החמלה והזעם

מבוא

 

 

אט אט ובבטחה הגיע א"ב יהושע לשורה הראשונה של סופרי ישראל ולמקום מובטח בקאנון של הספרות העברית החדשה. יהושע הוא אמן אשר, בשיטתיות ובהתמדה, פיתח כישורים ופרץ אל תחומים אשר הביאו להתקת מרכז הכובד של יצירתו מנבכי נשמתם של פרטים מעורערים ורדופי מצוקה פנימית אל מבוכי תודעתה של אומה אשר מכלול של מצוקות פנימיות רודף ומערער אף אותה. ביסוד ההתפתחות הזאת נמצאת תפיסה קיומית הניכרת בסיפורים המוקדמים של יהושע, וממשיכה להזין ולעצב את הרומנים שבאו אחריהם. התוואים האוניברסליים והתצורות האלגוריות של קובץ הסיפורים הראשון של יהושע, מות הזקן (1963), מסמנים מאמץ מכוון של סופר צעיר המבקש לשחרר את יצירתו מן הנורמות התמטיות והצורניות שאפיינו את דפוסי הסיפר שהיו מקובלים בסיפורת הישראלית של זמנו. עיקר עניינה של הסיפורת השליטה היה ראייה בהירה ועיצוב מדויק של הוויית המקום והזמן. מאפייני הסיפורים המוקדמים של יהושע מבטאים רצון לחדור אל מצבי יסוד אנושיים החורגים מעבר לתחומים מוגדרים של מקום וזמן, ועם זאת, פועלים ומשפיעים על המתחולל כאן ועכשיו. הנטייה להתייחסות סימולטנית אל האוניברסלי והפרטיקולרי, אל הפרטי והחברתי, ניכרת ביתר בהירות בנובלות של מול היערות (1968) וברומנים הרבים שבאו אחר כך. תפיסה נחרצת של תואם והקבלה בין חיי פרט לחיי קהילה היא מרכיב מבני חשוב במכלול יצירתו של יהושע ואחד הנושאים המרכזיים המעסיקים אותה.

 

הפקת משמעות באמצעות מערכות אנלוגיות של התנסות פרטית והתנהגות חברתית היא מגמה מתגברת ביצירות המוקדמות של יהושע ומרכיב אופייני ביצירות המאוחרות יותר. ביסודה של תבנית זו עומדת תפיסה של זהות מהותית בין הכוחות המעצבים התנהגות פרטית לאלה המחוללים התנהגות קהילתית. ההתחקות אחרי יחסי הגומלין בין פסיכולוגיה לאידיאולוגיה היא פתח להתייחסות אל מגוון מתרחב של שאלות פסיכולוגיות וחברתיות המעסיקות את רצף היצירה. העיסוק המאוחר יותר בבקיעים ובמשברים חברתיים נסמך תדיר על מצבים אנלוגיים של שברים אישיים מן הסוג שעמד במרכז היצירות המוקדמות יותר. הסיבות להידרדרות החברתית המתוארת ברומנים כמו המאהב (1977), גירושים מאוחרים (1982) ומר מאני (1990) למשל, אינן נעוצות בכישלון של מוסדות או מפלגות. הן מעוגנות באותם מחדלים של התייחסות והתנהגות שיהושע התחיל להגדיר ולהתיר ב"מות הזקן", הסיפור הראשון שהוא פרסם.

 

כל התחלה ספרותית היא המשך. במבנה ובסגנון שואבים סיפוריו הראשונים של יהושע מן המסתורין של סיפורי ספר המעשים של עגנון. התפיסה הקיומית שהם משקפים קושרת את הסיפורים המוקדמים אל הראייה האבסורדית שנבעה מן היצירות הגדולות של דוסטויבסקי ומצאה ביטוי מאוחר יותר אצל סופרים כמו קפקא, בקט, פינטר ויונסקו.1 הסגנון האלגורי המאפיין את יצירותיהם של סופרים אלה הוא פועל יוצא של הרצון להתמודד עם מצב אנושי הנתפס כקיום אבסורדי בעולם חסר היגיון ומשולל משמעות. וזאת משום, כפי שמרטין אסלין (Esslin) הבין, שבאמצעות הסגנון האלגורי ניתן "להפשיט את הפרט מן הנתונים המקריים של מעמד חברתי או מצב היסטורי כדי להעמיד אותו לפני בחירות בסיסיות, לפני מצבי היסוד של קיומו".2 התבניות האלגוריות בסיפורים המוקדמים של יהושע מצביעות על חתירה דומה אל מהויות קיומיות.

 

הדמויות בסיפורי מות הזקן פועלות במרחב אנונימי שאין בו סימן לזמן, מקום, או הקשר היסטורי. כל אחת מן הדמויות המרכזיות אחוזה בתחושה עמוקה של ניכור מן העולם, מהאנשים שמסביבה, ומעצמה. ומעל כולן מרחפת הוויית הזמן המריץ את האדם במסלול חלול של חיים חסרי משמעות לעבר אימת המוות הבלתי נמנע. אולם זוהי רק נקודת פתיחה. מתברר כי מכל ההוגים האקזיסטנציאליסטים, שהשפעתם על יצירותיו המוקדמות של יהושע היא ניכרת, ההוגה שהוא קרוב אליו במיוחד הוא אלבר קאמי; כלל יצירתו של יהושע מאשש את המסקנה של קאמי כי, "הסרת הספק מכך שהחיים הם אבסורדיים אינה יכולה להיות הסוף כי אם ההתחלה. הראייה הנכוחה חייבת להיות צעד לקראת חיוב החיים בסופו של דבר".3 בהמשך דרכה, ניכרת ביצירתו של יהושע, כמו בהגותו של קאמי, מידה הולכת וגוברת של הומניזם המעמיד סולידריות אנושית כעיקרון האתי העליון בעימות של הפרטי והקהילתי עם האבסורד הקיומי.4

 

עיסוק מתמשך בחקר יצירותיהם של סופרים שונים הביא אותי להכרה עד כמה נבונה הייתה קביעה נוספת של קאמי. זו האומרת כי

 

לעתים קרובות מדי מתייחסים למכלול יצירתו של סופר כאל סדרה של עדויות נפרדות. נוהג זה מטשטש את ההבדל בין אמן לבין אינטלקטואל. רעיון עמוק נמצא במצב מתמיד של התהוות, הוא סופג התנסויות של חיים ומקבל את צורתם. כך גם היצירה הייחודית של אדם מתעצמת במהלך היבטיה הנשנים שהם כתביו. בזה אחר זה, הכתבים משלימים זה את זה, מתקנים, משיגים, וסותרים זה את זה גם כן [...] אין ספק, רצף של יצירות אינו אלא סדרה של ניסיונות למצות את אותו רעיון ראשוני.5

 

הספר שלפניכם פותח בניסיון לאתר את העיקר האידיאי המזין את יצירותיו הראשונות של יהושע, ולאבחן את האמצעים הפואטיים המשמשים לביטויו ולפיתוחו. זאת, כדי לבחון להלן האם, ואם כן — באיזו מידה, ממשיך העיקר הזה להזין גם את היצירות המאוחרות יותר ולהתפתח במהלך התהוותם. שני הפרקים הראשונים של הספר מוקדשים למאמץ הזה.

 

בחינה של סיפורי מות הזקן מעלה שהסיפורים הללו משקפים אמונה שתחושת הערך העצמי של כל אדם באשר הוא תלויה בכך שאחרים יכירו בערכו האנושי כפרט. תחושת התפלות, הניכור וההשפלה המאפיינת את מרבית הדמויות בסיפורים הללו היא, במידה רבה, תוצאה של חוסר היכולת של בני אדם לקבל, או להעניק, את ההכרה הנחוצה. ההתחקות אחרי כלל היצירות המאוחרות יותר, המובאת בפרקים הבאים, מסיקה כי תפיסה זו ממשיכה להזין ולעצב את הכתיבה הספרותית של יהושע בהמשך. ותוך כדי כך כתיבתו מתפרשת לכיוונים חדשים, עוטה ממדים פוליטיים וחברתיים, ומעמיקה בבחינת ממדי הנזק והסבל הנובעים מן הכשל האנושי של שלילת הכרה מן הזולת.

 

המאפיין הבולט ביותר בהתפתחות הסיפורת המוקדמת של יהושע הוא נטישת הסגנון האלגורי הצרוף, מהלך הנתפס תדיר כמעבר לאופן סיפר ריאליסטי מובהק. טיעון מרכזי של הפרק השני הוא שיהושע מעולם לא ויתר על סגולות המשמוע הטמונות באופן הסיפר הסמלי, וכי השינוי הפואטי שביצע הוא, לאמיתו של דבר, מעבר מסוג אחד של סיפר סמלי, שניתן לכנותו סמליות אלגורית, לסוג של סמליות שונה ופורה יותר, הנקרא כאן סמליות ריאליסטית. טיעון מקביל, וחשוב לא פחות, הוא שהמעבר הזה כרוך בהתפתחות תמטית, המרחיבה את הראייה המזינה את סיפורי הסמליות האלגורית. ההמרה התבניתית המעתיקה את זירת היצירה מן המרחבים המופשטים והסמנים האלגוריים של הסיפורים המוקדמים אל המחוזות המוכרים והתוואים המציאותיים של ההוויה הישראלית מתגלמת בנובלות של מול היערות. אולם התגברות המוחשיות אין פירושה חזרה אל מוסכמות הריאליזם; היא משמשת מעבר מחושב מן המגבלות של הסמליות האלגורית אל האפשרויות הטמונות בסמליות ריאליסטית.

 

הפרק השני של הספר מסביר את ההבדלים בין שני סוגי הסמליות הללו ומצביע על הקשר בין המעבר מסמליות אלגורית לסמליות ריאליסטית ובין ההתפתחות בתפיסת הקיום הנשקפת מהנובלות של מול היערות, והממשיכה להזין את כלל יצירתו של יהושע. בניגוד לסיפורים האלגוריים, היצירות שבאו אחריהם משקפות דחייה מתעצמת של ההשקפה כי הניכור הוא מצבו הבלתי נמנע של האדם, וביטחון מתגבר והולך ביכולת האנושית ליצור יחסים של הכרה הדדית. יצירות אלה אינן מרפות מן ההתחקות אחר הגורמים וההשלכות של הכישלון המתמשך ביצירת יחסים כאלה, אולם עתה ההתחקות הזאת היא חלק מחיפוש אחר דרכים למנוע את המשך הכישלון הזה.

 

עולם היצירות המאוחרות יותר של יהושע מעוגן בהוויה של מציאות מוכרת ובמורכבות חייהן של דמויות חיות וייחודיות. אולם בעוד שחיי הפרטים האלה מתוארים מתוך תפיסת מציאות חדה וראייה פסיכולוגית מעמיקה, הם מעוצבים, בד בבד, כתבניות סמליות המאפשרות איתור, בחינה והערכה של דפוסי התנהגות של החברה הישראלית בכללותה. ההתמקדות המוקדמת במצוקת הפרט מתפרשת ומקיפה עתה מכלול נרחב של מצוקות בחברה. מצוקות אלה מיוחסות בהדרגה למגוון של מקורות הכולל, בין השאר, את השפעת ההיסטוריה היהודית על עיצוב הזהות הישראלית, את המתח בין הדחף הדתי לדחף הלאומי בחברה הישראלית, ואת השפעת התבניות הפסיכולוגיות והאידיאולוגיות שהתגבשו בגולה על היחס של יהודים ישראלים אל הטריטוריה שהם חיים בה, ואל האוכלוסייה הלא־יהודית החיה באותו מרחב. עיקר עניינו של ספר זה הוא באותן יצירות שבהן העיסוק בהוויה החברתית והלאומית עומד במרכז ומתנהל לאור העקרונות האתיים שהתגבשו בסיפורים המוקדמים והמשיכו להתפתח בהמשך מסלול היצירה.

 

מאפיין חשוב של יהושע כאמן הוא האופן שבו הוא משכיל לקיים איזון בין מה שניתן לפענוח ובין מה שנשאר פתוח ביצירותיו. כל יצירה היא מרקם טקסטואלי המעורר בקורא מעורבות רגשית חזקה ודחף לפרשנות ספקולטיבית שהיא סובייקטיבית ביסודה. בד בבד, מפיק אותו מרקם מערכת של משמעויות הניתנות לפענוח ולפירוש מבוסס ומוכח. כל יצירה מכילה היבטים שאינם מוחוורים ושמזמינים תהייה וניחוש. היבטים אחרים, לעתים כמוסים לא פחות, מכוונים אל אמירה תמטית מוגדרת ומוליכים אליה באמצעות מערכת מורכבת של תבניות ממשמעות. הדיונים בספר זה ישתדלו בכל מאודם להימנע מניחוש ספקולטיבי ולהתרכז במאמץ להבין את האופן שבו יהושע מפעיל אסטרטגיות סיפוריות ומעמיד תבניות סמליות שמפיקות משמעות ברורה, בעיקר בשאלות של לאום וחברה.

 

הפרק השלישי והרביעי של הספר מוקדשים ל"גאות הים", הסיפור החותם את קובץ הסיפורים הראשון, ול"מול היערות", הסיפור הפותח את הקובץ השני. הדיון בשתי היצירות הללו נועד להמחיש בפרוטרוט את הסגולות הפואטיות של שתי דרכי הסיפר הנקוטות ביצירות המוקדמות, ולהבהיר את ההשלכות התמטיות הנובעות מן המעבר מסוג אחד של סמליות למשנהו. "גאות הים" הוא הסיפור האלגורי המגובש והמלוטש ביותר של יהושע. בדומה לשאר סיפורי מות הזקן, סיפור זה מתרחש במרחב אנונימי ומעוצב באמצעות מערכת של דימויים סתומים ומהלכים מוזרים, שהתמיהה שהם מעוררים היא הזמנה גלויה למאמץ פרשני מצד הקורא. טענתי כאן היא שזו איננה הזמנת סרק, וכי המשמעות הטמונה בסיפור זה, כמו בשאר יצירותיו של יהושע, מוקדמות ומאוחרות כאחת, תובעת ניתוח וניתנת לפענוח באמצעות מעקב מדוקדק אחרי התבניות הממשמעות של מבנה העומק של היצירה. וכן אני מבקש להמחיש באמצעות הדיון בסיפור זה כי ההסבר הדו־צירי של רומן יאקובסון (Jackobson) לאופן ההתהוות של משמעות סמלית מספק כלים יעילים להעמקת ההבנה של שאר הסיפורים האלגוריים של יהושע.

 

בניגוד למתרחש ב"גאות הים", אירועי "מול היערות" מתחוללים במרחב מוגדר ומעוגנים בהוויה חברתית מוכרת. אולם מרכיבי מציאות אלה משמשים אף הם להתוויית מבנה עומק סמלי שמעניק ליצירה את מלוא משמעותה. "מול היערות" הוא כידוע ניסיון ספרותי מוקדם להתמודד עם הוויית היחסים בין יהודים ובין ערבים בישראל לאחר הקמת המדינה וסיום המלחמה שהבטיחה את המשך קיומה. אין תמה אפוא שהנובלה הזאת זכתה לתשומת לב מרובה מצד חוקרי הספרות העברית החדשה אשר, ככלל, ראו בה קריאת תגר מוסרית על המאמץ הלאומי להתנכר לקיומה של הקהילה הערבית השורשית שנעקרה מן המרחב שעליו הוקמה המדינה. ההתחקות, המובאת בפרק הרביעי, אחר האופן שבו משתית השימוש בסמליות ריאליסטית את מבנה העומק של הנובלה הזאת, חושפת רובד משמעות שהיה עלום עד כה ומבססת את עמדתו של יהושע כסופר המעז לבחון מוסכמות יסוד בחברה ולערער בתוקף על סמכותן. זוהי עמדה אשר תאפיין גם את המשך יצירתו של יהושע ותתרום רבות לעוצמתה ולערכה. באמצעות ההתפתחות של הדמות המרכזית ב"מול היערות", צופה שתפקידו להתריע מפני אש שעלולה לכלות את היער שעליו הוא מופקד, מגיעה הנובלה לפתחם של תחומים שהיו עד אז בבחינת טאבו חמור בשיח הלאומי, ומשקפת את הקשיים הכרוכים בפריצת הסייגים של השיח הזה ובהתמודדות עם אמיתות המערערות על אושיות יסוד כגון טוהר הנשק וכיבוש מוסרי.

 

המצוקות הנובעות מהמציאות הקשה של שתי קהילות שחיות בכפיפה אחת ותובעות חזקה בלעדית על אותה פיסת אדמה ממשיכות להעסיק את יהושע, והן מוקד תמטי חוזר ונשנה ביצירותיו המאוחרות יותר. ובמקביל, ההכרה האמפתית בערכו של הזולת ממשיכה לעטות ממדים נוספים, כאבן בוחן מרכזית לאומדן היחסים לא רק בין פרטים, אלא גם בין קהילות ועמים. וכפי שאנסה להראות להלן, הסמליות הריאליסטית ממשיכה לשמש אמצעי עיקרי לקיום האומדן הזה. הפרק החמישי של הספר מבקש להראות כיצד הסמליות הריאליסטית המעצבת את ההתחקות אחר התוצאות המזיקות של מניעת הכרה בין פרטים בהמאהב, מפיקה במקביל ממדים המתייחסים לפן החברתי של הרומן הראשון שפרסם יהושע. טיעון מרכזי נוסף בפרק החמישי הוא כי הייחודיות והמורכבות של דמות הנער הערבי, נעים, שהוא אחד הדוברים החשובים ברומן, עומדות בניגוד חריף לייצוג הסטריאוטיפי, הדל והשולי, שניתן לדמויות של ערבים בסיפורת הישראלית מראשיתה ועד לאחר מלחמת יום הכיפורים. העומק הפסיכולוגי ומרחב הפעולה המוענקים בהמאהב לדמותו של נעים הם פריצת דרך חשובה בהתייחסות הספרותית ליחסים בין יהודים וערבים החיים בישראל. כאמור, העיסוק במערכת היחסים הזאת ישוב ויעלה גם ביצירות מאוחרות יותר.

 

תוואי תמטי נוסף הנשזר לאורך כלל יצירתו של יהושע מסתמן בבירור לראשונה בבתחילת קיץ 1970 (1974), הנובלה שקדמה להמאהב. תוואי זה, שהוא עניינו של הפרק השישי, מושתת על תפיסה שלפיה קיימת סתירה מסוכנת בין התביעות הרוחניות של הדת היהודית ובין הצרכים הלאומיים של העם היהודי. על פי יהושע, הסכנה נובעת מן הדומיננטיות ההיסטורית של המערכת הדתית אשר עיצבה את התרבות ואת המהות היהודית בגולה. מערכת זו, המעמידה את ערכה של גאולה שתבוא מכוחה של אמונה רוחנית מעל לערכה של גאולה הטמונה בקשר מוצק בין העם היהודי לארץ מולדתו, גורמת לעיוות פתולוגי ביחס של העם היהודי כלפי המולדת היהודית ומוליכה להרבה מן המצוקות שעמן מתמודדת מדינת ישראל כיום. יהושע מתחקה אחר הגורמים וההשלכות של העיוות הזה באמצעות מערכת מבנית מורכבת אשר בה דימויים של מדבר חוזרים ומשמשים תבניות סמליות שמצביעות על התפקיד שממלאים מקורות סמכות מטפיזית בערעור הקשר הטבעי בין העם ובין הארץ. יסודות המתכונת הסמלית הזאת ניכרים ביצירות המוקדמות ביותר של יהושע ואפשר לעקוב אחרי המשך התפתחותה בבתחילת קיץ 1970 דרך המאהב, עד לשיא שהיא מגיעה אליו בגירושים מאוחרים. העיסוק בעיוות הפתולוגי ביחס של האומה אל ארצה הוא גם אחד ממוקדי העניין של מר מאני. אולם התבנית הממשמעת של רומן זה שואבת ממקורות סמליים אחרים ודורשת דיון נפרד, המתקיים בפרק השביעי של הספר.

 

מר מאני משלב ומעמיק את העיסוק ביחס של העם היהודי לארץ ישראל וביחסו אל בני העם האחר החיים בארץ הזאת. ביסוד המערכת המסועפת של עמדות אידיאולוגיות מנוגדות וסמנים מבניים מצטברים אשר באמצעותה התחומים הללו נחקרים, עומדת תעלומת הדחף להתאבדות הרודף את בני משפחת מאני לדורותיהם. הדחף הפתולוגי הזה מזוהה בהדרגה עם פגם מהותי בנפש האומה אשר, במשך דורות, מוליך גם אותה שוב ושוב אל סף האבדון. החתירה לזיהוים וחשיפתם של שורשי מורשת ההרס העצמי המאיימת תדיר על העם היהודי היא ביסוד המאמץ המניע את הרומן. היא מתנהלת, נחקרת, ונשקלת במסגרת מערכת היחסים המורכבת שבין חלקי הרומן השונים ובאמצעות הדינמיקה הסמלית המורכבת המקשרת ביניהם.

 

חמש השיחות שמהן מר מאני מורכב מתקדמות בסדר כרונולוגי הפוך, מ־1982 ל־1848. כל שיחה עוסקת בבן משפחת מאני מן הדור הקודם לזה שסיפורו כבר סופר. ומצבו האישי של כל מאני מקושר עם צומת היסטורי שהעם היהודי ניצב לפניו באותה תקופה. אולם עיסוקו של יהושע בעבר היהודי כרוך תמיד בעניין שיש לו בהוויה העכשווית ובחרדה כי הקונפליקט בין המערכת הדתית והמערכת הלאומית לא נפתר עם התחדשות החיים הלאומיים בישראל. הסאגה הבדיונית של משפחת מאני משמשת לו אמצעי לבחון את מהלך ההיסטוריה היהודית החדשה ולאתר את המקור של מה שהוא רואה כנטייה להרס עצמי שטבועה עמוק בנפש האומה, נטייה שהוליכה אל אימי השואה ומאיימת גם כיום על שלמות האומה. התפיסה הרדיקלית העולה מתוך ההתחקות הזאת היא שאתוס העוצמה והנכונות לשליטה המאפיין את החברה הישראלית כיום אינו אלא גלגול חדש של הסירוב ההיסטורי של היהדות להכיר בסכנת האבדון הטמונה בהתעלמות מן הכורח הקיומי של ניהול חיים לאומיים בתחומם של גבולות טריטוריאליים מוגדרים.

 

טיעון נוסף שהדיון במר מאני מציג הוא כי יהושע אינו מסתפק בהתחקות אחר המקורות וההשלכות של העיוותים שטבעה תרבות הגולה בנפש העם היהודי. הוא גם מבקש למצוא את הדרך לשיקומם. הרומן מגשש אחר מאפייני השינוי הנדרש לגיבוש זהות ישראלית עצמאית שתהיה משוחררת מן המורשת הפסיכולוגית והאידיאית של הנפש הגלותית, וכך גם מן המצוקות הקיומיות שהמבנה הנפשי הזה מוליד. המסקנה העולה מתוך הגישוש הזה היא שמאפיינים בולטים בהתחדשות הנכספת הם שינוי ביחס המסורתי של העם היהודי כלפי הטריטוריה שבה הוא חי, ואימוץ מערכת מוסרית המושתתת על אתוס של הכרה חומלת בערך הזולת כבסיס ליחסים בין פרטים ובין קהילות כאחד. מסע אל תום האלף (1997), אשר בו דן הפרק השמיני של הספר, מרחיב ומעמיק את ההתחקות אחר ההשלכות האישיות והחברתיות של האתוס הזה.

 

מסע אל תום האלף מרחיק אל סוף האלף הראשון ומעמיד סיפור של מפגש ראשוני בין נציגים של קהילות יהודיות בצפון אפריקה ובמרכז אירופה. הספר יוצר תבנית מיתית של מפגש בין־עדתי קדמון שמעמיד במבחן את מושגי השותפות והאחדות בין הקהילות היהודיות השונות אז, ובהשלכה מטאפורית של מבנה העומק של הרומן, גם כיום. אולם בניגוד לדעה המקובלת על רבים, אין זה ספר שמבקש להתייחס אל מורכבות היחסים בין יוצאי מזרח ומערב בישראל של עכשיו. יהושע נמנע במתכוון מן ההבחנה המקובלת בין אשכנזים למזרחים ומגדיר תדיר את הבדלי המוצא של הדמויות במונחים של צפון ודרום. ברומן ככלל, מעט מאוד מתקשר למתחים הבין עדתיים של היום. מקור העימות בין קהילות הצפון והדרום במסע אל תום האלף הוא ההבדל האידיאי בערכים שעליהם מושתתים מנהגי הנישואים שלהם. העלילה מוּנעת על ידי הניגוד בין הדבקות בעקרון הנישואים המונוגמיים שיהודי הצפון קיבלו על עצמם בעקבות חרם דרבנו גרשום, ובין נוהג הנישואים הפוליגמיים שעדיין היה מקובל על יהודי הדרום. האופי האנכרוניסטי של המחלוקת הזאת מרמז על תפקודה כמטאפורה לשאלות חברתיות ומוסריות אחרות ואקטואליות הרבה יותר.

 

מחולל העימות הוא בן־עטר, סוחר צפון אפריקני אמיד ובעל לשתי נשים, המצר על פירוק השותפות המסחרית המבורכת שהייתה לו עם אחיינו, אבולעפיה. השותפות ביניהם בוטלה על פי דרישתה של אסתר־מינה, אשתו האשכנזייה של אבולעפיה, שאותה פגש במהלך מסעות הסחר שלו באירופה. אסתר־מינה, בת ורמייזא, חשה רתיעה עמוקה משותפות קרובה עם אדם שנשוי ליותר מאישה אחת. היא תובעת את ביטול השותפות הזאת, ואבולעפיה נענה לה. בן־עטר מפליג עם נשותיו לפריז, בה מתגורר עתה הזוג החדש, במטרה לחדש את השותפות שפורקה. האתגר הפרשני העיקרי שעמו מבקש הפרק השמיני להתמודד הוא אבחון היבטים רבים ככל האפשר המשתמעים ממערכת יחסי הגומלין בין סיפור השותפות המשפחתית ובין מסגרת ההתייחסות הלאומית שבתוכה מתנהל המסע.

 

הטיעון העיקרי שבני הדרום מציגים הוא כי יהודי הצפון אמנם אינם חייבים לאמץ את נוהג ריבוי הנשים, אך עליהם להכיר בערך שמייחסים לו בני הדרום ולגלות כלפיו סובלנות, כדי לא לפרום את המארג התרבותי המלכד את כלל העם היהודי. הם מייצגים עמדה שלפיה סובלנות כלפי הבדלי תרבות היא תנאי עקרוני לקיום אחדות בלאום. בעיני אסתר־מינה מנהג ריבוי הנשים פוגע פגיעה חמורה בכבוד האנושי, ועמדתה היא אלטרנטיבה אידיאולוגית לטיעון שסובלנות הדדית חייבת להיות עקרון יסוד של חברה ולאום. זוהי עמדה שאינה מקבלת כוללנות תרבותית כעיקרון מכריע, ומעמידה את ההכרה באנושיות משותפת כבסיס המוסרי של הקהילה. מסע אל תום האלף מתחקה אחר ההשלכות האישיות והחברתיות של ההתמודדות הערכית הזאת. ומתוך הבחינה הרב־כיוונית שלו, שוב עולה כי הכרה הדדית באנושיותו ובייחודו של הזולת היא המסד המוצק ביותר שאפשר לכונן עליו שותפות נאמנה, לא רק במשפחה אלא גם באומה. ולפיכך, כאשר הסובלנות מערערת את המסד הזה, חייבים להציב לה גבול.

 

הפרק התשיעי של הספר מוקדש להכלה המשחררת (2001), שבו השאלות של קיום שותפות והצבת גבולות מופנות לאפיקים חדשים. גם ביצירה זו עיקר המשמעות מופק באמצעות מערכת ענפה של יחסים אנלוגיים בין הרבדים האישיים והחברתיים של ההתנסות המתוארת. האנלוגיה המכוננת כאן היא בין מערכת היחסים המורכבת של משפחת ריבלין למערכת המורכבת עוד יותר של יחסים בין יהודים וערבים בישראל ובשטחים שבהם היא שולטת. אולם בבחינה המחודשת של היחסים בין שתי הקהילות האלה מתחוללת תפנית נועזת. ביצירות קודמות, הקדיש יהושע מאמץ ניכר להתמודדות עם מה שבעיניו הוא תופעות פתולוגיות בנפש העם היהודי. לעומת זאת, בהכלה המשחררת הוא מכוון מאמץ דומה אל עיוותים בתפיסת הזהות הערבית. ההנחה המנחה את המאמץ הזה היא שלכלל הערבים, כמו לכלל היהודים, יש שורש תרבותי קדמון המזין עד היום את עולמם הפנימי ומכוון את התייחסותם לעולם החיצוני.

 

המשבר המשפחתי ברומן נובע מן הצער שנגרם ליוחנן ריבלין, מזרחן מאוניברסיטת חיפה ולאשתו, חגית, בעקבות הגירושים של בנם, עופר, שנישואיו לגליה התפרקו במפתיע וללא מתן סיבה. בניגוד לגליה, שנישאה שוב והרתה לבעלה השני, עופר נשאר תקוע באהבתו אליה ובמשך חמש השנים שחלפו מאז הגירושים דבק באמונה שעל אף כל מה שהשתנה, הוא יוכל לכונן מחדש את החיים המשותפים עם אהובתו האבודה. ריבלין, הסובל מאוד ממצבו התקוע של בנו, משוכנע כי גילוי האמת המסתתרת מאחורי קריסת הנישואים הוא הדרך היחידה לחלץ את בנו מן המבוי הסתום שנקלע אליו. אולם עופר מסרב בכל תוקף לתת הסבר ודורש מאביו שיחדל לחטט בחייו. חגית, המאמינה שיש לכבד את גבולות הפרטיות של בנם, מצטרפת לאותה תביעה. ריבלין אינו מקבל את דעתם. על אף שהוא מודע לאפשרות שמעשיו עלולים להביא לכך שיאבד את האמון של אשתו ואת אהבת בנו, הוא בוחר להמשיך במאמץ לחשוף את השורש האמיתי של המצוקה המשפחתית. יהושע מעמיד את בחינת הממד המוסרי של הבחירה הזאת כיעד תמטי חשוב ברומן. ההשלכות התמטיות הנובעות מן הבחינה הזאת חורגות מעבר למתרחש בחוגה של משפחה מסוימת וניזונות ממערכת של מנגנונים מבניים שבאמצעותם יהושע מעצב את האנלוגיה הממשמעת בין סיפורה של אותה משפחה ובין המציאות החברתית והפוליטית של שתי קהילות שחיות בכפיפה אחת.

 

נוסף על עוגמת הנפש במעגל המשפחתי, ריבלין סובל גם מתסכול מקצועי. הוא אינו מצליח להתקדם במחקר שלו, מחקר שבאמצעותו הוא מבקש לאבחן את הגורמים להתמוטטות החברתית באלג'יריה, ולאלימות האכזרית שהשתוללה בין אזרחיה בעקבות השחרור מן השלטון הצרפתי. החיפוש אחר ניצוץ מפרה שיפיח חיים במחקר שנתקע מעלה את ריבלין על מסלול של מסעות בתוך גבולות המדינה ומעבר לקו הירוק. הניסיונות הפוקדים אותו במהלך מסעותיו מניעים את המערכת הממשמעת של הרומן והם מרכיב מרכזי בוויכוח שיהושע מנהל עם המגמה להחלה רפלקסיבית של הכללות פוסט־מודרניסטיות ופוסט־קולוניאליסטיות על המציאות הישראלית. אחד הביטויים הבולטים לוויכוח הזה הוא הסירוב של ריבלין לקבל את התפיסה התיאורטית הרווחת השוללת את אפשרות קיומה של זהות לאומית מהותית. מערכת היחסים שריבלין קושר עם הערבים הנקרים בדרכו מעלה כי חרף אותה הסתייגות אנטי־מהותנית, זהות לאומית שורשית ממשיכה להיות גורם תרבותי רב עוצמה שיש להכיר הן בסגולותיו הן בסכנות שהוא צופן.

 

הסכנה העיקרית שריבלין מזהה נעוצה בשאיפה לאומית עמוקה, המאגדת את הפלסטינים ואת הערבים הישראלים למטרה אחת: הגשמת התשוקה הקמאית לחזור ולהיאחז בכל האדמה שאיבדו במלחמה. תשוקה זו, המוצגת כמרכיב נפשי בסיסי של הפלסטינים ושל הערבים הישראלים כאחד, מתגלמת בעמידתם העיקשת על האידיאל של זכות השיבה. כרבים אחרים, יהושע מבין שמשמעותו המעשית של מימוש האידיאל הזה היא החלת הגמוניה ערבית על הארץ כולה, והפיכת האוכלוסייה היהודית שבה שוב למיעוט נשלט. הוא אינו חרד מפני הגשמת השאיפה הזאת, המוצגת ברומן כאשליה הזויה. החשש העולה מן הרומן הוא מפני הסכנה לפריצת אלימות ושפיכות דמים הטמונה בשכנות לקהילה הממשיכה לטפח את האשליה הזאת ולכוון את מעשיה על פיה. בהכלה המשחררת יהושע מבקש לפוגג את השאיפה ההזויה הזאת על ידי חשיפת השורשים הפתולוגיים המזינים אותה והמוליכים את הדבקים בה, שוב ושוב, למשבר ולאסון. הרומן מתווה אנלוגיה מסועפת בין אשליית השיבה לגן עדן של אהבה אבודה, המחבלת בחייו של עופר, ובין הדבקות ההרסנית לא פחות של הערבים בחלום השיבה לאדמתם האבודה. טענה חשובה שמועלית בפרק השמיני היא כי מכוחה של הכרה חומלת בערכו של הזולת מתחוללת בשני המישורים המקבילים הללו תפנית משחררת לעבר התפכחות ותקווה.

 

התפכחות פירושה הכרה באמת, ובהכלה המשחררת יהושע מקצה לחיפוש האמת מרחב תמטי ניכר. ריבלין מקבל על עצמו את הסיכונים הכרוכים בחיפוש הזה משום שהוא מאמין כי האמת היא מקור של כוח שעשוי לשחרר את בנו מן ההשפעה המשתקת של האשליה. דמותו מבטאת השקפה שיש מצבים שבהם המסגרות המקובלות של יחסי הורים ובנים והקפדה על גבולות בין־אישיים חוסמות את הדרך לגילוי אמיתות סמויות, שהן השורש העמוק של פתולוגיות הרסניות, אצל פרטים כמו אצל לאומים. כמו הסופר שיצר אותו, ריבלין משוכנע כי אי אפשר להפיג עיוותים כאלה כל עוד גורמי העומק המזינים אותם נשארים עלומים, וכי כדי לחשוף את הגורמים האלה חייבים לאזור עוז, ולפרוץ את כל המסגרות ולחצות את כל הגבולות החוסמים את הגישה אליהם. ברובד המשמעות הזה, הרומן גם פונה פנימה ומבקש להמחיש את הנאמנות לאמת כעקרון יסוד ב"אני מאמין" האמנותי של יוצרו. המחשת הכוחות הפועלים בתהליך היצירה האמנותי מתרחבת ומעמיקה בחסד ספרדי (2011), שהוא נושאו של הפרק העשירי והמסיים של הספר הזה.

 

המטרה המוצהרת של יהושע בכתיבת חסד ספרדי הייתה להתמקד בשאלות הכרוכות בתהליך היצירה האמנותית ולהאיר את מערכת היחסים של הכוחות הפנימיים המחוללים את תהליך היצירה של הסופר.6 הוא מבקש לעשות זאת באמצעות העתקת זירת היצירה מכתיבת סיפורת, שהיא כולה מעשה של אדם יחיד, אל עשיית סרטי קולנוע, הדורשת שיתוף פעולה של יוצרים שונים. נקודת המוצא הסמלית של הספר היא שכל אחת מן הדמויות השותפות בעשיית סרט מסמנת כוח יצירה שונה שפועל בתוך הסופר. הדמויות המרכזיות במערכת הזאת הם הבמאי יאיר מוזס, התסריטאי שאול טריגנו, והשחקנית רות. מעקב אחר המבנה הממשמע של חסד ספרדי מעלה כי עיקר עניינו של הרומן אינו בתהליך היצירה הספרותית באשר הוא, כי אם בשאלות הכרוכות בתהליך היצירה האישי של מחברו.

 

כרגיל אצל יהושע, מבנה העומק של חסד ספרדי הוא מרקם מורכב ועתיר רבדים הנפרש במקביל על כמה צירים חופפים. לאורך ציר אחד מתקיימת בחינה רטרוספקטיבית של הסיפורים המוקדמים של יהושע לאור התובנות העולות מתוך היצירות המאוחרות יותר. התפתחות היחסים בין הבמאי, התסריטאי והשחקנית מאפשרת להתחקות אחר הכוחות הפנימיים שהפיקו את היצירות הללו והביאו למעבר מן הסמליות האלגורית של הסיפורים המוקדמים אל הסמליות הריאליסטית של היצירות שבאו אחריהם. בציר אחר, מערכת המתחים בין הבמאי לתסריטאי, שהיו שותפים בראשית דרכם האמנותית, מסמנת את המאבק המתנהל תדיר בין דחפי היצירה השונים הפועלים בתוך הסופר, החייב לשמור על האיזון הנכון ביניהם כדי שיצירתו תצלח. הקרע שנוצר בין מוזס לטריגנו מצביע על הנזקים האמנותיים והאישיים הנובעים ממצב שבו האיזון הזה מופר. בציר נוסף נחשף ניגוד מהותי בין המערכת הערכית העומדת במרכז יצירתו של יהושע ובין התביעות האמנותיות של תהליך היצירה עצמו. ההתמודדות עם הדילמה המוסרית שהניגוד הזה יוצר היא מוקד תמטי מרכזי בחסד ספרדי. ברומן הזה יהושע מעז לחשוף את העובדה שקיים ניגוד מהותי בין המערכת הערכית העומדת במרכז יצירתו לבין התביעות האמנותיות של תהליך היצירה שהפיק את המערכת הזאת, ואשר גם אליו הוא מחויב בכל מאודו. הקשר המורכב והממושך בין מוזס ובין רות הוא ציר תמטי שמתמקד בדילמה המוסרית הכרוכה בהכרה שהעשייה האמנותית של הסופר מחייבת לא פעם ויתור על החמלה לטובת יעדי העל של היצירה. השאלה אם והיכן יש להציב גבול בין החיים האישיים לעשייה האמנותית אופפת תדיר את תהליך היצירה הספרותית. ההתמודדות עם השאלה הזאת בחסד ספרדי מוליכה אל מעמד הכפרה הפלאי החותם את הרומן והמעיד על העוצמה היצירתית הנובעת מן המזיגה בין מציאות אותנטית, דמיון פנטסטי, ומורשת הספרות הקלאסית.

 

ממד חוץ־ספרותי הנשזר בספר שלפניכם הוא ההתייחסות הנשנית לכתביו הפוליטיים והאידיאולוגיים של יהושע. מהלך זה נחוץ משום שעל אף שהקשר בין היצירות הספרותיות ובין העמדות האידיאולוגיות של סופר מחונן הוא, בדרך כלל, עקיף ומובלע, הוא, כמעט תמיד, גם כוח פעיל בעיצוב היצירה. בחינת הקשר הזה היא רלוונטית במיוחד ליצירות של סופרים מתוחכמים הפעילים גם כהוגים אידיאולוגיים ופובליציסטים פוליטיים. עליית חשיבותו של יהושע כאחד מבכירי הסופרים בישראל הייתה מלווה בהתגבשות מעמדו כדובר מרכזי של השמאל הציוני החילוני. כסופר בעל מודעות עמוקה למהות אמנותו, יהושע מקפיד להפריד בין הפרגמטיות האינטלקטואלית של כתיבתו הפוליטית ובין חוסר הוודאות, השניות, וחופש החיפוש שביצירתו הספרותית. אולם ההבחנה הז'אנרית בין מסה רעיונית לסיפורת בדיונית אינה מבטלת את אפשרות קיומם של תחומי ענין חופפים ושל בסיס משותף של אמונות וערכים. משום כך, המסות של יהושע עשויות לשמש כלי מועיל להעמקת ההבנה של יצירתו הספרותית. הן ממחישות את המידה שבה יצירות אלה הן תולדה של דינמיקה דיאלקטית בין דמיון לאינטלקט, שבמהלכה לא פעם חושפים העולמות הבדיוניים הסבוכים של יהושע את מערכת ההתנסויות האנושיות המזינה את הניסוחים האידיאולוגיים המהוקצעים של המסות.

 

הנחת היסוד של ספר זה היא כי, כמו אצל הרבה סופרים אחרים, הסיפורים, הנובלות והרומנים של יהושע מהווים תבניות ממשמעות. יעדו העיקרי של הספר הוא להבין כיצד התבניות האלה מפיקות משמעות, ומתוך כך להגדיר ולהבהיר את המשמעויות שהן מכילות. הטיעונים שאציג הם, לעתים, מורכבים, אך קוראים אשר יבקשו להיטיב להבין אותם באמצעות ציוני דרך שמעמידה תיאוריה ביקורתית מסוימת ייצאו מאוכזבים. מאחר שלכל תיאוריה יש מסגרת התייחסות מוגבלת, הקובעת מראש את השאלות שלהן היא נדרשת, אין תיאוריה בלעדית אשר תשרת את תכלית הספר הזה במלואה. לכן נאמנותי היא תמיד לטקסט עצמו ועיקר ענייני הוא בשאלות שהטקסט מעלה מתוכו. וכיוון שאצל יהושע השאלות שעולות הן שונות ומגוונות, חשוב להתייחס לכל אחת מהן בכלים ובשיטה המועילים ביותר לחיפוש התשובה. לצורך כך הסתייעתי בחשיבה של מגוון גדול של תיאורטיקנים ומבקרים. את ההחלטה אל מי לפנות ומתי עשיתי תמיד על פי התועלת שתביא הבחנה מסוימת, לא על פי האסכולה שהיא משתייכת אליה. תיאוריה, כפי שהבחין גאי קלקסטון (Claxton), "מעדיפה חוקים ועקרונות שאפשר להחילם על מכלול רחב של הקשרים, והיא ממעיטה בחשיבותם של הקשרים ספציפיים".7 בעיני, עיקר חשיבותה של יצירת סיפורת הוא ההקשר הספציפי שהיא יוצרת, ולכן המתודה שלי היא אקלקטית. ביטוי נאה לגישה שאני חותר אליה מצאתי בדברים שאמר אנרי מאטיס על דרך עבודתו כצייר: "אני עובד בלי תיאוריה. אני מודע רק לכוחות הפועלים, ואני מוצא את עצמי נדחף קדימה על ידי רעיון שאותו אני מסוגל לתפוס רק בהדרגה, ככל שהוא מתפתח מתוך התמונה".8 עם כל זאת, התברר כי הספר שהתגבש במהלך הגישה שבחרתי בה הוא תוצר של מתח בין שתי נטיות ביקורת מנוגדות. הנטייה האחת היא הדחף ליצירת תבניות. הנטייה האחרת היא העניין באיתור תבניות.

 

הדחף ליצירת תבניות הוא שאיפה סינתטית המבקשת להתאים יצירות שונות אל תוך מסגרת מאחדת של תזה כוללת. לעומת זאת, העניין באיתור תבניות כרוך במאמץ להכיר ולהבהיר תבניות ממשמעות הקיימות בטקסט כשהוא לעצמו. כל אחת מגישות אלה עשויה להפיק תוצאות מועילות אם כי, בדרך כלל, שונות מאוד. פיתוח תזה מקיפה מחייב גישה סלקטיבית אל היצירה הבודדת. מרכיבים ביצירה המאששים את התזה הרחבה, מועדפים. מרכיבים אחרים, העשויים להיות חשובים לא פחות לעצם יצירה אך אינם מקדמים את התזה הנידונה, נזנחים. כך שהחתירה לתזה כוללת, מעצם טיבה, אינה מאפשרת דיון במכלול ממדיה של היצירה השלמה. והרי מכלול זה הוא שמעניק ליצירה את ערכה בעיני קוראיה ואת מעמדה בתרבות שאליה היא שייכת. רומנים כמו מלחמה ושלום, תמול שלשום, יוליסס, ובעקבות הזמן האבוד, שואבים את עוצמתם ואת חיותם לא מהיותם סמנים של תרבות מסוימת או מרכיבים של מודל תיאורטי כלשהו, כי אם מסגולותיהם כיצירות אמנות ייחודיות. וכיוון שאני משוכנע כי חקר סגולות הייחודיות הזאת חשוב לא פחות מהבנת מקומה של כל יצירה במסגרת רחבה יותר, התחלתי בכתיבת הספר הזה במטרה ליצור איזון בין המאמץ האינטגרטיבי למצוא תבניות תמטיות ומבניות שמלכדות את מכלול יצירתו של יהושע ובין המאמץ הפרשני השואף להבנה מלאה ככל האפשר של כל יצירה כשהיא לעצמה. אולם ככל שהעבודה התקדמה, נמצאתי נמשך יותר ויותר אל הגודש הטמון בחלקו השני של המאזן. במיוחד, כפי שיתברר בפרק השביעי של הספר, כשמדובר ביצירת מופת כמו מר מאני.

 

בכיר ההיסטוריונים של הספרות העברית החדשה, גרשון שקד, ראה במר מאני לא רק את ההישג הספרותי הבולט ביותר של יהושע, כי אם גם את "אחד ההישגים החשובים ביותר של הסיפורת העברית בדורו של יהושע ובסיפורת העברית החדשה בכלל".9 לדעת דן מירון, שחשיבותו כחוקר ספרות אינה נופלת מזו של שקד, "מר מאני הוא לא רק סיפורו הדחוס, העשיר והמרתק ביותר של א. ב. יהושע עד כה, אלא הוא במובן מסוים גם סיכום כלל יצירתו של יהושע או חלקים נרחבים ממנה".10 אני שותף לדעתם של שקד ומירון וסבור כי לרומן הזה נועד מקום של כבוד בקאנון של הספרות העברית וכי ישובו ויעסקו בו דורות רבים של קוראים, מורים וחוקרים. מר מאני מעמיק ברבים מן הרבדים התמטיים הקודמים של יהושע ומלטש עוד יותר את אמצעי הסיפר ואופני המשמוע המאפיינים את יצירתו. המבנה המהופך והמקוטע של הספר, שפעת הסגנונות וריבוי נקודות המבט, מורכבות הדמויות וחילופי העתים והמקומות, מתלכדים בהדרגה ליצירת אמנות נדירה. תוך כדי עבודתי על מר מאני גברה בי ההכרה כי הבנה נאותה של הספר החשוב הזה דורשת פרשנות מפורטת בהיקף המוקדש תדיר לכתבי קודש ולשירה, אך אינו נהוג בחקר הרומן. הקריאה הכמעט־צמודה של מר מאני שנבעה מהכרה זו היא אולי ההתרחקות הגדולה ביותר שלי מנוהגי חקר הספרות המקובלים כיום. היא היישום הרחב ביותר של דרך קריאה המזינה את המחקר הזה והמוליכה אל עיקרי המסקנות העולות מתוכו. היא גם מבטאת את החשיבות שיש לייחס, לדעתי, לסופר כאמן ואת תשומת הלב שיש להקדיש ליצירות ייחודיות באמנות הספרות. גישה זו מנחה, במידה מצומצמת יותר, את הקריאה ביצירות המאוחרות יותר שבהן עוסק ספר זה: מסע אל תום האלף, הכלה המשחררת וחסד ספרדי.

 

חוקר הספרות הנודע, פרנק קרמוד (Kermode), כתב בשעתו כי "תופעה שכיחה היא שחלקים גדולים ברומן כמעט אינם נקראים. החלקים הפחות גלויים של הטקסט (הסודות הטמונים בו) נוטים להישאר כמוסים, נוטים לחמוק מכל קריאה מלבד זו שיש בה עודף הקשבה, קריאה כה מדוקדקת, כה אינטנסיבית וכה איטית עד כי נדמה שהיא חותרת נגד התפיסה ה'טבעית' של מהו רומן".11 חשיפת הסודות הטמונים בעומק היצירה היא אחד התפקידים המרכזיים של חקר הספרות. תפקיד זה, שנזנח במידה רבה בעת האחרונה, הוא בעיני, חשוב במיוחד והוא עמד מול עיני בחלק נכבד מן העבודה על הספר הזה.

 

בטרם אמשיך חשוב לי מאוד להביע תודה: תודה ליגאל שוורץ שעודד ותמך, לחיים וייס ואמיר בנבג'י שסייעו ושיפרו, לאיילת דרימלר שערכה בתבונה, לנעה ולדן ולתמר סתר על המסירות והיעילות. ועיקר תודתי לגלילה אהובתי ששימחה את לבי וסמכה את ידי לאורך כל הדרך.

 

1. נילי סדן לובנשטיין (1981), א. ב. יהושע: מונוגרפיה, עמ' 51.

 

2. Martin Esslin (1968), The Theatre of the Absurd, p. 352 (התרגום שלי. וכך גם בשאר המובאות מספרים באנגלית).

 

3.Albert Camus, "Constater l'absurdité de la vie ne peut être une fin mais seulment un commencement", Alger־Républicain, March 12, 1939. Quoted in John Cruickshank (1960), Albert Camus and the Literature of Revolt, pp. 87, 92

 

4. Cruickshank, pp. 93, 97

 

5. Camus (1991), The Myth of Sisyphus and Other Essays, p. 114

 

6. א"ב יהושע (2011), "הניצוץ הראשון: חסד ספרדי", הספריה החדשה.

 

7. Guy Claxton (2006), The Wayward Mind, p. 129

 

8. Hillary Spurling (2001), The Unknown Matisse, p. xix

 

9. גרשון שקד (1998), הסיפורת העברית: 1980-1880, כרך ה, עמ' 172.

 

10. דן מירון (1995), "מאחורי כל מחשבה מסתתרת מחשבה נוספת", בכיוון הנגדי, ניצה בן־דב (עורכת), עמ' 40.

 

11. Frank Kermode (1985), The Art of Telling, p. 138