החומות

אהבה ומוות הם שני הצירים העיקריים

שעליהם סובבת השותפות הרגשית 

בין בני האדם - ב"ר הֶיידֶן

 

מיס טאקר היקרה, 

אני מקווה שאת ומשפחתך מאושרים ובריאים. אני רוצה לברר את המועד והשעה לריאיון שלי עם התוכנית "ארבעים ושמונה שעות", בהמשך לבקשה שהגשתי. דיברתי עם דֶבּי, כתבת התחקירים הראשית, אבל היא אמרה שלא שמעה מהמשרד שלך.

 

אני יודע שכבר אמרתי לך את זה, אבל אני אחזור על כך בפני כל מי שמוכן להקשיב לי: אני חף מפשע. לא רצחתי את הילדים שלי. אני לא יכול ולא מוכן להפסיק להילחם כדי להוכיח את חפותי. אבל השעון מתקתק, ומדינת טקסס נחושה להוציא אותי להורג. עורכי הדין שלי חושבים שאילו אנשים שמעו את העובדות בתיק, הם היו מבינים את האמת.

 

אני רק רוצה משפט חדש ומקווה שהראיונות האלה יעזרו להפעיל לחץ על בית המשפט. אני מצפה לראות אותך השבוע ולדבר איתך פנים אל פנים על הראיונות המתוכננים.

 

           בברכה,

           קליפטוֹן האריס

 

 

 

 

פרק ראשון 

 

 

"אמא, אם לא תזיזי את התחת אנחנו נאחר!"

קריסטי טָאקֶר שמעה את הרוגז בקולו של בנה.

"אני באה, רי," היא אמרה ומיהרה לאסוף את שערה החום לפקעת. היא לקחה את התיק שלה בדרכה לדלת, וכמעט מעדה על פינת השטיח האפור המהוה. היא ייצבה את עצמה ומיהרה לרדת למטבח. למרות מאמציה של קריסטי — השעון המעורר צלצל חצי שעה מוקדם יותר והיא חפפה את השיער בלילה — היא אף פעם לא הספיקה להתארגן בזמן, על אחת כמה וכמה בימים של הוצאות להורג.

 

ריאן, לעומת זאת, כבר היה ער שעות. הוא היה בן ארבע־עשרה, נער מאורגן, מסודר ושאפתן להפליא. ההפך הגמור מקריסטי. היא מצאה את בנה יושב לשולחן ומסיים את דייסת שיבולת השועל שלו. שערו השטֶני היה מסורק בקפידה והוא לבש את התלבושת הקבועה שלו, מכנסי ג'ינס מגוהצים, חולצת כפתורים שחורה ועניבה שחורה־ אדומה מפוספסת. על רגליו הוא נעל את מגפי העור השחורים הישנים שלו. קריסטי תיארה את סגנון הלבוש הזה כ"היפסטרי טקסני".

 

מצא חן בעיניה שהוא הקפיד כל כך על הופעתו, אבל זה לא ממש עזר לו למצוא את מקומו בין הבריונים והספורטאים בבית הספר. היא שמעה את הלחישות וקריאות הלעג של הילדים והוריהם. "הילד הזה מרים את האף," הם אמרו לא פעם. קריסטי קיבלה על עצמה חלק מהאשמה. היא היתה רק בת שבע־עשרה כשריאן נולד, תינוקת שמגדלת תינוק, כמו שפאפא היה אומר. היא עודדה אותו לשמור על ייחודו, רצתה שבנה יגיע לכל ההישגים שהיא עצמה לא הגיעה אליהם.

 

"פאפא, אתה חייב לי חמישה דולר," אמר ריאן בחיוך.

"תוסיף את זה לחשבון שלי," אמר פאפא.

כריסטי לקחה את הכוס שלה ומילאה אותה בקפה. "אני מפחדת לשאול על מה התערבתם," אמרה.

"ניחשנו כמה זמן ייקח לך להתארגן הבוקר," אמר ריאן.

"אני לא מאמין שנתתי לך ליהנות מהספק," ענה פאפא ונענע בראשו באכזבה.

 

פרנק טאקר, אביה של קריסטי, צחק צחוק חנוק ומשך בצינורית שהשתלשלה מנחיריו עד המכל הענק ששמר על רמה קבועה של חמצן בדמו. הוא היה רק בן שישים ושמונה, אבל בשערו האפור והפרוע, שסוֹרק לעתים נדירות, הוא נראה מבוגר בהרבה מגילו. הוא עישן בשרשרת כל חייו, וריאותיו נפגעו אנושות, ועכשיו הוא היה כלוא כמו אסיר בביתו. אבל למרות בעיות הבריאות של פאפא, חוש ההומור שלו נותר כשהיה.

 

"אם היית מתעוררת כמה דקות מוקדם יותר —" התחיל פאפא. קריסטי ידעה היטב שריאן ופאפא שונאים את שגרת הבוקר שלה וקטעה אותו. היא פשוט לא יכלה להתמודד עם ההצקות שלהם.

 

"אל תתחילו עם זה היום. אין לי כוח. נו כבר, רי, בוא נזוז." היא הרימה את צרור המפתחות שלה ונפנתה אל פאפא. "אל

 

תשכח: בלי סמים ובלי זונות."

 

"אני לא מבטיח שום דבר," הוא גיחך.

 

קריסטי חייכה. "אני אחזור מאוחר. תודיע לי אם תרצה שאקנה לך משהו בדרך הביתה."

 

"אני אהיה בסדר, ילדה שלי," אמר פאפא. "תשמרי על עצמך." קריסטי נתנה לפאפא נשיקה קטנה על הלחי וניגשה לדלת הכניסה. ריאן השתרך מאחוריה. היא פתחה את הדלת ומשב אדיר של אוויר חם ולח קידם את פניה. חודש מרץ עדיין לא הגיע, והטמפרטורות כבר טיפסו לשלושים מעלות ויותר.

 

היא נסעה מזרחה בכביש 105 , לכיוון בית הספר התיכון קוֹנְרוֹ. שלוחה של אגם קונרו הגדול נצצה באור הבוקר כשהם חלפו על פניה במהירות. מרחבים של גדרות עץ לבנות ודשא ירוק ליוו אותם לכיוון העיר. ריאן, שהרכיב אוזניות, ישב במושב הנוסע.

 

הוא היה רכון על מכשיר האייפון 3 המחודש שלו, הקשיב למוזיקה ושלח הודעות. בגלל שעות העבודה הארוכות של קריסטי בבית הסוהר, ההזדמנות היחידה שלה לדבר עם ריאן היתה לא פעם בזמן ההסעה לבית הספר. לכן היא התעקשה לאסור שימוש בטלפון הנייד במכונית.

 

אבל היום היא קידמה בברכה את השקט וניסתה להכין את עצמה לאירועי היום הצפויים: ראיונות עם אסירים מאגף הנידונים למוות והוצאתו להורג של רוצח אכזרי ואנס סדרתי. עוד יום עבודה שגרתי.

 

קריסטי ראתה אנשים מתים שנה אחר שנה. אמנם כולם היו רוצחים מורשעים, אבל זה עדיין היה דבר לא רגיל. חוץ מזה, היא ידעה שלא רק העבודה מטרידה אותה. דומה שהחיים שלה נתקעו. המאורעות היחידים הראויים לציון מדי חודש היו ההישגים האחרונים של ריאן, או המחלה החדשה של פאפא. לפעמים היא היתה מתעוררת בהרגשה שמשהו נורא עומד לקרות. היום היה נדמה לה שזה חזק מתמיד.

 

התחושה המבשרת רעות היתה תוקפת את קריסטי לפני כל אירוע טרגי שהתרחש בחייה. היום היא לא היתה מסוגלת להתמודד עם עוד חדשות רעות.

 

כעבור רבע שעה עצרה קריסטי במרחק בניינים ספורים מבית הספר של ריאן. לאחרונה הוא לא רצה שתעצור מול השער הראשי.

 

קריסטי לא היתה טיפשה. היא ידעה שהוא מתבייש בטנדר הישן והחבוט שלה, או שאולי הוא פשוט רצה להוכיח את עצמאותו. זה נראה לה הגיוני, אבל המחשבה שריאן הולך ומתרחק ממנה עדיין הכאיבה לה. זה היה החיסרון בכך ששניהם גדלו יחד.

 

"את בסדר?" שאל ריאן ועיניו נפערו בדאגה. הוא תמיד היה ילד רגיש, קשוב יתר על המידה למחשבותיה ולרגשותיה של קריסטי. "ברור, למה שלא אהיה בסדר?" היא שאלה.

 

"את יכולה לעשות משהו אחר, למצוא עבודה חדשה."

 

החיוך שלה דעך. "רי, אל תתחיל עם זה. המשכורת שלי טובה וההטבות מצוינות."

 

"אבל את שונאת את זה."

 

"אז מה? רוב האנשים שונאים את העבודה שלהם. לכן קוראים לזה 'עבודה'."

 

"רוב האנשים לא רוצחים אנשים אחרים," אמר ריאן בהדגשה, וקריסטי גייסה את כל כוחותיה כדי לא לאבד לחלוטין את סבלנותה.

 

במסגרת עבודתה של קריסטי במשרד הדוברוּת של שירות בתי הסוהר של מדינת טקסס, היא נדרשה לתווך בין האסירים, התקשורת ומערכת בתי הסוהר.

 

למרות האתגרים והלחצים, היא נדרשה גם לשמש עדה במהלך הוצאות להורג.

 

ריאן תמיד התקשה לקבל את העבודה שלה. היא הסבירה לו כמיטב יכולתה כיצד פועלת מערכת הצדק בטקסס: יש חוקים, וכיוון שהנשים והגברים הכלואים באגף הנידונים למוות הפרו אותם בצורה החמורה ביותר, מגיע להם עונש.

 

אבל ריאן היה ילד סקרן ורך לב, וככל שהתבגר כך גברה התנגדותו למעמד הזה, לרגע שבו היתה אמו מתייצבת מול מצלמות הטלוויזיה ומדברת על הוצאות להורג כאילו היו דבר שבשגרה, כאילו בעיני שאר העולם הן לא נחשבו ברבריות.

 

קריסטי הקשיבה לבנה מתווכח על הנושא בלהט במשך שנים. היא הניחה שזה רק שלב שיעבור, אבל בשנה שעברה היא הבחינה בו כשעשתה את דרכה לחדר ההוצאה להורג. הבן שלה עמד בקהל המפגינים.

 

היא עצרה את נשימתה בתדהמה כשראתה אותו מניף בגאווה שלט שעליו נכתב, גזרו דין — לא מוות. קריסטי רצתה לרוץ אל ריאן ולהגיד לו שיסתלק מיד הביתה, אבל היא לא יכלה לעשות את זה. היתה לה עבודה.

 

הכעס על התנהגותו של ריאן בעבע בה כשצפתה בשקט בהוצאתו להורג של מיטשל הֶייסְטינְגס — קבצן בן שלושים ושלוש שהורשע ברצח אחותו וחברתה הטובה ביותר. ריאן עמד באותה השעה מחוץ לשערי בית הכלא וקרא, "לא נשתוק, לא ננוח!"

 

עמוק בלבה היתה קריסטי גאה בריאן שדבק בנחישות רבה כל כך באמונותיו. אבל אילו מישהו מהעיתונאים גילה שבנה מתנגד לעונש מוות, זה היה נהפך לסיוט מבחינת יחסי הציבור. היא היתה עלולה לאבד את עבודתה.

 

בדרך הביתה באותו ערב אמרה קריסטי לריאן שהתנהגותו אינה מקובלת עליה, אף שהוא רשאי להחזיק בדעה משלו בנושא. זו הפרנסה שלה, ובזכותה יש להם אוכל וקורת גג. ריאן כיבד את דבריה, אבל רצה שקריסטי תחפש עבודה אחרת. אפילו עכשיו, חודשים רבים לאחר המקרה, הוא עדיין שולח לה הצעות עבודה בדואר האלקטרוני ומוסיף להן כותרות, כמו עבודות חדשות, בלי רציחות. אבל היום לא היתה לה כל כוונה לשתף איתו פעולה.

 

"אתה תאחר," אמרה קריסטי. וריאן לא התווכח לשם שינוי. "בסדר, אמא, נתראה מאוחר יותר," הוא אמר והרים את הילקוט שלו.

 

"אני אוהבת אותך, רי."

 

הוא לא ענה לה, רק יצא מהרכב וטרק את הדלת מאחוריו. קריסטי הביטה בריאן ממהר לדרכו וחיכתה עד שייעלם מעבר לפינה. אלוהים, כמה התגעגעה לימים שהיתה מסיעה אותו לבית הספר, והוא היה מחבק אותה ואומר, אמא, אני אוהב אותך יותר מהירח והכוכבים וכל כוכבי הלכת ביקום. אבל עכשיו היא כבר לא שמעה את זה. מתבגרים בני ארבע־עשרה לא היו פתוחים במיוחד ולא נטו להביע רגשות.

 

קריסטי נסעה בכביש המהיר. שיר קאנטרי־פופ התנגן ברדיו. היא כיבתה אותו. לא התחשק לה לשמוע מנגינות מעובדות מדי. היא לפתה את ההגה ופנתה שמאלה אל הכניסה לבית הסוהר, שבו תתחיל את יומה. כלא פּוֹלַנסקי שבליווינגסטון, טקסס - אזור מוקף יערות ושדות שהשתרע על פני שטח של כאלף ותשע מאות דונם - היה מתחם רחב ידיים של מבנים שחוברו במעברים עיליים והוקפו בגדר תיל כפולה ובמגדלי שמירה.

 

הבניינים שבהם נכלאו האסירים של אגף הנידונים למוות הופרדו מהאחרים - שלושה מלבני בטון לְִבנֵי־גגות, שבמרכזו של כל אחד מהם חצר עגולה. בכלא היו 2,936 אסירים בסך הכול, 279 מהם באגף הנידונים למוות.

 

קריסטי הגיעה לכאן בכל יום רביעי בבוקר כמו שעון. אבל היא אף פעם לא הסתגלה, לא לשומרים חמורי הסבר עם הרובים הדרוכים במגדל השמירה שמעליה, לא לאסירים הנואשים שפגשה שהתעקשו על חפותם והתחננו לעזרתה, וגם לא לאלה שהודו באשמה בלי טיפת חרטה.

 

זו לא היתה עבודת החלומות של קריסטי. אחרי שנכנסה להיריון בגיל שש־עשרה, היא נשבעה לעצמה שלא תהיה עוד אחת מאותן אמהות צעירות בנות עשרֵה מהסטטיסטיקה. היא תעשה משהו עם החיים שלה. היא סיימה את בחינות הבגרות, ואז, בעידודו של פאפא, נרשמה ללימודי ערב באוניברסיטת סֶם יוסטון.

 

קריסטי למדה תקשורת ופסיכולוגיה ועבדה במשרה חלקית בכלא בכל מיני תפקידים אדמיניסטרטיביים כדי לעזור בתשלום החשבונות. פאפא היה סוהר, כמו אביו. ואף על פי שקריסטי טענה שוב ושוב שהיא יכולה למצוא עבודה בכוחות עצמה, פאפא הטריד את הדובר ללא הרף, ועוד לפני שסיימה את לימודיה בקולג' היא קיבלה עבודה כעוזרת של אחד מאנשי צוות הדוברות.

 

הרעיון שהיא מוקפת פושעים, גברים ונשים שעשו מעשים נוראים, לא היה לרוחה של קריסטי, אבל היא אמרה לעצמה שזה זמני. היא תכננה להירשם ללימודי תואר שני בפסיכולוגיה ולהיות עובדת סוציאלית. היא חשבה שהניסיון התעסוקתי שצברה בעבודה במערכת בתי הסוהר יהיה בבחינת יתרון בקורות החיים שלה. העבודה וההיכרות האישית עם אסירים הגבירה את נחישותה לעזור לאנשים, לפני שימצאו את עצמם מאחורי הסורגים.

 

אבל לגדל ילד זו עבודה בלתי פוסקת. ואז מצבו הבריאותי של פאפא החל להידרדר, וקריסטי קיבלה קידום והעלאה במשכורת, ועוד העלאה. מאז חלפו תשע שנים והיא עדיין פה, וטופסי ההרשמה ללימודי תואר שני העלו אבק במגירת השולחן שלה.

 

אלה היו החיים שלה עכשיו, שבוע אחר שבוע: פגישות עם אסירים אלימים, ניסיונות להתחבר עם עיתונאים שחוקים ומותשים שרוצים נואשות לכתוב משהו חשוב. בימים אלה היתה קריסטי מוצאת את עצמה מתחמקת מלומר את האמת כשאנשים שאלו אותה במה היא עוסקת. בתחום יחסי ציבור, היא היתה עונה, בתקווה שלא ימשיכו לחטט, בתקווה שתצליח לשוות לעניין זוהר שלא היה בו באמת.

 

היא חייבת להתנער מהתחושה המבשרת רעות. מחכה לה יום של ראיונות עם אסירי אגף הנידונים למוות שידרוש ממנה כל טיפת אנרגיה רגשית שהיתה בה.

 

מדי שבוע הגיעו עיתונאים לבקר אסירים באגף הנידונים למוות. ימי שני היו שמורים לאסירות בכלא מאוּנטֶן ויוּ. בימי רביעי התקיימו ראיונות עם אסירים בכלא פולנסקי. במשך שעתיים הורשו עיתונאים לשהות בחברת אסירים שקיבלו אישור לכך מהנהלת בית הכלא.

 

קריסטי החנתה את הטנדר שלה ונכנסה בשער הראשי. סוהרים נופפו לה ובירכו אותה לשלום. הם היו עסוקים בפתיחת חבילות ובמיון דואר — מטלות שגרתיות למען אנשים שהתנהגות שגרתית היתה מהם והלאה.

 

קריסטי עברה בגלאי המתכות ולקחה את התיק שלה בצד האחר. ברוס, אחד הסוהרים החביבים עליה, גבר עממי ומחוספס מעט, בן שלושים ומשהו, בעל נטיות ליברליות, שאהב לדבר על נֵייט סילבר, על "הרווקה" ועל תוכנית הריאליטי האהובה עליו "עקרות בית אמיתיות" — בירך אותה לשלום.

 

למרות המזג הידידותי של אנשי הצוות, כולם הבינו את הסכנות שאליהן ייחשפו ברגע שיעברו בדלתות האלה. נדרש מאמץ רב כדי שהקדרות והחרדה לא יחלחלו פנימה. זה היה קרב מתמשך שקריסטי לא היתה בטוחה שאי־פעם תנצח בו.

 

ברוס הוביל אותה למשרדה של מפקדת בית הסוהר. קריסטי נכנסה לעתים רחוקות לאגף הנידונים למוות, אבל העיתונאים התלוננו על איכות התמונות שהיא העבירה להם ונמאס לה לשמוע אותם מקטרים. היום, לפני תחילת הראיונות, היא קבעה עם מפקדת הכלא לצלם תמונות חדשות של התאים באגף הנידונים למוות.

 

המפקדת, ג'ינה סולומון, בירכה אותה בלבביות. "מה שלומך, המפקדת סולומון?" שאלה קריסטי.

 

המפקדת, אישה בשנות הארבעים לחייה עם תספורת פטרייה ועיניים ירוקות בהירות, לחצה את ידה של קריסטי. "מה שלום המשפחה שלך?" היא שאלה.

 

"אין תלונות," אמרה קריסטי. "הבן שלי התקבל לנבחרת הדִיבֵּייט. הוא תלמיד כיתה טי"ת הראשון שהתקבל מזה עשר שנים," קריסטי לא הסתירה את גאוותה האימהית.

 

המפקדת סולומון הנהנה. "יפה."

 

אבל קריסטי שמעה את ההתלהבות המעושה בקולה. בנה של המפקדת היה קווֹרטֶרבֶּק מצטיין בבית הספר התיכון מונטגומרי. היא כעסה על עצמה שהיא מוטרדת מזה. למי אכפת אם מישהו אחר לא מתרשם מריאן?

 

"שנתחיל לזוז?" קריסטי שינתה את הנושא וקיוותה שכך ייחסכו ממנה הסיפורים הנלהבים של המפקדת על משחק סוף העונה שהתקיים השבוע ועל כישוריו של הבן שלה על המגרש. ברוס צעד לצדן, ותוך כדי התקדמות במסדרונות המסועפים של בית הסוהר, הן פטפטו על החזית הקרה הצפויה.

 

מזג האוויר היה נושא שיחה רווח בקרב העובדים שהשתוקקו להיות בחוץ, הרחק מהתאים הקודרים והמדכאים האלה. הם פנו אל מסדרון ארוך, והשערים האוטומטיים נפתחו בקול זמזום. זה היה אגף הנידונים למוות.

 

קריסטי הסתכלה על השלט בכניסה לאגף. שימו לב: מהשער הזה לא יֵצאו בני ערובה, תזכורת לכך שאין לבטוח באסירים האלה, ושפה, בפנים, חייך מונחים על כף המאזניים.

 

בהמשך המסדרון תקף את קריסטי גל של צחנה שגם הכשרה ממושכת לא היתה מכינה אותה לקראתו: שתן, חרא, זיעה, כולם מהולים בייאוש עמוק כל כך שהיה נדמה לה שהוא מחלחל לעצמותיה.

 

"אל תמהרי," אמרה המפקדת. קריסטי הנהנה, אבל התכוונה לסיים את המשימה הזו כמה שיותר מהר. היא צילמה בזריזות תמונות של המסדרונות ושל שורות התאים. פניהם של אסירים הציצו מבעד לאשנבי הזכוכית המחוסמת הקטנטנים שהיו קבועים בדלתות תאיהם. חלקם זיהו אותה.

 

"היי, מיס טאקר, העורך דין שלי רוצה לשאול אותך כמה שאלות."

 

כמה מהם היו תחת השפעה כבדה של תרופות ונראו נואשים. "הבני־זונה האלה מענים אותי! את חייבת לעזור לי!" אחרים היו מקרים אבודים.

 

"איזה תחת יפה! בואי הנה, אני אראה לך מה זה גבר אמיתי." "אני ארצח אותך, חתיכת כלבה מזוינת. אני ארצח את כולכם!" מעט מאוד דברים הצליחו להדהים את קריסטי היום. היא התרגלה לשמוע דיבורים כאלה מגברים.

 

אסירים בבית סוהר לא היו שונים מאוד מאנשים רגילים. חלקם היו נחמדים ומנומסים, אחרים סבלו מבעיות נפשיות ובכלל לא היו צריכים להיות באגף הנידונים למוות, והיו הנשמות השפלות והאומללות שלא היתה להן תקנה. לפעמים היה קשה להבדיל ביניהם. נדרשו לקריסטי שנים רבות להתרגל לזה, אבל המילים שלהם כבר לא הבהילו אותה.

 

כאחת מאנשי צוות הדוברות היא היתה צריכה להיראות בטוחה בעצמה ונחרצת.

 

היא נכנסה לתא ריק וצילמה עוד תמונות. פולנסקי כונה פעמים רבות "המקום הקשה ביותר בטקסס לרצות בו עונש מאסר", וקריסטי הסכימה להגדרה. האסירים היו כלואים עשרים ושתיים שעות ביממה בתאים הקטנים והמבודדים הללו, ואפילו את שעת היציאה לחצר הם בילו במתחם מסורג, ללא מגע עם אסירים אחרים.

 

בלי גישה לטלפון ולטלוויזיה ובלי ביקורים נטולי מחיצה, האסירים היו כמעט קבורים בתאים האלה. זה היה הדבר הכי קרוב לגיהנום עלי אדמות. קריסטי התקשתה לתאר לעצמה איך זה להיות לכוד מאחורי החומות האלה יום אחרי יום.

 

היא סרקה את התמונות במצלמה הדיגיטלית שלוותה מריאן כדי לוודא שהן יספיקו. טובות למדי. עכשיו היא רק רצתה לעוף מפה. היא השתוקקה לאור שמש ולאוויר צח. כשיצאה שוב אל המסדרון, חיכו לה המפקדת סולומון וברוס, והיא חזרה בעקבותיהם לכיוון היציאה.

 

רגע לפני שהגיעו ליציאה נמשך מבטה של קריסטי משום מה אל אחד התאים. היא ראתה אסיר שרוע על הרצפה ליד המיטה שלו. האריס רוצח התינוקות. כך הוא כונה בתקשורת וגם בפי כמה מהסוהרים. קריסטי הכירה אותו כקליפְטוֹן האריס. הוא נידון למוות שמונה שנים קודם לכן בגין רצח שני הילדים הקטנים שלו.

 

"אלוהים אדירים, הוא מדמם!" קראה קריסטי אל המפקדת. היא תיעבה את הבהלה בקולה החד, כאילו היה לאיש חתך שטחי בלבד ולא ורידים מדממים. המפקדת התקרבה והציצה מבעד לאשנב כדי לאמת את דבריה של קריסטי.

 

"תזעיק לפה עוד סוהרים, עכשיו!" צעקה המפקדת לברוס. ברוס לחץ על כפתור במכשיר הקשר שלו והקול הצורמני הדהד במסדרון.

 

"תתרחקי!" צעקה הסוהרת לקריסטי. קול זמזום נשמע ודלת התא נפתחה. קריסטי, שלא יכלה להפסיק לבהות בפניו החיוורות של קליפטון, בשפתיו הכחולות, בעיניו שהתגלגלו כלפי מעלה, מיהרה לעבור על פני המפקדת ופתחה את הדלת בדחיפה. היא כרעה ליד קליפטון, נגעה בצווארו וחיפשה דופק.

 

"תחזיק מעמד, קליפטון, תחזיק מעמד."

 

עיניו של קליפטון נפקחו לרגע, רדופות, והחיים הלכו ואזלו מהן. יד מגואלת בדם נשלחה ותפסה במפרק כף ידה של קריסטי.

 

"מיס טאקר, אני לא יכול לעמוד בזה יותר. לא יכול," הוא אמר בנימה נואשת והרים עכשיו את אותה היד כדי לתפוס בעצם הבריח של קריסטי. "תני לי למות," התחנן קליפטון, והיד החלה ללחוץ. נשימתה של קריסטי נעתקה.

 

היא נזכרה בשלט שבכניסה: מהשער הזה לא יֵצאו בני ערובה. היא לא חשבה לפני שנכנסה, היא חששה שקליפטון ימות ורצתה לעזור למישהו לשם שינוי, לעשות משהו במקום להמשיך לצפות מהצד.

 

אבל באותו הרגע התחוור לה שהמתח שלה, התחושה המבשרת רעות, היו למעשה אזהרה. עכשיו, כשידו של הרוצח המורשע לפתה את גרונה, קריסטי שאלה את עצמה אם ריאן לא צדק, ואם היא לא עשתה טעות איומה שנשארה בעבודה הזו והשלימה עם מה שהתרחש פה.