הרגע בו הכל קרה
אור חזק חדר דרך חריץ שנפער בעיני והעיר אותי.
סביבי שכבו רצוצים ג'ינג'י ועוד חברים. כולם פה כדי לעודד. זה היום השני לשבעה על מי שלא דמיינתי שתעזוב אותי כל כך מוקדם. לא ככה. לא האמנתי ששוב אאבד מישהי חשובה לי בתאונת דרכים.
גבי כאב מהשינה על המזרון המחורבן שנרדמתי עליו ולא ידעתי מה לעשות עם העצב הזה שמילא אותי.
שפשפתי את עיני ואילצתי את עצמי לקום ולהתארגן לקראת היום השני בלעדיה. בזמן שהבטתי בעצמי מצחצח שיניים מול מראת חדר המקלחת, קשה היה לי לא להרגיש אי שייכות. עוד מעט תחל הצעדה של המנחמים למיניהם ושוב אצטרך להתמודד עם נעיצת המבט מלאת הרחמים שלהם משבירתי. לרגע תהיתי אם זאת נעיצת מבט של ביקורת ולא רחמים. תהיתי אם הם מבקרים את זכותי להישבר בעוצמה שגופי לא יכול להסתיר אותה.
החלטתי שהיום לא אשטוף את פני. רציתי שהמגע האחרון שלה בלחיי ישאר איתי עוד קצת. עוד טיפה.
השריטות, הפצעים והחתך הגדול שבמצחי לא הפריעו לי. שום כאב פיזי שנגרם מאותה תאונה ארורה שאירעה אתמול בלילה לא הפריע לי בכלל.
הפצע העמוק יותר שנפער, הוא זה שמעיק.
"אתה מוכן?" שאלתי את ג'ינג'י שנכנס גם הוא לחדר המקלחת להתרענן. ניכר היה שגם הוא כאוב ופצוע מהתאונה ותהיתי אם גם הוא שבור כמוני מבפנים.
"מוכן למה?".
"ליום השני של השבעה".
"לא. אני לא מוכן" הוא אמר ושנינו פרצנו בבכי גדול אחד בזרועותיו של חברו.
התיישבתי בסלון הבית שפתאום הרגיש לי מיותם וריק מתוכן. כל נגיעות העיצוב שהיו כל כך חשובות לה נותרו איך שהן ולא יתעדכנו שוב על פי הטעם המיוחד שלה.
"משתתפים בצערכם" אמרה אישה שלא הכרתי כשנכנסה ובידה כלי גדול שעל פי הניחוח שיצא ממנו, כנראה שהכיל תבשיל כלשהו לאלו שנותרו בלי הבישולים המדהימים שלה.
"שלא תדעו עוד צער" הוסיף בחור צעיר שגם אותו לא הכרתי והגיע בידיים ריקות. נתתי למשפטים האלו להדהד בראשי לרגע. זאת לא הפעם הראשונה שאני נפגש בהם. נזכרתי איך גם בשבעה על הורי אותם משפטים הדהדו בראשי. משפטים שפותרים את הדוברים מהתמודדות עם המתאבל ומאפשרים למי שעולמו חרב עליו, לברוח אל הנוחות של שבלונת שיחה ידועה ומוכרת. אולי היה זה תהליך מודע שמטרתו להקל על התמודדות עם המצב.
אותם משפטים הובילו אותי לתהות לעומקו של המנהג הזה. השבעה.
תהיתי אם המטרה היא שמנחם אחר מנחם, השבלונה הקבועה של השיחה תתרחב למצב שבו לקראת הימים האחרונים אצליח להתאושש ולשוחח גם על נושאים רחבים יותר.
"אתה בסדר?" ג'ינג'י שאל אותי כשהתרסק על ידי בספה.
"אפילו לא קרוב לזה" עניתי לו.
"אני בכלל לא יודע מה לעשות" הוא אמר והסכמתי איתו. לא ידעתי מה מצופה ממני במצבים כאלו. מה מצופה ממנו. האם כל דבר שנעשה יתקבל בגישה של 'כל אחד מתאבל בדרכו' או שיציבו לנו גבול בהתמודדות עם האבל שלנו?
"תסתכל עליהם" אמרתי לג'ינג'י "הם פה בשבילה או בשבילנו?".
"אני חושב שהם פה בשבילם. בשביל שירגישו יותר טוב עם עצמם" הוא אמר וכנראה שגם צדק.
את רוב הנוכחים בכלל לא הכרתי אבל נראה שרובם הכירו אחד את השני. לאחר דממה מנומסת שכנראה הייתה מקובלת בכניסה לבית בו יושבים שבעה, פתאום מכל פינה יכולתי לשמוע אנשים פותחים בשיחות אחד עם השני.
בתחילה השיחות היו עליה, על המשפחה שהותירה מאחור, על הילדה הקטנה ולא יכולתי יותר להאזין להם. במהרה, נושאי השיחה התחלפו ואת מקומם תפסו נושאים כמו מזג האוויר, פיגוע שבוצע בערב שלפני, עיצומים במשק שהסתדרות ועד העובדים איימה בהם ועוד.
רציתי לכעוס עליהם שהפסיקו לדבר עליה בכזאת מהירות אך נכנעתי לתחושת ההקלה שדמותה לא עולה לי בכל סיפור וזיכרון שהעלו. בחרתי לשתוק ולבהות בנעשה.
"מרגיש לי שאתה ואני שבורים באותה המידה" אמרתי לג'ינג'י והוא הפנה את מבטו אלי בעודו עדיין שרוע על הספה על ידי.
"ונראה לי שאנחנו שבורים הרבה יותר מכל השאר" הרחבתי והוא הנהן בהסכמה.
כנראה שקשה לו לדבר איתי על זה. אולי קשה לו להתמודד עם הרגשות שכל העניין הזה מציף אצלי ואולי גם הוא מוצף מדי ולא יכול להכיל את השבירה שלי.
אין ספק שהעובדה שהיינו ביחד ברגע בו הכל קרה מחברת אותנו באבל הזה והחלטתי לתת לו להיבלע בשקט שביקש ממני בשתיקה.
אף אחת לא תוכל למלא את החלל שהיא הותירה אחריה. לא ידעתי איך להסביר לג'ינג'י את מה שהתחולל בתוכי. החברות שלנו הלכה והתהדקה מיום ליום בשלוש השנים האחרונות במהלכן הוא עבר לגור איתי והמשפחות שלנו התערבבו לחלוטין. הרגשות שלנו התערבבו.
רציתי לומר לו שמבין כל הנוכחים פה, אני מרגיש שהוא היחיד שמבין את השבירה שלי. שאני מרגיש שהוא חווה את אותו אבדן שאני חווה. שאני מודה לו שהוא מסכים לחלוק איתי את העצב הזה. אבל שתקתי.
אולי בשלב מתקדם יותר של השבעה ארגיש נוח יותר לחלוק איתו את גודל החור שנפער בליבי במותה.
בזווית העין הצלחתי לאתר את רועי. מאיפה הוא הגיע פתאום? מוזר. כנראה שהיה כאן כל הזמן ולא שמתי לב. כל כך שמחתי לראותו שפרצתי בבכי.
בכל פעם שמישהו שמכיר אותי התקרב אל מקום התרסקותי בספה, ברור היה לי שהוא הולך לשאול לשלומי או למצבי ומצבי לא היה טוב. לא הצלחתי לעצור את הדמעות.
"מה קורה, ילד שלי?" הוא שאל כשהוא מתיישב לידי ומחבק אותי. בלי 'תנחומי' ובלי שבלונות של שיחה. לא ידעתי איך לענות לו. לא הבנתי מאיפה למצוא את המילים.
חיבקתי אותו חזק למשך פרק זמן לא מבוטל.
הרגשתי איך נשימותיו היציבות משנות את קצבן וזיהיתי את השנייה בה דפיקות ליבו הפכו מואצות.
"זה מציף הרבה דברים, הא?" הוא המשיך ושאל בקול שבור. רועד. רועי, האיש הכי יציב, הסלע שלי, יושב על ידי בספה ומנסה לעודד אותי במקום לבכות ולתת לדפיקות ליבו לסחוף אותו לכל מקום בו האבל פוגש אותו.
"אני כבר לא בן 12" אמרתי לו וניגבתי מעצמי את הדמעות.
"אני יודע" הוא ענה בחיוך "הניחוח שיוצא לך מבית השחי מעיד על זה" הוא המשיך בניסיון להקל על האווירה שהיה מתאים יותר לתומר וכשל. לא צחקתי. שמחתי שניסה להקל על מצב רוחנו אבל לא צחקתי. עוד לא מצאתי בי את הכוח לראות שיש חיים בלעדיה.
"אתה יכול להישבר ביחד איתי. הפעם אין לך ילד בן 12 שאתה מחוייב לשמור עליו".
"יש לי שתי בנות" הוא אמר בחיוך מאולץ "אני לא יכול להרשות לעצמי להישבר. לא מזה ולא משום דבר אחר" הוא הסביר והתעצבתי גם בשבילו.
ראשי החל לדפוק בחוזקה. כאב ראש כזה לא זכור לי שחוויתי מעולם.
לרגע חשבתי שאאבד הכרה וכנראה שכאבי ניכר בהבעת פני.
"אתה סובל?" רועי שאל אותי בדאגה כשהוא בוחן את החתך שבמצחי "אולי בכל זאת כדאי שתחזור לביקורת אצל הרופא?".
"אני לא יוצא מפה. גם אם הייתי רוצה, אין לי יכולת לזוז".
"דניאל, אתה חייב לדאוג לעצמך" ג'ינג'י התערב פתאום "אני בטוח שהיא לא הייתה רוצה שהשבעה שלה תביא להתמוטטות שלך".
לא הבנתי למה הוא היה חייב להזכיר לי אותה. שוב הדמעות מילאו את עיני והחדר הפך מטושטש. החלטתי מול עצמי שאני מעדיף את נוף השבעה מטושטש כפי שהוא. עכשיו, כשהחדר מטושטש, לרגע חזר בי זיכרון מהשבעה של הורי.
אז, "פספסתי" את הישיבה על הספה, את פרצי הבכי של המתאבלים, את הרגשות שהופגנו מכל המנחמים. באותו שבוע שלאחר מות הורי ביליתי בחדר עם כל החבר'ה וחלקתי איתם את החוויה הכי טובה שקרתה לי עד אותו היום.
"זאת השבעה השנייה בחיי" אמרתי לרועי שנראה, מבעד לטשטוש, כגוש אדם שישב לידי.
"גם התאונה השנייה בחייך" הוא אמר וצדק. זאת התאונה השנייה. איך זה לא עלה בדעתי עד אותו רגע? למה התאונה ההיא, זאת שהפכה את חיי, לא עלתה בדעתי? איך לא הבנתי שעוצמת השבירה שלי יתכן ומושפעת מזכרונות מודחקים?
"אני לא זוכר אותה".
"את מי?" רועי שאל בניסיון לברר אם אני מרמז על געגוע לאמי או למי שקברנו אתמול אך טעה בשתיהן.
"את התאונה. אני לא זוכר את התאונה עם ההורים".
"מוזר, לא איבדת הכרה או משהו בסגנון" הוא ניסה לכוון אותי לתאי המוח שיציפו לי את חווית התאונה אך ללא הצלחה.
"אני מסכים. זה מוזר. אבל אני לא מצליח להיזכר בתאונה. אותו בוקר בכלל לא זכור. את האמת ש... לא חשוב" אמרתי והשתתקתי.
"שמה?" פתאום ג'ינג'י התערב ושאל. שכחתי שגם הוא פה.
"הוא רק זוכר את הלילה שלפני" רועי הבהיר בשמי וצדק.
"זה לא מוזר?" שאלתי אותו ברגשות אשמה מעורבים. הרגשתי אשם על כך שנתתי משקל כל כך עצום לאותה בעלת גומת חן שקטפה את בתולי עד שהעלמתי את רגעי האחרונים עם הורי מתודעתי. התביישתי והשפלתי את מבטי.
"זה מובן מילד בן 12 אבל אתה כבר בן 24" רועי ציין את המובן מאליו אבל המשיך לכוון את בקשתו ממני "אני חושב שכדאי שתתחיל לחטט עמוק בפנים ותציף לעצמך דברים שלא עלו אף פעם".
אוויר. חסר היה לי אוויר.
למה שאעשה דבר כזה? למה שאכניס את עצמי במודע למסע שסופו התמודדות עם עצב ללא אפשרות לשינוי התוצאה?
"אני חושש. אני... לא בטוח שאצליח להתמודד עם זה. לא עכשיו" אמרתי לו והיה זה דווקא ג'ינג'י שענה לי.
"את האמת ש... מהרגע של התאונה, תהיתי אם אתה מגיב כמו שאתה מגיב כי זה מציף לך את אותה התאונה".
"למה חשבת ככה?" שאלתי אותו נעלב. האם הוא לא חושב שהיא הייתה חשובה לי מספיק כדי שאשבר ממותה? נעלבתי בשבילי. נעלבתי בשבילה.
"זה נראה לי טבעי שתאונה אחת תזכיר לך אחרת" הוא ענה והרגשתי שהוא שומר משהו בבטן. שהוא לא אומר לי את תשובתו האמיתית. התלבטתי אם להעמיק ולברר איתו את הסיבה שגרמה לו לפקפק בעוצמת שבירתי אבל כשהבטתי בו ברור היה לי שגם הוא שבור ומרוסק מחווית התאונה ומהאובדן. החלטתי שגם הוא מבולבל, בדיוק כמוני ושזה לא הזמן להעמיד אותו על מקומו. ויתרתי לו.
"אני לא חושב שהזיכרון של התאונה בילדותי אחראי על העצב הזה. היה לי איתה קשר מיוחד" אמרתי לו בתקווה שזה יספיק.
"אני חושב שתמיד ידעתי את זה" הוא ענה וזכה לעיקום מצח מבולבל ממני.
רועי הביט בנו מעבירים נושא ומחליפים מבטים וכנראה שחשב שהיום השני של השבעה הוא היום הנכון לחטט בזכרונות הכואבים שהשארתי אי שם בילדותי.
"בבוקר של אותו יום אתה היית מאושר".
"משוחרר" אמרתי לו כשהבנתי שאין מה להילחם בו.
"מאושר" הוא תיקן "לא ידעת שום דבר עד אותו יום. רק מה ששמעת מאיתנו או שראית בסרטים. אני זוכר שכל מה שדיברת עליו היה ההלם שעטף אותך כשהבנת עד כמה זה נעים" הוא אמר ועצר כדי לאפשר לי להתבצר בחוסר הידיעה. הוא רצה לראות אם אבקש לשמור על אי היכולת לזכור את הרגע שפתאום מרגיש לי שקרה אתמול.
כששוב איבדתי אהבה גדולה.
הבטתי ברועי שהיה פנוי לי לחלוטין ומלא דאגה. שמחתי שהוא החל את חיטוט הזכרונות במקום שנעים היה לי להיזכר ולהתחיל ממנו. התחושה שעטפה אותי אחרי המפגש עם בעלת גומת החן הנועזת.
"אני מוכן. תמשיך" אמרתי לו ונשמתי עמוק. החלטתי שאם רועי חושב שהדבר הנכון עבורי הוא להיזכר ביום שאחרי שאיבדתי את בתולי, אני שם את שפיותי בידיו.
שפיותי שגם ככה כעת מרגישה לי מוטלת בספק.
"כל הלילה דיברת על זה. ממש עד השנייה שנרדמת. אני זוכר שתומר ואני נקרענו מצחוק על האנרגיות והיכולת שלך לתאר את כל מה שקרה בצורה גרפית ומדוייקת והיינו בטוחים שאתה תשבור כל שיא שאנחנו אי פעם הצבנו בתחום".
"אם אני לא טועה הוא גם עשה את זה" ג'ינג'י שוב הפגין נוכחות אך במהרה הבין שמקומו לשתוק כשלא קיבל אף תגובה מאיתנו.
"בבוקר כשקמת כבר לא היית בתול" רועי המשיך "עד הרגע שירדנו לארוחת הבוקר לא הפסקת לדבר על בעלת גומת החן ועל הדרך שבה חווית אותה. לא רק שלא הפסקת לדבר, אני זוכר שהיית מלא שאלות".
"כמו מה?" שאלתי.
"רצית לדעת אם זה שכיח שחיילת מרשה למישהו שהרגע הכירה לעשות לה ככה, תהית אם כל מה שקרה ביניכם יקרה בהכרח גם עם אחרות, רצית לדעת אם היא תיכנס עכשיו להריון... היית מלא שאלות. שאלות של מתחילים".
"היום יש לו כבר את כל התשובות" ג'ינג'י סירב להפסיק להביע את נוכחותו בשיחה. התפלאתי עד כמה הוא לא מכיר אותי. מאז שאני זוכר את עצמי, לא הייתה לי תחושה שיש לי את כל התשובות. זאת אחת ההנחות הכי מוטעות עלי והתפלאתי שהחבר הכי טוב שלי, זה שחולק איתי את ביתי, זה שכמעט וחלק איתי את מותי, לא מכיר אותי בכלל.
"השאלות שלו נעצרו רק בזכות זה שנפגשנו עם ההורים כדי לרדת לארוחת הבוקר" רועי המשיך במסע שיהיה לי כואב והרשיתי לו. נעצתי בו את עיני כאילו הייתי שוב בן 6 והוא מספר לי סיפור לפני השינה כפי שהיה עושה לילות רבים.
"בכל פעם שאמא קמה למלא את הצלחת ואבא לא שם לב, נזכרת בעוד שאלה או עוד פרט שחשוב היה לך לספר ולחשת לנו אותו.
אמא חשבה שהיא מרגישה משהו שונה בך. היא ניסתה לשאול מה אתה מסתיר. נראית לה חשוד כיוון שכל הזמן חייכת. אבל אתה לא גילית לה. הרגשת גדול.
סיימנו את ארוחת הבוקר ואתה, שחשבת שעכשיו אתה צריך לאכול כמו גבר, אכלת הרבה יותר מדי".
בשנייה עלה בי זיכרון מוחשי מאוד של וופל בלגי מוצף ברוטב מייפל. יכולתי לחוש את הטעם שלו, את המרקם שלו, ראיתי את עצמי לוקח עוד אחד ועוד אחד ובמהרה יכולתי גם להרגיש בצורה מוחשית את הבחילה שתקפה אותי בסיום אותה ארוחת בוקר.
"רגע" ביקשתי ממנו לעצור. פחדתי שהזכרונות שהמשך השיחה תציף לי יהיו מוחשיים כמו הוופל הבלגי והבחילה שתקפה אותי פתאום. לא הייתי בטוח שכדאי שימשיך. לא הייתי בטוח שאני מוכן לזכור באופן מוחשי את הרגע בו איבדתי את הורי.
"אני ממשיך" רועי אמר בנחישות.
"רגע, רועי. זה לא הזמן" התחננתי שיעצור "אני לא מרגיש טוב. אני חושב שכדאי שנעשה את זה ביום אחר".
"ילד שלי, הגיע הזמן. זה בדיוק הזמן בשבילך להתמודד עם התאונה שהייתה לנו. עכשיו, כשאתה מתאושש מתאונה והזכרונות ממנה טריים. אולי תוכל לצאת מהשבעה הזאת מחוזק הרבה יותר".
שוב החדר נמרח והטשטש מבעד המבט הדומע שלי.
"אני ותומר עלינו לחדר כדי לארגן את התיקים ואתה נשארת עם אמא" רועי המשיך בהתעלמות עיקשת ממצבי. לא נראה היה שאני יכול לעצור אותו ופשוט בכיתי. בכיתי והקשבתי לו ממשיך ומעלה בי זכרונות ויכולתי רק לקוות שלא יהיו מוחשיים מדי.
"תומר התעצבן שאתה מעמיד פנים. הוא היה בטוח שאתה עושה את עצמך חולה כדי להתחמק ממלאכת האריזה ואני דווקא שמחתי שאתה עם אמא. שמחתי שנמנע ממני המשך קשקושי השכל על הלילה שלפני" הוא אמר והצלחתי לעצור את הדמעות כדי שימשיך בלי להרגיש שהוא מכאיב לי.
"כשסיימנו לארוז, אני באתי לחדר של ההורים. אמא ישבה על המיטה ואתה שכבת כשהראש שלך על הברכיים שלה. היא ליטפה את שיערך ואתה התמסרת. נראית פתאום כזה תינוק" הוא אמר ועיניו התמלאו דמעות.
"להביא לך כוס מים?" ג'ינג'י שאל את רועי.
"לא, תודה" הוא ענה והתאפס על עצמו "תודה שאתה חושב עלי. אני בסדר" הוא השלים את תשובתו לג'ינג'י וחזר למקד את מבטו בי.
"אתה, ילד שלי, מעולם לא היית קטן. תמיד היית גוש ענק של ילד קטן ואז, על הברכיים של אמא, אני זוכר שעמדתי בכניסה והסתכלתי עליכם. רק כשהיא הייתה מלטפת את שיערות ראשך היית נראה לי ילד קטן".
"היא הייתה עושה את זה הרבה?" שאלתי אותו.
"אתה צוחק עלי?" הוא פתאום הרים את קולו ולרגע הרגשנו שגלשנו לשיחה לא מותאמת לאירוע "אתה היית מכור לליטופי הראש שלה. אם לא הייתה התאונה, הייתי ממליץ לך ללכת לטיפול כדי להיגמל מזה".
"נו, אז מזל שהייתה התאונה. אני לא מצטיין בתהליכי גמילה".
"כן" הוא ענה עצוב "מזל שהייתה התאונה".
רועי פרץ בבכי שהדהים אותי והשתתקתי. לפני רגע הוא התעקש שאסור לו להישבר ופתאום עכשיו, השיחה הזאת מעלה גם בו זיכרונות מוחשיים מדי.
ג'ינג'י החליט שרועי בכל זאת צריך כוס מים ומיהר להגיש לו.
כנראה שהתאונה שאירעה אתמול הציפה בכולנו דברים חבויים ואין פה אחד שלא חש הפוך ומלא תהיות.
"אני ממשיך" רועי אמר לי כשלגם מהמים כאילו עצר באמצע תהליך רפואי כואב ורצה לוודא שאני מוכן להמשך .
אישרתי לו וקיוויתי שבסיום ההליך הרפואי ארגיש בריא יותר.
"אבא היה זה שארז את הכל. גם הוא כל הזמן נזף בה שתפסיק להתנהג אליך כאילו אתה עדיין תינוק".
"אבא? נזף בה על משהו? לא זכור לי בכלל" אמרתי לו.
"מה זאת אומרת?".
"אבא לא נזף בה על כלום. כל מה שאני זוכר מהם בתור זוג זה את הפתטיות שאתם הייתם מדברים עליה".
רועי הביט בי מבולבל לחלוטין. הוא אפילו לא הצליח לנסח שאלה שתשיג עבורו את ההבהרה לה היה זקוק אז המשכתי.
"מה שאני זוכר זה שהוא הסכים לכל גחמה שלה. כל מה שהיא רצתה לעשות, הוא הסכים ותמך. כל פעם שעבר לידה הוא היה אומר לה שהוא אוהב אותה ובכל פעם שהכין לה ספל קפה הוא הגיש אותו בצירוף 'בבקשה, יפה שלי'. הוא לא נזף או תיקן אותה על כלום. אתה באמת לא זוכר איך הגענו לאילת במקום לטבריה?" שאלתי אותו.
"בטח שאני זוכר. היא קיבלה שוברים מהעבודה לחופשה באילת. בגלל זה נסענו לאילת במקום לטבריה באותה השנה. אני לא מבין מה הבעיה עם זה? למה אתה... זאת אומרת... למה שתחשוב ש... פתטי? איך הגעת לזה?".
"אתה היית קורא להם פתטים!" העמדתי אותו מול רועי של שנת 2008.
"אתה בטוח שזה הייתי אני? אולי תומר?" הוא שאל אותי.
"בוודאות. שניכם!" טענתי בנחישות.
"אני לא זוכר את זה בכלל. בכל מקרה, אבא בכלל לא היה מסכים עם כל דבר ודבר שאמא רצתה".
"כל מה שאני אומר זה שאם הוא היה זה שמחליט בבית, הייתי זוכר את זה, לא?".
"אני גם לא חושב שהוא היה זה שמחליט בבית. את האמת, ששנים לא חשבתי עליהם כזוג. מזווית הראייה שלי היום, נראה לי שהם היו זוג מדהים" הוא אמר ושוב עיניו דמעו בלי שליטה.
נתתי לו להסדיר את נשימתו וראיתי את זה כהזדמנות עבורי להירגע גם כן. מעולם לא שוחחנו על אותו יום. תמיד דאגנו להעלות זכרונות מטיולים, אירועים או דברים בסגנון אבל היום של התאונה לא עלה אף פעם כנושא שיחה. לא בצורה שבו עלה פה עכשיו.
תהיתי אם בשבעה של הורי, כשאני הסתגרתי עם החבר'ה בחדר, אלו היו השיחות שהתנהלו בסלון.
"אבא כעס עליה שהיא נוהגת בך כתינוק והיא טענה שהוא מבולבל. שאתה רק נראה כמו ילד גדול אבל שמבפנים אתה עדיין ילד קטן ושהוא שוכח בן כמה אתה.
אני עמדתי בכניסה לחדר והאזנתי להם מסבירים אחד לשני עד כמה הם דואגים לך בדרכים כל כך שונות".
"ותומר?".
"אני לא בטוח מה הוא עשה באותו זמן. הוא לא היה איתנו.
את האמת ששאר היום עד הצהריים לא זכור לי. עד שהיינו צריכים לפנות את החדרים".
קצב דפיקות ליבי הלחיץ אותי. תהיתי באיזה שלב יהיה לי כדאי לומר למישהו שאני מסוחרר ושאין לי אוויר. הסיפור של רועי הלך והתקרב לרגע בו הכל התהפך סביבי וכל מה שרציתי הוא להרגיש מישהי שאוהבת אותי מלטפת את שיערי.
"למה אתה בוכה עכשיו?" רועי שאל אותי.
"אני מתגעגע אליה פתאום" שיקרתי כדי לספק הסבר שטחי שלא יוביל לסדרת שאלות מעמיקות.
רועי חיבק אותי ואל אותו חיבוק הצטרף גם ג'ינג'י. משהו בחום הגוף שלהם הספיק לי כדי להירגע. לא ציפיתי שילטפו את ראשי, זה היה פינוק שזכיתי לו בדרך כלל רק מהנשים שבחיי והתמסרתי לאהבה שלהם.
"אני ממשיך" שוב רועי ווידא שאני מוכן להמשך החדירה לעמקי ילדותי ואישרתי לו בדממה.
"אבא הלך להביא את האוטו ואנחנו עמדנו בכניסה למלון וחיכינו לו עם התיקים. אמא עמדה מאחוריך וליטפה אותך" הוא עצר והתנשם בכבדות שהדאיגה אותי.
"רועי, אולי די?" שאלתי אותו.
"אני לא יודע למה כל זה יוצא לי עכשיו. אני לא יודע למה דווקא פה. אבל אני חייב להמשיך" הוא אמר ושוב ג'ינג'י היה זה שהחליט לענות לו.
"כי שתיהן היו אמהות והן נהרגו בתאונת דרכים. כי דניאל היה נוכח בשתי התאונות ובגלל ש...".
"עצור" ביקשתי ממנו. ההקבלה בין שתיהן, שטחית ככל שתהיה, הייתה מדוייקת מדי עבורי.
"הוא צודק" רועי אמר ופרץ בבכי. שוב התחבקנו עד שהצלחנו להתאפס על עצמנו והוא המשיך "חשוב שנמשיך. חשוב שנוציא את זה. מעולם לא דיברנו על התאונה. לא ככה".
פתאום העובדה שהשיחה מתקיימת בשבעה הייתה משמעותית יותר עבורי וחיכיתי בקוצר רוח שימשיך.
"תומר התחנן בפני אמא שתיתן לו לשבת מקדימה".
"תומר חפר לאמא!" פתאום חזר אלי עוד זיכרון מוחשי "אני זוכר, אני ממש זוכר" אמרתי לו.
"כן, הוא חפר לה בטירוף. הוא לא רצה לסבול כל הדרך בנסיעה כשאתה נרדם ונוזל על אחד מאיתנו".
אוי ואבוי. בשניות יכולתי לשמוע את הקול שלו. שמעתי את הטיעונים בהם השתמש כדי לשכנע אותה, נזכרתי בשתיקה של רועי במהלך מסכת השכנועים וגם בתשובתה של אמי שצפה ועלתה לי.
ברגע נזכרתי בכך שאמי אמרה לו עד כמה הוא צריך לשמוח על כך שאני עדיין קטן מספיק להירדם עליו כי עוד מעט הוא יתגעגע לזה. פתאום יכולתי לראות אותה מחבקת אותי ומלטפת את שיערי בזמן שהיא מסבירה לתומר שעוד מעט אגדל ואשנא קרבה וחיבוקים כמוהו בצורה גרפית ומדוייקת.
הזכרונות חוזרים אלי בצורה שהפחידה אותי. בחשש עצום ובהבנה שבעוד כמה רגעים אחווה שוב את התאונה, אישרתי לרועי להמשיך ולספר לי את השתלשלות האירועים עד לנקודה אותה אני זוכר. הנקודה בה הגיעו כוחות ההצלה והחילוץ שהוציאו אותנו מהמכונית המקומטת.
"אמא לא הסכימה. היא התעקשה שתומר ילמד להתחשב בך כי אתה עדיין קטן" רועי אישר את הזיכרון המוחשי שעלה לי מתשובתה של אמי ועוד לא חלקתי איתו.
"ואז אבא הגיע עם הרכב לחזית המלון. את זה אני זוכר" אמרתי כשעוד ועוד פרטים עלו וצפו בי.
"נכון. ואז אבא עצר לפנינו ואתה רצית להראות לה שאתה בכלל לא קטן אז לקחת מזוודה כבדה וסחבת אותה לאוטו.
תומר, שלא רצה להכריז על כישלון ניסיונות השכנוע שלו, לחש לאמא באוזן שאתה כבר לא קטן ושהחל מלילה לפני כן, אתה גם לא בתול. הוא לחש לה את זה ואז לקח מזוודה והלך אחריך".
"ברצינות?" שאלתי אותו ועיני יצאו ממקומם "הוא אמר לאמא מה שקרה שם?".
"נשבע לך" הוא ענה לי ובכלל לא נראה מחוייך "היא נשארה עומדת בהלם. הנחתי יד על הכתף שלה ושאלתי אותה אם היא בסדר אבל לא נראה לי שהיא בכלל שמה לב שאני שם. היא רק עמדה ובהתה בך".
התמלאתי בושה. ישבתי על הספה בגיל 24 והתמלאתי בושה על כך שאמי גילתה על איבוד בתולי לילה לפני שנהרגה.
"איזה בושות" מלמלתי.
"מה בושות? חשבתי שאתה גאה בזה" ג'ינג'י שוב הפגין חוסר הבנה לצורת החשיבה שלי.
"בושות" עניתי לו.
"למה?" רועי שאל ותהיתי אם גם הוא לא מבין את הסיבה או שרק מחפש אישור לניתוח המצב שלו.
"בושות. דמיינתי את השיחה שאמא הייתה מושיבה אותי אליה אילו לא הייתה נהרגת בתאונה ההיא. איזה בושות" אמרתי ופתאום שלושתנו פרצנו בצחוק.
כל המנחמים הביטו בנו בפליאה אבל חייכו.
"כל אחד מתמודד עם האבל בדרכו" אמרתי להם ושוב שלושתנו התמסרנו לפרץ הצחוק לעוד כמה רגעים.
"לקחת בעלות על האבל שלנו?" ג'ינג'י שאל אותי.
"זאת בעיה?" עניתי בשאלה אבל הוא לא ענה.
"כשכל התיקים היו באוטו, אמא הכריזה שהיא יושבת איתך מאחורה" רועי החזיר אותנו אל המסע המטלטל בזכרונות. מזל שהספקתי לצחוק קצת לפני שהזיכרון המוחשי והבלתי נמנע של מות הורי יכה בי.
"ואבא התנגד" אמרתי לו כשעוד פרטים חזרו אלי "הוא אמר לה שהוא רוצה אותה איתו. הוא אמר שהוא לא רוצה שהיא תשב מאחורה ושאני כבר גדול. עכשיו פתאום אני זוכר.
אבל הוא שוב לא עמד על שלו. אם היה עומד על שלו, היא הייתה פה".
"ותומר לא" רועי מיד שלף תשובה שהשתיקה אותי ממשחקי 'מה אם' מסוכנים.
"אבא אמר שאתה כבר גדול ושאתה לא צריך אותה כל כך צמוד. היא אמרה לו שזה לא בשבילך אלא בשבילה.
היא אמרה לו שזה לא נושא לדיון. שהיא פתאום הבינה שאתה גדול מדי ושהיא צריכה אותך ישן ונוזל עליה קצת".
שוב תמונה מוחשית צצה בראשי. הפעם הייתה זאת אמי נועצת מבט זועם באבי בזרועות שלובות ונזכרתי עד כמה אני שונא נשים זועמות בזרועות שלובות.
"לבסוף הוא התרצה" רועי המשיך "הוא התרצה והיא ישבה על יד החלון מאחוריו. תומר ישב על ידו מקדימה, אתה ישבת באמצע המושב האחורי ואני ישבתי על יד החלון מאחורי תומר".
התמונה שלנו ברכב הצטיירה בראשי באופן מושלם.
ראיתי את החיוך של תומר כשנכנס מרוצה אל הכיסא שאמור היה להיות של אמי, ראיתי את רועי יושב על יד החלון ונודד במחשבות תוך בהייה בנוף החולף, ראיתי את אבי מעביר ערוצים ברדיו בכל פעם שהתנגן שיר שלא אהב וראיתי את אמי יושבת על ידי ומלטפת את שיערי.
עכשיו, כשידעתי את מה שהיא ידעה עלי, אולי אני מבין יותר טוב את פשר המבט שהיה לה.
"היא לא דיברה איתי מאחורה בכלל" אמרתי לרועי.
"נכון. את האמת שהיה שקט מזעזע בנסיעה חזרה. אף אחד מאיתנו לא דיבר".
"זה לא היה אופייני לנסיעות שלנו. אני טועה?" ניסיתי לבדוק אם אני זוכר נכון.
"לא, אתה לא טועה. אני באמת לא יודע למה זה היה ככה" הוא אמר והמשיך בלי לאפשר לי לדחוף עוד כמה שאלות באמצע.
"כנראה שאמא הייתה בהלם שהבן הקטן שלה איבד את בתוליו אז היא שתקה. גם אבא שתק. אני חושב שהוא עדיין כעס על תומר ועל סידורי הישיבה שכפה עליו. תומר חשב שכדאי לו לשתוק אחרת אבא יהרוג אותו ואני לא זוכר על מה אני חשבתי".
"אבל אני זוכר שחשבת" אמרתי לו.
"כן, את זה גם אני זוכר".
"אתה הבטת בחלון בדממה. הרבה זמן. אני לא יודע אחרי כמה זמן אבל כשהתעייפתי, נשכבתי על אמא. היא ליטפה לי את הראש ואני הסתכלתי עליך. בעצם, זה הדבר האחרון שאני זוכר מהנסיעה עד שבאו לחלץ אותנו".
"אני זוכר שבהיתי בחלון כשהכל קרה" הוא אמר והשתתק.
שיט. הגענו לחלק שבו 'הכל קרה'.
לא הייתי בטוח שאני מוכן לזה. עצמתי את עיני וניסיתי לחוות בצורה מוחשית את ליטופה של אמי. קיוויתי שאולי זה ירגיע את קצב דפיקות ליבי שהלך והתגבר.
"תפתח את העיניים, דניאל" רועי גער בי.
"למה?".
"אל תיעלם. אל תירדם לי גם עכשיו" הוא אמר.
הרגשתי שאני צריך לשאול אותו למה התכוון כשאמר 'גם עכשיו'. הרגשתי שאני צריך לבקש ממנו שיאפשר לי לעצום את העיניים ולהיעלם אבל נראה היה שרועי בטוח במה שנכון עבורי כשהוא המשיך והסביר את קו המחשבה שלו.
"אל תעצום את העיניים. אל תדמיין את מה שהיה שם" הוא אמר ושוב בטחתי בו. הבטתי בו בעיניים פקוחות, נשמתי עמוק והכנתי את עצמי לרגע שבו הכל קרה.
"אתה זוכר את הרגע שבו המשאית פגעה בכם?" ג'ינג'י שאל ונבהלתי ממנו. פתאום לא היה ברור לי מה הוא עושה פה. איך הוא שייך לסיפור הזה? לשיחה הזאת?
"כן" רועי ענה לו וראשי הסתחרר "אבא פתאום צעק 'לא' אז הסתובבתי אליו כדי לראות מה קרה. הספקתי לראות את חזית המשאית פוגעת בצד שלו ושל אמא, הספקתי לראות שאתה ישנת ואז הרכב החל להתהפך".
"גם הרכב שלנו התהפך" ג'ינג'י המשיך להתערב והתאפקתי לא להשתיק אותו באגרסיביות. קיוויתי שיבין לבד מעצם העובדה שאף אחד מאיתנו לא ממשיך לשוחח איתו, שהוא לא קשור לנושא.
קשה היה לי להביט ברועי כשהוא מסיים את תיאור הרגע שבו 'הכל קרה'. החלטתי להתעלם מהבקשה שלו ולעצום עיניים.
"תמשיך" ביקשתי והשפלתי מבט. עכשיו, כשרועי לא ראה את פני, עצמתי עיניים.
"הרעש היה מחריד. הכל התערבב לי עם הצעקה של אבא. אני לא זוכר שאמא צעקה בכלל. הרגשתי רק מכות מכל כיוון. רגע אחד השמיים היו למעלה ורגע אחר למטה...".
הוא המשיך ודיבר על הזיכרון שלו מהתאונה ואני, בעיניים עצומות, נזכרתי בעצמי.
אני ישנתי. לא התעוררתי מהצעקה של אבא וגם לא מרעש ההתנגשות. אני התעוררתי מאותה התהפכות שהוא תיאר ופחדתי לפקוח את העיניים.
איזו טעות זאת הייתה לעצום את עיני. רועי צדק.
בחושך, יכולתי לחוש את תנודות האוטו לכל צד והמכות היבשות שחטפתי עד שהטלטלה נעצרה נדמו לאלו שכאבו לי מהתאונה שחוויתי רק אתמול.
פתאום הרגשתי את עצמי שם, בן 12. לא רציתי לפקוח את עיני. אני זוכר שכשהרכב נעצר, החלטתי עם עצמי שזה חלום. שכל מה שאני צריך לעשות הוא לעצום עיניים מספיק זמן עד שאמי תגיד לי שהגענו הביתה.
האמנתי שאם לא אפקח את עיני, לא אתעורר באמצע החלום הנורא הזה אלא בסיומו. כשהכל מסביב היה שקט ולא הרגשתי שום תזוזה, הבנתי שכנראה גם אמא נרדמה. חשבתי שכולם מרוכזים כמו שהיו קודם ופשוט עוד לא הגענו הביתה. כל הזכרונות האלו צצו בי בצורה מוחשית וכואבת.
ישבתי על הספה ביום השני לשבעה בעיניים עצומות ולא הצלחתי לזכור את הרגע המדוייק שבו פקחתי את עיני אחרי התאונה. רק השקט היה זכור לי. קצת כמו השקט שפתאום הקיף אותי על הספה.
הרמתי את ראשי ושוב, בחשש, פקחתי את עיני.
"אמרתי לך לא לעצום עיניים" רועי גער בי.
"גם אמרת לי שזה יעשה לי טוב שנדבר על זה" אמרתי ופרצתי בבכי.
לא הרגשתי טוב בכלל. רועי בכה איתי.
שנינו איבדנו אותה. חיבקתי אותו חזק והתחננתי שיעצור מהמשך הסיפור. עכשיו השבעה הנוכחית הרגישה לי אחרת לגמרי ממה שהרגישה לפני כמה שעות.
"אני אעצור עכשיו כי גם לי קשה" רועי אמר "אסור לי להישבר, יש לי אחריות על משפחה. אבל תבטיח לי שנמשיך" הוא ביקש ממני דומע והבטחתי לו.
התחבקנו ארוכות ברפיון שרירים שהייתי זקוק לו. רגע לפני ששיחרר אותי לחש באוזני עוד בקשה.
"תוציא את המיטב מהשבעה הזאת. אני יודע שהיה לכם קשר מיוחד. אהבה שהייתה שמורה רק לכם.
את השבעה של ההורים בילית בחדר. בילית בה.
לא יקרה כלום אם הפעם תבכה במקום לבלות".
לא הייתי בטוח שאני מסכים איתו אבל בכיתי. בכיתי בלי שום שליטה ובלי כל קשר לבקשה שלו.
רועי קם והתרחק. אולי הלך לחדר אחר, אולי יצא לנשום קצת אוויר. לא יכולתי לדעת. החדר חזר להסתובב וראשי צנח על גב הספה.
"מזל שהיינו ביחד" ג'ינג'י אמר ולא רציתי לשוחח איתו באותו הרגע. ברור היה לי שגם הוא עצוב, שגם הוא כואב אבל משום מה, כל מילה נוספת שלו רק מילאה אותי כעס.
"מזל שהיית איתי" הוא שוב אמר והדגיש "מזל שעכשיו אתה איתי. אנחנו אחים" הוא אמר.
"אחים באבל" עניתי לו ברגשות מעורבים.
לא חשבתי שיש בחיי מקום לאח נוסף אך המציאות חיברה ביננו בצורה הדוקה.
כמו לאחיי, רגשותי לג'ינג'י היו טעונים אהבה וכעס.
קיוויתי שימצא בעצמו את הכוח להתנתק מהספה ולאפשר לי לקבור את עצמי באבל על מותה לכמה רגעים. ייחלתי לכמה רגעים של בדידות.
