כתר מלכות

א. בדמדומים

עֲשָׁן-הַזְּמָן עוֹלֶה אֶל הַתִּקְרָה
וְיוֹם אִלֵּם, גּוֹוֵע וְרוֹגֵשׁ,
רוֹבֵץ מִמּוּל הַדֶּלֶת הַסְּגוּרָה,
סֵפֶר-הַשִּׁירִים נִרְדָם עַל הַדַּרְגֵּשׁ.

וְהוּא חוֹלֵם דּוּמָם עַל הַיָּדַיִים
אֲשֶר שָׁטְפוּ אֶת לֹבֶן עֲמּוּדָיו,
וּבֵין קִמְטֵי-שׁוּרוֹת נִשְׁאַר עֲדַיִין
רֵיחָן הַזָּר כְּזֵכֶר אַגָּדָה.

רֶטֶט קַל עוֹבֵר מִדַּף אֶל דַף
וְהַס... מֵעַל הַסֵּפֶר הַנִּרְדָּם
צֵל הַמְּנוֹרָה מַזְכִּיר פַּרְצוּף אָדָם,
וְהוּא חוֹלֵם שֶׁאֵלֶּה הֵן יָדָיו.

לאה גולדברג





עשן הזמן

טרי פראצ'ט כתב שחנויות המוכרות ספרים קסומים מופיעות לפעמים באמצע העיר, ברחוב צדדי, בלא כל הסבר. התושבים מקבלים את הופעתן בשוויון נפש, וכך גם את היעלמותן, מה שבוודאי יגיע בשלב זה או אחר.
עוד לפני שנכנסתי, קיוויתי שלא תיעלם לי במהרה. היא נראתה לי נחמדה – הפתעה נעימה ליום האחרון בחודש הראשון של השנה האזרחית החדשה. בחנתי היטב את השלט, ניסיתי לנחש מה אוכל למצוא בפנים, ונכנסתי.
עיני נחו על כמה ספרי שירה שמצדם נחו על מדפים, כמו מצפים שמישהו יושיט את היד וייגע בהם. אלתרמן ויונה וולך דרו בכפיפה אחת, ולא נראה שזה הפריע למי מהם. לא הבנתי למה חול דקיק צובט את עיני – לא היה עשן בחנות.
ספר שירה אחד רצה שאקרא אותו יותר מן האחרים. הושטתי את היד והתחלתי לעיין, אבל לא התחברתי. חבל, אני דווקא אוהב שירה, אבל זה עניין של קליק. סגרתי את הספר ושאלתי את עצמי אם אפתח אותו שוב. ואז שמתי לב למוכרת. נמוכה וחייכנית היא צפתה בי כל הזמן. שאלתי אותה למה קוראים לחנות "עשן הזמן", ובלא מילים היא הצביעה אל שיר של לאה גולדברג שתלוי היה על עמוד. קראתי. דווקא כן התחברתי. אולי היא מדברת על עצמה. אולי היא הספר, חולמת שכל צל על הקיר הוא אדם המשתוקק להחזיק בה ולקרוא אותה. ואולי היא מדברת עלי, על הספר שעוד צריך להיכתב... ככה אני בחנויות ספרים, קצת פילוסופי.
כשיצאתי היה כבר חשוך והלכתי הביתה. לא שמתי לב לשום דבר יוצא דופן עד למחרת. על השעון התנוסס התאריך אבל בדקתי שוב, ליתר בטחון. שלושים ואחד בינואר 2007, גם על צג הפלאפון. לא יכול להיות. זה לא שוב אותו יום! אתמול לא היה היום האחרון בחודש? כנראה אני יותר מבולבל מילד אחד שאף אחד חוץ מההורים שלו לא קרא לו שמוליק... בולבול אקבולבול? מה פתאום חשבתי עליו? זה לא קרה בערך מאז שהייתי בן עשר.
קמתי, התלבשתי ויצאתי מן הבית. היו לי כמה דברים לעשות באוניברסיטה, אבל מצאתי את עצמי הולך לחנות בצהריים. הצלחתי לצמצם את שארית היום, תוך דחיית מטלות חיוניות בעליל, כדי לייצר מעט זמן לבטלה איכותית. אחרי הכול הרווחתי יום. מיד אחרי זה, החלטתי, אני נוסע לחיפה לעוד חנות, שם למטה, מתחת לרחוב הרצל. כל השאר יכול לחכות – מה שאפשר לדחות למחר עדיף לדחות למחרתיים. יסמין-תרגומים יחזיקו מעמד גם אם אשלח להם הכול בעוד שבוע, בסך-הכול כמה תרגומים משעממים של כמה סקירות משעממות של כמה חברות משעממות. אף אחד לא ממש יתגעגע אלי אם אעלם מכאן. בטח לא אף אחת.
טיילתי בין המדפים – כל הזמן הם מוסיפים עוד מדפים – וקראתי שוב על עשן הזמן. מאחד המדפים הציץ הספר "מומו", מזכיר לי שצריך לנצל את הזמן ביעילות אבל לפעמים לתת לעצמך זמן ליהנות. כבר יום חמישי בצהריים, אז יצאתי ונסעתי.
זה נשמע יותר פשוט ממה שזה היה באמת, כי חשבתי שאלך לרכבת והתחלתי ללכת, אבל באר-שבע, שאני די חדש בה וקצת לא מכיר, נראתה פתאום שונה, מדברית יותר, ולא מצאתי את תחנת הרכבת. אז עליתי על אוטובוס אדום-לבן וגדול ועמדתי מול הנהג ובהיתי. בסוף נתתי לו כמה לירות וישבתי. מושב כחול, מעין בד מצופה גומי קצת קרוע, וספוג צהוב, גם הוא קרוע, מבצבץ מתחתיו. השלט ביקש ממני לא לעשן, לא לירוק ולא לפצח גרעינים. התנועה היתה מאוד רגועה, וציינתי לעצמי בסיפוק שאני מכיר את כל הדגמים של המכוניות – רובן היו סובארו.
האוטובוס כנראה נסע לאט, כי רק אחרי די הרבה זמן – אבל לא הייתי לחוץ – הוא הגיע לתל-אביב לתחנה המרכזית, הישנה. הופתעתי, אבל נתתי לרגלי להוליך אותי לקו 901 ונסעתי לתחנה הישנה בחיפה. היא נראתה חדשה מאוד. בכל אופן לקחתי קו 10 להדר. זה היה מוכר וטוב. שום הפתעות. השמיעו שלמה ארצי: "אחרי הכול את שיר" – כנראה הנהג שמע גלי צה"ל, ואני חשבתי שוב, מי היא זאת שאני חושב שהיא שיר.
ככה, במצב רוח קצת חלומי, הגעתי אל חנות הספרים. מפתיע עד כמה הדר הכרמל כמעט לא השתנתה מאז שהייתי ילד ולמדתי כאן בריאלי. רק כמה מעדניות של רוסים פה ושם, חוץ מזה הכול נשאר אותו דבר. אה, כן, ומוזיאון המדע. החלטתי לעלות לשם. אבל הבניין היה... זה מוזר. גם לא ראיתי אף מעדנייה של רוסים בדרך.
בתוך תוכי כבר ידעתי מה קורה כאן, וזכרתי מה צריך לעשות – לקרוא עיתון. ניגשתי לסטימצקי. שלט ישן, חדש. בדקתי את העיתון, והוא אימת את חשדותי. צריך להאמין רק לשם, למחיר ולתאריך: 31.1.1980.
נדמה לי שבנבכי נפשי תמיד ידעתי שזה יקרה, או חשבתי שזה יקרה, או התכוננתי. עצרתי ולקחתי כמה נשימות עמוקות; לא משנה הפילוסופיה עכשיו, אלא הכלכלה. יש לי קצת כסף, יש לי קצת שכל, אבל זה הכול. למען השם, כבר ארבע אחר הצהריים, ואין אף מקום בו אוכל להניח את ראשי. אני זוכר היטב איפה גרתי, אבל אין בבית מקום לעצמי בן השלושים ושבע. עצמי בן העשר בקושי הסתדר שם והוא לא צריך את כל זה, החיים שלי אז היו מסובכים דים.
גם החיים שלי עכשיו מסובכים, אבל מי יודע, אולי כל זה ישרה עליהם קצת פשטות שאבדה להם מזמן. כן. פשטות. זה בעצם מה שחיפשתי, נכון? לא ידעתי מה יקרה אם אפגוש את עצמי, אז הלכתי לחנות, אולי אני אקבל רעיון, יש להם אוסף מצוין של ספרי מדע בדיוני.
היא חמודה, החנות הזאת; כל שישים הספרים של היינליין מסודרים בערך לפי סדר הוצאתם. "המפלצת מכדור הארץ", "עריצה היא הלבנה", "גר בארץ נכרייה". כשראיתי את "די זמן לאהבה", נזכרתי כמה זה מסובך לפגוש את אמא שלך כשאתה כבר מבוגר והיא עדיין לא, ומיד ידעתי מה אני צריך לעשות: ללכת לאלי ואביבה, יש להם בית גדול. אבא ואמא יבואו אליהם רק מחר בערב, כמו בכל יום שישי, אבל אני אתחבא. אני אסביר לאלי את כל העניין, זה יהיה בסדר, וגם המצב הפיננסי של שנינו ישתפר, אז אין מה לדאוג.
עמדתי מול הדלת וחייכתי. אחרי שהם מתו גבי החליף אותה לפלדלת, אבל זו היתה הישנה והטובה, עם ריבועי עץ אלון, ונקשן (יש מילה כזאת? אם לא – צריך להמציא) ממתכת, שנראית כמו נחושת אבל קשה יותר. אמצעו היה מפותח כחיית טרף כלשהי. מודע לתוצאות הרות הגורל, הקשתי בעדינות על הדלת, בעזרת הנקשן כמובן. אלי פתח את הדלת. מה פתאום אלי פותח אותה? כנראה אביבה הלכה לעשות קניות. הוא לא זיהה אותי, שהרי מעולם לא ראה אותי ככה, כמבוגר.
"שלום," אמר, ואני נזכרתי כמה זקוף ויפה הוא היה לפני שהתכופף. קולו המעושן העלה בקלות חיוך על שפתי.
"שלום, אתה זוכר שאמרת לי לקרוא את היינליין?"
"לא, מי אתה?"
"אני אורי מאיר, הבן של פטר ורחל, בעצם אתה לא יכול לזכור שאמרת לי לקרוא את היינליין, כי עוד לא אמרת לי את זה."
"אני לא מבין, אתה רוצה תרומה?"
"לא, אני רוצה לספר לך משהו על העתיד."
"זה נשמע לי מטומטם, אבל אולי אתה יכול לפחות לספר איזה סיפור טוב. תיכנס."
נכנסתי. ישר הלכתי אל הפרה שהיתה מונחת על לזבז השיש שבחדר הכניסה. היא היתה מאוד חדשה.
"אז איך היה הכנס?" שמחתי שזכרתי – שנתיים של הכנות, שלושה ימים של אטרף – ולפני חודש כל זה נגמר.
"איך אתה יודע על הכנס?"
שמעתי את אביבה נכנסת מן המרפסת למטבח ומתחילה לסדר קניות בַּצלילים המוכרים כל-כך. גם אלי שמע אותה: "בובלה, תכיני קפה לשנינו, יש פה מישהו שאומר שהוא אורי מאיר אבל יותר מבוגר. אתה באמת קצת דומה לאבא שלך."
נכנסנו לסלון. "רגע," ריחף קולה של אביבה בין הספרים וספות העור הכבדות. לא עברו שתי דקות, והיא נכנסה כולה חיוכים. לרגע עצמתי את עיני, וראיתי אותה. לא את אביבה, את שלי, מה פתאום נזכרתי בה עכשיו? פקחתי עיניים והמשכתי בשיחה כאילו הכול כרגיל.
"נו, אז איך שם בעתיד?" שאל אלי, אביבה חייכה בשקט.
"לא יודע, כאן יותר בטוח."
"למה אתה מתכוון?"
הסברתי לו את הרעיון שלי והוא לא התרשם.
"תראה, על בגין אני יכול להאמין הכול, ועל הורוביץ בטח. יכול להיות שהולכים להחליף לנו פה את כל המטבעות תוך חודש, ובפסק-הזמן שנתת לי יש יתרון מסוים, אם אני אתחיל לאסוף לירות תש"ם עכשיו. אבל זה לא הדבר האמיתי, אתה חייב להיזכר מה קורה עם הבורסה."
"בשנתיים-שלוש הקרובות אתה בסדר. אחר כך יהיה בלאגאן."
"זה כבר קצת הרבה יותר מעניין. איזה סוג של בלאגאן?"
"תהיה מלחמה בלבנון, הבורסה תיפול, אנשים אפילו יחשבו שהמשיח נהרג."
"עכשיו נזכרת לי במשיח? אולי אתה רוצה קצת מים קרים?"
סירבתי בנימוס.
"אבל תמשיך לספר, מה עם דרום אפריקה? דה בירס, אתה מכיר?"
"כן." גיחכתי לעצמי והסברתי לו את כל העניינים עם נלסון מנדלה.
קיללתי את עצמי על כך שלא לקחתי יותר קורסים על כלכלת ישראל, אבל הצלחנו לטוות תוכנית לא רעה מחוטי הזיכרון שלי ומהמחשבות שלו. ידעתי שיש לו רק עד 1996, אחר כך כבר אצטרך לדבר עם גבי. פתאום גיליתי שאני אפילו לא זוכר את ההלוויה, אבל את השבעה עם הפיגוע בתל-אביב אי-אפשר לשכוח. אחרי זה באמת נעשה כסף גדול, גבי ואני, לצערי בלי אלי, אבל לך תסביר לו דבר כזה.
בחזרה להווה. היו לנו עוד שלושה שבועות וחצי, וזה לא הרבה זמן. אגורה עם שיבולת פגומה. מזל שזכרתי. הוא מיד מצא איזו מכירה פומבית. זה לא היה בשביל הכסף, זה היה על הפרינציפ – לא לתת להורוביץ לדפוק אותו. שאלתי את עצמי מה הוא יספר לאבא מחר בערב, אבל סמכתי עליו.
הלכתי לישון בחדר של גבי, שהיה בצבא. קמתי בבוקר בעצלתיים והלכתי לאכול במטבח. מובן שאביבה לא שאלה שאלות, ואני ידעתי איפה כל הדברים. הייתי נחמד אליה וזה תמיד הספיק, גם כשגרתי פה ב-1987, בעוד שבע שנים – זה קצת מצחיק, עכשיו כמו אז, אני בלי משפחה.
הלכתי לטייל במעלה דרך הים. היה לי זמן להרוג, ובבת אחת זה הכה בי. שוב שלי, לא יודע למה דווקא הריח של הים הזכיר לי אותה. אולי זו היתה אלת המסטיק. גל של צמרמורת. אומרים שאין כמו אהבה ראשונה, ובאמת לא היתה לי. היו יפות ממנה אבל לא כמוה. אין יפה כמוה. כנראה הרוח הקרירה הזו, עם הריח של בוקר שישי חיפאי הפשירה את מה שלא ידעתי שקפא.
נו, בקיצור, גם למראה נושן יש רגע של הולדת, והייתי קרוב לשם, גם בזמן וגם במרחב. כשנזכרתי, כבר אי-אפשר היה לשכוח. שלי, המדריכה של הבנות מהצופים, פתאום, אחרי כל-כך הרבה שנים נזכרתי כמה רחב היא פתחה את הפה בכל פעם שהיתה צוחקת, לעזאזל, שהיא צוחקת. היא כאן, אם אני רוצה אני יכול לראות אותה. פאק, לא זוכר איפה היא גרה.
לא נורא, חיפה היא לא עיר גדולה כל-כך, בסוף ניפגש ואז... לא היה לי מושג מה אז. כמו שיר.
כמה רציתי אותה כילד, הייתי בן עשר, היא בת שבע עשרה. אחרי שנתיים גדלתי קצת, והיא גדלה הרבה. עד גיל ארבע עשרה עוד קיוויתי, היא המשיכה לבוא לצופים גם בתור חיילת. היא היתה מורעלת, אה, שכחתי, אומרים שרופה. אחר-כך היא פשוט נעלמה. לא ראיתי אותה יותר. חיפשתי קצת כמבוגר, אמרו שהיא נסעה לאיזה חו"ל, רצתה להיות זמרת. מה יכולתי לעשות כשהייתי ילד?
בסוף זה כבר היה אבוד, ואף אחת לא הצליחה ללכוד את הלב שלי. מוזר. מה, חיכיתי לה כל השנים? אני עד כדי כך רומנטיקן? מחר, אם רק תהיה פעולה בצופים, אני אראה אותה.
פיזמתי לעצמי את הנעימה מתוך "דרכים", וטיילתי במורד דרך הים בחזרה לבית של אלי ואביבה. מצבנו מעולם לא היה טוב יותר, לפחות ברמה האסטרטגית. יהיו כמה ויתורים, אבל נעמוד בהם.
העברתי את הזמן בנעימים אצלם, כמו כשהייתי ילד, כלומר, קראתי ספרים ומדי פעם לקחתי משהו מהמטבח. זה היה מצחיק לשמוע את אבא ואמא מגיעים בערב, מדברים כמו שני ילדים שהתחתנו אתמול. רציתי לרדת ולהגיד להם שלום, אבל נזכרתי שזמן זה דבר מסובך, אז למה לשחק עם זה? אני לא באמת רוצה לפגוש את אבא כשהוא יותר צעיר ממני. לא רוצה ללכת אתו מכות. בטח שאני לא רוצה לפגוש את אמא כשהיא בגיל הזה, אני זוכר טוב-טוב מה קרה ללזרוס לונג. המשכתי לקרוא ולא הפרעתי להם. כשאביבה עלתה לישון היא אמרה לי שצדקתי.
קראתי עוד קצת והלכתי לישון. בבוקר מחכה לי הליכה ארוכה, ואז אראה את שלי. בעשר בבוקר, איזה כיף. איזה פחד. חשבתי שאני כבר לא מפחד ממנה.
מרחוק כבר יכולתי לשמוע את קולות הילדים, לראות בדמיוני גוונים שונים של חאקי, עניבות צהובות וירוקות ושלשות עקומות של ההכנות למסדר בוקר. לא דאגתי שישאלו אותי מה אני עושה שם, נראיתי בקלות בגיל של אבא שלי. גם לא דאגתי שאפגוש את עצמי. לעצמי בגיל עשר היו הרגלים מקובעים כל-כך, שהיה לי קל מאוד לחמוק ממני, זה אפילו לא היה אתגר.
ואז, בעוד אני יורד בשביל שחרציות צעירות שרק הנצו ועדיין לא נפתחו מעטרות את שוליו, ראיתי אותה. קפאתי, כאילו הזמן עצר מלכת. אנשים חושבים שהזמן מוחק את הפגמים, אבל במקרה שלה הזיכרון רק עמעם את היופי. עכשיו, כשהאביב אפילו לא החל, היא עצרה את נשימתי.
הרגשתי חולשה והתחלתי לאבד את שיווי המשקל. נזכרתי לקחת נשימה עמוקה. למרות שרציתי לא הצלחתי להריח אותה, רק את שיחי אלת המסטיק וקצת טיון דביק. טיפות גשם זעירות שעיטרו את שערה האדמוני זהרו אלי, יקרות מפז. הים השתכשך במורד הוואדי בהיר וצלול, ורציתי ללכת איתה לשם. אבל, כמו אז, הייתי אילם, והיא פשוט לא ראתה אותי.
ראיתי את עצמי הצעיר מרחוק, הולך בהילוך הגמלוני שלי, מוקף בחברים למרות עודף המשקל, משוחח עם צחי (איזו צביטה בלב) על הפתיחה הנימצו-הודית בשחמט, מציץ בשלי מזווית העין. עצמי הצעיר לעולם לא היה מעז לעמוד כך מולה, באמצע השביל. לפחות בתחום הזה קצת השתפרתי.
היא לא הרגישה בי, דיברה עם חיים. נזכרתי שהם יתחילו להיות חברים בעוד חודש. כבר עכשיו, כשהקשבתי לה אז, יכולתי לשמוע איך קולה מצטעף כשדיברה אליו, עליו. הבנתי שהיא אבודה בשבילי, עכשיו אולי יותר מאז. אז היה עכשיו, היא היתה אתי פה, ובכל זאת איננה.
ירדתי אל הוואדי. זכרתי את המקום הקבוע לפעולות של הבנות ומצאתי לי עץ סמוך כדי להתחבא ולהקשיב לה. זה הצליח. בתוך בליל הקולות של הבנות הטיפשות מהכיתה, יכולתי לשמוע את האלט השליו שלה, ולבי רקד לעומתו רומבה. אני לא מבין במחול, אבל אני מוכן להישבע שזו היתה רומבה.
רק בסוף הפעולה הבנתי כמה אני אבוד. צעדי הובילו אותי שוב אל הבית של אלי ואביבה. ידעתי שתוך חודש אהיה עשיר, ואחר כך אפילו יותר עשיר. צריך לחכות עד שהיא תיפרד מחיים, ובינתיים לתכנן. תוכניות תמיד היו הצד החזק שלי.
נשארתי אצל אלי ואביבה עוד שבועיים, ואחר-כך אלברט ונירה עזרו לי למצוא דירה קטנה בעין-הוד. כמובן, כולם הסכימו לשמור את "הביקור הקטן שלי" – כך כולנו קראנו לזה – בסוד מפני ההורים שלי, מפני, מפני טלי אחותי, וגם מפני יאיר ומיכה, החברים הכי טובים שלי אז. לא היתה ברירה.
ומי החברים הכי טובים שלי עכשיו?
מדי שלישי ושבת צפיתי בשלי מרחוק. טיילתי בוואדי וכתבתי שירים. סוף-סוף. אחרי כל התרגומים המשמימים הללו היה לי מצב רוח מתאים לשירה, ועם מוזה שכזאת זה לא מפליא.
אחרי חודשיים גיליתי שזכרתי נכון. היא אכן נפרדה מחיים, ואני שוב עמדתי על השביל. החרציות כבר החלו להיפתח, הכלניות כבר נבלו מזמן, ושלי היתה שם.
"שלום."
"שלום, אני מכירה אותך?"
"זה תלוי."
"מה?"
"את קוראת מדע בדיוני?"
"אני מנויה על 'פנטזיה 2000', למה?"
"כי את מכירה אותי, אבל בתור ילד בן עשר."
"רגע, אתה אורי, נכון?"
"מה? איך ידעת?"
"אני טובה בחידות כאלה, פרדוקסים של מסע בזמן. אז רק שתדע, אתה ממש חניך חמוד."
"תודה, אני חושב."
"טוב, אני צריכה ללכת לפעולה."
"בסדר. אולי אני אבוא שוב בשבוע הבא."
"תבוא." היא חייכה וחשבתי שאני מתעלף. מזל שהיא הולכת מהר והיא לא ראתה את זה. עכשיו צריך זהירות. הרבה זהירות והרבה סבלנות. שלי לא תהיה שלי לפחות עד סוף העשור הזה, אבל יהיו לי פגישות איתה, אם אני אהיה זהיר וחכם, אולי אפילו פעם בשבוע. אולי נמצא איזה נושא משותף לשיחה. הלכתי לקנות "פנטזיה 2000".
מה שחשבתי עליו היה קצת מסובך. היה מחיר לשלם והרבה מאוד פרטים טכניים. רציתי להתייעץ עם מישהו, וככה מצאתי את אלי באיזו דקה פנויה.
"מה אתה חושב על עשן הזמן?" שאלתי אותו, קצת מהוסס.
"אורי, מה קרה לך? החלטת להיות משורר?"
"ואם כן? אתה חושב שכדאי לי להישאר בשנה הזאת?"
"יש לך ברירה?"
"לא בעשרים ושבע השנים הקרובות, אבל מה אחר-כך?"
"אחר-כך תחליט אחר-כך! לא פחות מסובך לקבוע מה יקרה עוד שתי דקות!" הוא אמר בצרידות, ולא ידע כמה הוא צדק לגבי עצמו. אני טיפוס קצת אחר, והיו לי רעיונות אחרים, שמתאימים לי.
אחרי כמה שבועות העניינים החלו להתבהר. שלי המשיכה לחייך אלי לפעמים, ושנינו חיכינו לגיליון החדש של "פנטזיה 2000" בלב רועד. היא התחילה להאמין לי שאני מהעתיד שלה, אבל לא הבנתי אם זה משחק או שהיא מאמינה באמת. בכל מקרה עוד לא יכולתי לספר לה על הפצצה האיראנית. סבלנות.
בסוף יהיה לי כסף, וידע, ואפילו כמה שירים. אולי אפילו יסכימו לפרסם אותם. לא ידעתי אם זה יצליח. אבל שירה זה כל מה שחשוב, אם אני לא טועה.
אני אבנה לנו בית בטוח, הרחק מן הפצצה האיראנית, הרחק מאיאטולה חומייני שימות בסוף, אבל הרבה אחרי שכולם חושבים. אני לא צריך לדאוג יותר לעתיד שמתחיל ב-2007, ואת כל העתיד עד אז אני מכיר. תמיד נוכל לחזור לכאן ביחד, למקום השקט והבטוח הזה, לגן העדן של ילדותנו, אם רק ניכנס בכל פעם, ברגע הנכון, לעשן הזמן.