קראתם את ממלכת יוריקה - מסע אל הדמיון? אם כן, דלגו לעמוד 14.
מי שעולה גבוה-גבוה בשמים, עד לרקיע השביעי, ופונה ימינה, יגלה את ממלכת יוריקה. המקום שממנו מגיעים כל הדברים שהילדים הכי אוהבים: רוב הצעצועים בעולם ואפילו הגביע של הגלידה, כולם הומצאו בממלכת יוריקה.
אולי תופתעו לגלות שכל תושבי הממלכה הם ילדים, שמגיעים ליוריקה בחלומות. ואולי תופתעו עוד יותר לגלות, שהממלכה מוסתרת מאחורי השמש.
מלכת השעמום רוצה עולם אפור ומשעמם. יותר מכול, היא שונאת קולות של ילדים משחקים ונהנים. היא כישפה את כל ילדי יוריקה והפכה אותם לפינגווינים שנראים אותו הדבר, חושבים אותו הדבר ומסוגלים לומר רק ארבע מילים: כן, לא, שחור, לבן.
המלכה גנבה לילדים את כל הרעיונות מהראש וכלאה אותם בתיבה שבארמון הפיהוקים, בצד של האי שבו אף פעם לא זורחת השמש.
רק ילד אחד ושמו איתי, לא שכח איך מדברים. למזלו, כשהמלכה הטילה את הכישוף, הוא בדיוק שתה מיץ תפוזים והפך לפינגווין כתום בשם פינגי. פינגי שולח לכדור הארץ ענן בתחפושת של מיטה, כדי שליה תירדם עליו ביער ותגיע לממלכה.
התאומים ליה ואריאל הם התקווה האחרונה להצלת הממלכה. אליהם מצטרפים שני חברים טובים, מיכל ועידו, ויחד עם פינגי הם יוצאים למסע לשחרור הרעיונות האבודים של כל הילדים.
בדרך הם פותרים חידות ופוגשים חברים שעוזרים להם לחשוב אחרת.
כאשר החבורה מגיעה לארמון, ליה נבחרת להתמודד לבדה מול המלכה בקרב של דמיון. היא מנצחת את המלכה שבורחת בזעם.
המלכה מבטיחה לליה שהיא עוד תחזור לנקום ב“עונה השנייה“.
1
חג עצוב
משק כנפיים הרעיד את האוויר וצל ענק כיסה אט-אט את חצר בית הספר להמצאות. הילדים ששיחקו הרימו ראשיהם לשמים. מישהו צעק שהוא רואה דרקון, והפנה אצבע אל עבר כתם שחור שהתקרב במהירות עצומה מהאופק. העצם השחור הלך וגדל ועכשיו כבר היה אפשר לזהות דמות מוכרת רכובה עליו.
“איך זה יכול להיות?“ קראה אחת הילדות ותפסה בחולצה של חברתה.
מלכת השעמום החזיקה בידיה תיבת עץ ענקית. הדרקון נחת ליד שער הכניסה לממלכה והמלכה זינקה ממנו והניחה את התיבה. מכאן שניהם המשיכו במעופם לעבר הארמון.
הילדים צרחו בבהלה, נתקלו זה בזה, שלושה מהם נפלו על הרצפה. כולם ניסו להגיע במהירות אל דוכן המיץ ברחוב הראשי של יוריקה.
תור ארוך התפתל אל מול החנות. כל ילד וילדה לגמו מהר ככל שיכלו שני ליטרים של מיץ תפוזים. ליטר אחד כדי להגן על עצמם מפני הכישוף שעתיד להגיע וליטר נוסף רק כדי להרגיש בטוחים. כשסיימו לשתות, התכנסו הילדים, החיות והצעצועים בכיכר המרכזית מתחת לשעון הגדול.
הם הביטו זה בזה וסביבם, מחכים לסימן כלשהו. חוששים שאולי גופם ישנה את צבעו לשחור ולבן, או שמא יתכסה בעיגולים ואולי השינוי יהיה נורא עוד יותר.
אבל אף אחד מהם לא הפך לפינגווין.
הם חדו זה לזה חידות וכשהצליחו לפתור אותן, נשמו לרווחה. הרעיונות שלהם עדיין מתעופפים בראשם ולא נגנבו. מישהו אמר שאפשר להירגע, אבל אחרי רגע אחד, הרגליים של כולם רעדו.
מאות דובים זומבים שעיניהם עצומות וידיהם מושטות קדימה שטפו את הממלכה כמו גל צונאמי. מאחורי שורות הדובים, כשהם מתנשאים לגובה של כעשרה מטרים, צעדו ענקים שהרעידו את האדמה בכל פעם שהניחו את כובד משקלם עליה. הם חבשו קסדות כסופות לראשם ושריון כיסה את פלג גופם העליון. בהלה עצומה שוב אחזה בילדים הם התפזרו וברחו לכל עבר. להפתעתם, הדובים לא ניסו לתפוס אותם. הם חלפו לידם כאילו היו אוויר, היישר לחיות ולצעצועים המדברים, ולקחו אותם בשבי כשהם ממררים בבכי.
ואז נעשה שקט.
אף אחד לא העז להגיד בקול רם את מה שכולם חשבו עליו ובעיקר חששו ממנו. המלכה חזרה. ונראה שהיא מסוכנת יותר מאי פעם.
ליה התעוררה, שטפה פנים והלכה למטבח. אבא ישב ליד שולחן האוכל כשהוא קורא עיתון ופניו מכווצות בדאגה.
“אבא, מה קרה?“
“תעלומה. תעלומה מסתורית,“ מלמל אבא ויישר את משקפי הקריאה על אפו. “בעוד חמישה ימים נחגוג את חג החנוכה, אבל כל חנויות הצעצועים ריקות לגמרי. השנה אי אפשר לקנות מתנות לילדים.“
“מה פתאום, זה לא יכול להיות!“ רקעה ליה. כל כך הרבה זמן חיכתה לקבל את המשחק שביקשה לחג.
“אין לכך שום הסבר,“ הגיש לה אבא את העיתון, “הנה, תקראי בעצמך.“
ליה הביטה בכותרת וקראה בקול רם: “חג חנוכה עצוב.“ אריאל הצטרף לשולחן ומזג חלב לקערת הקורנפלקס שלו.
“התעלומה מתרחשת לא רק בישראל,“ המשיכה ליה לקרוא, “גם באמריקה ובאירופה חנויות הצעצועים ריקות לקראת חג המולד. השנה חג החנוכה וחג המולד נחגגים בדיוק באותו היום. מיליוני ילדים יהיו מאוכזבים והוריהם יתמודדו עם בכי, צעקות וטריקת דלתות.“
ליה נענעה בראשה כלא-מאמינה. “מקור מוסמך מוסר שככל הנראה, סנטה קלאוס לא יגיע השנה לבקר בבתים כי אין לו מתנות לחלק לילדים.“
“שטויות,“ אמר אריאל והוסיף עוד קורנפלקס לקערה, “סתם מלחיצים את הילדים ואת ההורים. יש עוד חלב?“ הוא פתח את המקרר ודחף את ראשו פנימה.
“מאות ילדים מתעוררים באמצע הלילה,“ קראה ליה כתבה אחרת בתחתית העמוד. “הילדים מספרים שהם לא זוכרים דבר למעט פרט אחד, שעון מעורר העיר אותם. אבל כשבדקו, השעונים בכלל לא צלצלו ועדיין היו מכוונים להשכמת בוקר.“
“מה?“ אריאל הרים את ראשו וקיבל מכה מהמדף. “אחח... איפה זה כתוב?“ הוא שפשף את ראשו וליה העבירה לו את העיתון.
“גם אתם מתעוררים בלילה?“ שאלה אמא שהצטרפה לשולחן.
“לא. אני ישן כמו דוב,“ גיחך אריאל.
“דוב זומבי,“ קרצה לו ליה.
“אתם זוכרים שמחר אמא ואני טסים לטיול של חמישה ימים בקוטב הצפוני וסבתא וסבא ישמרו עליכם?“
“זוכרים.“
“וחשוב מאוד,“ הוסיפה אמא, “לעבור שוב על הכללים.“
“אנחנו צריכים להתנהג יפה,“ קפץ אריאל, “לא לריב...“
“לא לאכול רק ממתקים,“ הוסיפה ליה, “ללכת לבית הספר, ו... להיות כל הזמן בטלפון, והרבה זמן בטלוויזיה ובמחשב,“ היא שמה לב שהוריה כבר לא מקשיבים.
“מה קרה עכשיו?“ היא הביטה באמא ואבא, שהצביעו על העיתון והחליפו מבטים ביניהם.
“האורורה בוראליס נעלם,“ הסבירה אמא ונאנחה וליה תהתה למה ההורים שלה לא יכולים להתעסק גם בנושאים רגילים.
“מה זה?“ שאל אריאל וניסה להגות את השם - “א-ר-ר-ו-רהה, ב-ו-ר.“
אבא הראה להם ידיעה קטנה בעמוד השלישי: “אלפי תיירים שנסעו עד לקוטב כדי לראות את הזוהר הצפוני, האורורה בוראליס, גילו להפתעתם שכבר שבוע השמים נותרו ריקים.“
“לא הבנתי.“ אמרה ליה.
“בקוטב הצפוני מתרחש מחזה מרהיב,“ הסבירה אמא, “בלילות קפואים ונקיים מעננים, ללא אזהרה מוקדמת, השמים נדלקים במופע של אורות ירוקים מרקדים. כמו מופע זיקוקים של הטבע. שנים שלא היה הסבר מדעי לתופעה עד שלבסוף מדענים גילו שאלו חלקיקים טעונים בחשמל שמגיעים מכיוון השמש.“
“לטוס עד לקוטב הצפוני ולא לחזות במראה הנדיר יהיה פספוס גדול,“ הוסיף אבא.
בדרך לבית הספר שאלה ליה את אריאל אם לדעתו הכתבה על חנויות הצעצועים הריקות קשורה לממלכת יוריקה, ואריאל השיב שהיא סתם דואגת.
“בטח יש שביתה במפעלים בסין. וחוץ מזה, הברחנו את המלכה.“
“כן, אני יודעת, אבל...“ ליה הביטה באריאל.
“ובפעם האחרונה שביקרנו בממלכה הכול היה בסדר, נ-כ-ו-ן?“ הגביר אריאל את הקצב וליה רצה אחריו.
“בחיים לא תגיע לפניי,“ היא קראה לעברו ותוך כדי ריצה, המחשבות על יוריקה התפזרו לכל עבר.
חצי שנה חלפה מאז שליה, אריאל, עידו ומיכל הכניעו את מלכת השעמום בממלכת יוריקה והצילו את הילדים ואת הרעיונות הגנובים. בשבועות הראשונים של החופש הגדול, הרביעייה הסודית חזרה מדי לילה ליוריקה. שם נפגשו עם כל החברים הטובים, התמנון, הבובה וגלילאו העטלף שלימד אותם לעשות סלטות של מתעמל אולימפי על ענף בעץ.
אריאל ועידו בילו את כל זמנם במשחקים עם מסי, בפלייסטיישן 10. פעם אחת הייתה הפסקת חשמל והם נתקעו שעה ארוכה בתוך הטלוויזיה. ליה ומיכל גידלו במסירות את דוב הפנדה הגמדי וגם סוסת חד-קרן מהממת שהצטרפה אליהן.
אבל יותר מכול אהבה ליה את הזמן שבילתה עם איתי, שפעם היה פינגי. יחד הם שרטטו רעיונות לצעצועים עתידניים בבית הספר להמצאות וצללו עם בעלי חיים מופלאים בעולם העל-ימי. כל הזמן, הקניטה מיכל את ליה ולא הפסיקה לשאול מתי איתי כבר יציע לה חברות. ליה הסמיקה והתעקשה שהיא בכלל לא רוצה חבר. אבל בתוך-תוכה היא חיפשה רמזים לכך שאיתי חושב שהיא מיוחדת ולא סתם ילדה שכיף לשחק איתה.
בחופשת הקיץ, השעון ברחוב הראשי של יוריקה צלצל שעתיים יותר מאוחר, כי לא היה צורך לקום מוקדם לבית הספר. קוראים לזה ‘שעון חופש‘. כך יכלה החבורה לבלות עוד זמן בממלכה. משהסתיים החופש הגדול ושנת הלימודים החלה, חזרו ליה ואריאל להיות עסוקים במבחנים, בחוגים והצטרפו גם לשבט יהודה בצופים.
הם חזרו ליוריקה פחות ופחות. תחילה הקפידו להגיע פעמיים בשבוע. לאחר מכן רק פעם בשבוע, עד שיוריקה הפכה לזיכרון חלומי. ליה, אריאל, עידו ומיכל, לא ביקרו בממלכה כבר למעלה משלושה חודשים.
ליה שכבה במיטה בחדר החדש והפרטי שלה, שפעם היה משותף לה ולאריאל. קול זמזום מוזר עלה מכיוון מגירת הגרביים. היא הייתה בטוחה ששכחה שם את הטלפון, אך כשבדקה ראתה שהטלפון שלה בטעינה על שולחן הכתיבה.
היא פתחה את המגירה, הזיזה זוגות גרביים ומתחת לערימה מצאה את טבעת הדרקון של המלכה שאיתי נתן לה. הטבעת התרוצצה ממקום למקום כשפני הדרקון החרוטים עליה, זוהרים באור אדום בוהק.
ליה רצה לחדר של אריאל והראתה לו את הטבעת.
“אמרתי לך!“ קראה בהתרגשות, “ידעתי שמשהו רע קורה בממלכה. ממש הרגשתי את זה.“
אריאל לא ענה ורק בהה בטלוויזיה.
“אריאל?“
“יש! גולללל!!!!!“ הוא קפץ מהמיטה ורץ במעגלים.
“אריאל, אתה מקשיב לי?“ נעמדה ליה מולו והניפה את הטבעת.
“כן, כן.“
“אתה זוכר שמלכת השעמום הבטיחה שהיא תחזור? היא אמרה שתמיד יש עוד עונה. אולי העונה השנייה כבר התחילה? ובגלל שלא היינו ביוריקה המון זמן לא שמנו לב?“ אריאל נעצר והתנשף.
הטבעת זזה.
“או או... זה לא טוב,“ הוא מלמל, “אבל למה דווקא ביום שיש משחק מול ריאל?“
“כל החברים ביוריקה צריכים את העזרה שלנו,“ דחקה בו ליה ואריאל שוב הביט בטבעת.
התאומים החליפו מבטים. לא היה צורך במילים. הם החזיקו ידיים, עצמו עיניים ולחשו, “יוריקה יוריקה יוריקה.“
