על הרודנות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
על הרודנות
מכר
מאות
עותקים
על הרודנות
מכר
מאות
עותקים

על הרודנות

4.1 כוכבים (24 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

טימותי סניידר

טימותי דייוויד סניידר (באנגלית: Timothy David Snyder;‏ נולד ב-18 באוגוסט 1969) הוא היסטוריון אמריקאי המתמחה בתולדות מזרח אירופה, מופקד הקתדרה להיסטוריה ע"ש בירד וייט חוּסוֹם באוניברסיטת ייל.

ב-2012 מונה סניידר לפרופסור הקתדרה ע"ש הוסום בייל. כמו כן, הוא עמית קבוע במכון למדעי הרוח בווינה ופרופסור באוניברסיטה החופשית של בריסל (ULB), אוניברסיטת ליידן ובית הספר לכלכלה של לונדון, בנוסף לתקנים אקדמיים אחרים.

תקציר

כבר הדמוקרטיות הקדומות חזו קריסה והשתלטות של רודנים.
 
כפי שמתאר המחבר בספר זה, אנחנו איננו מחוסנים מפני איום זה, ויתר על כן, המבנה הפוליטי של הדמוקרטיות המודרניות מתמודד עם איומים חדשים, לא שונים בהרבה ממה שניצלוה הרודנויות שפשו בעולם במאה העשרים. אנחנו איננו יותר חכמים ויותר מחוסנים מן האירופים שחזו בדמוקרטיה הנכנעת לפאשיזם, לנאציזם או לקומוניזם. 
 
היתרון היחיד שלנו הוא שאנחנו יכולים ללמוד מן הניסיון שלהם.
 
המחבר פורש לפנינו עשרים דרכים להבחין באיומים ולהימנע מהם.

פרק ראשון

פרולוג 
היסטוריה ורודנות
 
ההיסטוריה אינה חוזרת, ובכל זאת היא מלמדת. כשהאבות המייסדים התווכחו על החוקה האמריקנית, הם למדו מן ההיסטוריה שהכירו. מתוך דאגה שהרפובליקה הדמוקרטית שראו בעיני רוחם תקרוס, הם הגו בשקיעתן של דמוקרטיות ורפובליקות עתיקות, שהתדרדרו והיו לאוליגרכיות ולאימפריות. כפי שידעו, אריסטו התרה שאי־שוויון מוליד חוסר יציבות, ואילו אפלטון האמין שדמגוגים מנצלים את חופש הדיבור כדי לעלות לשלטון כרודנים. כאשר הקימו רפובליקה דמוקרטית שביסודה החוק ומיסדו מערכת של בקרות ואיזונים, ביקשו האבות המייסדים למנוע את הרוע שהם, כמו הפילוסופים הקדומים, כינו רודנות. הם התכוונו לתפיסת השלטון בכוח בידי יחיד או קבוצה, או למצב שבו השליטים עוקפים את החוק לתועלתם האישית. חלק גדול מן הדיון הפוליטי בארצות הברית בשנים שחלפו מאז נוגע לבעיית הרודנות בתוך החברה האמריקנית: דיכוי עבדים ונשים, לדוגמא.
פנייה להיסטוריה כשיש חשש סכנה לסדר הפוליטי שלנו היא מסורת מערבית מרכזית. אם אנחנו חוששים היום שלניסוי האמריקני נשקפת סכנת רודנות, אנחנו יכולים לעשות מה שעשו האבות המייסדים ולעיין בתולדותיהן של דמוקרטיות ורפובליקות אחרות. למרבה השמחה, עומדות לרשותנו דוגמאות עדכניות ורלוונטיות יותר מאשר יוון העתיקה ורומא העתיקה. למרבה הצער, גם תולדותיהן של דמוקרטיות מודרניות רצופות שקיעות ותבוסות. מאז הכריזו המושבות האמריקניות על עצמאותן מן הממלכה הבריטית, שנחשבה ל"רודנית" בעיני המייסדים, ההיסטוריה האירופית ידעה שלושה פרקים עיקריים של דמוקרטיה. אחרי מלחמת העולם הראשונה ב-1918, אחרי מלחמת העולם השנייה ב-1945, ואחרי קריסת הקומוניזם ב-1989. רבות מן הדמוקרטיות שקמו בצמתים אלה נכשלו, בנסיבות שבמובנים חשובים מסוימים דומות לשלנו (באמריקה).
ההיסטוריה יכולה לגשר, והיא מסוגלת להתריע. בסוף המאה התשע־עשרה, כמו בסוף המאה העשרים, התרחבות הסחר הבינלאומי יצרה ציפיות לקִדמה. בראשית המאה העשרים, כמו בראשית המאה העשרים ואחת, אתגרו את התקוות האלה חזונות חדשים בדבר פוליטיקת המונים, שבה מנהיג או מפלגה טענו שהם מייצגים ישירות את רצון העם. בשנות העשרים והשלושים קרסו דמוקרטיות אירופיות והיו למדינות־סמכות תחת שלטון ימני ופשיסטי. ברית המועצות הקומוניסטית, שנוסדה ב-1922, הרחיבה בשנות הארבעים את תחומי המודל שלה לתוך אירופה. ההיסטוריה של אירופה במאה העשרים מלמדת אותנו שחברות יכולות להישבר, דמוקרטיות יכולות ליפול, מוסר עלול לקרוס, ואנשים רגילים עלולים למצוא עצמם ניצבים לפני בּוֹרוֹת מוות עם רובים בידיהם. יועיל לנו מאוד היום להבין מדוע.
הן הפשיזם והן הקומוניזם היו תגובות לגלובליזציה: לאי־השוויון הממשי שהיא יצרה וגם למה שנתפס כאי־שוויון בחסותה, ולאי־היכולת הניכרת של הדמוקרטיות להתמודד עמם. הפשיסטים שללו את התבונה בשמו של הרצון, והתכחשו לאמת אובייקטיבית למען מיתוסים מפוארים שהפיצו מנהיגים בטענה שהם מבטאים את קולו של העם. הם טפלו על הגלובליזציה, כאילו האתגרים המורכבים שלה אינם אלא תוצאה של קנוניה כנגד האומה. הפשיסטים שלטו עשור או שניים, והותירו מאחוריהם מורשת אינטלקטואלית שרירה וקיימת שנעשית רלוונטית יותר מיום ליום. הקומוניסטים שלטו זמן רב יותר, כמעט שבעה עשורים בברית המועצות ויותר מארבעה עשורים במדינות רבות במזרח אירופה. הם הציעו שלטון בידי צמרת מפלגתית ממושמעת המחזיקה במונופול על התבונה, שאמורה להנחות את החברה אל עבר עתיד ודאי בהתאם לחוקים היסטוריים קבועים כביכול.
אנחנו (האמריקנים) עלולים להתפתות להאמין כי המורשת הדמוקרטית שלנו מעניקה לנו הגנה אוטומטית מפני איומים כאלה. זוהי תגובה מוטעית. המסורת שלנו תובעת מאִתנו לבחון את ההיסטוריה כדי להבין את המקורות העמוקים של הרודנות ולחשוב כיצד ראוי להגיב לה. איננו חכמים יותר מאותם אירופים שראו איך הדמוקרטיה נכנעת לפשיזם, לנאציזם או לקומוניזם במאה העשרים. היתרון היחיד שלנו הוא שאנחנו יכולים ללמוד מן הניסיון שלהם. עכשיו זה זמן טוב לעשות זאת.
הספר הזה מציג עשרים לקחים מן המאה העשרים, מותאמים לנסיבות של היום.

טימותי סניידר

טימותי דייוויד סניידר (באנגלית: Timothy David Snyder;‏ נולד ב-18 באוגוסט 1969) הוא היסטוריון אמריקאי המתמחה בתולדות מזרח אירופה, מופקד הקתדרה להיסטוריה ע"ש בירד וייט חוּסוֹם באוניברסיטת ייל.

ב-2012 מונה סניידר לפרופסור הקתדרה ע"ש הוסום בייל. כמו כן, הוא עמית קבוע במכון למדעי הרוח בווינה ופרופסור באוניברסיטה החופשית של בריסל (ULB), אוניברסיטת ליידן ובית הספר לכלכלה של לונדון, בנוסף לתקנים אקדמיים אחרים.

סקירות וביקורות

אזעקת אמת למרות ואולי בזכות ישירותו ופשטותו, 'על הרודנות' של טימותי סניידר הוא המדריך החשוב של התקופה

עצם אזכורה של המילה "חשוב" מעורר צמרמורת של סלידה. החשוב, הבהול, הנכון - שייך "להם", לפשיסטים ובני בריתם. הדיקטטורה היא הרי במהותה הכתבה (‭,(to dictate‬ וכל התנגדות לה צריכה, מהותית, לנבוע ממחשבה חופשית. אחרי שאמרנו את זה, ובהנחה שאתם עדיין מאמינים שהמין האנושי יוכל להיחלץ ממשבר האקלים, כלומר שיש בכלל עתיד - 'על הרודנות' הוא הספר, או שמא מדריך הכיס החשוב של התקופה.

מנגנון הספר, שכותרת המשנה שלו היא 'עשרים לקחים מהמאה העשרים', הוא פשוט: ‭ 20‬פרקים קצרים שבהם מביא טימותי סניידר - היסטוריון אמריקאי שמתמחה בפוליטיקה של מרכז ומזרח אירופה והשואה בפרט - דוגמאות ממשטרים חשוכים, ומראה כיצד הם עלולים לחזור אלינו ולעיתים כבר חזרו, ככה בלי ששמנו לב. גם מתמודד מנוסה עם המציאות יפליט איזה א־הה אחת לכמה עמודים, ולו בשל הבהירות שבה מנסח סניידר את האמת שאנחנו חשים: "כשרודנים מדברים על קיצונים, הם בסך הכל מתכוונים לאנשים שאינם בזרם המרכזי - כשהרודן עצמו הוא שמגדיר את הזרם המרכזי ברגע המסוים הזה", או "המילה העם התייחסה תמיד לאנשים מסוימים ולא לאחרים". מצלצל מוכר.

כמו להכעיס, עקבו החדשות החמוצות בשבועות האחרונים אחרי כל אחד מסימני האזהרה בספר: סניידר מתריע מפני ביטול המוסדות ונתניהו מנסה לשלול את סמכויות בית המשפט; סניידר מזהיר מפני אופני הפצת המסרים באינטרנט והנה מוקם בישראל ארגון תעמולה שיבצע "פעילויות תודעת המונים" ואינו כפוף לחוק חופש המידע; סניידר מזהיר מפני טרמינולוגיה של חירום תמידי והנה יריב לוין, בהתייחסו לבג"ץ, אומר ש"מצער שדווקא בעיתוי כזה שוב בוחר בית המשפט במפריד על פני המאחד" (בישראל תמיד יש עיתוי כלשהו שבעטיו משהו); סניידר מספר על ביטול הליך הבחירות של מושלי המחוזות על ידי פוטין והנה ארדואן מבטל את תוצאות הבחירות באיסטנבול כי הן לא מוצאות חן בעיניו.

חלק גדול מטיוב הקרקע והכשרתה לבואו של הרודן נזקף לחובתנו, כשוחרי סיפורים מפולפלים, קונספירציות או סתם זוטות, והעדפתם על פני הסיפורים הגדולים, העובדות והפרשנויות המלומדות. סניידר טוען שההיגיון של תוכניות ריאליטי, הדוחקות את סף הדרמה כלפי מעלה מדי פרק, השתלט על קו המחשבה שלנו, או למעשה השליט את התשוקה על המחשבה. התוצאה היא שאין כל דרך להגיע לנזק תדמיתי של ממש. תאבוננו הבלתי נדלה לאקשן וצחוקים גורם לנו לרצות לקבל עוד ציוץ "בלתי נתפס" ועוד סרטון ש"אי־אפשר להאמין".

מעניינים במיוחד הפרקים העוסקים בשפה ובגוף. סניידר מזהיר מפני חזרה על קלישאות המוחדרות לשיח על ידי פוליטיקאים, שגם מתנגדיהם עושים בהן שימוש. הוא קורא להרחיק את המסכים ולקרב את הספרים ובכך להרחיב את היריעה, את הידיעה ואת מעגל הרעיונות. "הכוח רוצה שהגוף שלכם ירבוץ בכיסא... צאו החוצה", הוא מפציר, כמעין מיכל צפיר של הרזיסטנס. במובן הזה, סניידר עומד באומץ לא רק מול הכוחות האנטי־דמוקרטיים הפועלים בעולם, אלא בראש ובראשונה מול המחנה שלו, שכלוא בדוגמות על היעדר אלטרנטיבה. שנייה לפני שהמים מגיעים לנו לאף, סניידר תופס אותנו בצווארון ואומר: שחו קיבינימט!

הפרק האחרון עונה על שאלה מטרידה, שאלת הפטריוטיות. סניידר פותח באינספור דוגמאות שמזכירות שהרודן - במקרה זה טראמפ - הוא־הוא זה שאינו פטריוט: חומק מתשלום מסים, לועג לגיבורי מלחמה, חובר למנהיגים ששוללים את העקרונות שעליהם מושתתת מדינתו שלו ועוד. סניידר מבקש לנכס חזרה את המושג, תוך שהוא מזכיר לנו את ההבדל בין לאומן לבין פטריוט ומצטט את אורוול, שלפיו לאומן "אמנם חופר בלי סוף על כוח, ניצחון, תבוסה, נקמה", אבל בפועל הוא "אדיש למתרחש בעולם האמיתי".

באפילוג מביא סניידר שתי דרכים שמעוותות את הראייה ההיסטורית ופוגמות בכושר השיפוט וביכולת הפעולה: "הפוליטיקה של הנצח" שבה "עבר המתואר כמיתוס מונע מאיתנו מחשבה על עתידים אפשריים. ההרגל של התבוססות בקורבנות מקהה את הדחף לתיקון עצמי... התכנון לעתיד נראה בלתי אפשרי ואפילו בגדר בגידה. איך אנחנו יכולים בכלל רק לחשוב על רפורמה כשהאויב תמיד בשערינו?" וה"פוליטיקה של הבלתי נמנע", זו הרואה את העתיד - ורוד, ליברלי ושוחר מדע - נע במסלול קבוע מראש שבו כללי המשחק ידועים. ידיעת ההיסטוריה - ממקורות אמינים ומקיפים, לא מהאינסטוש - היא כלי חילוץ אפשרי משתי התפיסות הללו.

רבים ודאי יירתעו מהסגנון הישיר והפשוט של 'על הרודנות' ומכותרות הפרקים המנוסחות כעצות ומגיעות עד אזורי עזרה־עצמית כמו "תרמו למטרות טובות" ואפילו "היו אמיצים ככל שתוכלו". אבל יכול להיות שמה שדרוש לשוחרי הדמוקרטיה בארץ ובעולם ברגע היסטורי זה של טקסטים קצרים והסחות דעת, הוא שיח פשוט, נהיר ומגויס לטובת האמת הבהירה, כמו זה שמוצע בספרון דקיק זה. המתקדמים שבינינו מוזמנים לחזור אל 'בית־ספר לדיקטטורים' של איניאציו סילונה, שיצא ב־‭1938‬ וכונה - כשם שיש לכנות גם את 'על הרודנות' - ספר אזעקה.

שרון קנטור

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

שרון קנטור 7 לילות 17/05/2019 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

אזעקת אמת למרות ואולי בזכות ישירותו ופשטותו, 'על הרודנות' של טימותי סניידר הוא המדריך החשוב של התקופה

עצם אזכורה של המילה "חשוב" מעורר צמרמורת של סלידה. החשוב, הבהול, הנכון - שייך "להם", לפשיסטים ובני בריתם. הדיקטטורה היא הרי במהותה הכתבה (‭,(to dictate‬ וכל התנגדות לה צריכה, מהותית, לנבוע ממחשבה חופשית. אחרי שאמרנו את זה, ובהנחה שאתם עדיין מאמינים שהמין האנושי יוכל להיחלץ ממשבר האקלים, כלומר שיש בכלל עתיד - 'על הרודנות' הוא הספר, או שמא מדריך הכיס החשוב של התקופה.

מנגנון הספר, שכותרת המשנה שלו היא 'עשרים לקחים מהמאה העשרים', הוא פשוט: ‭ 20‬פרקים קצרים שבהם מביא טימותי סניידר - היסטוריון אמריקאי שמתמחה בפוליטיקה של מרכז ומזרח אירופה והשואה בפרט - דוגמאות ממשטרים חשוכים, ומראה כיצד הם עלולים לחזור אלינו ולעיתים כבר חזרו, ככה בלי ששמנו לב. גם מתמודד מנוסה עם המציאות יפליט איזה א־הה אחת לכמה עמודים, ולו בשל הבהירות שבה מנסח סניידר את האמת שאנחנו חשים: "כשרודנים מדברים על קיצונים, הם בסך הכל מתכוונים לאנשים שאינם בזרם המרכזי - כשהרודן עצמו הוא שמגדיר את הזרם המרכזי ברגע המסוים הזה", או "המילה העם התייחסה תמיד לאנשים מסוימים ולא לאחרים". מצלצל מוכר.

כמו להכעיס, עקבו החדשות החמוצות בשבועות האחרונים אחרי כל אחד מסימני האזהרה בספר: סניידר מתריע מפני ביטול המוסדות ונתניהו מנסה לשלול את סמכויות בית המשפט; סניידר מזהיר מפני אופני הפצת המסרים באינטרנט והנה מוקם בישראל ארגון תעמולה שיבצע "פעילויות תודעת המונים" ואינו כפוף לחוק חופש המידע; סניידר מזהיר מפני טרמינולוגיה של חירום תמידי והנה יריב לוין, בהתייחסו לבג"ץ, אומר ש"מצער שדווקא בעיתוי כזה שוב בוחר בית המשפט במפריד על פני המאחד" (בישראל תמיד יש עיתוי כלשהו שבעטיו משהו); סניידר מספר על ביטול הליך הבחירות של מושלי המחוזות על ידי פוטין והנה ארדואן מבטל את תוצאות הבחירות באיסטנבול כי הן לא מוצאות חן בעיניו.

חלק גדול מטיוב הקרקע והכשרתה לבואו של הרודן נזקף לחובתנו, כשוחרי סיפורים מפולפלים, קונספירציות או סתם זוטות, והעדפתם על פני הסיפורים הגדולים, העובדות והפרשנויות המלומדות. סניידר טוען שההיגיון של תוכניות ריאליטי, הדוחקות את סף הדרמה כלפי מעלה מדי פרק, השתלט על קו המחשבה שלנו, או למעשה השליט את התשוקה על המחשבה. התוצאה היא שאין כל דרך להגיע לנזק תדמיתי של ממש. תאבוננו הבלתי נדלה לאקשן וצחוקים גורם לנו לרצות לקבל עוד ציוץ "בלתי נתפס" ועוד סרטון ש"אי־אפשר להאמין".

מעניינים במיוחד הפרקים העוסקים בשפה ובגוף. סניידר מזהיר מפני חזרה על קלישאות המוחדרות לשיח על ידי פוליטיקאים, שגם מתנגדיהם עושים בהן שימוש. הוא קורא להרחיק את המסכים ולקרב את הספרים ובכך להרחיב את היריעה, את הידיעה ואת מעגל הרעיונות. "הכוח רוצה שהגוף שלכם ירבוץ בכיסא... צאו החוצה", הוא מפציר, כמעין מיכל צפיר של הרזיסטנס. במובן הזה, סניידר עומד באומץ לא רק מול הכוחות האנטי־דמוקרטיים הפועלים בעולם, אלא בראש ובראשונה מול המחנה שלו, שכלוא בדוגמות על היעדר אלטרנטיבה. שנייה לפני שהמים מגיעים לנו לאף, סניידר תופס אותנו בצווארון ואומר: שחו קיבינימט!

הפרק האחרון עונה על שאלה מטרידה, שאלת הפטריוטיות. סניידר פותח באינספור דוגמאות שמזכירות שהרודן - במקרה זה טראמפ - הוא־הוא זה שאינו פטריוט: חומק מתשלום מסים, לועג לגיבורי מלחמה, חובר למנהיגים ששוללים את העקרונות שעליהם מושתתת מדינתו שלו ועוד. סניידר מבקש לנכס חזרה את המושג, תוך שהוא מזכיר לנו את ההבדל בין לאומן לבין פטריוט ומצטט את אורוול, שלפיו לאומן "אמנם חופר בלי סוף על כוח, ניצחון, תבוסה, נקמה", אבל בפועל הוא "אדיש למתרחש בעולם האמיתי".

באפילוג מביא סניידר שתי דרכים שמעוותות את הראייה ההיסטורית ופוגמות בכושר השיפוט וביכולת הפעולה: "הפוליטיקה של הנצח" שבה "עבר המתואר כמיתוס מונע מאיתנו מחשבה על עתידים אפשריים. ההרגל של התבוססות בקורבנות מקהה את הדחף לתיקון עצמי... התכנון לעתיד נראה בלתי אפשרי ואפילו בגדר בגידה. איך אנחנו יכולים בכלל רק לחשוב על רפורמה כשהאויב תמיד בשערינו?" וה"פוליטיקה של הבלתי נמנע", זו הרואה את העתיד - ורוד, ליברלי ושוחר מדע - נע במסלול קבוע מראש שבו כללי המשחק ידועים. ידיעת ההיסטוריה - ממקורות אמינים ומקיפים, לא מהאינסטוש - היא כלי חילוץ אפשרי משתי התפיסות הללו.

רבים ודאי יירתעו מהסגנון הישיר והפשוט של 'על הרודנות' ומכותרות הפרקים המנוסחות כעצות ומגיעות עד אזורי עזרה־עצמית כמו "תרמו למטרות טובות" ואפילו "היו אמיצים ככל שתוכלו". אבל יכול להיות שמה שדרוש לשוחרי הדמוקרטיה בארץ ובעולם ברגע היסטורי זה של טקסטים קצרים והסחות דעת, הוא שיח פשוט, נהיר ומגויס לטובת האמת הבהירה, כמו זה שמוצע בספרון דקיק זה. המתקדמים שבינינו מוזמנים לחזור אל 'בית־ספר לדיקטטורים' של איניאציו סילונה, שיצא ב־‭1938‬ וכונה - כשם שיש לכנות גם את 'על הרודנות' - ספר אזעקה.

שרון קנטור

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

שרון קנטור 7 לילות 17/05/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
על הרודנות טימותי סניידר
פרולוג 
היסטוריה ורודנות
 
ההיסטוריה אינה חוזרת, ובכל זאת היא מלמדת. כשהאבות המייסדים התווכחו על החוקה האמריקנית, הם למדו מן ההיסטוריה שהכירו. מתוך דאגה שהרפובליקה הדמוקרטית שראו בעיני רוחם תקרוס, הם הגו בשקיעתן של דמוקרטיות ורפובליקות עתיקות, שהתדרדרו והיו לאוליגרכיות ולאימפריות. כפי שידעו, אריסטו התרה שאי־שוויון מוליד חוסר יציבות, ואילו אפלטון האמין שדמגוגים מנצלים את חופש הדיבור כדי לעלות לשלטון כרודנים. כאשר הקימו רפובליקה דמוקרטית שביסודה החוק ומיסדו מערכת של בקרות ואיזונים, ביקשו האבות המייסדים למנוע את הרוע שהם, כמו הפילוסופים הקדומים, כינו רודנות. הם התכוונו לתפיסת השלטון בכוח בידי יחיד או קבוצה, או למצב שבו השליטים עוקפים את החוק לתועלתם האישית. חלק גדול מן הדיון הפוליטי בארצות הברית בשנים שחלפו מאז נוגע לבעיית הרודנות בתוך החברה האמריקנית: דיכוי עבדים ונשים, לדוגמא.
פנייה להיסטוריה כשיש חשש סכנה לסדר הפוליטי שלנו היא מסורת מערבית מרכזית. אם אנחנו חוששים היום שלניסוי האמריקני נשקפת סכנת רודנות, אנחנו יכולים לעשות מה שעשו האבות המייסדים ולעיין בתולדותיהן של דמוקרטיות ורפובליקות אחרות. למרבה השמחה, עומדות לרשותנו דוגמאות עדכניות ורלוונטיות יותר מאשר יוון העתיקה ורומא העתיקה. למרבה הצער, גם תולדותיהן של דמוקרטיות מודרניות רצופות שקיעות ותבוסות. מאז הכריזו המושבות האמריקניות על עצמאותן מן הממלכה הבריטית, שנחשבה ל"רודנית" בעיני המייסדים, ההיסטוריה האירופית ידעה שלושה פרקים עיקריים של דמוקרטיה. אחרי מלחמת העולם הראשונה ב-1918, אחרי מלחמת העולם השנייה ב-1945, ואחרי קריסת הקומוניזם ב-1989. רבות מן הדמוקרטיות שקמו בצמתים אלה נכשלו, בנסיבות שבמובנים חשובים מסוימים דומות לשלנו (באמריקה).
ההיסטוריה יכולה לגשר, והיא מסוגלת להתריע. בסוף המאה התשע־עשרה, כמו בסוף המאה העשרים, התרחבות הסחר הבינלאומי יצרה ציפיות לקִדמה. בראשית המאה העשרים, כמו בראשית המאה העשרים ואחת, אתגרו את התקוות האלה חזונות חדשים בדבר פוליטיקת המונים, שבה מנהיג או מפלגה טענו שהם מייצגים ישירות את רצון העם. בשנות העשרים והשלושים קרסו דמוקרטיות אירופיות והיו למדינות־סמכות תחת שלטון ימני ופשיסטי. ברית המועצות הקומוניסטית, שנוסדה ב-1922, הרחיבה בשנות הארבעים את תחומי המודל שלה לתוך אירופה. ההיסטוריה של אירופה במאה העשרים מלמדת אותנו שחברות יכולות להישבר, דמוקרטיות יכולות ליפול, מוסר עלול לקרוס, ואנשים רגילים עלולים למצוא עצמם ניצבים לפני בּוֹרוֹת מוות עם רובים בידיהם. יועיל לנו מאוד היום להבין מדוע.
הן הפשיזם והן הקומוניזם היו תגובות לגלובליזציה: לאי־השוויון הממשי שהיא יצרה וגם למה שנתפס כאי־שוויון בחסותה, ולאי־היכולת הניכרת של הדמוקרטיות להתמודד עמם. הפשיסטים שללו את התבונה בשמו של הרצון, והתכחשו לאמת אובייקטיבית למען מיתוסים מפוארים שהפיצו מנהיגים בטענה שהם מבטאים את קולו של העם. הם טפלו על הגלובליזציה, כאילו האתגרים המורכבים שלה אינם אלא תוצאה של קנוניה כנגד האומה. הפשיסטים שלטו עשור או שניים, והותירו מאחוריהם מורשת אינטלקטואלית שרירה וקיימת שנעשית רלוונטית יותר מיום ליום. הקומוניסטים שלטו זמן רב יותר, כמעט שבעה עשורים בברית המועצות ויותר מארבעה עשורים במדינות רבות במזרח אירופה. הם הציעו שלטון בידי צמרת מפלגתית ממושמעת המחזיקה במונופול על התבונה, שאמורה להנחות את החברה אל עבר עתיד ודאי בהתאם לחוקים היסטוריים קבועים כביכול.
אנחנו (האמריקנים) עלולים להתפתות להאמין כי המורשת הדמוקרטית שלנו מעניקה לנו הגנה אוטומטית מפני איומים כאלה. זוהי תגובה מוטעית. המסורת שלנו תובעת מאִתנו לבחון את ההיסטוריה כדי להבין את המקורות העמוקים של הרודנות ולחשוב כיצד ראוי להגיב לה. איננו חכמים יותר מאותם אירופים שראו איך הדמוקרטיה נכנעת לפשיזם, לנאציזם או לקומוניזם במאה העשרים. היתרון היחיד שלנו הוא שאנחנו יכולים ללמוד מן הניסיון שלהם. עכשיו זה זמן טוב לעשות זאת.
הספר הזה מציג עשרים לקחים מן המאה העשרים, מותאמים לנסיבות של היום.