יום שני כחול
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
יום שני כחול
מכר
אלפי
עותקים
יום שני כחול
מכר
אלפי
עותקים

יום שני כחול

4.2 כוכבים (82 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2537מקורי
ספר מודפס
68.6 מחיר מוטבע על הספר 98
תאריך לסיום המבצע 01/08/2025

עוד על הספר

  • תרגום: גיא הרלינג
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 398 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 38 דק'

ניקי פרנץ'

ניקי פרנץ' זהו שם העט של שון פרנץ' וניקי ג'רארד, זוג בחיים וזוג לכתיבה, החתום על כמה מן המותחנים הפסיכולוגיים המוערכים והמצליחים בעולם.

תקציר

פרידה קליין, פסיכולוגית קלינית, סובלת מנדודי שינה. בלילות היא צועדת ברחובות לונדון כדי להתנקות מהמחשבות המציפות אותה במהלך היום. בקליניקה היא מתמסרת לקשיים של מטופליה ושומרת על ארשת מקצועית, אבל לאחר שאחד מהם משתף אותה בפנטזיות אימה שמעורב בהן ילד קטן, היא מאבדת את שלוותה. אנגליה כולה נסערת מפרשת חטיפתו של ילד בן חמש, ופניו המתפרסמים בשערי העיתונים דומים באופן מחשיד לתיאורי המטופל. קליין, שהתעלומה שאליה היא נקלעת מערערת את קיומה הבטוח, פונה למשטרה וחוברת לקצין החקירות במצוד אחר החוטף. באמצעות הכלים הפסיכולוגיים שברשותה היא מנסה להתחקות אחר המבוכים האפלים בנפשו של החשוד, כדי להציל את הילד החטוף ולהחזירו לחיק משפחתו.

יום שני כחול הוא מותחן פסיכולוגי רב-עוצמה שמן העמודים הראשונים אי-אפשר להניחו מן היד. בסגנונו המינימליסטי, הקצבי והמתוחכם הוא לופת את קרבי הקוראים ומטיל אותם אל תוך תעלומה מדירת שינה.

"מותחן פסיכולוגי מעולה... הקוראים לא יכלו להמתין כדי לגלות מה יהיה צבעו של יום שלישי."
 - Publishers Weekly

פרק ראשון

פרק 1

 


השעה היתה עשרה לשלוש לפנות בוקר. ארבעה אנשים חצו ברגל את כיכר פיצרוי. זוג צעירים, מכורבלים יחד ברוח, התרחקו מאזור הסוהו לאחר בילוי במועדון. מבחינתם, ליל יום ראשון התקרב בהדרגה אל קצו. אם כי לא אמרו זאת זה לזה, הם דחו את הרגע שבו יחליטו אם לעלות על מוניות נפרדות או לחלוק מונית אחת. אישה כהת עור במעיל גשם חום וכובע גשם אטום השתרכה צפונה לאורך צדה המזרחי של הכיכר. עבורה היה זה יום שני בבוקר. היא היתה בדרכה אל משרד ביוסטון רוד, לרוקן שם פחים ולשאוב אבק מרצפות בשעות הבוקר המוקדמות והאפלות, כדי לשרת אנשים שמעולם לא ראתה.
פרידה קליין היתה הרביעית. מבחינתה לא היה זה ליל ראשון וגם לא בוקר יום שני, כי אם משהו באמצע. כשנכנסה אל הכיכר הכתה בה הרוח במלוא עוצמתה. היא נאלצה להסיט את שערה מפניה כדי לראות. במהלך השבוע האחרון הפכו העלים של עצי הדולב מאדומים לזהובים. אך כעת ניערו אותם הרוח והגשם ממקומם והם התנחשלו סביבה כמו ים. מה שבאמת רצתה הוא לנכס את לונדון לעצמה. וזה היה הדבר הכי קרוב לזה.
היא עצרה לרגע והתלבטה לאן עליה ללכת. צפונה, לחצות את יוסטון רוד אל פארק ריג'נט? יהיה שם ללא ספק נטוש, עדיין מוקדם מדי אפילו לרצים. לעתים בקיץ היתה פרידה הולכת לשם באמצע הלילה, מטפסת על הגדר ומתקדמת אל תוך החשֵכה, מביטה בנצנוץ מימי האגם, מקשיבה לצלילים שבקעו מגן החיות. לא הלילה, חשבה. היא לא רצתה להעמיד פנים שאיננה בלונדון. גם לא רצתה להדרים. זה יוביל אותה אל מעבר לרחוב אוקספורד, אל תוך הסוהו. היו לילות שהתמזגה בתוך מוזרותם של היצורים שהסתובבו בחוץ או נתקעו באזור באמצע הלילה, המוניות מהתחנות המפוקפקות שייקחו אותה הביתה תמורת כל סכום שיצליחו לגרום לה לשלם, חבורות השוטרים, משאיות האספקה החומקות מן העוברים ושבים ומאגרת הגודש, וגם, יותר ויותר למען האמת, אנשים שעדיין אכלו ושתו - ולא משנה מה היתה השעה.
לא הלילה. לא היום. לא עכשיו, ממש כששבוע חדש עומד להתעורר באי־רצון ולצאת לדרך בערפול חושים. שבוע שייאלץ לעמוד איתן מול נובמבר, מול החושך והגשם, כשהעתיד טומן בחובו רק עוד חושך ועוד גשם. היתה זו תקופה שבה צריך ללכת לישון ולהתעורר שוב במרץ או באפריל או במאי. לישון. פרידה נתקפה תחושת חנק פתאומית, כאילו סבבו אותה אנשים ששכבו לישון - לבדם או בזוגות - בדירות ובבתים ובאכסניות ובמלונות, חולמים, וצופים בסרטים בתוך ראשיהם. היא לא רצתה להיות אחת מהם. היא פנתה מזרחה, אל מעבר לחנויות והמסעדות הסגורות. היה הבזק של פעילות כשחצתה את דרך טוטנהאם קורט עם המוניות והאוטובוסים הליליים שלה. אך אז השתרר שוב שקט, והיא יכלה לשמוע את רחש צעדיה כשחלפה על פני גושים של אחוזות אלמוניות, בתי מלון רעועים, בנייני אוניברסיטה, אפילו כמה בתים ששרדו כנגד כל הסיכויים. במקום הזה התגוררו אנשים רבים, אבל הוא השרה תחושה שונה. האם היה לו שֵם בכלל?
שני שוטרים שישבו בניידת סיור ראו אותה כשהתקרבה לרחוב גריי'ס אין. הם הביטו בה במעין התעניינות משועממת. בשביל אישה זה לא היה המקום הכי בטוח להתהלך בו לבד בלילה. הם לא הצליחו ממש להגדיר אותה. לא יצאנית. היא לא היתה צעירה במיוחד, באמצע שנות השלושים אולי. שיער ארוך וכהה. גובה ממוצע. מעילה הארוך הסתיר את גזרתה. היא לא נראתה כמו מישהי שעושה את דרכה חזרה ממסיבה.
"לא התחשק לה לבלות איתו את כל הלילה," אמר אחד.
האחר חייך. "לא הייתי מעיף אותה מהמיטה בלילה כזה," הוא אמר וגולל מטה את החלון כשהתקרבה. "הכול בסדר, גברת?" שאל כשעברה.
היא רק הידקה את אחיזת כפות ידיה בכיסי מעילה והמשיכה ללכת בלי רמז לכך ששמעה.
"מקסימה," אמר אחד השוטרים וחזר למלא דו"ח אירוע על משהו שלא היה ממש אירוע.
כשהמשיכה ללכת, שמעה פרידה את מילותיה של אמה באוזניה. לא היה הורג אותך להגיד שלום, נכון? טוב, מה היא ידעה? זו היתה אחת הסיבות לכך שיצאה לצעידות האלה. כדי שלא תצטרך לדבר, לא תצטרך להציג או לעמוד למבחן. זה היה זמן לחשוב, או לא לחשוב. רק ללכת וללכת באותם לילות שהשינה לא הופיעה בהם והיא לא יכלה להוציא לעצמה את הבלגן מהראש. לכך בדיוק נועדה השינה, אך אותה היא לא השקיטה אפילו כשהופיעה בפיסות קטנות. היא חצתה את רחוב גריי'ס אין - עוד אוטובוסים ומוניות - והלכה לאורך סמטה כה קטנה עד שהיה נדמה כי נשכחה לגמרי.
כשפנתה לרחוב קינג'ס קרוס ראתה כי היא מתקרבת אל שני נערים מתבגרים. הם לבשו ברדסים ומכנסי ג'ינס רחבים. אחד מהם אמר לה משהו שלא הצליחה לפענח. היא נעצה בו את עיניה והוא הסיט את מבטו.
טיפשי, היא אמרה לעצמה. זה היה טיפשי. אחד מחוקי הברזל הכרוכים בצעידה בלונדון: אין ליצור קשר עין. זוהי קריאת תיגר. הפעם הוא נסוג, אבל די באחד שלא יעשה זאת.
כמעט בלי לחשוב בחרה פרידה בשביל שהתפתל מן הרחוב הראשי, ואז ירדה ממנו וחזרה אליו. עבור רוב האנשים שעבדו או נסעו שם היה זה רק חלק מכוער ובלתי־מרשים של לונדון. בנייני משרדים, דירות, מנהרת רכבות. אבל פרידה צעדה לאורך מסלולו של נהר ישן. היא תמיד נמשכה אליו. פעם זרם דרך שדות ומטעים ונשפך אל התמזה. אנשים ישבו לגדותיו ודגו. מה היו חושבים כל אותם גברים ונשים שישבו בערבי קיץ ושכשכו את כפות רגליהם במים, אילו חזו בעתידו של הנהר? הוא הפך למזבלה, לתעלת ביוב גדושה בחרא ובחיות מתות ובכל דבר אחר שאנשים לא טרחו לעשות בו שימוש. לבסוף בנו מעליו מבנים והוא נשכח. איך אפשר לשכוח נהר? כשהלכה בדרך זו, היא תמיד עצרה ליד סבכה שעדיין היה אפשר לשמוע מבעדה את הנהר זורם עמוק למטה - כמו הד של משהו. בהמשך עוד היה אפשר ללכת בין הגדות שהתבלטו משני הצדדים. אפילו שמותיהם של כמה רחובות אקראיים רימזו על המזחים שדוברות נפרקו בהם פעם, וקודם לכן היו שם מדרונות עשב שאנשים ישבו עליהם ופשוט צפו במי הבדולח זורמים מטה אל תוך התמזה. כזאת היתה לונדון. דברים נבנו על גבי דברים שנבנו על גבי דברים שנבנו על גבי דברים. כל אחד נשכח בתורו, אך גם השאיר עקבות - אפילו אם רק קילוח מים שנשמע מבעד לסבכה.
האם היה משום קללה בכך שהעיר כיסתה כה הרבה מעברה? או שאולי היתה זו הדרך היחידה שעיר יכלה לשרוד בה? פעם אחת חלמה חלום על לונדון שבניינים וגשרים וכבישים נהרסים בה ונחפרים, ומניחים לנהרות העתיקים הזורמים אל התמזה להיפתח שוב אל השמים. אבל מה הטעם? הם ודאי היו מאושרים יותר כפי שהיו: חשאיים, לא מורגשים, מסתוריים.
כשהגיעה פרידה לתמזה, רכנה מעל הנהר כפי שעשתה תמיד. ברוב הפעמים לא היה אפשר לאתר את הצינור הקטן ומעורר הרחמים שהזרם בקע מתוכו. הבוקר הזה היה יותר מדי חשוך. היא אפילו לא יכלה לשמוע את קול השכשוך. כאן למטה, על גדת הנהר, הרוח הדרומית היתה עזה וגם חמימה באופן מוזר. התחושה לא הלמה את בוקר נובמבר החשוך. פרידה הביטה בשעונה. עדיין לא ארבע. לאיזה כיוון תפנה? איסט אנד או ווסט אנד? היא בחרה בווסט, חצתה את הנהר וטיפסה במעלה הזרם. כעת סוף־סוף היתה עייפה, והמשך הטיול היה מטושטש: גשר, בנייני ממשלה, פארקים, כיכרות מפוארות, רחוב אוקספורד. וכשכפות רגליה חשו לבסוף במרצפות האבן המוכרות של הסמטה שבה גרה, היה עדיין כל כך חשוך שהיא נאלצה לשרוט את דלת ביתה עם המפתח שבידה כדי למצוא את המנעול.

ניקי פרנץ'

ניקי פרנץ' זהו שם העט של שון פרנץ' וניקי ג'רארד, זוג בחיים וזוג לכתיבה, החתום על כמה מן המותחנים הפסיכולוגיים המוערכים והמצליחים בעולם.

עוד על הספר

  • תרגום: גיא הרלינג
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 398 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 38 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
82 דירוגים
40 דירוגים
28 דירוגים
11 דירוגים
0 דירוגים
3 דירוגים
14/7/2025

ספר מצוין עם סוף די מפתיע קראתי ביומיים

28/2/2025

מקורי, כתוב מעולה, אמין מאד. מזמן לא קראתי ספר מתח מוצלח ככ.

7/12/2024

נפלא ומדכא כאחד. תהפוכות, גילויים ותושיה שאינה הירואית, לא נופל לשום קלישאה. נקרא בנשימה עצורה ומשאיר טעם מריר. משובח ביותר.

7/11/2024

מומלץ. נקרא בנשימה אחת.

24/11/2023

ספר מתח מעולה כתוב בצורה מיוחדת

24/5/2022

שזור היטב. שנון ומפתיע

19/5/2022

ספר מצויין. כתוב טוב, מעניין ומפתיע... והסוף... אוי הסוף..

1/5/2022

ספר מצויין, מותח מטריד ומדיר שינה

19/4/2022

ספר קולח חכם ומותח, כתוב באיפוק בריטי ובהומור מרומז פה ושם. הגמות הראשית, פרידה, אישה קרה, עצמאית ומוסרית, מאפשרת לסיפור להימנע מקלישאות הז'אנר. אין רגשות דביקים, אין דרמות מסעירות בסגנון סרטים הוליוודיים. תענוג שכולו אנדרסטייטמנט אנגלי

29/3/2022

מפתיע, סוחף, כתוב היטב. היה קשה להניח אותו.

17/3/2022

מותח ואפילו מפתיע. קראתי ביומיים. מומלץ

17/12/2021

מותח, מפתיע, סוחף. נהניתי מאוד.

22/11/2021

קראתי בנשימה אחת רצופה לא ניתן להניח את הספר עד שמגיעים לסופו וגם אז מצער שהסתיים

12/10/2021

כתוב היטב. דמויות מורכבות. מותח

30/9/2021

נהנתי מהעלילה הזורמת ומסקרנת.

20/8/2021

צעצועים העין והמחשבה שאנו יודעים ובעצם לא כך. חוסר מידע אשם במצב

13/8/2021

ספר מעולה ומותח מההתחלה ועד הסוף

8/7/2021

אי אפשר להפסיק לקרוא. כתוב היטב, ללא הסחות דעת. מותח מתחילתו ועד סופו.

26/6/2021

דומה לפאזל בהתחלה המון חלקים שנראים לא קשורים בסוף הכל מתחבר לתמונה

8/5/2021

ספר מרתק ומותח, כתיבה מצויינת. לא יכולתי להפסיק לקרוא.

4/5/2021

ספר מתח רהוט ואינטליגנטי. עלילה סוחפת, דמויות מרתקות. הולכת לחפש עוד ספרים שלה....

15/4/2021

מרתק

23/1/2021

ספר מדהים. שבר לי מחסום קריאה לאחר חודשים בלי ספר. מותח, ולמרות שהסוף היה די ברור עדיין יש קאטצ' שהשאיר אותי עם חיוך בסוף הספר (ועם קללות על המוח של הסופר) מומלץ בהחלט!

15/1/2021

מעולה!!! מותח וכתוב מצויין, אי אפשר להפסיק עד שמסיימים, ממליצה מאוד

13/1/2021

ספר מצויין. נהניתי ממש

28/10/2020

בעיניי זה ספר מוצלח

14/10/2020

מעולה, מותח, מפתיע, כתוב היטב

17/9/2020

מותחן פסיכולוגי תרתי משמע,

8/6/2020

מותחן מעולה!

12/6/2021

טוב, מותח. יחד עם זאת, הספר לא זורם טוב כל כך, לעיתים יש קפיצות מדמות לדמות בלי הפרדה ברורה וזה מבלבל מאוד ומחייב קריאה חוזרת, שזה די מציק. יש מלא דמויות וקשה לעקוב בחלק הראשון של הספר. אחרי השליש הראשון כבר מתרגלים ואפשר להנות עד הסוף.

1
1/3/2024

מעניין וכתוב יפה אבל בלי הרבה נשמה על פניו עמוק ועשיר אבל יש איזשהו קור ומכניות בכתיבת הדמויות והיחסים ביניהן. עם זאת נהניתי

29/6/2023

ספר מתח מפתיע

10/9/2022

נחמד וזורם

26/3/2022

מתח טוב, מעט צפוי אבל מהנה מאוד

14/11/2021

הספר זורם ומעניין. מותח ומפתיע. מעט לא הגיוני ומאולץ בסוף - בהחלט מפתיע.

30/10/2021

ספר נחמד

8/9/2021

סבבה ספר שכתוב כמו סרט, יש לי מעט סצנות קולנועיות שלא עוברות בכתב, אבל סהכ ספר מותח

3/9/2021

התחלה איטית אבל אחרי שעוברים אותה שואב ומותח סיפור קצת מופרך אבל עדיין כיפי

16/8/2021

מותח. כתוב היטב

21/7/2021

מעניין

9/3/2021

ההתחלה משעממת מאוד.אחרי רבע ספר,מתחיח להיות יותר מעניין.הסוף העה ברור

21/8/2020

נהניתי מהספר, הוא היה מותח ומעניין ובהחלט מתאים לטעמי. לא צפוי, מסקרן וממכר. ממליצה

30/6/2020

מותחן מצוין. משלב אלמנטים פליליים יחד עם פסיכולוגיים. מאוד נהנתי מהקריאה והיו ימים שממש לא הצלחתי להפסיק.

19/4/2020

מותחן מעניין.

30/3/2020

העלילה מופרכת לחלוטין אבל הספר נחמד לקריאה

14/6/2024

ספר מתח מעולה חבל מאד על הסגנון המוגיע וגדוש הפרטים

1
25/5/2025

לא סוחף, הרבה מלל מחשבות והגיבורה אנמית. מקווה שהספר השני יותר מעניין.

16/9/2024

הסוף טוב אבל מתקדם לאטטטטט

30/4/2024

לא אהבתי. לא אמין, יומרני, אין אף אחד להזדהות אתו, לדאוג לו. דמויות שטוחות.

20/12/2021

התחלה מייגעת אבל ההמשך מרתק....

28/9/2021

כתוב טוב אם כי לפעמים מייגע. הסוף צפוי מאד.

25/7/2021

חביב

14/3/2021

״ספר טיסה״ מאד קריא, אבל גם לא סביר מחד ומאד צפוי מאידך.

16/2/2021

עושה את העבודה. יש טובים ממנו.

12/9/2020

ספר חביב מינוס. כל השליש הראשון שלו די מייגע, אבל אז העלילה מתחילה להתחבר ולהיות קצת יותר אינטנסיבית ומעניינת. עם זאת עדיין יש קטעים מסוימים בספר שפשוט כתובים גרוע ובאופן כללי צורת הכתיבה די מעצבנת ומייגעת. למרות שנראה שהעלילה סבוכה ומבריקה, ניחשתי את כל האלמנטים של הסיום כבר באמצע הספר. בקיצור, חביב אם יש לכם כוח להרבה מילים מיותרות.

2
7/9/2021

התייאשתי באמצע הקריאה, הגיבורה לא סוחפת, אפרורית ויבשושית (פרידגי'ת). במהלך הקריאה שאלתי את עצמי האם הכותב הוא גבר או אישה כי הסגנון לא הסתדר לי עם אף אחד מהם, מסתבר שזוג כתב את הספר הזה, ניכר כי הם לא ביקרו את עצמם אלא רק הוסיפו עוד ועוד כל אחד מעולם המונחים שלו. לסיכום: אלא אם מאמצע הספר חלה תמורה רצינית שטרם הגעתי אליה אז ממליץ לוותר, בזאנר הזה יש ספרים הרבה יותר מענינים וסוחפים.

1
22/2/2025

ספר נוראי. משעמם. מיותר חבל על הזמן

יום שני כחול ניקי פרנץ'

פרק 1

 


השעה היתה עשרה לשלוש לפנות בוקר. ארבעה אנשים חצו ברגל את כיכר פיצרוי. זוג צעירים, מכורבלים יחד ברוח, התרחקו מאזור הסוהו לאחר בילוי במועדון. מבחינתם, ליל יום ראשון התקרב בהדרגה אל קצו. אם כי לא אמרו זאת זה לזה, הם דחו את הרגע שבו יחליטו אם לעלות על מוניות נפרדות או לחלוק מונית אחת. אישה כהת עור במעיל גשם חום וכובע גשם אטום השתרכה צפונה לאורך צדה המזרחי של הכיכר. עבורה היה זה יום שני בבוקר. היא היתה בדרכה אל משרד ביוסטון רוד, לרוקן שם פחים ולשאוב אבק מרצפות בשעות הבוקר המוקדמות והאפלות, כדי לשרת אנשים שמעולם לא ראתה.
פרידה קליין היתה הרביעית. מבחינתה לא היה זה ליל ראשון וגם לא בוקר יום שני, כי אם משהו באמצע. כשנכנסה אל הכיכר הכתה בה הרוח במלוא עוצמתה. היא נאלצה להסיט את שערה מפניה כדי לראות. במהלך השבוע האחרון הפכו העלים של עצי הדולב מאדומים לזהובים. אך כעת ניערו אותם הרוח והגשם ממקומם והם התנחשלו סביבה כמו ים. מה שבאמת רצתה הוא לנכס את לונדון לעצמה. וזה היה הדבר הכי קרוב לזה.
היא עצרה לרגע והתלבטה לאן עליה ללכת. צפונה, לחצות את יוסטון רוד אל פארק ריג'נט? יהיה שם ללא ספק נטוש, עדיין מוקדם מדי אפילו לרצים. לעתים בקיץ היתה פרידה הולכת לשם באמצע הלילה, מטפסת על הגדר ומתקדמת אל תוך החשֵכה, מביטה בנצנוץ מימי האגם, מקשיבה לצלילים שבקעו מגן החיות. לא הלילה, חשבה. היא לא רצתה להעמיד פנים שאיננה בלונדון. גם לא רצתה להדרים. זה יוביל אותה אל מעבר לרחוב אוקספורד, אל תוך הסוהו. היו לילות שהתמזגה בתוך מוזרותם של היצורים שהסתובבו בחוץ או נתקעו באזור באמצע הלילה, המוניות מהתחנות המפוקפקות שייקחו אותה הביתה תמורת כל סכום שיצליחו לגרום לה לשלם, חבורות השוטרים, משאיות האספקה החומקות מן העוברים ושבים ומאגרת הגודש, וגם, יותר ויותר למען האמת, אנשים שעדיין אכלו ושתו - ולא משנה מה היתה השעה.
לא הלילה. לא היום. לא עכשיו, ממש כששבוע חדש עומד להתעורר באי־רצון ולצאת לדרך בערפול חושים. שבוע שייאלץ לעמוד איתן מול נובמבר, מול החושך והגשם, כשהעתיד טומן בחובו רק עוד חושך ועוד גשם. היתה זו תקופה שבה צריך ללכת לישון ולהתעורר שוב במרץ או באפריל או במאי. לישון. פרידה נתקפה תחושת חנק פתאומית, כאילו סבבו אותה אנשים ששכבו לישון - לבדם או בזוגות - בדירות ובבתים ובאכסניות ובמלונות, חולמים, וצופים בסרטים בתוך ראשיהם. היא לא רצתה להיות אחת מהם. היא פנתה מזרחה, אל מעבר לחנויות והמסעדות הסגורות. היה הבזק של פעילות כשחצתה את דרך טוטנהאם קורט עם המוניות והאוטובוסים הליליים שלה. אך אז השתרר שוב שקט, והיא יכלה לשמוע את רחש צעדיה כשחלפה על פני גושים של אחוזות אלמוניות, בתי מלון רעועים, בנייני אוניברסיטה, אפילו כמה בתים ששרדו כנגד כל הסיכויים. במקום הזה התגוררו אנשים רבים, אבל הוא השרה תחושה שונה. האם היה לו שֵם בכלל?
שני שוטרים שישבו בניידת סיור ראו אותה כשהתקרבה לרחוב גריי'ס אין. הם הביטו בה במעין התעניינות משועממת. בשביל אישה זה לא היה המקום הכי בטוח להתהלך בו לבד בלילה. הם לא הצליחו ממש להגדיר אותה. לא יצאנית. היא לא היתה צעירה במיוחד, באמצע שנות השלושים אולי. שיער ארוך וכהה. גובה ממוצע. מעילה הארוך הסתיר את גזרתה. היא לא נראתה כמו מישהי שעושה את דרכה חזרה ממסיבה.
"לא התחשק לה לבלות איתו את כל הלילה," אמר אחד.
האחר חייך. "לא הייתי מעיף אותה מהמיטה בלילה כזה," הוא אמר וגולל מטה את החלון כשהתקרבה. "הכול בסדר, גברת?" שאל כשעברה.
היא רק הידקה את אחיזת כפות ידיה בכיסי מעילה והמשיכה ללכת בלי רמז לכך ששמעה.
"מקסימה," אמר אחד השוטרים וחזר למלא דו"ח אירוע על משהו שלא היה ממש אירוע.
כשהמשיכה ללכת, שמעה פרידה את מילותיה של אמה באוזניה. לא היה הורג אותך להגיד שלום, נכון? טוב, מה היא ידעה? זו היתה אחת הסיבות לכך שיצאה לצעידות האלה. כדי שלא תצטרך לדבר, לא תצטרך להציג או לעמוד למבחן. זה היה זמן לחשוב, או לא לחשוב. רק ללכת וללכת באותם לילות שהשינה לא הופיעה בהם והיא לא יכלה להוציא לעצמה את הבלגן מהראש. לכך בדיוק נועדה השינה, אך אותה היא לא השקיטה אפילו כשהופיעה בפיסות קטנות. היא חצתה את רחוב גריי'ס אין - עוד אוטובוסים ומוניות - והלכה לאורך סמטה כה קטנה עד שהיה נדמה כי נשכחה לגמרי.
כשפנתה לרחוב קינג'ס קרוס ראתה כי היא מתקרבת אל שני נערים מתבגרים. הם לבשו ברדסים ומכנסי ג'ינס רחבים. אחד מהם אמר לה משהו שלא הצליחה לפענח. היא נעצה בו את עיניה והוא הסיט את מבטו.
טיפשי, היא אמרה לעצמה. זה היה טיפשי. אחד מחוקי הברזל הכרוכים בצעידה בלונדון: אין ליצור קשר עין. זוהי קריאת תיגר. הפעם הוא נסוג, אבל די באחד שלא יעשה זאת.
כמעט בלי לחשוב בחרה פרידה בשביל שהתפתל מן הרחוב הראשי, ואז ירדה ממנו וחזרה אליו. עבור רוב האנשים שעבדו או נסעו שם היה זה רק חלק מכוער ובלתי־מרשים של לונדון. בנייני משרדים, דירות, מנהרת רכבות. אבל פרידה צעדה לאורך מסלולו של נהר ישן. היא תמיד נמשכה אליו. פעם זרם דרך שדות ומטעים ונשפך אל התמזה. אנשים ישבו לגדותיו ודגו. מה היו חושבים כל אותם גברים ונשים שישבו בערבי קיץ ושכשכו את כפות רגליהם במים, אילו חזו בעתידו של הנהר? הוא הפך למזבלה, לתעלת ביוב גדושה בחרא ובחיות מתות ובכל דבר אחר שאנשים לא טרחו לעשות בו שימוש. לבסוף בנו מעליו מבנים והוא נשכח. איך אפשר לשכוח נהר? כשהלכה בדרך זו, היא תמיד עצרה ליד סבכה שעדיין היה אפשר לשמוע מבעדה את הנהר זורם עמוק למטה - כמו הד של משהו. בהמשך עוד היה אפשר ללכת בין הגדות שהתבלטו משני הצדדים. אפילו שמותיהם של כמה רחובות אקראיים רימזו על המזחים שדוברות נפרקו בהם פעם, וקודם לכן היו שם מדרונות עשב שאנשים ישבו עליהם ופשוט צפו במי הבדולח זורמים מטה אל תוך התמזה. כזאת היתה לונדון. דברים נבנו על גבי דברים שנבנו על גבי דברים שנבנו על גבי דברים. כל אחד נשכח בתורו, אך גם השאיר עקבות - אפילו אם רק קילוח מים שנשמע מבעד לסבכה.
האם היה משום קללה בכך שהעיר כיסתה כה הרבה מעברה? או שאולי היתה זו הדרך היחידה שעיר יכלה לשרוד בה? פעם אחת חלמה חלום על לונדון שבניינים וגשרים וכבישים נהרסים בה ונחפרים, ומניחים לנהרות העתיקים הזורמים אל התמזה להיפתח שוב אל השמים. אבל מה הטעם? הם ודאי היו מאושרים יותר כפי שהיו: חשאיים, לא מורגשים, מסתוריים.
כשהגיעה פרידה לתמזה, רכנה מעל הנהר כפי שעשתה תמיד. ברוב הפעמים לא היה אפשר לאתר את הצינור הקטן ומעורר הרחמים שהזרם בקע מתוכו. הבוקר הזה היה יותר מדי חשוך. היא אפילו לא יכלה לשמוע את קול השכשוך. כאן למטה, על גדת הנהר, הרוח הדרומית היתה עזה וגם חמימה באופן מוזר. התחושה לא הלמה את בוקר נובמבר החשוך. פרידה הביטה בשעונה. עדיין לא ארבע. לאיזה כיוון תפנה? איסט אנד או ווסט אנד? היא בחרה בווסט, חצתה את הנהר וטיפסה במעלה הזרם. כעת סוף־סוף היתה עייפה, והמשך הטיול היה מטושטש: גשר, בנייני ממשלה, פארקים, כיכרות מפוארות, רחוב אוקספורד. וכשכפות רגליה חשו לבסוף במרצפות האבן המוכרות של הסמטה שבה גרה, היה עדיין כל כך חשוך שהיא נאלצה לשרוט את דלת ביתה עם המפתח שבידה כדי למצוא את המנעול.

המלצות נוספות