לסדר את המיטה הזוגית

פרק א'
אגדת ההצלחה: החלום שהאמין בפלא

גם אם כוח נבואי לי, וגם אם גיליתי את כל מסתרי הידע, וגם אם חזקה אמונתי כדי להזיז הרים, אבל אין לי אהבה – אינני ולא כלום.
אל הקורינתים 13:1
המפתח האבוד של חדר האהבה
שתי הנשים הראשונות שבאו אלי, שתי אחיות, רשמו את הדפים הראשונים בספר הנשים המוחמצות שתעדתי יום אחרי יום. סיפורן מייצג את גורלן של כל הנשים המחמיצות את ייעודן: רווקות, גרושות, וכל אישה שנמצאת במסגרת זוגית ומרגישה שהמציאות רחוקה מלהיות דומה לחלום שלה.
אורית, הבוגרת בין השתיים, היתה הראשונה שהפגישה אותי עם אוזלת היד המשותפת לרובנו בבנייתה של שותפות זוגית. היא באה אלי על סף גירושין מבעלה. כבר היה להם תיק בבית הדין לענייני משפחה, שני עורכי הדין כבר צחצחו חרבות ובני הזוג התכוננו למלחמה. חשבתי שהיא מבקשת להתייעץ אתי איך לעצור את ההידרדרות, אבל היא לא היתה מעוניינת כלל לבחון את התהליך ההרסני שהוביל את שניהם אל פי התהום, והיא לא העלתה בדעתה לנסות לתקן את הטעויות. כל מה שרצתה הוא שאייעץ לה איך להציג את המצב החדש בפני שני הילדים בלי לגרום להם זעזוע.
ביקשתי אותה לספר לי על הסיבה להחלטתה להתגרש. "אין שום תקשורת בינינו", הסבירה. "כל אחד עסוק בעולמו. שנינו יוצאים בבוקר מוקדם, אני לחברת פרסום שאני מנהלת והוא לחברת היי-טק שהוא מנהל, אנחנו נפגשים בערב עייפים, מדברים בעיקר על הסידורים הקשורים לבית ולילדים, וזאת כל מערכת היחסים. אני מרגישה שמגיע לי משהו טוב מזה". כששאלתי אותה מה היא תרמה כדי לשפר את התקשורת הזוגית היא אמרה: "ניסיתי הכל. לא היה דבר אחד שלא ניסיתי. עשיתי כל מה שאפשר".
הצהרה זו של "עשיתי הכל" עתידה הייתי לשמוע לאחר מכן מאות פעמים מנשים, שלא עלה בדעתן כמה רחוקה היא מהאמת. אורית ייצגה נשים רבות מאוד שאינן יודעות שתקשורת איננה אלא מה ששני בני הזוג עושים אתה, ושהיו מוכנות לפרק את המשפחה, לפצוע את הילדים, לצער את ההורים, לערער את המצב הכלכלי ולהשליך את עצמן למאבק קיומי קשה מנשוא, משום שהאמינו שהפתרון היחיד למערכת יחסים שאיננה מתפקדת כפי שהן רוצות הוא חיסולה.
אינני מתפלאת על בורותן. מאין יכלו לדעת דבר אחר? כל דבר בחיים עלינו ללמוד כדי להתמחות בו ולהפעילו כראוי. אנחנו לומדים להיות רופאים, עורכי דין, מהנדסים, מורים, חשמלאים, פסיכולוגים, סנדלרים. רק את שתי המיומנויות החשובות ביותר בחיינו איש אינו חושב שעלינו ללמוד: הורוּת וזוגיות. ובשתי אלה רובנו עושים את השגיאות הטרגיות ביותר. אנחנו חושבים שדי לפגוש באדם המתאים והאהבה תפרח מעצמה, אבל המציאות מלמדת במפורש שהחלום הרומנטי נכשל והתנפץ לרסיסים.
בדרך אל האור המתעתע
אילנה, האחות הצעירה, היתה האישה הראשונה שהפגישה אותי עם המציאות של המוני נשים, שהמירו את הגשמת מהותן הנשית בתחליף בלתי מספק של הצלחה והישגים חיצוניים. פעם ראיתי סרט על הווי חייהן של שימפנזות נקבות. לאחת מהן היה גור בן כמה ימים שהיה צמוד אל גופה. מדי פעם ניגשה אליה שימפנזה אחרת והוציאה את הגור כמעט בכוח מבין זרועותיה, אך ורק כדי לשבת כמה דקות ולחבקו אל חיקה, עד ששימפנזה אחרת שהמתינה בסבלנות לתורה ניגשה ולקחה אותו אליה, וכך עבר העולל מיד אל יד. תמונה זו של קופות המחכות לתורן כדי לחבק ולגפף עולל בין זרועותיהן חוזרת אלי פעם אחרי פעם כאשר אני מקשיבה לנשים הנושאות, כמו אילנה, את חותם ההחמצה.
קר היה באותו בוקר. אילנה ישבה על כורסה מולי ומילאה את חדר העבודה שלי בקסם אישיותה. צחקנו יחד הרבה לפני שבאו הדמעות. עדיין לא ידעתי לזהות את הסימנים, ולא ידעתי שהסיפור שאשמע לא יהיה סיפורה האישי של אילנה, אלא סיפורה של הרווקה המצויה המנהלת מלחמת מאסף עם הזמן, ומעבירה את שנותיה הפוריות בהחמצת הזדמנויות ליצירת מערכת זוגית.
בגיל שלושים וחמש ניהלה אילנה כבר משרד נסיעות משגשג משלה, ועתה היתה בעיצומו של משא ומתן להרחבתו. העתיד השתרע בפניה כמו שטיח אדום של הצלחה, וכל מה שהיה עליה לעשות הוא לצעוד עליו בבטחה אל המחר המזהיר. היתה לה דירה נאה משלה ומכונית חדשה, והיא הספיקה כבר לראות כמעט את כל העולם. היא לא היתה זקוקה לאף אחד ולא היתה תלויה באיש. היא ניהלה לוח זמנים צפוף. בבוקר היתה יוצאת לעבודה מצוידת בחליפה מחויטת, תיק מסמכים מהודר וטלפון נייד המצלצל ללא הרף. בערב נצפתה באירועים, ליקטה ריגושים, הממה גברים, התעדכנה בכל המשחקים המקדימים ושכללה את אמנויות המיטה שלה.
במהלך תקופה זו של נרקיסיזם מלבלב הקצתה את כל משאביה לקידומה המקצועי, והשעתה את המחשבה על הקמת משפחה לשלב מאוחר יותר. דעותיה בעניין זה היו נחרצות: אישה שרוצה להצליח בחיים חייבת לעשות מיון נכון של סדר העדיפויות. קודם צריך להסתדר, ללמוד, לבנות קריירה, לראות את העולם ולרכוש ניסיון, ואז אפשר להתפנות למחשבה על בעל וילדים. חיזוקים רבים לכך שאבה מהסביבה, מהחברות הטובות, מהוריה, ובעצם מכל הסביבה שרצתה בטובתה: "את צעירה, אסור למהר, מגיע לך הטוב ביותר, תכירי כמה גברים לפני שתבחרי את המיועד".
מכל הבחינות היתה אילנה דגם מושלם של האישה העצמאית, התגלמות חלומן וגאוותן של נושאות הדגל הפמיניסטי: אסרטיבית, יודעת בדיוק מה היא רוצה, מכירה בערך עצמה, לא מתפשרת על הדברים החשובים לה. היא היתה מחוזרת וגררה אחריה תמיד עתודה של מעריצים. אפילו רווקים צעירים ממנה עמדו בתור. אבל כל מועמד שחפץ במקום לצדה צריך היה להשתבץ ברשימת קריטריונים ממויינת היטב: גבוה, נאה, מצליח, בעל קריירה, מבוסס, חכם, שנון. והיא לא התכוונה להתפשר אף על סעיף. בתור מהממת, מבריקה ומצליחה הגיע לה הטוב ביותר.
היו גם כמה ניסיונות ליצור קשר קבוע. היא יצאה כשנתיים עם סטודנט לרפואה, עד שהתברר לה שאין לו עמוד שדרה ושהיא צריכה לדחוף אותו. אמנם הוא היה חכם ורגיש, אבל את אילנה זה לא סיפק, היא רצתה גבר אמיתי. וזה היה סופו הרשמי של הקשר. עוד זה יוצא והנה היא עושה זאת שנית, והפעם עם צעיר מבריק שמתכונן לפלס לעצמו מקום בעולם העסקים. הכל היה טוב ויפה עד שגילתה שרווקותו היא אמנותו, ושכמוה גם הוא התכוון להכיר נשים רבות לפני הבחירה הגורלית. היא פיטרה גם אותו.
אחר כך היתה התנסות עם גבר נשוי, כראוי לכל רווקה המכבדת את עצמה. בהתחלה היה שם קסם מכושף של חשאיות, והיא הרגישה מיוחדת בתור אשת הצללים המיסתורית שאיש אינו יודע על קיומה. הוא סיפר על פערים בינו ובין אשתו שאינם ניתנים לגישור, היא הריחה סיכוי טוב לגירושין והחליטה להיות סבלנית. כל העסק התנהל בסגנון של התגנבות יחידים בדירתה. היא היתה ממונה על הבישול ויצירת אווירה והוצאות כספיות, הוא היה ממונה על הלהט והחשק. עברה שנה, ולאט לאט היא התחילה להבחין בתסמונת הצב: האיש נשא את ביתו על הגב לכל מקום. הסיפור על חוסר הבנה בינו ובין אשתו התחלף בהרצאות חינוכיות על כך שאסור לפגוע בילדים ובמשפחה, והיא לא ידעה איך נלחמים בצדיקים. פצועה וחבולה, אחרי משבר וטיפול פסיכולוגי, פרסמה הודעת ביטול והוציאה גם אותו מחייה.
מפגש עם מר כאריזמה
וכל אותה עת נשאר רעיון המשפחה במדור ההכחשה, ובפינות הנידחות בחייה לשם הוגלה המתין בשקט לשעת כושר. ואז, לא כמו באגדות אלא כמו במציאות של מיליוני נשים כמוה, הוא הגיח במלוא עוצמתו ותבע את עלבונו. לפני שנתיים היא הכירה את אהוד, איש צבא קבע, גרוש ואב לשני ילדים קטנים ונשבתה לגמרי בקסמיו. ואין פלא, האיש עמד בכל הקריטריונים: מצליח, נע מהר, מכוון למטרה והישגי.
מי כמו אישה מצליחה ועצמאית יודע להעריך את משקלו הסגולי של גבר חזק עם סגנון וכריזמה, שיש לו קבלות על הישגים, שיודע מה הוא רוצה ושמכיר את כל המהלכים הסודיים. זה הטיפוס ש"עושה את זה" לרוב הנשים העצמאיות. הוא יודע שמגיע לו פרס הנוכחות המושלמת ומנצל את זה היטב. כאשר הוא מופיע בשטח הוא מוציא הודעה: בנות, אני כאן, תפילותיכן נשמעו! אמנם כל אישה שפויה יודעת שחובה לסרב להצעותיו של אביר הפגע-וברח, ואף על פי כן יש לו אשראי פתוח ללבן של המוני נשים, והן נופלות ברשתו כמו זבובים. "אני אצליח למסד אותו", הן אומרות לנפשן ונכנסות למלכודת בעיניים פקוחות.
בהתחלה הכל היה נפלא. אילנה היתה גאה להיתלות על זרועו באירועים חברתיים והתענגה להתפלש אתו בין הסדינים. אבל ככל שנחשפה יותר לעוצמת הקסם הגברי שהקרין, חמק כוחה ממנה ונעלם. עד שהיתה לכודה.
הגורל צוחק צחוק פרוע. האישה המכורה לכוח ולהצלחה היא הידידה הטובה ביותר של תופעת המאצ'ואיזם. המצליחן המצוי עונה בדיוק על הציפיות שלה, היא חולמת עליו ומטפחת את תדמיתו, והוא משגשג רק בזכות הערצתה. אבל היא גם הקורבן הגדול ביותר שלו.
בגיל שלושים וחמש גם המצליחנית המסחררת ביותר מתחילה להגביר את הקצב כדי להדביק את הפיגור. ואחרי שנתיים של שכרון חושים התחילה אילנה לתהות: לאן זה מוביל? היה ברור לה שהציפיה לא תיתן לה שום יתרון, ושהגיע הזמן להצעיד את מערכת היחסים משלב ההתחמקות לשלב ההתחייבות. היא התחילה ליזום לחצים, הטפות, איומים, הפצרות, תחנונים, ואף ניסתה לשכנעו בשם ההגינות והצדק. וכאן ציפתה לה ההפתעה שאותה חוות כל כך הרבה נשים: הוא חשב שיש לו פטור מהתחייבות בשלב זה. בתור גרוש טרי הוא התחיל לא מכבר התחיל לטעום את מעדני החופש המיני שמציעות לו הנשים המשוחררות בחינם על מגש של כסף, בלי כל התחייבות. למה שיוותר? חוץ מזה, שום שעון ביולוגי לא תקתק לו, שום החמצה לא היתה צפויה לו. אז מה בוער?
לא מתחייב, לא מקבל צלקות
כשהגיעה אלי כבר היה ברור לאילנה שמאמציה לשכנעו להתחייב רק גורמים לו להתרחק. אחד השיעורים הקשים שלומדות הרבה נשים המנסות לסנדל את בן זוגן הוא, שרגשי אשמה אינם עובדים על ברנש המרוצה מהווי של אהבהבים. לאט לאט היא התפכחה אל האמת: אהוד היה עסוק בהרחבת גבולות האגו, לא בכניסה להתחייבויות. ועמדתו היתה מנומקת היטב: הוא כבר נכווה פעם אחת ועכשיו הוא הרבה יותר זהיר. חוץ מזה, יש לו שני ילדים שתובעים את כל תשומת לבו. "וחוץ מזה", הגיע נימוק המחץ, "הלחץ שאת מפעילה עלי מעורר בי ספקות אם אנחנו מתאימים בכלל". אין ספק, כשהמאהב החמקן יורה, הוא פוגע. המבוי היה סתום אפוא לגמרי.
ראיתי בדמיוני את שני הנאהבים בערב טיפוסי: תפאורת הדירה המטופחת תורמת את הרומנטיקה. האורות העמומים מספקים את המסתורין. המוסיקה המלחשת משדרת הזמנה. הריחות מהמטבח טווים פיתוי. היא בונה אווירה וחושבת על מימוש ציפיות, הוא מתכונן לקמט מצעים. בהתחלה עוסקים בהחלפת שנינויות. אמנם אחד מחוקי הציד קובע שלעולם אין למצות נושא חשוב בפגישה אחת, אבל הזמן קצר ובמצור לא מבזבזים תחמושת, והיא מתחילה להוביל לדיון גלוי ורציני על בניית עתיד משותף. הוא מריח שיחת מוטיבציה, מתמקם בתנוחת בודהא ונכנס לכוננות ספיגה. היא מצטעפת בעלבון ומחניקה את הצעקה בתוכה.
החוק התרמודינמי השני קובע שחום עובר תמיד מגוף חם לגוף קר, אבל גם הטמפרטורה החמה ביותר הופכת לנקודת קפאון במפגש בין רווקה ממהרת ובין נוטש סדרתי שנולד לחופש, ושכמו החתול ב"עליסה בארץ הפלאות" הוא תמיד נעלם ורק חיוכו נשאר מאחוריו, דבוק אל העץ.
לאט לאט התחלתי להרגיש שהחיוניות והערנות שאפיינו את נוכחותה של אילנה בתחילת הפגישה נמוגות ונעלמות. אי שם במהלך השיחה נשבר המבע הבוטח ובמקומו הופיעה הבעה מעוכה, והיא נראתה כאילו שאלה לפתע את עצמה: האם זו אני בעלת העיניים המושפלות? לימים אכיר היטב הבעה זו. אראה אותה פעמים רבות על פניהן של נשים אשר גילו ששילוב של חיפזון ולחץ הוא צירוף אידיאלי בניתוב יחסים אל קצם.
דומה שכל מה שיכול היה להשתבש כבר השתבש. המפגשים של אילנה ואהוד היו דומים יותר ויותר לישיבות רשמיות. אילנה נטשה את הסגנון המלוטש ועברה לדיבור נמרץ. היא טרקה את הטלפון, נסעה לחו"ל, נפרדה ממנו וחזרה אליו, יצאה עם גברים אחרים. בעבודה רק בקושי תפקדה. כבר לא היה אכפת לה להשאיר צלקות. אבל הוא חושל בעולם התובעני של נשים להוטות וידע לעקוף את כל המארבים באופן מהיר וקטלני: "אני אוהב אותך, טוב לי אתך, אני רוצה להיות רק אתך, את האישה הכי נפלאה שהכרתי, אבל אני לא מסוגל עדיין להתחייב".
הפרטים כבר לא היו חשובים, חשובה היתה הדינמיקה: הוא היה במנוסה, היא היתה בשקיעה. ועתה, בשבתה מולי אובדת עצות, לא ידעה מה עוד אפשר לעשות. שנתיים מחייה הקדישה לעסק הזה ועתה חיפשה דרך להגן על השקעתה. רק רווקה שמסתכלת לפתע ביומן שלה יכולה להבין את ערכן של שנתיים בתקופה זו של החיים. ראיתי אותה נמחצת בין שתי אפשרויות: לבלוע את הצפרדע או ללעוס אותה קודם? האם להתמיד בלחץ על אהוד, או לחפש בן זוג חדש שיסייע לה להיגמל מהתמכרותה? הדילמה הגיעה עד קרקעית נשמתה. "אני בת שלושים וחמש, אני רוצה משפחה וילדים ואין לי זמן להתקדם בקצב שלו, ומצד שני אין לי זמן להתחיל לחפש מישהו חדש", אמרה בשקט, והזעקה האילמת שלה הפכה ללחשים את כל הצעקות שבעולם.
בשלב זה תפסה כבר אילנה את עומק המילכוד שלתוכו הכניסה את עצמה. המאבק העיקש על לבו של אהוד התנהל עתה בזירה שבה אין לה שום אפשרות לנצח. לא משנה באיזה צעד תנקוט, זה תמיד יהיה צעד לא נכון. אם תצליח להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי ותשכנעו להתמסד, היא תצטרך להתמחות בטיפול בשני ילדים קטנים שאינם שלה, ולהשלים עם העובדה שדירתו נשארה ברשות אשתו-לשעבר, שחלק ניכר מהכנסותיו יזרמו לכיסוי הוצאות של מעון יום ורופא ילדים, ושהשבתות שלו יעברו בגן החיות ובספארי. בתוספת לכך יהיה עליה לקוות שבמשך הזמן תתרכך התנגדותו להביא עוד ילד לעולם. ואם, לעומת זאת, היא לא תצליח לשכנעו, יהיה עליה לעבור את משבר הפרידה, ואחר כך לשמוט את גאוותה ולהישאב מחדש למעגל החיפושים.
בעיניים פקוחות ישר לתוך המלכודת
ובכן, עוד אישה שנלכדה באגדת ההצלחה וסירבה לראות את המלכודת. נחליף את השמות והמקומות, נשנה מעט את הטקסט שהוא אמר לה ושהיא אמרה לו, והרי לנו עוד מקרה אחד מני רבים של התפכחות מכאיבה.
עם הרקורד המרשים של הקמת עסק, ניהול מחלקה, תכנון בניין או הגנה על לקוחות בבית המשפט, אין למצליחנית המצויה שום סיבה לפקפק ביכולתה הטבעית ליצור קשר זוגי ברגע שתתפנה לכך. עד שהמציאות טופחת על פניה עם עובדות מרות: בגיל שלושים וחמש הרבה יותר קשה לפגוש בן זוג מתאים מאשר בגיל עשרים וחמש. בגיל זה המבחר העומד לרשותה כולל כמעט רק גרושים עם ילדים, או רווקים בני ארבעים פלוס שנשאבו כבר לחוג הסטיגמה של "קושי ביצירת קשר" ו"קושי בקבלת מחויבות". אשר לגברים, השמועה על הרווקה הלחוצה הגיעה גם לאוזניהם, והם מפתחים תודעת בטיחות ועומדים על המשמר. ובסופו של דבר לומדת האישה הפנויה את השיעור המר מכולם: לחץ של זמן הוא האויב הגדול ביותר של בניית מערכת יחסים.
שאננות לזמן החולף וחיפוש נוחות הם פירוש מוטעה של טובתך האמיתית
מדוע הן מחכות לגיל שבו מרחב ההזדמנויות שאליו הן נחשפות מצטמצם מיום ליום? בגיל זה ההיכרות איננה בדרך כלל "טבעית" כפי שהיא מתרחשת בחוגים חברתיים של צעירים בגיל העשרים. בגיל שלושים פלוס ומעלה היכרות כמעט חייבת להיות מבצע יזום, ומחייבת את האישה הפנויה להתנקז להווי של חיפוש מתוכנן ומאורגן: מצטלבים זה בזה בערב ריקודים או בסדנת תקשורת או בקורס לגיאוגרפיה. העניינים מתגלגלים. שוקעים בלהג קליל בבית קפה כדי להרשים ולהתרשם, מנהלים משא ומתן אם "הגיע הזמן הנכון" להיכנס למיטה, בשלב זה או אחר מתברגים זה בחיקו של זו, ומתקדמים לשלב הבא שבו היא כבר חונכת אצלו סוף-שבוע. לאחר זמן מה מגלים ש"זה לא זה" וחוזרים למעגל.
המוני נשים שלא טרחו לעשות את חשבון הזמן נאלצות לענות על מודעות אנונימיות במדורי ההיכרויות בעיתונים, לשווק את עצמן באוזניהם של אלמונים חסרי זהות המעוניינים לדעת את מידות גופן, להירשם למשרדי היכרויות, לצפות לטלפונים, להציג את עצמן לראווה במועדוני ריקודים, לכתת רגליים ממפגש עיוור אחד לשני, ומדי פעם להיכנס למיטה בלי חשק בתקווה שהמבצע יניב מערכת יחסים רצינית. ייתכן שמבחוץ זה נראה נחמד לבלות את החיים בריקודים, צחוקים וסקס, אבל את תגובתן האמיתית של הפנויות בבוקר שלמחרת לא ניתן להשיג.
מישהו היה צריך להזהיר אותן, אבל הרי הן לא היו מקשיבות בלאו הכי. אצל רוב הנשים המוחמצות שלא נישאו גיליתי יכולת מוזרה לרמות את הזמן. הן רותמות את מנגנון ההכחשה שיסייע להן להתעלם מגרגרי החול הצונחים אל אחריתם, ומשכנעות את עצמן שיש להן זמן, שצריך קודם להתמקד בבניית קריירה, שצריך ליהנות מהחיים לפני שנכנסים לעול משפחה. השעון לא קיים בשבילן, והן מזדנבות בשאננות בעקבות השנים, עד שהן שומעות פתאום את צפירת הרכבת הדוהרת ומנסות לקפוץ עליה ברגע האחרון.
כאן מתגלה השוני המהותי בין גבר ואישה: בעוד השעון הביולוגי שלה רץ לעבר קו הסיום של תקופת הפריון, השעון הביולוגי שלו מפהק בשלווה ונחת. היא לחוצה יותר מיום ליום, הוא לא ממהר לשום מקום. וכאשר מתחיל קשר בגיל שלושים וחמש, מהר מאוד הופכים המאמצים שלה להבטחת מחויבות לציר מרכזי, בעוד שהוא מעדיף לדקלם את הפזמון של "אני לא יודע מתי", ומשאיר אותה במרחב של דמדומי ספקות.
כידוע, לא היאוש מטריף את דעתנו אלא התקווה. היא חושבת: אולי בכל זאת יש סיכוי? כאשר המועקה כבדה, כל כך קל להיאחז באשליה ולהשתכנע שהיא אפשרית. אבל מהר מאוד היא מגלה את הקושי לביית ברנש שהחליט להקדיש את חייו להנאות ולעינוגים. בספרו "כשניטשה בכה" שׂם ארווין יאלום בפי גיבורו, הפילוסוף פרידריך ניטשה, את המילים הבאות, שכאילו נכתבו במיוחד בשביל האישה המוחמצת: "לבך מתקתֵק כשעון הזמן. והזמן חומד תמיד, בולע ובולע, ואינו מחזיר דבר בתמורה".
שערי מועדון ההחמצות פתוחים בפני כולם, גם בפניך, אבל את אינך חייבת להיות חברה בו
אילנה ואורית הן שתי נשים טיפוסיות שלא ראו ביצירת קשר זוגי מטרה בעלת עדיפות עליונה. שתיהן, כל אחת בדרכה, מהוות דגם מייצג של האישה שלא פירשה נכון את מושג ההגשמה העצמית, ולא זיהתה נכון את הצרכים העמוקים של מהותה ונשיותה. אם את רווקה המשתדלת להדביק את השעון, או אם את גרושה שמעולם לא היתה לה מערכת יחסים מספקת, או אם את נמצאת במערכת יחסים הגורמת לך בעיקר סבל, הגעת גם את למועדון ההחמצות. אינך חייבת להישאר כאן. את יכולה להצטרף למסע אחר שבו לוקחות חלק אותן נשים המחפשות את הדרך אל מועדון ההגשמה העצמית.
מצעד האכזבה שסופו אינו נראה
אין עוד מהלך חברתי שזכה להצלחה כה מרשימה וכה מקיפה כמו שחרור האישה. בלי שהרגשנו בכך השתנה מעמדה של האישה לחלוטין, וכיום מובנת מאליה יציאתה של האישה לעבודה, לא רק כדי לאפשר לה קיום עצמאי מכובד, אלא בעיקר כמענה על הצורך לתת ביטוי לכישוריה. התממש החזון להביא קץ לתלותה של האישה בגבר לפרנסתה, לחיזוק תדמיתה החברתית ולהפרייתה. העליונות הגברית מתפוגגת כמו ערפילי בוקר נכלמים מול השמש העולה, ואין זו עוד אלא שאלה של זמן עד שמר כאריזמה יהפוך למהתלה פתטית.
אבל מה קרה בינתיים לאישה המשוחררת? האם היא מאושרת יותר? האם היא אהובה יותר? האם היא אוהבת יותר? האם היא מוגשמת יותר? מתברר שגם אם עולם ההצלחה פתוח היום בפני כל אישה, תחושת ההחמצה אצל נשים לא פחתה. היא רק לבשה צורה חדשה שלא היתה ידועה בדורות הקודמים, והיא מכאיבה לא פחות: בדידות ותסכול בגלל קושי ביצירת קשר זוגי, שמירתו וטיפוחו. ועל כך יעידו נתונים כואבים אלה:
-כשליש מהאוכלוסיה הבוגרת בחברה המערבית משתייך למחנה הפנויים והפנויות ואינו מצליח לבנות מסגרת זוגית על בסיס קבוע.
-כמחצית הזוגות הנשואים בחברה המערבית מתגרשים משום שאינם מסוגלים לחיות בזוגיות הרמונית.
-גוברת המגמה של צעירים לדחות את כניסתם למסגרת נישואין לגיל שבו הם מצטרפים לאותם המונים, ההופכים את חיפוש הקשר הזוגי לציר מרכזי בהווי חייהם.
-רבים מהנשארים בקשר הזוגי עושים זאת מסיבות שאינן רלוונטיות לאהבה ולהרמוניה.
המוסכמות החברתיות נהגו להסביר את התסכול של האישה המודרנית במילכוד בין שני העולמות, בדילמה הבלתי מוכרעת בין שאיפה לביטוי עצמי בעולם החיצוני ובין צורך להוות עמוד תווך במסגרת משפחתית. בהדרגה השתרשה בתודעה הכללית אמונה מוטעית כאילו אי אפשר לעשות את שני הדברים בעת ובעונה אחת: גם להקים משפחה וגם להתמסר לבניה עצמית. אבל היום אין הסבר זה עוד בגדר תשובה מספקת. בפני האישה בת ימינו פתוחה האפשרות לקיים את שתי המסגרות גם יחד, בלי שאחת תפגע בשנייה.
אפשר בהחלט להתמסר גם לבניית קריירה וגם להקמת משפחה, ונשים רבות עושות זאת. לעתים קרובות דווקא בזכות תמיכתו של בן זוג המאמץ הנדרש קטן יותר וההצלחה רבה יותר. קרן, בתי הבכורה, מנהלת עסק עצמאי ומגדלת שני ילדים קטנים, והיא משלבת בחוכמה וביעילות את כל היבטי חייה למערכת משומנת היטב. מיכל, אשתו של בני הצעיר יובל, סוללת את דרכה בעולם הפרסום במקביל לחיי משפחה נפלאים שהיא בונה, ובתוספת לכך היא משקיעה גם בלימודים. בני יובל וחתני אילן, בעלה של קרן, שניהם בעלי מסלול מקצועי דינמי משלהם, מכירים בחובתם לסייע לנשותיהם להתפתח גם הן, ועושים זאת באהבה.
במרחב הבחירה הגדול המשתרע בפניה יכולה האישה בת ימינו להתמסר כמעט לכל תפקיד, ובמקביל למצוא את הסיוע הדרוש כדי שהבית ינוהל בצורה היעילה ביותר. דבר אינו עוצר בעדה מלהיות אישה אוהבת ולגדל ילדים לתפארת, ויחד עם זה למלא תפקידי ניהול בכירים באחריות ובהצלחה. נשים רבות עושות זאת. הקריירה אינה יכולה לשמש עוד עלה תאנה לאמת הערומה: נשים בהמוניהן מסוגלות לתפוס עמדה פוליטית, לתכנן בניינים, להקים מפעלים, לנהל עסקים, להרוויח ממון, לייצר וליצור – אבל מתקשות להגשים את ההיבט היסודי ביותר של החיים: לקיים מערכת יחסים אינטימית, הרמונית וקבועה.
מנצחות בקרב, מפסידות במלחמה
שחרור האישה השאיר את הנשים באמצע הדרך, נבוכות ומבולבלות מול אלף דילמות. החופש המיני שהשיגו מביא רווחים בעיקר לגברים. חגיגת העינוגים שמציעות להן הנשים מרטיבה את חייהם בלי שיצטרכו להתחייב במסגרת זוגית. אמנם עדיין ממשיכות פמיניסטיות רבות לטחון עד דק טקסטים נדושים על שוויון וחופש ועצמאות, אבל נוכח המציאות של המוני נשים שאינן מקימות משפחה מן הראוי שנתפכח מהסיסמאות, ובמחשבה שנייה של "איפה טעינו" נערוך חשבון נוקב עם תוצאות המהלך שלתוכו נגרפנו.
אכן, האישה בת ימינו זכתה בשיפור ניכר במצבה. היא יושבת ליד שולחן עבודה גדול, חולשת על כמה מכשירי טלפון ומניעה מנגנון דינמי. היא מדברת קצרות ולעניין ומנחיתה הוראות בסגנון צבאי. היא מראה לכולם שהיא לא נופלת מאף גבר, שהיא עולה על כל הגברים, שהיא עשויה ללא חת, שהיא קשוחה במשא-ומתן. ביום היא האישה החזקה ממאדים המפלסת את דרכה אל ההצלחה, בלילה היא האישה הסקסית מנוגה הנהנית ממפגשים מיניים רבי-אורגזמות. גם בחלל משתנים החוקים. פעם הורכבו צוותי טיס על טהרת הגבריות. היום מסרבת המחצית הנשית של אוכלוסיית העולם להישאר על הקרקע, ונשים רבות תופסות את מקומן במעוז הגברי שבתא הטיס, ואפילו לתוך חליפות החלל הן נכנסות ומפלסות את דרכן לכוכבים.
אבל זה רק הצד הגלוי לעין של המציאות. אם נציץ מאחורי הפרגוד נגלה מציאות שונה לגמרי, שאין בה לא זוהר ולא הדר, והיא מאכלסת המוני נשים שאינן מצליחות לתת ביטוי לצורך הבסיסי ביותר שלהן להעניק ולקבל אהבה. נשארנו עם חופש מיני שאף אחת אינה יודעת מה לעשות בו, ושאת מחירה הכואב משלמת כל אחת מאתנו.
כל אחד רוצה מערכת יחסים קרובה ויציבה המבוססת על שיתוף והידברות. אבל לשם כך אנחנו זקוקים לערכים בעלי איכות שונה מאלה ששררו בעידן של שלטון הגבר: קבלה, שיתוף, אמון, עידוד והתחברות. אלה הם הערכים הנשיים הנובעים מעצם מהותה של האישה. בגלל דיכוי האישה במשך דורות רבים החמיץ העולם עד כה את ההזדמנות להפיק אוצרות זהב אלה, שעוצמתם אינה נופלת במאומה מעוצמתם של ערכים גבריים כוחניים ותחרותיים.
התירוץ שאנחנו חסרות אונים אינו תקף עוד היום. האישה שוב אינה מדוכאת, ושום דבר אינו עוצר בעדה מלהפעיל את כוחה המאציל בכל מסגרת שבה היא נמצאת. אבל האישה המשוחררת ויתרה למעשה על ההזדמנות לשלב את מהותה הנשית בתהליך האבולוציה האנושית, ובמקום זה אימצה לעצמה את הסמלים הגבריים שכה תיעבה בעבר. יותר ויותר מתברר ששאיפת האישה לחופש היתה דומה לשאיפתו של עבד, שאיננו רוצה לצאת לחופשי אלא חולם להיות נוגשׂ עבדים בעצמו.
המסר הכפול של השעון הביולוגי
המהות הנשית לא קיבלה מעולם ביטוי ברור וחזק, בעבר בגלל דיכויה ובימינו בגלל התעלמותנו ממנה. בידי האישה העצמאית מצוי כל הכוח הדרוש להגשמת מהותה, וייתכן שזאת הפעם הראשונה בהיסטוריה שנשים יכולות לתת ביטוי לנשיות שלהן באופן אמיתי, וממקום של ביטחון עצמי וחופש מלא.
אבל מה תרמה באמת האישה המשוחררת לחברה? במקביל לתהליך השתחררותה, בחמישים השנים האחרונות, התחזקו באופן בולט מאוד דווקא היסודות המיליטנטיים והאלימים בחברה. אמנם הכיוון שממנו באה האלימות והתוקפנות הוא באופן חד-משמעי מהצד הגברי של החברה. אבל לאישה יש בכל זאת חלק מכריע באווירה האלימה שבה אנחנו חיים. במקום להביא את המהות הנשית המחברת והמאזנת מְחקה האישה המשוחררת את המאצ'ואיזם הגברי, מוסיפה גירסה נשית לכוחנות ולתחרותיות, והערצתה הנלהבת ל"גבר החזק" ממריצה את הגברים להגביר את חתירתם לצבירת כוח ושליטה.
אבל התרומה העגומה ביותר של עידן האישה המשוחררת היא ריסוק התא המשפחתי. רבבות נשים יגיעו בשנים הקרובות לגיל ארבעים, חמישים וששים ללא בן זוג, רבות מהן חד-הוריות, רבות אחרות ללא ילדים וללא משפחה. ההורים, שמספקים בינתיים מסגרת משפחתית, כבר לא יהיו בין החיים, ובן-הלוויה היחיד שלהן יהיה תסכול על החיים שלא נחיו מעולם. לא מדובר בכמה נשים חסרות מזל אלא בכשליש מאוכלוסיית הנשים, כשהמגמה עולה בהתמדה עקב העליה המתמדת בשיעור הגרושין, ועקב דחייתן של יותר ויותר צעירות את הכניסה לזוגיות מחייבת עד שהשעה מאוחרת מדי.
הבה נודה על האמת: החידוש היחיד שהביאה האישה החדשה לעולם הוא בדידות. נשים בהמוניהן אימצו את ההשקפה שסלילת דרכן המקצועית צריכה להיות קודמת להקמת משפחה, ושכחו לקחת בחשבון את העובדה שחוק השוויון לא חל על השעון הביולוגי. שעון זה, שעון הפריון המתקתֵק לנשים בלבד, דוהר לעבר הקו האדום של גיל ארבעים, שמציין סגירת דלתות לאישה ופתיחת אופציות חדשות לגבר.
כאן מתחיל וכאן נגמר הכל. ממד הזמן איננו בעל משמעות שווה בחייהם של גבר ואישה, וסך הימים המוקצבים לאישה להקמת משפחה הוא כמחצית מזה של הגבר, שאינו מוגבל על ידי שום שעון. עובדה זו מסכלת מלכתחילה כל סיכוי לשוויון, ושמה לאל את ציפייתן המוטעית של הנשים להיברא מחדש בצֶלם גברי.
מושכת בחוטים הנפרמים
אם נשתמש בהחמצה העצומה הזאת בהיקפה כהשראה להתפכחות, לא נוכל עוד לברוח מהאמת: דבר עצוב קרה לאגדת האישה העצמאית, הבוטחת והשולטת בחייה. הבטיחו לה הגשמה מלאה אם היא תמשוך בחוטים של עצמה, תרוויח כסף רב, תתפוס עמדת מפתח, ותלהק את חייה בעדת מאהבים היודעים איך לחזר אחרי אישה. אבל באיחור רב היא גילתה שלא היתה זו אלא הבטחה עם שחר הנמוגה עם קרן השמש הראשונה. במקום אישה מוגשמת צמחה ועלתה אל מציאות חיינו אישה שאינה נותנת ביטוי להיבט כל כך מרכזי בחייה.
בלי שהרגשנו, ממש מתחת לאפנו, התחולל מהפך חברתי שהשלכותיו בוודאי יטביעו את חותמן עמוק בחברה העתידית. רק לפני חמש-עשרה או עשרים שנה כל הנשים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, נישאו בתחילת שנות העשרים לחייהן. ואז כאילו עלו נשים בהמוניהן על גל אחר שעוצמתו האדירה סיממה אותן. הן חשבו שהן נישאות אל אי הברָכות וההבטחות, אבל הן נפלו קורבן לשירת הסירנות שלהן עצמן, ונשאבו למצולות שאליהן הובילו את עצמן.
אם נשים ימשיכו להתעלם ממהותן הנשית תימשך העלייה בשיעור הגירושין, וכתוצאה מכך יוסיף לעלות מספרם של הפנויים והפנויות, שצפוי להגיע בשנים הקרובות למחצית האוכלוסיה. השלכותיה של מגמה זאת יפגעו אנושות לא רק במעגל האישי של כל אחד מהם, אלא גם במעגל החברתי: ירידה תלולה בשיעור הילודה כתוצאה ממספרם העצום של רווקים ורווקות שאינם מביאים ילד לעולם, ילדים רבים מאוד יתפתחו במשפחות ללא דמות גברית ובחסות אם מבוגרת, ואוצר המדינה יצטרך לשאת בעול מצוקתם של המוני תאים משפחתיים חד-הוריים שלא יהיה בכוחם להוות יחידה הנושאת את עצמה.
הממדים העצומים של התופעה מחייבים פגיעה בכל משפחה: בת, אמא, אחות. כל אחת מכן מכירה כמה וכמה נשים במצב זה. בוודאי ישנן כאלה גם בין חברותיך. קרוב לוודאי שגם במשפחתך יש מקרה אחד כזה או יותר. ייתכן מאוד שגם את עצמך מביימת את חייך על פי תסריט הבדידות. אפשר לקבוע אפוא בוודאות עצובה שרוב הנשים נמצאות, או תמצאנה, ללא קשר זוגי בכלל או במערכת יחסים בלתי מספקת. הגיע אפוא הזמן להסיר את רשת ההסוואה מעל אשליית האישה המוגשמת, ולקרוא לתופעת האישה המודרנית בשם המתאים לה: האישה המוחמצת.
אמנם, ככל שהאישה הסירה מעליה יותר סרטים ומלמלות, הצטמצמו יותר הפערים בין גברים ונשים בתחומים רבים. אבל במערכות יחסים אינטימיות נפערו תהומות עמוקות יותר מאי פעם. כל עוד זכו הנשים לאישור חברתי רק במסגרת נישואין, הן עשו כל מה שביכולתן כדי להינשא לאיש: הן דיכאו את מאווייהן, התאימו את עצמן לציפיותיו של הגבר, ואף אפשרו לו להרגיש עליון עליהן. כל גבר בעל יכולת השׂתכרות סבירה נחשב בשכונה לשידוך נאה. אשר לאישה, הערכים ששימשו לה תמרורי התנהגות היו מבוססים בעיקר על החובה לאחרים: לילדיה, להוריה, לקרובי בעלה, וכמובן לבעלה. התרת ההגבלות שחלו על נשים לגבי כללי ההתנהגות המינית מאפשרת להן להעמיד שיקולים שונים לגמרי בבחירת דרכן בחיים. אבל הראשונות שנפגעות מכך הן הנשים עצמן. באיחור רב הן מגלות את הקושי לקיים חיים מספקים ומעשירים בלי בן זוג אינטימי לצדן.
להיזהר מחיקויים ולחזור אל המהות
ומה אתך? האם את נמצאת היום במקום שאליו שאפת להגיע? האם את מגשימה היום את מה שחלמת עליו בשנות נעוריך? האם יש אהבה בחייך? האם יש לך בן זוג שאת בוטחת בו וסומכת עליו? האם יש בחייך אדם הזוכה לקבל ממך נוכחות מעשירה, מרגיעה ומפייסת?
תשובות כנות לשאלות אלה יבהירו לך איזה מקום את תופסת על ציר ההגשמה העצמית. היום את יוצרת את עתידך. את נעה ונמשכת לתוך העתיד, שהיום הוא ראשיתו והתהוותו. כל מה שאת עושה וחושבת היום ייעצב את חייך בימים הבאים. את התוצאות של כל מה שאת עושה היום תקחי אתך לימים שיבואו. האם את ממשיכה להתקדם באותו מסלול שבו הלכת עד כה? האם את משתמשת באותם דפוסי חשיבה שלא סייעו לך להגיע למטרותיך?
ייתכן שאת אומרת לעצמך: אמא שלי לא היתה מאושרת יותר ממני, וגם סבתא שלי לא, ולי היה חלום שונה. בהכללה אפשר אפוא לקבוע שאשת הדור הקודם לא הגשימה את הצורך בביטוי עצמי, ואילו האישה בת ימינו אינה מגשימה את הצורך בהשתייכות ובאהבה.
כל עוד את מקדישה את חייך לעצמך בלבד, לקידומך ולטיפוחך, את מהווה מעגל חיים סגור המבשר על צמיחה מוגבלת, ועל הכחשת הצורך הבסיסי בהתפתחות פנימית אמיתית, שאותה ניתן לרכוש בעיקר באמצעות מערכת יחסים אינטליגנטית. את פוסחת על היבטים חיוניים בחייך והופכת לחי המספק את עצמו בלבד. ספיגה עצמית כזאת איננה מספקת אף פעם צרכים אמיתיים אלא עונה רק על חשקים ארעיים. אנשים הדוחים את ההתנסויות הכלולות בחיים זוגיים מעשירים הופכים עם הזמן לפרחים שגדלו כל ימיהם בחממה. הם לא העניקו מטובם לחרקים יונקי הצוף ולעולם שמחוצה להם.
ניהול הרגשות על-ידי התבונה עדיף לאין ערוך על ניהול התבונה על-ידי הרגש
רווקות וגרושות רבות אומרות: אני לא זקוקה לגבר. אני מפרנסת את עצמי בכבוד, אני מקובלת ומצליחה גם כאישה לא נשואה וחיי מלאים. אבל לאן הובילה אותנו גישה זו? זוהר החופש המיני צלל למציאות אפורה של המוני נשים שאינן מצליחות ליצור מערכת יחסים בריאה. אושר, שמחה ורווחה פנימית לא נמצא שם. האמת זועקת: גם בימינו, קשר זוגי מחייב הוא המסגרת היחידה שבה יכולים גבר ואישה לחוות את האינטימיות המלאה, ולאפשר לכל אחד מהם התפתחות אישית שלמה. כמו שאמרה לי רווקה מצליחנית בת ארבעים ושבע: "אילו היו לי יחסי אהבה הייתי תורמת הרבה יותר לחיי גם מבחינה מקצועית. כשאני נמצאת בקשר אני בעלת חיוניות ומוטיבציה הרבה יותר גבוהות".
ייתכן שאת נמצאת במערכת יחסים קבועה. אבל הסטטיסטיקה חסרת הרחמים מנבאה לכל אחת מאתנו סיכוי של כארבעים אחוזים למצוא את עצמה יום אחד מול שבר. ייתכן שאת תהיי בין אלה שיצליחו להתמיד במערכת היחסים. אבל גם כאן קובעת המציאות האכזרית שהרוב הגדול של נשרדי הנשואין ממירים את אושרם בפשרה כואבת. רוב הנשים הנשואות נשארות במסגרת הזוגית מסיבות שאינן קשורות לאהבה: הימנעות מלפגוע בילדים, רכוש משותף, קשיים כלכליים, פחד להישאר לבד, בושה. מספרם של האנשים המצליחים לחוות יחסי אהבה תומכים ומעשירים לאורך זמן הוא כה קטן, שרבים משוכנעים שהדבר כלל אינו אפשרי.
האמנם הדבר אינו אפשרי? מהי אותה תכונה, שחסרה כל כך לכולנו, אשר תאפשר לנו לבנות מערכת יחסים שטוב לכולם לחיות בה? כל עוד היינו מדוכאות ונכנענו לכוח הגברי לא יכולנו לתת הרבה מעצמנו, והייחודיות הנשית נאלמה דום במשך כל שנות ההיסטוריה. עם העוצמה החדשה שרכשנו לאחר שהשתחררנו ממעמדנו הנחות היה בכוחנו ללמד את החברה האנושית לקיים יחסים, המבוססים על הסדרים והסכמים בין גבר ואישה הנותנים איש לרעותו מקום שווה וכבוד שווה. את מקומן של האלימות, הכוחנות וההירארכיה יכולנו להחליף באווירה של אחדות, של התחשבות באינטרסים של הזולת ושל קבלת הניגודים.
במקום זאת פיתחו הנשים רפלקס מותנה המבוסס על עקרון ההד. הן מהדהדות לסמלים הגבריים המייצגים עדיפות על אחרים, יוקרה ומוניטין, ומעתיקות את ההווי התחרותי המפריד גם אל התחומים המשפחתיים והזוגיים. עברנו אפוא מן הקצה האחד אל הקצה השני, מחוסר אונים לשתלטנות, ולא אפשרנו את הולדתו של הדבר האמיתי, של המהות הנשית העצמאית, שרק היא יכולה לעשות את העולם למקום שטוב לחיות בו.
אבל משאבי התודעה הפתוחה טבועים בנו וממתינים שנכיר בכוחם הגומל לאחר שנפסיק לראות בגבריות הלוחמנית דגם הראוי לחיקוי. המהלך האדיר של בניית מערכות יחסים אינטליגנטיות הוא אפוא האחריות שלנו הנשים, והתפקיד הגדול שהועיד לנו חוק הקיום. בגידתנו בייעוד זה היא ההחמצה הגדולה ביותר שלנו. למידת הדרך להגשימו היא המסע שאליו אנחנו יוצאות.