יום שני, 7 בינואר 2013

 

פליקס מצחצח שיניים. אחר־כך הוא מצחצח שוב שיניים, הפעם את התותבות, ומכניס אותן לפה. למרות שכבת הדבק הוורוד הן לא יושבות טוב; אולי הפה שלו מתכווץ. הוא מחייך: אשליית חיוך. זיוף, בדיה, אבל מי יידע?

פעם הוא היה מטלפן לרופא השיניים וקובע תור, ואז המתינו לו הכיסא המפנק המרופד בחומר דמוי עור, הפנים הדאוגים המדיפים ריח מנתול של מי־פה, הידיים המיומנות האוחזות במכשירים מבהיקים. "אה כן, אני רואה מה הבעיה פה. אל דאגה, נסדר לך את זה." כמו להכניס את המכונית למוסך לטיפול. אולי אפילו היה מתפנק במוזיקה באוזניות ועילפון תרופתי קל.

אבל כיום הוא לא יכול להרשות לעצמו תיקונים מקצועיים כאלה. טיפול השיניים שלו דל תקציב והוא נתון לחסדיהן של שיניו הלא־מהימנות. רק זה חסר לו בהופעת הפרידה הצפויה שלו: קריסת תותבות. "ת'עת'ועינו ת'מו, ואלה ת'חקנינו..." אם זה יקרה השפלתו תהיה שלמה; למחשבה על כך הוא מסמיק עד העצם. אם המילים לא מושלמות, אם גובה הקול לא מדויק, אם ההגייה לא מוקפדת, הקסם מופר. אנשים מתחילים להתנועע במושביהם, משתעלים, ויוצאים בהפסקה. זה כמו מוות.

"מי־מא־מוה־מוו," הוא אומר למראה המרובבת במשחת שיניים שמעל כיור המטבח. הוא מצופף גבות, זוקר סנטר. אחר־כך מחייך חיוך רחב: גיחוך של שימפנזה ניצודה, עשוי בחלקים שווים מזעם, בהלה, דכדוך.

איך נפל. איך התרוקן. איך התגמד. מקושש לו בקושי את הקיום הדל הזה, גר בצריף רעוע, אלמוני בביצה נידחת; כל זאת כשטוֹנִי, החרא הקטן, החתרן היומרני, מתרועע עם שועי עולם ומגרגר שמפניה וזולל קוויאר ולשונות־סנונית וחזרזירי־חלב והולך לפתיחות ומתענג על תשבחות מקורביו החנפנים, מלחכי הפנכה שלו...

אלה שהיו מלחכי הפנכה של פליקס.

זה חורה. מר כלענה. מעורר טינה, אש נקמה. אילו רק...

מספיק. "ישר כתפיים," הוא פוקד על בבואתו האפורה. "תבלע את זה." בלי להסתכל הוא יודע שהוא מגדל כרס. אולי כדאי להשיג מחוך.

עזוב! תכניס את הבטן! יש לך עבודה, צריך לרקום מזימות, לקשור קשרים, להתל בנבלים! "תולעת בלי תועלת." "שׂרה שרה שיר שמח." "נחש נשך נחש." "סוף־חוף־תוף."

יפה. בלי לפספס אף עיצור.

עדיין יש לו את זה. הוא יצליח, על אף כל המכשולים. קודם כל הוא יסובב אותם סביב האצבע הקטנה, לא שמתחשק לו במיוחד לגעת בהם באצבע כלשהי. יעורר בהם השתאות, כמו שהוא אומר לשחקנים שלו. "בואו נעשה קסם!"

ונדחוף לנחש המעוּות הבנזונה הזה טוני את הקסם ישר לגרון.