1
ההליכה ברחוב השוק של ירושלים מפתיעה ומרגשת לא פחות מההליכה בשוק של מֵגילַנדוֹ. במבט מבחוץ כולם נראים בני אדם, אבל לא תמיד העיניים רואות הכול, כפי שלימד אותי אבי זוֹרִיוֹן. גם אנחנו נראים לאחרים בני אדם רגילים ואיש כאן לא יכול לחשוד שאנחנו מעולם אחר, מֵגילַנדים שהגיעו כדי לחפש את גֶ'פרי קארד, אמן אשליות רב־כוח, שאולי חטף את זוֹרִיוֹן.
ראשונה פוסעת בשוק לוֹרֵאָה, אמי המאמצת, שיש לה דירה שכורה ליד השוק והיא צועדת בביטחון של בת בית. אחריה פוסעת טליה ומתנהגת כבת בית לא פחות מלוֹרֵאָה. היא מנופפת לְמוכר שהיא מכירה ומתבדחת עם מוכר אחר. היופי הרבע־אֶלפי המהפנט שלה, גופה הגבוה והדק, השיער הבלונדיני הקוצני ועיני התכלת הגדולות גורמים לכולם לנעוץ בה מבטים ולסובב את ראשיהם אחריה. תנו לה חמש דקות והיא תוכתר למלכת השוק. אחריה פוסע אחיה התאום, הנסיך אַרקוֹ, לבוש במכנסי ג'ינס ובחולצת טריקו, אחרי שהחליף בגדים בַּצוללת ודחס את הגלימה ואת הכתר לתרמיל. המחשבה על כך שהוא ויתר באופן זמני על כס המלכות במֵגילַנדוֹ כדי לעזור לי למצוא את זוֹרִיוֹן מעבירה בי צמרמורת, כי אני יודעת שייתכן שהוא סיכן למעני את הכול. אַרקוֹ חש שאני מביטה בו, מסתובב ושולח אלי חיוך שממיס אותי.
אחרונה בין הפוסעים בשוק היא אני, אַלאיָה ארגידר, עד לפני כמה חודשים משרתת בארמון מֵגילַנדוֹ, שהמציאות ביגרה אותה הרבה מעבר לשש־עשרה שנותיה.
ריחות חריפים מתערבבים במתוקים. כאן סוף החורף עכשיו ושמש נעימה מחממת את חתולי הרחוב, שמתפרקדים על מדרגות ובמעברים שבין הדוכנים. חתול אחד מרהיב עוז ומנמנם בין הפירות.
"תראו אותו," אומרת טליה באנגלית, השפה המשותפת לארבעתנו.
אנחנו פונים בעקבות לוֹרֵאָה ימינה, לסמטה צרה, ונכנסים בפתח מקומר של בית מחופה באבן, כמו כל בתי העיר.
"הגענו," היא אומרת ומטפסת בגרם מדרגות ישן.
אנחנו עולים בעקבותיה לקומה השנייה ונכנסים לדירה קטנה שמשקיפה אל השוק. ריח מעופש עומד בחלל הסגור. היא מכריזה: "ברוכים הבאים לדירה השכורה שלי" ופותחת חלונות. קרני השמש שפורצות פנימה מאירות סלון קטן ובו ספה וכורסה ויציאה למרפסת צרה, חדר שינה קטן עם מיטה זוגית, חדרון נוסף עם מיטה וארון, מטבח קטן, פינת אוכל זעירה וחדר אמבטיה קטן עם שירותים.
אנחנו מניחים את התרמילים בסלון. אַרקוֹ מוציא את הבְּלוֹפּ שלו בָּאזִיר מהתרמיל, חופן בידו גרעינים מתוך תרמילו ומתיישב בכורסה, כשהעטלף־תוכי השחור מנקר גרעינים מידו. אַרקוֹ סוקר את הסדקים שבקירות ואת העובש שבתקרה.
"יותר טוב ממלון," הוא אומר.
"יותר טוב מבית היער," אומרת טליה ומשתרעת על הספה. "לא בא לי לחזור לשם היום ולראות את הפרצוף של שלווי. היא תהרוג אותי. אין לי אפילו תירוץ טוב למכור לה לאן נעלמתי חודשיים. 'אה, כן, שלווי, הלכתי לבדוק איך זה להיות מלכה של מדינה קטנה. מדינה שאת לא מכירה. קופסת שימורים קטנה ומתוקה. כלומר, לא כל כך מתוקה, כי יש שם הרבה בלגן, לכן העברתי את הכתר לאחי התאום הקטן. אני רצינית, שלווי, הם רצו שאהיה המלכה. מה, לא רואים עלי שאני עשויה מחומר של מְלָכוֹת?'" היא צוחקת. "תגיד, אַרקוֹ, אם אני מדברת עכשיו בחופשיות על מֵגילַנדוֹ, זה אומר שהצלחתי בתרגיל 'שמים כחולים', זה שלימדת אותנו לעשות בזמן שמפקד הצוללת הקשוח היפנט אותנו לפני הנסיעה?"
אַרקוֹ מגחך. "אלא אם כן ההפנוט יתחיל לפעול אחרי שתישני. אולי מחר בבוקר תתעוררי ולא תזכרי כלום..."
בתגובה טליה זורקת עליו כרית מהספה. הוא לא נשאר חייב וזורק עליה את הכרית בחזרה. לוֹרֵאָה פותחת את המקרר ואת המזווה, מגלה שאין בדירה מזון ראוי למאכל ומודיעה שהיא קופצת לשוק ולמכולת. היא יוצאת, ואַרקוֹ שולף מהתרמיל את הציוד האלקטרוני שהביא עמו ממֵגילַנדוֹ, ובפעם האלף אני מתפלאת על יכולתו של דוֹנֵצוֹ, כנראה בפקודת המלכה תִיאָה, לאבזר את הארמון בציוד המתקדם הזה. כמובן, לעיניהם בלבד, וכעת גם לעינינו.
אַרקוֹ מחבר לחשמל שלושה מכשירים סלולריים שזקוקים להטענה, מחליף את כרטיס הסים בכל אחד מהם לישראלי, מניח על השולחן בפינת האוכל שני מחשבים ניידים ושני טאבלטים, מחבר אותם לחשמל ומדליק אותם. הדירה הקטנה של לוֹרֵאָה הופכת להיות מעבדת מחשבים.
"טוב, בוא נראה איפה אתה, ג'פרי קארד," אומר אַרקוֹ, משפשף את ידיו זו בזו ומתחיל להקליד.
אני מתיישבת מולו, פותחת את המחשב השני ונכנסת לאינטרנט.
לוקח לנו חמש דקות להבין שלא יהיה קל ליצור קשר עם אמן האשליות החמקמק הזה. לא שחשבתי אחרת. האינטרנט מוצף בסרטונים שלו מהופעות ומתוכניות טלוויזיה, כולל מהתוכנית "השקר של זוֹרִיוֹן", ששודרה בארצות הברית בשנות השמונים ובה ניסה קארד להוכיח שאין כוחות על־טבעיים וכי כל אמני האשליות בעולם הם מאחזי עיניים. אבל בשום מקום אין כתובת שלו או דרכי התקשרות עמו.
אנחנו בוהים בג'פרי קארד המופיע על הצג במחשב של אַרקוֹ. טליה מזנקת מהספה, עומדת מאחורינו ונושפת, "איזה טיפוס מעצבן."
אני מתפלאת על התוצאות הרבות שעולות לשם "זוֹרִיוֹן" באנגלית וחושבת לעצמי שכנראה כשערכתי עליו חיפוש באינטרנט בבית היער טעיתי באיות שמו ולכן לא מצאתי את הסרטונים הללו. חשבתי אז שזוֹרִיוֹן היה קוסם שולי, שאיש בעולם לא התרשם מקסמיו, אולם כעת מתברר לי שאבי זוֹרִיוֹן היה אמן אשליות מפורסם.
בזמן שאַרקוֹ וטליה ממשיכים להעביר ביקורת על השחצנות של קארד בסרטונים נוספים, אני נכנסת במחשב השני למנוע החיפוש ומקלידה באנגלית את שמו של זוֹרִיוֹן, כפי שהופיע בסרטון של קארד. החיפוש מניב מאות תוצאות, ואני מחסירה פעימה ויודעת שכל זמן שיתאפשר לי אצפה בכל סרטון ובכל כתבה.
אנחנו נכנסים לחשבונות המייל שסָגוֹ פתח לכל אחד מאיתנו ולדפי הפייסבוק המזויפים שהכין לנו בכישרון של לוחם סייבר. אני מחייכת כשאני קוראת סטטוסים שסָגוֹ הדביק בדף שלי, כלומר של "אלה אורגד", חמש שנים לאחור. מתברר שבזכות סָגוֹ יש לנו פייסבוק כבר חמש שנים! איש לא יכול לחשוד שאנחנו לא מהעולם הזה.
אנחנו משאירים הודעות לקארד בכל מקום אפשרי, עם הפניות למיילים ולדפי הפייסבוק שלנו. אנחנו מבקרים בדפים שנראה שהוא עומד מאחוריהם, בתגובות לסרטונים ובפורומים שונים. אבל התחושה היא שאנחנו הולכים על מים.
"אולי יש לו סוכן?" שואלת טליה כשהיא מציצה מאחורינו, כמו מפקחת על פועליה. אנחנו מחפשים בכל אתר אפשרי, צופים שוב בסרטונים, עד שאַרקוֹ סוגר את המחשב, נשען לאחור בכיסאו ופולט אנחה. גם אני נשענת לאחור, וטליה מאחורי גבי פולטת קללה בעברית.
טליה מתיישבת לידנו. השולחן קטן כל כך, עד שאנחנו מרגישים את הנשימות אלו של אלו. שלושתנו שותקים וחושבים.
"קשה לי להאמין שהוא יענה לנו," אני אומרת.
"סבלנות היא לא הצד החזק של שלושתנו," אומר אַרקוֹ, "אבל נצטרך לחכות, אולי בכל זאת הוא או מישהו מטעמו יענה לנו."
אנחנו שוקעים שוב בשתיקה. שניהם מעבירים יד בשערם בתנועה דומה. מפליא אותי שיש להם מחוות דומות, אף שלא גדלו יחד. טליה קמה, הולכת לחדר השינה של לוֹרֵאָה ומפטירה לעברנו, "בינתיים אני נשארת איתכם. בית היער יחכה לי. לא עצמתי עין בצוללת. אם מחפשים אותי — אני ישנה."
אַרקוֹ ואני קמים ויוצאים למרפסת. מלמטה עולים קולות השוק ובאופק נפרשת העיר ירושלים במלוא הדרה.
הוא מושיט אלי את ידו. "את נראית מוטרדת."
אני מביטה לאחור, אל חדר השינה. נראה שטליה כבר נרדמה, ובכל זאת אני מנמיכה את קולי. "רציתי לדבר איתך ביחידות. התאפקתי כל הנסיעה בצוללת וכל הדרך לפה."
הוא פוער לעברי את עיניו הכחולות־ירוקות.
"אני חושבת כל הזמן על מה שסָגוֹ סיפר לנו לפני שיצאנו לדרך, על המבחנים."
הוא מביט בי ומקשיב קשב רב.
"אני מבינה שלא הצלחתי בשלבים הראשונים ולא הגעתי לשלבים המתקדמים של מבחני הכתר, לכן אני לא מופיעה ברשימת הנבחנים, אבל סָגוֹ אמר משהו על מבחן עם חתול שהם שׂמוּ על עץ ועל ילדה שהורידה את החתול במקומו ולכן דוֹנֵצוֹ רצה 'להרוג' אותה."
אַרקוֹ מצמצם את עיניו וחושב. "כן... אני זוכר משהו כזה. אני זוכר את דוֹנֵצוֹ משתגע. אני זוכר שסָגוֹ ואני התעוררנו מהצעקות של דוֹנֵצוֹ באמצע הלילה ולא הבנו למה הוא צועק על הילדה, אבל זה דוֹנֵצוֹ, לכי תביני אותו. אני מקווה שהילדה התאוששה... רגע... זאת לא היית...?"
אני מהנהנת. "אני. הילדה הזאת היא אני. הייתי בת שש. כל הילדים של העובדים זרקו על החתול אבנים כדי שירד מהעץ, אבל כשנהיה מאוחר כולם הלכו. רק אני נשארתי שם. ריחמתי עליו, שיכנעתי גנן אחד לבוא באמצע הלילה עם סולם והבטחתי לו שבתמורה אעזור לו במשך שבוע לגרוף עלים. טיפסתי על הסולם והורדתי את החתול. הוא היה חתול ג'ינג'י חמוד. הרבה שנים אחר כך עוד הבאתי לו אוכל."
"מה זה אומר?"
"תגיד לי אתה."
"סָגוֹ אמר שזה היה החלק השמיני של המבחן שלו, בלי שהוא ידע. רצו לבדוק בחלק הזה את מידת החמלה שלו, אבל הוא בכלל הלך לישון."
"טוב, הוא היה ילד."
אַרקוֹ מחייך. "גם את היית ילדה, אַלאיָה. אבל הבאת את הגנן עם הסולם באמצע הלילה ולא עזבת את המקום עד שהצלת את החתול. את מבינה שבעצם את היא זו שעברה בהצלחה את השלב השמיני של מבחני הכתר?"
נראה שבאותה השנייה שנינו נזכרים בדיסק־און־קי, ההֶחסֵן הנייד שסָגוֹ נתן לאַרקוֹ, שבו הקבצים שסָגוֹ הצליח לחלץ מתוך השבב הדיגיטלי הזעיר שזוֹרִיוֹן שמר במערה שבהר הנשרים. שנינו מזנקים מהמרפסת אל התרמיל. אַרקוֹ שולף את ההחסן הנייד, רץ אל המחשב ומכניס אותו אליו. אני מושכת את הכיסא לצִדו, מתקרבת אליו ומביטה בצג המחשב. הוא מחבק אותי, ושנינו ממתינים לעליית הקבצים.
מאות מבחנים של ילדי מֵגילַנדוֹ חולפים על פנינו, מסודרים לפי שכבות גיל ולפי שמות המשפחה. המבחנים בודקים עשרים תכונות ונערכים לאו דווקא לפי הסדר: חוכמה, השכלה רחבה, יושר, אומץ, תעוזה, אמון עצמי, חמלה, סובלנות, אהבת הבריות, צניעות, הקשבה, התמדה, תושייה, כריזמה, כושר מנהיגות, נאמנות, נחישות, חריצות, יצירתיות, כושר ביטוי. בקיצור — כל מה שמצופה ממלך מושלם, אם יש דבר כזה. על פי התאריכים אנחנו מבינים שהמבחנים נערכים לכל ילד במֵגילַנדוֹ במשך עשור, מגיל שש ועד גיל שש־עשרה. והכול חשאי.
"זו הצוואה של קָליפַסְטוּ," אני אומרת, "שהמלך של מֵגילַנדוֹ יהיה ראוי לכתר, לכן נעשים כל המאמצים למצוא את האדם הנכון. נראה לי שהמבחנים סודיים כדי שהתוצאות יהיו מהימנות."
תחילה אנחנו עוצרים ליד השם של אַרקוֹ ומגלים שלצדו מתנוסס הציון שמונה־עשרה. אַרקוֹ פותח את הקובץ ומביט במבחנים שלו. מתברר שהוא נכשל בשניים מהם — במבחנים של תעוזה ושל אמון עצמי.
"איך נכשלתי בתעוזה?" הוא מתמרמר. "ובאמון עצמי... מתי בכלל בחנו אותי?"
אני מושכת בכתפי ומצביעה על המבחן של סָגוֹ. גם לידו מתנוסס הציון שמונה־עשרה. לעומת אחיו, סָגוֹ נכשל במבחנים של צניעות ושל הקשבה.
"בקיצור, שנינו לא מושלמים," מהרהר אַרקוֹ בקול.
"אבל שניכם קיבלתם את הציון הכי גבוה במֵגילַנדוֹ!"
אנחנו ממשיכים לרפרף על פני שמות התלמידים, חלקם חברים שלי, רובם מוכרים לי ואחדים מוכרים פחות. מלבד הציונים של הנסיכים, יתר הציונים נעים בין חמש לשבע־עשרה, כשהממוצע הוא שמונה. ילדים מעטים עברו את הציון עשר. אני תוהה אם אַרקוֹ וסָגוֹ קיבלו את הציונים הגבוהים ביותר משום שאימנו אותם מגיל צעיר להצליח במבחנים או שמא קצת הקלו עליהם, על מנת שיהיו יורשי העצר וימשיכו את השושלת.
העכבר בידו של אַרקוֹ נעצר על שמו של לֵקינדָן.
"תראי, החוצפן קיבל שבע־עשרה!" הוא קורא. "איך לֵקינדָן הגיע לרמה גבוהה כזאת?"
"לֵקינדָן?! חשבתי שיש לו קש במקום מוח," אני אומרת כשאַרקוֹ פותח את המבחן שלו. מתברר שלֵקינדָן נכשל במבחנים של חמלה, סובלנות ואהבת הבריות.
"והמבחן שלי איננו," אני אומרת.
"מוזר."
הדלת נפתחת, ולוֹרֵאָה נכנסת עם שקיות עמוסות. שנינו עוזרים לה לפרוק את המצרכים ולסדר אותם במקרר ובארונות. הפיהוקים גוברים עלינו, כי בכל זאת, זה עתה נחתנו מעשר שעות שַיט בצוללת ומנסיעה במונית מחיפה לירושלים. שלושתנו מגיעים למסקנה שאנחנו עייפים יותר מאשר רעבים — השקט השורר בחדר השינה של לוֹרֵאָה מעיד שטליה הגיעה למסקנה הזאת כבר מזמן — ואנחנו מחליטים לישון ולהמשיך לחפש את ג'פרי קארד מחר בבוקר.
שמש חורפית מדגדגת את פני. אני מביטה סביבי ומנסה להיזכר היכן אני. המראות מתבהרים לכדי חדר השינה של לוֹרֵאָה. היא ישנה מצִדי האחד וטליה מצִדי השני. אני מדלגת מעל טליה, צועדת יחפה על המרצפות הקרות, מציצה מהחלון אל רחוב השוק ומבינה שעכשיו שעת צהריים של היום השני שלנו בישראל. אַרקוֹ ישן על הספה בסלון. הבְּלוֹפּ שלו בָּאזִיר, שישן לצִדו, פוקח עיניים, מותח את צווארו ומרפרף בכנפיו. הוא מזנק על כתפי, ואני הולכת איתו למטבח ומניחה לפניו קערה עם מים וקערה עם גרעינים. הוא אוכל ואחר כך מעופף לסלון, מזנק אל מוט הווילון, נתלה עליו כשראשו כלפי מטה ועוצם את עיניו.
אחרי מקלחת ארוכה אני מתיישבת ליד המחשב הנייד עם כוס תה צמחים. אני מתכרבלת בסוודר צמר שמצאתי בארון של לוֹרֵאָה ובשמיכת צמר שהיתה מוטלת על הכורסה. תחילה אני בודקת במייל שלי ושל אַרקוֹ, בדפי הפייסבוק המזויפים שלנו ובפורומים שבהם השארנו אתמול הודעות. אין תשובה באף אחד מהם. אני גולשת באינטרנט אל אתרים שבהם קארד יכול להימצא ולא מוצאת קצה זנב של היצור החמקמק הזה. אני מקלידה את שמו של זוֹרִיוֹן באנגלית, נכנסת לסרטונים שבהם נראים הוא ולוֹרֵאָה בהופעותיהם ברחבי העולם בשנות השבעים והשמונים, מביטה בעיניים פעורות לרווחה ועוקבת אחר דמויותיהם הצעירות של שני האנשים היקרים האלה. הם נראים צעירים מאוד ולבושים בבגדים מצחיקים מאוד, אבל יש משהו נוּגֶה ומכמיר לב בתמימות שהיתה בהם אז, כשעוד ציפו שהעולם יקבל אותם במחיאות כפיים.
אני מהרהרת שוב במבחני הכתר ובממצאים שראינו אתמול בהחסן הנייד וחושבת שממש מוזר שלא קיבלתי אפילו את הציון חמש כדי לעבור לשלבים של המבחנים המופיעים בקבצים. הרי בבית הספר הייתי תלמידה טובה בלי להתאמץ במיוחד. אבל כנראה המבחנים שנערכו לנו לא היו רגילים. אני נזכרת שבכיתה הראשונה ישבנו במשך זמן רב, ממתינים למורה. אולי זה היה מבחן מנהיגות לאחד מאיתנו. בפעם אחרת שער בית הספר היה נעול ואיש מהצוות לא היה בבית הספר. אולי גם זה היה מבחן. ופעם, כשיצאנו בחבורה צוהלת מחוץ לארמון וחצינו את צינור המים מעל תעלת המים שמקיפה אותו, שמענו זעקות של שומר שמעד מהגשר ונפל למים. שני בנים גדולים מהחבורה שלנו ואני זינקנו למים כדי לעזור לו, כפי שעשינו כאשר תְרוֹדיוֹן נפל למים. אולי גם זה היה מבחן לאותם ילדים. מתברר שכל ילדותנו במֵגילַנדוֹ היתה מבחן אחד גדול. אבל איך ייתכן שנכשלתי כבר בשלבים הראשונים?
אני חוזרת אל המחשב, משחקת קצת בעכבר ונכנסת לתיקיית הקבצים שסָגוֹ העתיק מהשבב של זוֹרִיוֹן, פותחת וסוגרת קבצים. יש שם עשרות תיקיות עם קבצים ובהם מבחנים. אַרקוֹ ואני פתחנו אתמול רק חלק קטן מהם. לפתע, באחת התיקיות, לנגד עיני מהבהב על אחד הקבצים שמי: אַלאיָה. אני בוהה בכתוב וכמעט משפשפת את העיניים. אני מביטה באַרקוֹ הישן, מציצה לחדר השינה ורואה שלוֹרֵאָה וטליה עדיין ישנות.
לבי הולם מהמחשבה שאבי הטמין לי מכתב באחד הקבצים. זה כל כך מתאים לו. הרי הוא זה שכתב לי במכתבו ש"בכל דבר יש הרבה יותר מהנראה לעין". אני פותחת את הקובץ ובוהה במילים הכתובות באנגלית. המכתב נפתח במילים: לכבוד אַלאיָה, ומיד ברור לי שהכותב אינו אבי. גלילת העמוד כלפי מטה מגלה לי את חתימתו של דוֹנֵצוֹ.
"דוֹנֵצוֹ?!" אני קוראת בקול.
אַרקוֹ זע על הספה, מסתובב לצד השני וממשיך לישון.
אני קוראת את המכתב כולו בנשימה עצורה:
לכבוד אַלאיָה. אם את קוראת את המכתב, סימן שעברת על יתר הקבצים ונודע לך על כישלונך כבר בשלבים המוקדמים של מבחני הכתר הסודיים שעוברים ילדי מֵגילַנדוֹ במשך עשר שנות התבגרותם. טוב שהאמת נגלית לך, כי עכשיו תביני את מה שכבוד המלכה תִיאָה ואני מנסים לומר לך בחודשים האחרונים: אינך ראויה להיות בת זוגו של אַרקוֹ! עלייך להניח לו. עלייך להניח לחיפושים אחר זוֹרִיוֹן. הרי כעת ברור לך שהוא נטש את מֵגילַנדוֹ מרצונו. עלייך להניח לנו לנהל את מֵגילַנדוֹ בדרכנו ומוטב שלא תשובי לכאן. מֵגילַנדוֹ מעולם לא היתה ביתך. היית כאן זרה מהרגע שבו זוֹרִיוֹן הביא אותך הנה. הגיעה השעה לומר לך בגלוי שאם בכל זאת תשובי לכאן — עוד תשלמי על כך בחייך.
נ״ב. אם את תוהה כיצד הצלחתי להשתיל מתוך הכלא שלי את הקובץ הזה בין הקבצים שסָגוֹ מעלה ברגעים אלו למחשב בחדרו ומשם להחסן הנייד, שהוא כנראה ייתן לכם לפני צאתכם הלילה בצוללת — אז התודה מגיעה ללבה הרחום של כבוד המלכה תִיאָה, שהואילה בטובה לאפשר לי להכניס את המחשב האישי שלי לסוויטת הכלא שלי במגדל הארמון.
דוֹנֵצוֹ, המשנה למלך אֵיית'וֹר
בתנועה פראית אני מוחקת את הקובץ וטורקת את מכסה המחשב הנייד, בועטת ברגל השולחן, קמה בתנופה ומפילה את הכיסא. אני שומעת מלמולים מחדר השינה וגם אַרקוֹ זע על הספה ומתמתח. אני פוסעת במעגלים בין פינת האוכל למטבח ותוהה מי עומד מאחורי המכתב ומאיים על חיי. המלכה תִיאָה? פּוֹרִיחַנָה שלועגת לי? ואולי באמת דוֹנֵצוֹ מושך בחוטים מתוך כלאו?
כמו מכת ברק, תובנה חדשה מפלחת את מוחי. אולי מישהו העלים בכוונה את מבחני הכתר שלי. אני קופאת על מקומי ומביטה באַרקוֹ, שמתיישב על המיטה ומשפשף את עיניו. מישהו שם לא רוצה שאחזור למֵגילַנדוֹ וכעת מאיים על חיי. ואולי זה אותו יצור שחטף את זוֹרִיוֹן ואת חברתי גָאוֹרי. אולי הוא גם קשור לניסיון ההתנקשות במלך איית'ור. אם כל הדברים קשורים זה בזה, נראה שמישהו שומר סודות ומנסה לתעתע בכולנו בממלכת התעתועים.
