," אמרה. "אתה יודע בכלל מה זה מלגאי עוגב?"
"לא, אבל זה נשמע חשוב."
"בתוך הקולג' - כן. בעולם האמיתי - ממש לא." היא הסבירה לו שמדי שנתיים מעניקים בקינגס קולג' שתי מלגות לעוגב. סטודנטים רבים מתחרים על המלגות האלה, ובדרך כלל בוחרים סטודנט אחד מהשנה הראשונה ואחד מהשנה השלישית. אחת המטלות של מלגאי עוגב היא לנגן בטקסי התפילה, פעם בשבועיים, ולעזור למנצח המקהלה. אחיה הוא אחד הסטודנטים הבודדים בהיסטוריה של הקולג' שזכה במלגה הזאת פעמיים. "בן אדם נורמלי לא היה מעמיס על עצמו מטלות נוספות בשנה האחרונה, אבל ככה זה אצל אחי. הוא משהו מיוחד. והוא תמיד מקווה שמנצח המקהלה לא יגיע והוא יוכל למלא את מקומו. אבל לצערו הרב של אחי, המנצח הנוכחי בריא כמו שור." היא כיבתה את הסיגריה על המרזב. "בכל מקרה, אני אשמח מאוד לראות אותך ביום ראשון, אם עדיין תרצה לבוא."
"גם את מנגנת בעוגב?" שאל.
"אני? לא. חס ושלום! אני מנגנת בצ'לו." היא פלטה אנחה קטנה, כאילו כפו עליה כלי נגינה שאין לה שום עניין בו. כאילו באחד הימים, בשיעור מוזיקה בבית הספר, אחרי שכבר חילקו את כל החליליות, המשולשים והטמבורים, נתנה לה המורה חתיכת עץ גדולה והורתה לה לנגן עליה עד שתמצא לה משהו טוב יותר. "בזמן האחרון לא כל כך התאמנתי. לא על היצירות לקונצרט, בכל אופן."
"למה לא?"
"כי לימודי הרפואה תופסים את רוב הזמן שלי."
"אני מבין."
"ובשעות הפנאי אני קוראת דברים כאלה..." היא הרימה את הספר. "'רגשות הנפש'. ועוד כל מיני ספרים שאחי אומר שאני חייבת לקרוא. ככה אני מענישה את עצמי, כנראה. תגיד לי בכנות: אתה לא חושב שאני מבזבזת את עלומַי? אולי עדיף שאני פשוט אצא לעולם הגדול ואשתה ואשתכר עם כולם?"
"זה יהיה בזבוז הרבה יותר גדול, לדעתי."
פניה התעגמו. "הבעיה שלי היא שאני סוטה מהמסלול בקלות רבה מדי. כנראה מפני שאני עושה כמה דברים במקביל."
"אז את ציידת פרפרים."
"מה אני?"
"ככה אבא שלי היה קורא לך."
"טוב, אין ספק שזה נשמע יותר טוב מ'היפראקטיבית'. כנראה הוא יותר סבלני מההורים שלי."
אוסקר נעץ את מבטו בקרקע. היה מוזר לשמוע מישהו מדבר בזכות אביו. הוא עצמו התקשה לחשוב עליו בחיוב. בזיכרונו נותרו רק אתרי בנייה ספוגי גשם שבהם עבד בחופשות ועזר לאביו לסחוב לוחות גבס במעלה גרמי מדרגות צרים; רק סופי שבוע שהקדיש למילוי קירות גבס בחומר בידוד ולתחיבת פסולת לחללים בקירות. הוא זכר את המרירות בקולו של אביו כשהתווכחו על העבודה: "בסדר, תלך לאן שאתה רוצה ותשאיר אותי לבד. אני כבר אסתדר בעצמי. תמיד יש לך משהו יותר טוב לעשות, מה? צייד פרפרים, זה מה שאתה." באמירה הזאת לא היתה שום סבלנות, ידע אוסקר, רק צדקנות וטינה.
עד שהחזיר את מבטו אליה, כבר הוסחה תשומת לבה של אייריס למשהו שראתה מעבר לכתפו. עכשיו אספה את חפציה, סידרה את הצעיף וטפחה על מעילה. שאריות הסיגריה שלה היו מוטלות רמוסות לרגליה. "אני רואה שאחי מגיע," אמרה. "אז אני צריכה ללכת."
אוסקר שמע תקתוק עדין של חישורי אופניים, הסתובב וראה בחור בבלייזר מפוספס פוסע ומוליך לצדו אופני פז'ו מבריקים, שאורם רטט על השביל. מכנסי הקורדרוי שלו היו מקופלים מעל הקרסוליים, ורעמת שיער גלי בצבצה מתחת לקסדת האופניים שלו. הבלייזר היה רפוי על גופו וחסר כל חן, וכתפיו ומרפקיו בלטו מתחת לבַּד, שנראה כמו סדין שנפרש על שולחן הפוך.
"קח את זה," אמרה אייריס והשליכה את ספרו של דקרט אל אחיה. "בלי שום קשר לדעות שלך על הפילוסופיה הצרפתית, תסכים איתי שאין שום טעם לקרוא אותה בחושך." היא הסירה את משקפיה ותחבה אותם לכיס העליון במעילה. בלי המשקפיים נראו פניה מאוזנים יותר.
אחיה תפס את הספר ותחב אותו לכיס האחורי של מכנסיו. "אני לא נותן לך פטור בקלות כזאת. מחר בבוקר תקבלי את הספר בחזרה." הוא העיף מבט באוסקר כבוחן חפץ מוזר. "מי החבר החדש שלך?"
"זה אוסקר," אמרה לו. "דיסקַסנו כמה דברים, כמו שידידנו יִינג היה אומר."
"איזה מין דברים?"
"דת, פרחים - כל מיני דברים ברומו של עולם."
"אני מבין."
"ידעת שאירוס זה מין שכולל כמה זנים?" שאלה.
אחיה הרים גבה. "נדמה לי שידעתי את זה עוד ברחם." הוא השעין את שלדת האופניים על אחת מברכיו, גחן קדימה והושיט את ידו הצנומה אל אוסקר. "אם נחכה שהיא תערוך היכרות בינינו נישאר פה כל הלילה. אני אידן." לחיצת ידו היתה מוצקה וחסרת פשרות. "תודה ששמרת עליה כאן בחוץ."
"העונג כולו שלי." אמר אוסקר. הוא לא ראה בבירור את פניו של אידן, שנסתרו קצת בצל צריחי הכנסייה, אבל נראה לו שעורו מגומם פה ושם. "שמעתי שאתה היית נגן העוגב הערב. אף פעם לא שמעתי נגינת עוגב יפה כזאת."
אידן העיף מבט כלפי מעלה. "אה, תודה. אני עושה כמיטב יכולתי."
"אבל לא הצלחת להציל את נשמתו," אמרה אייריס. "הוא נשאר כופר." היא התיישבה על המוט באופניו של אידן וגופה מופנה הצדה, כרכה זרוע סביב מותניו של אחיה ונתנה לו נשיקה חטופה על הלחי. "שניסע?"
אחיה קיבל את הנשיקה כמעט בלי תגובה. "כן, ניסע," אמר, "לפני שהשוערים יתפסו אותי על האופניים. כבר הזהירו אותי לא לרכוב כאן."
"אני לא יודעת למה אתה מתעקש לנסוע באופניים. פשוט תיקח מונית."
"זה כבר נהפך למאבק רצונות. הראשון שממצמץ מפסיד. אני לא יכול להרשות לעצמי דבר כזה." הוא הנמיך את קולו ולחש משהו באוזנה של אחותו, והיא צחקה וחבטה על זרועו בשעשוע. "סתום," אמרה. "אל תגיד את זה." בתנועת רגליים מאומצת החל אידן לדווש. "היה נעים להכיר אותך, אוסקר," אמרה אייריס.
"כן. גם לי."
"להתראות ביום ראשון."
"כן. ביום ראשון."
כשיצאו לדרכם יצרו השניים מראה יוצא דופן - אידן דיווש בחוזקה כדי שהאופניים לא ייפלו, ואייריס מתחה את רגליה הארוכות כמה סנטימטרים מעל הקרקע. כשהתקרבו לביתן השער, שלידו התעקל השביל ימינה, ראה אוסקר שאייריס קוראת אליו באור הפנס האביך, אך לא הצליח להבין מה אמרה.

ד"ר פּוֹלסֶן ישן בכורסת העור שליד החלון. ראשו היה שמוט על כתפו, כבד כמו מֶלון, והשמש התקדמה אט-אט על פניו. "מה שלומנו הבוקר?" שאל אוסקר וחיכה שהזקן יתעורר. השעה תשע כבר חלפה, והוא ידע שד"ר פולסן ישמח אם יעיר אותו. בניגוד לדיירים האחרים, הוא לא אהב להעביר את יומו בשינה וגם לא לבהות בטלוויזיה או להקדיש את כל השבוע להרכבת פאזל, שיחשוף בסופו של דבר תמונת נוף מוצף שמש שכבר לא יספיק לבקר בו בגילו המתקדם. "אף פעם לא הבנתי בשביל מה להרכיב פאזל," אמר פעם. "הרי התמונה כבר מופיעה על הקופסה, אין פה שום תעלומה."
חדרו היה שונה מאוד מחדריהם של המטופלים האחרים. הוא היה מוצף אור טבעי ועמוס רהיטים וספרים, ולהבדיל משאר הבניין, גם כמעט לא היה בו ריח שתן. אוסקר שיער שההבדל האחרון הזה נובע מהזהירות הרבה שבה רוקנו אנשי הסגל את בקבוק השתן של פולסן: רובם פחדו כל כך מיחסו הצונן של הזקן, שהשתדלו לא לשפוך אפילו טיפה אחת.
ד"ר פולסן הרים את ראשו. קוּר של ריר נתפס בסנטרו. "אה, זה אתה," אמר והביט באוסקר בעיניים מצועפות. "כבר הגיע הזמן? חלמתי חלום נהדר על... על משהו. נדמה לי שראיתי בו את המשורר רוּפֶּרט בּרוּק. בכל מקרה, מישהו שחה עירום בנהר קֶם. אם הייתי צעיר בשלושים שנה, זה היה מגרה אותי מאוד."
אוסקר חייך והניח כרית מאחורי ראשו של הזקן. "תרד היום לארוחת בוקר? או שאנחנו עדיין ממשיכים להתבודד?"
"עוד לא החלטתי," פולסן הזדקף בכורסה. "ככל שאני מביט בארבעת הקירות האלה, כך אני מרגיש יותר כמו הרוזן ממונטה קריסטו, שנושא בגבורה את העוול שנגרם לו." הוא צמצם את עיניו והביט באוסקר. "אתה עליז מאוד הבוקר. מה קרה לך?"
"שום דבר."
"תספר למישהו אחר. מה, קיבלת העלאה במשכורת?"
"לא."
"טוב מאוד. כבר עכשיו המחירים פה מופקעים."
אוסקר חייך. בגניחה הרים את פולסן במרפקיו, וכשהזקן ניצב על רגליו אמר: "למעשה, אפשר להגיד שפגשתי מישהי אתמול בערב. בחורה."
"תן לי את החלוק שלי, טוב?" אמר פולסן. "אני צריך לעכל את המידע הזה." אוסקר הוריד את חלוק המשי מהקולב ופרש אותו מאחורי גבו של הזקן כדי להקל עליו את הלבישה. באטיות השחיל פולסן את זרועותיו בשרוולים, אך אצבעותיו המודלקות התקשו לקשור את חגורת הבד. "טוב, בוא נעמיד פנים שהיא אמיתית, הבחורה הדמיונית הזאת. תספר לי עליה, ואני אעשה לך טובה ואשתף פעולה עם הבדיה הזאת."
"היא ממשית לגמרי, באמת."
"תשכנע אותי," אמר פולסן.
אוסקר ניסה לתאר את אייריס בפרטי פרטים - עיניה הבורקות, ריח הסיגריה שלה, השיער הגולש על כתפיה. כשסיפר לו על הספר שקראה והיכן היא לומדת, קטע הקשיש את דבריו: "נורות האזהרה מתחילות להבהב. אבל תמשיך. אני מקווה שהשגת את מספר הטלפון שלה."
"לזה עוד לא הגעתי."
"אתה חסר תקנה," אמר פולסן. "מזל שהיא דמיונית."
ד"ר פולסן היה הדייר היחיד בסידרברוק שאוסקר היה יכול לדבר איתו. הוא נולד באוקספורד ולימד אנגלית בקיימברידג', ובמשך יותר משלושים שנה נמנה עם הסגל האקדמי של קינגס קולג'. בחדרו היתה ספרייה גדולה, מדפי עץ כהים שעליהם ניצבו אינספור רומנים, קובצי שירה ואנתולוגיות, מסודרים לפי סדר האלף-בית של שם המחבר. הוא לא הניח לאיש לגעת בספרים האלה, אבל לאוסקר הרשה לקרוא בהם בחברתו, ובשנה האחרונה גם אִפשר לו לקחת ספרים הביתה, אחד בכל פעם.
הם הבינו זה את זה. אוסקר היה איש הצוות היחיד שכיבד את רצונו של פולסן לשמור על פרטיותו; האחרים, לעומת זאת, ניסו להכריח אותו להיות חברותי, ערכו לו מקום ליד שולחן האוכל ושאלו אותו שוב ושוב למה הוא לא יורד למטה. לא פעם היה הזקן עגמומי, מחוספס ואפילו גס רוח ממש, אך בשנים המעטות שעבד בסידרברוק למד אוסקר להתעלם מפרצי הזעם שלו, כי ידע שפולסן מסוגל גם לגלות נדיבות אמיתית. ובמשך הזמן למד ממנו רבות בזכות הספרים שהמליץ עליהם. בחצי השנה האחרונה קרא את גראהם גרין והרמן הסה, את קתרין מנספילד ופרנק אוקונור, אוסף סיפורים של ג'אני צ'לאטי ואפילו את אלכסנדר סולז'ניצין ומסות של ג'ורג' אורוול. בזכות פולסן נזכר כמה הוא אוהב את הקריאה, את המקצב האישי שבו חולפות המילים לנגד עיניו. בבית הוריו היו המדפים ריקים מספרים. הוריו לא הבינו את העונג שבקריאה ולא עלה על דעתם לעודד אותו לקרוא. קריאה היתה עיסוק זניח בחייהם, משהו שנכפה על הילדים בבית הספר. כשאוסקר הסתגר בחדרו וקרא על עולמות דמיוניים פירשו זאת כחוסר הערכה לחייו ולרכוש שהשיגו בעמל רב - מקלט טלוויזיה, מכשיר וידיאו והגינה האחורית שרק לאחרונה שתלו בה דשא. כשקרא ספרים היה אביו שואל אותו אם הוא לא מרגיש טוב, ומה עם החבר הזה שלו שפעם בא אליו אחרי הצהריים. בבית הוריו בווֹטְפוֹרד היו חייו קלים יותר כשלא קרא. לכן הרגיל את עצמו לא לרצות לקרוא.
אבל לפני כשנה הציע לו ד"ר פולסן לשאול ספר מהספרייה שלו - "תבחר משהו, מה שלא יהיה, אני לא נותן המלצות" - ואוסקר חזר אל עונג הקריאה. כשלא היתה הרבה עבודה בסידרברוק הצליח לפעמים לקרוא שלושה או ארבעה ספרים בחודש, ואפילו יותר מזה כשעבד במשמרות לילה. בערבים, אחרי שכל הדיירים שכבו לישון והזמזמים הפסיקו להזעיק אותו, ישב שעות ארוכות בחדר ההסבה הריק וקרא לאורה של מנורה קטנה, ואצבעותיו היבשות, המדיפות ריח של סבון חיטוי, עלעלו בדפים בזהירות. מבחינתו היו אלה השעות היפות ביותר ביממה.
"טוב, בוא נלך לבדוק מה נקרא אצלם היום ארוחת בוקר," אמר פולסן. "אולי נגלה שכדאי להתאמץ." הוא הושיט את ידו כמו אדון שמזמין גברת לרקוד, ואוסקר הגיש לו את מקל ההליכה. "לצפות לשטיח אדום או משהו כזה?"
"רק לחצוצרות שיתקעו לכבודך."
"מצוין, מצוין."
אוסקר הוביל אותו לאורך המסדרון האפלולי. תוך כדי הליכה אמר לו הזקן בלחש: "כדאי לך להיזהר, אתה יודע."
"ממה?"
"מהתרועעות עם בחורות מקיימברידג'. האבות שלהן לא ישמחו לשמוע שהן מסתובבות עם בחורים כמוך. זה ייראה להם בזבוז של שכר לימוד."
"טוב, אני אקח את זה לתשומת לבי."
"כן, תיקח, בדיוק ככה. וחוץ מזה..."
מאחד החדרים הגיחה לפתע דיירת אחרת, גברת בּרֵיידי, וד"ר פולסן נעצר מיד והשתתק. גברת בריידי הציצה בשניהם בזעף, וקיפאון מתוח השתרר בין השניים, כמו בין שני בוקרים זקנים שנפגשים במרכז העיירה במערב הפרוע. רק כשגברת בריידי הסתובבה ונעלמה שוב בחדרה, המשיך ד"ר פולסן ללכת ולדבר. "אז איפה הפסקתי?"
"ב'חוץ מזה.'"
"כן, נכון. אז חוץ מזה, מניסיוני, סטודנטים בקיימברידג' הם אנשים מוזרים מאוד. הם יודעים המון על מדע וספרות, אבל מפתחים הרגלים משונים בכל הנוגע לתחומי חיים אחרים, כגון ריקודים, וטיפוח הדירות שלהם. עדיף שתתרחק מאנשים כאלה ותדבק בטיפוסים שורשיים כמוני."
"ברצון הייתי עושה את זה," אמר אוסקר, "אבל אתה האדם הכי מוזר שאני מכיר."
הם הגיעו לראש המדרגות, ואוסקר לקח את מקל ההליכה מידו של הקשיש והושיב אותו בבטחה במעלון. פולסן אמר: "אני בטוח שהספר הזה של דקרט נמצא אצלי באיזשהו מקום. תוכל לשאול אותו אם תצליח למצוא אותו."
"תודה."
"אבל שלא תשרבט לי לבבות בשוליים."
אוסקר חייך. הוא הניח את המקל על ידיות הכיסא, כמו מוט נעילה בקרונית של גלגל ענק, וכשהיה בטוח שפולסן יושב לבטח, לחץ על הכפתור הירוק וצפה בו כשירד אט-אט ובקול טרטור אל הקומה הראשונה.