1
היער
ליה רצה במהירות אל תוך היער. היא התרחקה מהשולחן שלידו ישבה, עקפה את מתקני המשחקים ולא הסתכלה לאחור. היא כעסה עליהם. לבסוף נעצרה ליד אחד העצים והחלה לנשוף ולשאוף. לאחר כמה שניות התיישבה על הדשא וניסתה להירגע. שערה הארוך והחלק נדבק לצווארה. השמש סנוורה אותה. ליה עצמה את עיניה, יישרה את חולצתה הפרחונית בידיה שהריחו מגלידה. הכול בגלל הגלידה. לא. בגלל ההורים שלה. ואריאל. הדשא גירד לה ברגליים, היא נעשתה צמאה. “חם לי,“ מלמלה ונשענה על העץ. שההורים שלה יחפשו אותה, שידאגו, לא אכפת לה.
שעתיים קודם לכן ליה החזיקה שַלַט־רחק בידה, אריאל אחיה התאום עמד גם הוא עם שַלָט בסלון. הוא החזיק בידיו את השלט של המזגן, היא את השלט של הטלוויזיה. “אתה מקפיא את הבית,“ היא התעצבנה וניסתה לקחת ממנו את השלט. הוא רץ לטלוויזיה והחל מעביר תחנות. “תראי את התוכניות הטיפשיות שלך בטלוויזיה שבחדר,“ אמר לה. ליה נעמדה מול המסך. “אמא,“ קרא אריאל, “ליה שוב פעם...“
הם שמעו כיסא נגרר מחדר העבודה של אמם. אריאל וליה זרקו את השלטים על הספה ורצו לחדרם. אמא שלהם סופרת, והיא כותבת עכשיו ספר. ליה ידעה שזה קשור לנושא היסטורי על אנשים חשובים שהיא שכחה מי הם. הדבר היחיד שהיא זכרה היה שאמא שלה ביקשה שהם יהיו בשקט.
“גם אתם שמעתם רעש?“ אמם נעמדה בפתח החדר, ידיה שלובות ומבטה, שיש בו ירוק עם נגיעות של חום, הביט משועשע בילדיה שהחזיקו כריות בידיהם. הירוק של ליה והחום של אריאל בערו. “היא מתנהגת כמו ילדה בת חמש ולא בת תשע,“ אמר אריאל וקיבל כרית בפנים. הוא, בתמורה, לִכסן את עיניו לעבר הפוף הסגול. “אני סוגרת את הדלת,“ אמם שלחה את ידה לידית. לפני שדלת החדר נסגרה, דלת הבית נפתחה. ליה רצה ראשונה לאביה.
היא אהבה לחבק אותו. להריח את ריח האבא שלו, שילוב של האפרטשייב החריף מדי עם מרכך הכביסה המתקתק בריח פרחים. אריאל חיכה שיספר להם עוד סיפור עם חידה או משימה. הוא העדיף שהם יהיו רק שניהם, בלי ליה שעונה תשובות משעממות ומפריעה לביחד שלהם.
“הם נתנו לך לעבוד?“ הוא התקרב לאמם ונישק אותה על מצחה והיא נאנחה. “אולי ניקח את הילדים לאכול גלידה?“ הוא שאל וליה ואריאל קפצו בהתרגשות. “אני לא יודעת אם מגיע להם, אבל אני רוצה,“ קרצה אמם לעברו ולקחה את מפתחות הרכב. תוך כמה דקות הם היו בדרך לגלידרייה במרכז המסחרי. משם הם נסעו ליער האלונים, יער שליה ואריאל שיחקו בו מחבואים עם חבריהם. ליה הייתה טובה בלהיעלם וברוב הפעמים נמצאה אחרונה.
המשפחה התיישבה על ספסל וכולם ליקקו בהנאה כדורים שצבעו את היום החם בוורוד, כתום, ירוק ולבן. “אתם רוצים לשמוע סיפור חדש?“ שאל אביהם, וליה ואריאל הנהנו בהתלהבות. ליה קינאה קצת בסטודנטים שלו שאותם הוא מלמד באוניברסיטה. הם בטח שומעים סיפורים של גדולים. “כשעולים גבוה גבוה בשמיים,“ הוא התחיל לדבר, “עד לרקיע השביעי, ואז פונים ימינה, מתחבאת לה ממלכת יוריקה!, הידועה גם בכינוי החיבה שנתנו לה תושבי המקום, ממלכת ‘יש לי רעיון!‘“
“למה היא נקראת כך?“ שאל אריאל.
“מפני שבכל פעם שיש לתושב המקום רעיון חדש, הוא צועק: ‘יוריקה! יש לי רעיון!‘“ הוא הסביר, “ובדיוק באותו הרגע מגיעה לעולם המצאה חדשה ומסעירה. למעשה, רוב הצעצועים שלכם ואפילו הגביע של הגלידה הם רעיונות שהומצאו בממלכת יוריקה! הוא הצביע אל עבר גביעי הגלידה שהם החזיקו.
“‘יוריקה‘ היא מילה ביוונית שפירושה ‘מצאתי‘,“ הסבירה אמם, שאהבה עובדות היסטוריות. “ארכימדס היווני גילה תגלית חשובה בעודו טובל באמבטיה. הוא כל כך התלהב שזינק מהאמבטיה ורץ עירום ורטוב, צועק, 'יוריקה! יוריקה!' לכל עבר." אריאל קם מהספסל ונופף בידיו, “אני גיליתי משהו חשוב אבל שכחתי לשים עלי המצאה חשובה לא פחות, מגבת.“ ליה והוריהם צחקו ואביהם ניער מחולצתו פירורים של ואפל.
“ברחוב הראשי של יוריקה! שכנו להן שתי חנויות זו לצד זו,“ האבא המשיך בסיפורו. “חנות אחת מכרה גלידה בכוס והשנייה ואפל בלגי. הילדים בממלכה אכלו כל כך הרבה גלידה עד שיום אחד אזלו כל כוסות הפלסטיק ומול חנות הגלידה השתרך תור ענקי.“ ליה ואריאל אמרו שזה יהיה אסון נוראי אם הגלידרייה כאן תיסגר, ושניהם שמו יד על לבם והטיחו את ראשם לאחור.
אביהם חייך והבטיח שהם יישארו בחיים וחזר לסיפורו. “אלעדי שוקולדי, המוכר בחנות הגלידה, הציע לחגית הבלגית שהיא תגלגל את הוואפל שלה לצורה של גביע והוא יוכל להכניס לתוכו את הגלידה. הוא ימכור הרבה גלידה והיא הרבה ואפלים. וכך הגיח לעולם הגביע של הגלידה,“ סיים אביהם, “מחיבור של דבר אחד ועוד דבר אחר.“
“רוצים לשמוע חידה שקשורה לסיפור?“ שאלה אמם, והם הנהנו בפנים צבועות בלבן ונקודות שוקולד.
היא קירבה אליהם את פניה וליה יישרה את גבה, מתכוננת לנצח את אריאל. “כמה זה אחת ועוד אחת?“
“שתיים!“ צעקה ליה.
“נכון מאוד,“ אמר אביה וליטף את שערה החום שהשמש השאירה בו סימנים של דבש.
“11,“ ענה אריאל ואכל את שאריות הוואפל של הגלידה. תשובה טיפשית, חשבה ליה בלבה והתאפקה שלא לחייך.
“נכון מאוד,“ אמרה אמם ורכנה לנשק את ראשו המתולתל של אריאל.
“מה?“ שאלה ליה בתדהמה, “איך זה יכול להיות ששנינו צודקים?“
אריאל הרים את שתי ידיו וסימן אצבע אחת בכל יד. הוא קירב אותן זו לצד זו כך שיצרו את המספר 11.
“לפעמים יש יותר מתשובה אחת נכונה לכל שאלה,“ השיב אביהם.
“אבל...“
“ייתכנו מספר תשובות נכונות כל עוד הן מנומקות,“ הוסיפה אמם. אריאל חייך לעבר ליה והיא התרגזה. “אתם חושבים שאריאל חכם ממני, בגלל שהוא נולד חמש דקות לפנַי.“
“את יודעת מה אפשר להספיק בחמש דקות?“ אריאל ליקק את אצבעותיו.
“לצרוח,“ ענתה ליה וקמה מהספסל, “נמאס לי מכולכם.“ עיניה רשפו והיא הלכה במהירות. ההליכה התחלפה בריצה. היא שמעה את הוריה קוראים בשמה אך ככל שנכנסה עמוק יותר לתוך היער הקולות נשמעו פחות ופחות, עד שנעלמו לחלוטין.
ליה רצתה לחזור הביתה ולא זכרה את הדרך. דמעות עלו בעיניה, היה נדמה לה שהיא שומעת את הקולות של הוריה. משהו זז בין העצים, היא נבהלה והחלה פותחת את פיה לקרוא לעזרה. מיטה עשויה מצמר גפן התגלתה מולה. ליה התקרבה אליה וליטפה אותה. המיטה הייתה רכה וגדולה. ליה נשכבה עליה, נמעכת אל תוך הספוגיוּת הנעימה. היא לא הפסיקה לצחקק ולהתהפך מצד לצד. היא תכננה לעצום את עיניה לכמה רגעים, ונרדמה.
