אוטוביוגרפיה של ריצה

פרק 1

צרבת

לא רציתי לקבוע שיא עולמי, לא היו לי שום כוונות, תוכניות או תקוות כאלה. כלל לא העליתי על דעתי שיש שיא עולמי כזה. אפילו לא שיערתי שמתעדים או מנהלים רישום להישגים בתחום הזה. רציתי רק לחזור הביתה בריא ושלם. אך כמו מעשה שטן, קרה בדיוק ההיפך. קבעתי שיא עולמי וחזרתי הביתה עם התקף לב.
אותו יום שני החל כבוקר רגיל ככל הבקרים שלי. יצאתי לריצה היומית שלי. זה שנים אני רץ כמעט מדי יום. כבר שכחתי מה התכלית של העיסוק הזה. התירוץ הוא שמירה על כושר גופני, אך אני מניח שיש לכך סיבות עמוקות יותר.
אף שחלפו כבר מאז כמה שנים ואני נוטל מדי יום שלושה כדורים, כתזכורת למה שקרה, ומי יודע, אולי עוד עלול לחזור, אני עדיין מתקשה להאמין שזה אכן קרה לי. חשבתי אז, והמחשבה עודנה מנקרת בראשי, לאן אוליך את הבושה. אני, שנחשבתי בעיני עצמי לסמל הבריאות, ושבקרב חברי יצא לי שם של מיסיונר של ריצות למרחקים ארוכים, של טריאתלון, של איש הברזל, אני הושבתתי? אני, שבחרתי ב"מרוץ החימוש" ככותרת של הבלוג שלי בעיתון "הארץ", כדי לשלב את אהבתי לספורט האתגרי עם תחום הסיקור העיתונאי שלי בענייני מודיעין, ביטחון וטרור - אני מכל האנשים חטפתי אותה, ועוד בהתקף לב?

זה קרה, כמה אירוני, ביום שני בבוקר בחודש פברואר 2009, באותו יום שבו התפרסמה כתבת תחקיר שלי על חשד לטיוח של חקירת שחיתות גדולה במשרד הביטחון. הכתבה סיפרה על בכירים במשלחת הרכש של משרד הביטחון בניו יורק, שיחד עם בכירים במטה המשרד בקריה בתל אביב, העניקו חוזים בעשרות מיליוני דולרים לחברות היי־טק מסוימות והעדיפו אותן על פני אחרות, בלי הסברים מניחים את הדעת. החוקר דורון טמיר, שהתמנה לחקור חשדות להטיית מכרזים מצד בכירים במשרד הביטחון, אולץ על ידי הממונים עליו להפסיק את החקירה. הוא התרגז וחטף התקף לב.
כשגברו באותו היום הכאבים בחזה אמרתי לעצמי שאם זה התקף לב, הרי כל מי ש"מחפשים" אותי במשרד הביטחון בוודאי יעלצו על צירוף המקרים ויגידו לעצמם בחיוך ובסיפוק של חתול צ'שייר: "אצבע אלוהים."
קשה לי לכתוב על אצבע אלוהים כי איני מאמין בקיומו של אל או של כוח עליון שמכוון את חיינו. מה שאני כן יכול לומר על מה שקרה לי באותו בוקר רע ומר הוא שזה היה גורל אבולוציוני בלתי נמנע. למשפחתי יש היסטוריה של בעיות לב. אבי קיבל התקף לב בתחילת שנות החמישים לחייו, וחייו ניצלו רק הודות לאבחון מהיר של רופאי בית החולים.
יומיים קודם לכן, ביום שבת, יצאתי כהרגלי לאימון השבועי הארוך שלי כחלק מהכנותי לתחרות טריאתלון "ישראמן". זו תחרות שיזמתי ב־1999 ומתקיימת כל שנה באילת והיא מזן "איירונמן" - "איש הברזל". המרחקים בה הם כ־4 קילומטרים שחייה, רכיבה של 180 קילומטר, ול"קינוח" 42 קילומטר ו־195 מטרים של מרתון שלם. התכוננתי לרכוב כ־80 קילומטר - עניין שלוקח לי בדרך כלל כשלוש שעות. רכבתי על תוואי המוכר לי היטב: כביש החוף מתל אביב לכיוון נתניה. זהו מסלול שטוח, כמעט ללא עליות וקל למדי לרכיבה. בשבת בבוקר נוסעים על הכביש מעט מאוד כלי רכב, ואין עליו תנועת משאיות ואוטובוסים. דבר זה מקל על האימון ומצמצם את סכנת ההיפגעות. אבל כבר לאחר כחצי שעה של רכיבה, ליד קיבוץ שפיים, התחלתי לחוש תחושות מוזרות בחזה. במשך דקות אחדות ניסיתי להתעלם מהן. מחשבותי נדדו למחוזות אחרים, אך התחושות מיאנו להיעלם ונאלצתי לתת עליהן את דעתי. חשבתי שאני סובל מצרבת או מהפרעות בעיכול. זו היתה אפילו אבחנה הגיונית וטבעית, בין השאר כי התחושות גרמו לי לגיהוקים. ייחסתי אותם לדיאט קולה, ששתיתי בטיפשותי לפני היציאה לרכיבה.
התחושות המוזרות בחזה הלכו וגברו. התקשיתי ברכיבה, אבל לרגע לא העליתי בדעתי שאולי אין זו סתם צרבת. חשבתי אך ורק על צרבת. ייחסתי את הקושי שלי גם לעובדה שרוח פנים חזקה הקשתה עלי לפתח את מהירות הדיווש הרגילה שלי. גם העובדה שמדי חצי שעה נאלצתי לעצור ולנוח לדקה או שתיים לא שינתה את יחסי השאנן. שום דבר מיוחד, אמרתי לעצמי. סתם חולשה של יום רע. יש גם ימים כאלה.
לאחר 3:45 שעות, יותר מחצי שעה מהזמן הממוצע שלי למרחק זה, סיימתי את הרכיבה וחזרתי הביתה. הייתי צריך כמובן לנוח מיד. אך בכל השבתות היתה לי שגרה קבועה. הן מוקדשות למה שנקרא "אימון משולב". רכיבה למרחק ארוך וריצה. אז מה אם אני חלש מעט, הוספתי ואמרתי לעצמי. צריך לדבוק בשגרה. התחושות המוזרות של הצרבת לא פגו אבל החלטתי להמשיך בשגרת האימון ולצאת לריצה של 10 קילומטרים. רצתי בקצב אִטי במיוחד ביחס לממוצע שלי, והתעניתי אף שמזג האוויר היה נאה. מעת לעת נאלצתי לעצור ולנוח, אך בזכות הנחישות והטיפשות שלי המשכתי וסיימתי את הריצה.
לימים אמר לי חבר־רץ שראה אותי באותה שבת, שנראיתי כמי שהולך למות. המשכו של יום השבת היה רגיל. קראתי, כתבתי וצפיתי בטלוויזיה. התחושות בבית החזה היטשטשו. למחרת, ביום ראשון, שהוא יום המנוחה שלי מאימונים, הכול היה רגיל. הלכתי לפגישות וכתבתי מאמר לעיתון. לא חשתי שום כאבים או תחושות חריגות, מה שרק חיזק את הערכתי שאכן סבלתי יום קודם לכן מבעיית עיכול.
ביום שני נשכחה "הצרבת", וכאמור המשכתי בשגרת האימונים. בשבע וחצי בבוקר יצאתי לריצה של 17 קילומטר. רצתי במסלול הרגיל והמוכר לי מאלפי ריצות קודמות, מביתי ברמת אביב לגדה הצפונית של נהר הירקון ומשם היישר מערבה עד לשפך הירקון ואז דרומה על הטיילת. כבר לאחר 2 קילומטרים התחלתי לחוש שוב באותה ה"צרבת", אבל הפעם חברה לה מועקה מסוימת בבית החזה וקשיים קלים בנשימה. אבל כמי שחי עם דימוי עצמי של ספורטאי ששום דבר לא יכול לנחישותו, לכוח הרצון ולמשמעת העצמית שלו, החלטתי להמשיך בריצה ולהשלימה. רצתי ועצרתי ליד ברזיות המים בירקון ובטיילת. שתיתי קצת ולאחר מנוחה של חצי דקה המשכתי שוב.
אף שהקפדתי להתעלם מהתחושות המטרידות, באיזשהו מקום כבר ניקרו בי המחשבות שאולי בכל זאת אין זו צרבת, אלא סימפטומים של התקף לב. למרות זאת, ואולי גם כי כבר הייתי בדרך חזרה - הגעתי לשפך הירקון והייתי מרוחק כ־4 קילומטרים מהבית - החלטתי להמשיך ולהשלים את המרחק שקצבתי לעצמי מלכתחילה לאימון, ולרוץ כל הדרך הביתה. גם בסיום הריצה הצרבת לא נעלמה, אלא רק גברה. נשכבתי על המיטה. בילי האהובה, שעמה אני חולק שלושים וחמש שנות נישואים של חברות ושותפות, נכנסה ללחץ קל, שלא פגם ביעילות תפקודה. היא הבינה מיד את מצבי ואמרה שאני סובל מהלב. היא הציעה להזמין מיד אמבולנס, אך אני עדיין התעקשתי להדחיק את מצבי. החלטתי להתקלח, "לפחות אגיע נקי לבית החולים," אמרתי לה. היא דרשה להזמין אמבולנס, אך אני התעקשתי והיא ויתרה. הצלחתי גם לשכנע אותה שאני מתפקד כמעט כרגיל ושלא צריך ללוות אותי. החלפתי בגדים והזמנתי מונית.
המונית הגיעה מהר מאוד, אך בכל זאת נאלצתי לחכות לה שתיים-שלוש דקות. יצאתי החוצה ולא היה לי כוח לעמוד על רגלי, לכן התיישבתי על שפת המדרכה ובמהלך הנסיעה מביתי לבית החולים (עניין של כרבע שעה) גברו הכאבים בבית החזה והתחלתי לחוש דקירות ביד שמאל, כמו תקעו בה מחטים או שקן נמלים השתקע בה. אם עד כה השתעשעתי בתקווה שלא מדובר באירוע לב - שהרי לפחות חלק מהסימפטומים המתוארים בספרות, כמו זיעה קרה, לא ניכרו בי, באותו הרגע האשליות התפוגגו. היה ברור לי, בגלל הדקירות ביד שמאל, שאני בעיצומו של התקף לב. נהג המונית הסתכל לעברי במראה, ראה את פני המתעוותות מכאבים, ושאל: "הכול בסדר אחי? אתה בסדר?" אמרתי לו, "כן הכול בסדר." הוא לא הגיב, אך היה ברור שהוא לא מאמין לי. ראיתי שפניו הולכות ומתכרכמות. בוודאי אמר לעצמו: "אלוהים תעשה שהנוסע הזה לא ימות אצלי על המושב האחורי, רק עכשיו התקנתי ריפודים חדשים."
לאחר כחמש־עשרה דקות הגענו לבית החולים איכילוב. ירדתי מהמונית בכוחות עצמי ונכנסתי למחלקת המיון. כעבור דקה קצרה מיהר לטפל בי ד"ר רונן ליבסטר, שהכיר אותי מלפני תשע שנים בעת שטיפל במסירות באמי שנפטרה בבית החולים. הוא אפילו הספיק להגיד שהוא אוהב לקרוא את הבלוג שלי.
בדיקת אק"ג קבעה שיש לי התקף לב והוחלט להעביר אותי לצנתור מיידי. כשהגעתי למחלקת הצנתורים כבר הייתי מטושטש למדי מהמורפין שהזריקו לי, אך עדיין הייתי בהכרה והצלחתי להבין ולהבחין בנעשה מסביבי. שם המתינו לי שלושה מצנתרים, כולם כבר לבשו חלוקים ומצנפות ירוקות. הראשון והבכיר מבין השלושה היה פרופ' הילטון מילר נשוא הפנים. לידו עמד ד"ר אריק פינקלשטיין - רזה וגמיש, מעט קופצני, שתוארו הוא צנתר בכיר, וד"ר יצחק בראלי, שהמעיט בדיבור.
ד"ר פינקלשטיין הכיר אותי בגלל כתבות שפרסמתי על עיסוקי הספורטיבי, ומיד סיפר לי בגאווה שהוא עצמו רץ מרתון. הספקנו להחליף רשמים ולתת עצות זה לזה. פלטתי גם מילת התפעלות מהתוצאה שקבע במרתון טבריה כחודש לפני כן - 3:23 שעות, זמן מעולה לגבר בן חמישים ושלוש, וזו היתה ריצת המרתון הראשונה שלו. אבל ד"ר פינקלשטיין התעקש לדעת מה היתה התוצאה הטובה ביותר שלי. ניסיתי להתחמק כי ידעתי לאן זה יוביל. אמרתי לו שכבר רצתי מרתון ב־3:07 שעות, אבל כדי לעודדו מיהרתי להוסיף בחיוך שזה היה מזמן, ב־1997. הוא מיאן להינחם. ד"ר פינקלשטיין נהג כמו מרתוניסט אופייני - הוא התקנא בי על הישגי.
לרבים מהרצים למרחקים ארוכים וגם לטריאתלטים יש מנהג מגונה, שלבושתי גם אני שותף לו. לאחר כמעט כל מרוץ הם מחפשים בלוח המודעות או באתר האינטרנט את התוצאה שלהם וכמו כן בודקים מה עשה זולתם. וכך עשה גם הפעם הרופא המצנתר, שהספיק עוד להתאונן שהוא סובל כעת מפציעה בקרסול, והוא אינו יכול לרוץ כבר שבועיים. כמי שרץ בחייו עד אז 22 מרתונים, ניסיתי לנחמו מבעד לערפול המורפין ואמרתי שהמנוחה רק תרפא את הפציעה ותיטיב עמו.
פרופ' הילטון מילר שׂם קץ לשיחה. זכרתי שהוא פנה לד"ר פינקלשטיין ואמר לו משהו בנוסח: "יש לפנינו צנתור ואתה מדבר על ריצות ותוצאות?" בדיעבד אמרו לי הרופאים שכל השיחה הזאת נשמעה להם הזויה. הייתי פציינט שמובל לניתוח, לאחר זריקת מורפין לשיכוך הכאבים ועוד כמה תרופות. במקום לחשוב על הצפוי לי, ליהגתי עם המנתח על ריצות מרתון. בעיני זו היתה שיחה טבעית של שותפים באחווה של רצי המרתון.