ציד בגליל
הרעיון לצאת לצוד חזיר בר בביצות החולה בחורף 1954 היה קרוב לוודאי פרי דמיוני, שהושפע מספרים שקראתי בילדותי על ציידים באפריקה ובערבות רוסיה. מעטים חשבו אז על ציד, וגם אני לא צדתי עד אז אלא רק פירות אבוקדו בשלים ממרום העץ עם רובה אפס עשרים ושתיים, בניסיון לפגוע בעוקץ בירייה אחת בלי לפצוע את הפרי.
היינו ארבעה רופאים צעירים שבקושי רב קיבלו חופשה קצרה אחרי חצי שנה של עבודה ללא הפסקה — בוקר, ערב ולילה, לפעמים שבעה ימים בשבוע, במחלקה הפנימית בבית החולים תל השומר. נדחקנו לתוך ההנרי ג'יי הישנה והחבוטה של אח של עולש כסרדינים בקופסה — מָטִי הבולגרייה תפסה את רוב המושב האחורי, במרווח הצר שנשאר לידה התיישב ג'פי ההולנדי ששערו המקורזל העניק לו את הכינוי ג'פטו, ומקדימה עולש הנהג ואני.
לקחנו איתנו מעט צידה לדרך, והכי חשוב — את רובה ה"אבו חמסה", על שם חמשת כדורי הציד שנשא במחסניתו. המכונית, שגילה היה דומה לגילנו, הזדחלה בכבישים המנדטוריים המשובשים שהיו חמישים אחוז אספלט וחמישים אחוז בורות ואבנים. כה צרים היו הכבישים עד כי בשעה ששתי מכוניות נסעו זו מול זו, הנהג בעל האגו המתון יותר נצמד עם מכוניתו לשוליים ופעמים אף מעבר להם.
הגליל היה דליל באוכלוסייה ושלֵו, כפרים קטנים בודדים ורדומים נחבאו במורדות ההרים, מבין הצמחייה העבותה נגלו לנו בתים ערביים וצריחי מסגדים, ופה ושם גגות רעפים אדומים של יישוב עברי. כבר ממרחק ניתן היה לנחש על פי ענן האבק שבעוד זמן־מה תופיע ממול מכונית, ולפעמים העיד ענן האבק על עדר עיזים שחורות ונער קטון נוהג בָּן. בצידי הדרכים שטפו את העין מרבדי פרחים עד שכל המרחב נדמה היה כסימפוניה של צבעים באולם קונצרטים ענק שתקרתו תכלת. במושבי הקהל נראו חרציות צהובות, דגניות כחלחלות ונוריות ופרגים צפופים ככפתורים אדומים. פה ושם חצו את הדרך דורבן ממהר או משפחת חוגלות שפרחה בבהלה צרחנית לכל עבר והכריחה את עולש לבלום באחת ולטלטל אותנו טלטלה הגונה.
בעת הדמדומים, לפני שהחלה השמש להיעלם מאחורי הרי הגליל, טיפס ענן האבק הקטן שהיה מכוניתנו במעלה הר האושר שבצפון הכינרת עד למנזר שבראשו, שעבורנו היה רק עוד מנזר קטן מרוחק ת"ק פרסה מכל מקום. נחלצנו בשמחה מהמכונית והתיישבנו על המדרגות שבפתח המנזר. אחרי הנסיעה הארוכה נראינו כחסידי ישו מעניי הארץ שנתקבצו ובאו לכאן.
נזיר נעול סנדלי עור, לגופו גלימה חומה וחבל עבה למותניו, יצא לקראתנו. שאלנו אותו אם נוכל ללון באכסניה שצמודה למנזר, והוא ענה בלבביות שכל החדרים פנויים וכי ישמחו לארח אותנו ללילה. אף שבמשך שנים רבות התפללה ציביליזציה שלמה לעברו — כמעט לא היה המקום על מפת הצליינות, ואנחנו הגענו בדיוק בזמן הנכון למקום שהתאים לתכולת הארנק המכווץ של רופאים זוטרים, לעייפותנו מהדרך ובמיוחד לשקט ולשלווה שחיפשנו.
למחרת בבוקר מצאנו על שולחן העץ הכבד והארוך באולם האוכל של המנזר זיתים, פרוסות לחם שחור, ריבת תאנים ותה מתוק, וכשסיימנו את ארוחתנו נפרדנו מן הנזירים בדברי תודה, שבנו ונדחסנו למכונית ועולש המשיך להוביל אותנו בכביש שכולו מהמורה אחת גדולה, עד שנעצר בראש פינה בפתח תחנת המחקר המבודדת של ד"ר גדעון מֵר האגדי. חשנו כעולים לרגל אל גורו נערץ.
ארבעתנו היינו תלמידיו של ד"ר שיבָּא, מנהל בית החולים תל השומר. על קיר חדרו התנוססה תמונה גדולה של אלברט שווייצר, הרופא היחיד שטיפל בתחילת המאה בילידים בגבּון שבאפריקה הצרפתית וזוכה פרס נובּל, סמל ומופת לחסד האנושי ושאיתו הזדהה. ד"ר שיבא וד"ר מֵר, מרופאיה החשובים של התקופה, שניהם חשו את עצמם כאלברט שווייצרים של ארץ ישראל.
ד"ר מֵר היה חבר של אבי וכמוהו יצא את ליטא ללימודי רפואה בגרמניה. בתחנת הניסיונות הקטנה שלו התמקד במלחמה ביתוש האנופלס, אויב הציונות שהדביק את החלוצים העבריים במלריה, מחלה קשה שממנה מתו מיליוני בני אדם ברחבי העולם. ד"ר מֵר שמח מאוד לקראתנו שכן לא בכל יום נחתו אצלו ארבעה רופאים צעירים נרגשים ומעריצים כמונו, שבפניהם יכול היה להרצות על יתושים ועל מלריה במשך שעות. הוא היה מלריולוג ידוע, "וינגייט של האנופלס", ובבואנו אליו — בשממה שבה הייתה מעבדתו והוא גבר מבוגר כבן שישים, הרגשנו כאילו אנחנו אכן ניצבים בפני אלברט שווייצר בכבודו ובעצמו במרפאתו שבאפריקה.
ד"ר מֵר פתח בהרצאה שאין לה סוף על טפיל המלריה ומחזור חייו המוזר והמיוחד במינו, ומשסיים את הרצאתו המלומדת והארוכה עד מאוד, כמחפש נושאי שיחה נוספים, גירד את פדחתו ושאל, "ומתי הגעתם מהשפלה הנה? ואיפה ישנתם אמש?"
"במנזר שבהר האושר," השבנו כמקהלה.
"או הו!" אמר ד"ר מֵר, "המנזר קרוב לירדן! אם כן בוודאי נעקצתם בשנתכם ויש סיכוי גדול שתחלו במלריה," קבע בטון פסקני. "אנחנו מרססים כמובן את הביצות בניסיון להדביר את היתושים, אבל אלה באים בלילות מעבר לירדן, המרחק קצר והם לא זקוקים לוויזה. כן. אין סיכוי רב שתתחמקו ממלריה, מזל שעצרתם אצלי, יש לי מספיק כדורי כינין לכולכם, אך חשוב שתקפידו לקחתם במשך שישה ימים רצופים, כדור אחד בכל יום, עם ארוחת הבוקר." כך אמר תוך כדי שהוא סופר בקפידה שישה כדורים לאיש ומכניסם לארבעה שקיקי נייר קטנים שחילק בינינו.
דממה שררה במכונית כשעולש התניע אותה ופניו צפונה לכיוון אגם החולה. המחשבה על מלריה הטרידה אותנו למשך זמן־מה שבו נסענו בשקט, ואז פתח ג'פי את החלון ובצחוק גדול השליך את שקיק הנייר שלו החוצה, על ששת כדורי הכינין שבתוכו, כפי שיכול לעשות רק צעיר שתחושת אלמוות מלווה אותו והוא משוכנע לחלוטין שהחיים, העולם והעתיד שייכים לו ואין כוח בעולם שיוכל לו. מיד נפתחו גם החלונות האחרים ושקיקי הנייר הקטנים התעופפו ברוח בזה אחר זה תוך קריאות "הלאה המלריה!" רק אחד, בודד וממושמע, בעל הפקפוקים שאינו בטוח כמעט בשום דבר, שתק. נכלם קמעה בפני חבריי הנועזים, השארתי את הכדורים בכיסי והקפדתי לבולעם כל בוקר במשך שישה ימים, כיאה לילד טוב שנולד בברלין.
הגענו לאגם החולה. איש עוד לא העלה אז על דעתו שפעם ייבשוהו. ירדנו מן המכונית והתבוססנו יחפים בחופו הבוצי כשממרחק מלווים אותנו ברווזים צבעוניים, אגמיות שחורות, קורמורנים ארוכי צוואר ומקור ושקנאים כבדי גוף שהתרוצצו על פני המים והתרוממו לאוויר במשק כנפיים מבוהל בכל פעם שהמרחק ביניהם ובינינו הצטמצם. חזיר בר לא צדנו. ממרחק ראינו אימא חזירה גדולה אחת נמלטת וחזירונים קטנים רצים בעקבותיה. למזלם, ואולי למזלנו, לא ידענו מה שציידים ותיקים יודעים, שחזירי בר צדים בלילה, וכי צריך לארוב להם ולא לרדוף אחריהם. הביתה חזרנו בידיים לא לגמרי ריקות; עולש הצליח לצוד ברווז אחד ומָטִי שתי ברכיות, ומשלושתם התקנו בשובנו סעודת ציידים משובחת בחצר האחורית של בית החולים. הייתה זו הפעם האחרונה שבה התיימרנו לצוד משהו.
והמלריה? למרות אזהרותיו והנחיותיו של הדוקטור הדגול, אף אחד מהציידים הצעירים שזרקו את כדורי הכינין מבעד לחלון המכונית לא חלה במלריה, פרט לאחד: זה שדווקא הקפיד לבלוע את הכדורים במשך שישה ימים מדי בוקר. טפילי המלריה שלי כנראה אהבו במיוחד את טעמו של הכינין וזכרו שלכל כלל יש יוצא מן הכלל. וכך, כארבעה חודשים לאחר מסע הציד שלנו בסוואנות החולה, כשהיומיום כבר השכיח מאיתנו את תענוגות והרפתקאות האתמול, הופיע אצלי חום נמוך שהפך בתוך כמה ימים לקדחת של ארבעים מעלות מלווה בצמרמורות ובכאבי ראש. מובן שאני, הילד הממושמע שבלע את כל כדורי הכינין, לא העליתי בדעתי כי מדובר במלריה. חצי בית החולים התגייס לנסות ולהבין מה קורה לי, וד"ר שיבא התעקש על אבחנתו כי מדובר בדלקת קרום המוח. כבר הייתי בדרך לדיקור מותני מכאיב כשלמזלי בדיוק הגיע אל מיטתי ד"ר פָּדֶה ששב מחופשתו ואמר, "רגע רגע," בדק שוב טיפת דם ורידי וקרא לכל הרופאים להסתכל במיקרוסקופ. "אתם רואים," קרא בקול גדול, "כך נראית מלריה פלציפרום!"
