לב העניין

 

בכל פעם שאני שומעת על טרגדיה של מישהו אחר, אני לא מתעכבת על התאונה או על האבחנה הרפואית, או אפילו על נחשולי ההלם הראשוניים או היגון שאחריה. במקום זה, אני מוצאת את עצמי ממציאה בדמיוני את רגעי השגרה האחרונים שלפניה. רגעים שמרכיבים את חיינו. רגעים שנראו בתום לב מובנים מאליהם - ואשר סביר להניח שהיו נשכחים כליל אלמלא מה שקרה אחריהם. התצלומים של "לפנֵי".

 

אני מסוגלת לראות בעיני רוחי בבהירות כה רבה את האישה בת השלושים וארבע, שמתקלחת ביום שבת אחד בערב, מושיטה יד אל סבון הגוף האהוב עליה בניחוח משמש, שוקלת מה ללבוש למסיבה, מקווה שהבחור החמוד מבית הקפה יהיה שם, ואז נתקלת פתאום בגוש בשד השמאלי, שלא משאיר מקום לספק.

 

או את האב הצעיר והמסור, שמסיע את בתו כדי לקנות לה נעליים ליום הלימודים הראשון, משמיע ברדיו את "הנה עולה השמש" ואומר לה בפעם המיליון שהביטלס הם "בלי ספק הלהקה המעולה בכל הזמנים", ואז המתבגר שעיניו עכורות מיוֹתר מדי בּירות בשעות לילה מאוחרות מדי חוצה ברמזור אדום.

 

או את החלוץ של נבחרת התיכון, כולו חדור הבטחה וגאווה על מגרש האימונים הלוהט יום לפני משחק הפוטבול הגדול, קורץ אל החבֵרה שלו שיושבת במקומה הקבוע מאחורי גדר הרשת, רגע לפני שהוא מנתר באוויר לתפיסה שאיש מלבדו לא מסוגל לבצע - ואז הוא מתפתל ונופל כשראשו קדימה, בזווית מקרית מחרידה.

 

אני חושבת על הקו הדק והשברירי המפריד בין כולנו לבין אסון, כמעט כאמצעי להכניס כמה מטבעות לתוך מד־הכרת־התודה שלי כדי לוודא שלא יקרה לי האחרֵי. לנו, לרוּבִּי ולפרנק ולניק ולי. ארבעתנו - מקור הנאותי הגדולות ביותר ודאגותי המציקות ביותר.

 

ולכן, כשאנחנו בארוחת ערב והאיתורית של בעלי מצפצפת, אני לא מרשה לעצמי לחוש תרעומת או אפילו אכזבה. אני אומרת לעצמי שמדובר בסך הכול בארוחה אחת, בערב אחד, אף על פי שזה יום הנישואים שלנו, וניק ואני לא יצאנו לבלות יחד כבר חודש, אולי חודשיים. אין לי שום סיבה לכעוס, לא בהשוואה לסבל שעובר על מישהו אחר ברגע זה ממש. זאת לא תהיה השעה שאצטרך לשחזר לנצח. אני עדיין נמנית עם בני המזל.

 

"לעזאזל. אני מצטער, טס," אומר ניק ומשתיק את האיתורית שלו באגודל, ואחר כך מעביר את אצבעותיו בשערו הכהה. "אני חוזר מיד."

 

אני מהנהנת בהבנה ומלווה בעיני את בעלי הצועד בתכליתיות סקסית ובוטחת לעבר חזית המסעדה, שם יבצע את שיחת הטלפון הדרושה. גבו הזקוף וכתפיו הרחבות, המנווטים בזריזות סביב השולחנות, אומרים לי שהוא מחשל את עצמו לקראת החדשות הרעות, מתכונן לתקן מישהו, להציל מישהו. כך הוא במיטבו. כך התאהבתי בו מלכתחילה לפני שבע שנים ושני ילדים.

 

ניק נעלם מעבר לפינה ואני נושמת נשימה עמוקה, סוקרת את סביבותי ושמה לב לראשונה לפרטים. לציור המופשט הירקרק מעל האח. להבהוב האור הרך של הנרות. לצחוק הנלהב בשולחן הסמוך, כשגבר כסוף שיער נושא דברים באוזני מי שנראים כאשתו וארבעת ילדיו הבוגרים. ליין הקברנה העשיר שאני לוגמת לבדי.

 

כמה רגעים אחרי כן ניק חוזר, מעווה את פניו ואומר שהוא מצטער בפעם השנייה, אבל בהחלט לא האחרונה.

 

"זה בסדר," אני אומרת, ומחפשת במבטי את המלצר שלנו.

 

"מצאתי אותו," אומר ניק. "הוא אורז לנו את האוכל."

 

אני אוחזת בידו מעבר לשולחן ולוחצת אותה בעדינות. הוא מחזיר לי לחיצה ושנינו ממתינים לסטייקים שלנו, שיגיעו בקלקר. אני שוקלת אם לשאול מה קרה, כפי שאני נוהגת לעשות כמעט תמיד. במקום זה אני פשוט נושאת תפילה מהירה לשלום האנשים שאיני מכירה, ואחר כך לשלום ילדַי שלי הספונים לבטח במיטותיהם.

 

אני מדמיינת את רוּבּי, נוחרת קלות, המצעים מפותלים סביב גופה, פראית אפילו בשנתה. רובי, בכורתנו הפיקחית לגילה והעשויה ללא חת, בת ארבע כבת ארבע־עשרה, עם חיוכה המכשף, עם התלתלים הכהים שהיא מצופפת עוד יותר בפורטרטים של עצמה, צעירה מכדי לדעת שכילדה היא אמורה לרצות את השיער שאין לה, ועם עיניה הכחולות כים, הישג גנטי של הוריה חומי העיניים. מיום היוולדה היא חולשת על ביתנו ועל לבותינו באופן שגם מתיש את כוחותי וגם ממלא אותי יראה. היא העתק מדויק של אביה - עיקשת, נלהבת, עוצרת נשימה ביופיה. ילדה של אבא בכל המובנים.

 

וישנו פרנק, התינוק טוב המזג הזה, שניחן במתיקות ובחביבות יוצאות דופן עד כדי כך שזרים בסופרמרקט נעצרים להתפעל בקול. הוא כמעט בן שנתיים, אבל עדיין אוהב להתגפף, להשעין את לחיו העגולה על צווארי, כרוך לגמרי אחר אמא שלו.

 

אני לא מעדיפה אותו, כך אני נשבעת לניק בשיחות פרטיות כשהוא מחייך ומאשים אותי בעבריינות הורית. אין לי מועדף, אלא אם כן מדובר בניק עצמו. אך זה, כמובן, סוג שונה של אהבה. אהבת ילדַי היא ללא תנאים או גבולות, ואין ספק שהייתי מצילה אותם לפני ניק, אילו למשל הכישו את שלושתם צפעונים בזמן טיול בחיק הטבע ובתרמיל שלי היו רק שתי זריקות נוגדות רעל.

 

ואף על פי כן, אין אדם שהייתי מעדיפה לשוחח איתו, להיות בקרבתו, להביט בו, יותר מבעלי - רגש חסר תקדים שהציף אותי ברגע שנפגשנו.

 

כעבור רגעים ספורים מגיעים הארוחה שלנו והחשבון, וניק ואני קמים ויוצאים מהמסעדה אל הלילה הארגמני, המלא כוכבים. תחילת אוקטובר, אבל התחושה דומה לחורף יותר מאשר לסתיו - קר אפילו על פי אמות המידה של בוסטון - ואני רועדת מתחת למעיל הקשמיר הארוך כשניק מושיט לאחראי החניה את הכרטיס שלנו ואנחנו נכנסים למכונית. אנחנו יוצאים מן העיר ונוסעים חזרה לוֶולְסְלי, ממעטים בשיחה ומאזינים לאחד מתקליטורי הג'ז הרבים של ניק.

 

שלושים דקות אחרי כן אנחנו עוצרים בשביל הגישה שלנו, המוקף עצים. "כמה ייקח לך, לפי דעתך?"

 

"קשה לומר," אומר ניק, מעביר את המכונית למצב חניה וגוחן אלי כדי לנשק לי על הלחי. אני מפנה אליו את הפנים ושפתינו נפגשות ברוך.

 

"יום נישואים שמח," הוא לוחש.

"יום נישואים שמח," אני אומרת.

הוא מתנתק ועינינו נפגשות כשהוא אומר, "המשך יבוא?"

"תמיד," אני אומרת בחיוך מאולץ ומחליקה החוצה.

 

עוד לפני שאני מספיקה לסגור את הדלת, ניק כבר מגביר את עוצמת המוזיקה שלו, ציון דרמטי לסיומו של ערב אחד ולתחילתו של אחר. כשאני נכנסת הביתה, "שיר ערש לעלים" של וינס גוארַלדי מהדהד בראשי ונשאר שם עוד זמן רב אחרי שאני משלמת לשמרטפית, מציצה על הילדים, פושטת את השמלה השחורה עם הגב החשוף ואוכלת סטייק קר ליד הדלפק במטבח.

 

הרבה יותר מאוחר, אחרי שהפשלתי את השמיכה בצד של ניק וזחלתי לתוך הצד שלי, אני שוכבת בחושך וחושבת על שיחת הטלפון במסעדה. אני עוצמת עיניים ותוהה אם המזל הרע באמת מפתיע אותנו אי־פעם. או שאולי איכשהו, אי־שם, בצורת אמפתיה או דאגה או תחושה מוקדמת עמוק בתוכנו, אנו מרגישים את בואו.

 

אני נרדמת מבלי לדעת את התשובה. מבלי לדעת שזה בכל זאת יהיה הלילה שאליו אני עתידה לחזור.

 

 

ואלרי ידעה שהיתה צריכה לומר לא - או ליתר דיוק, להמשיך לומר לא, גם אחרי עשר הפעמים הראשונות שבהן ביקש ממנה צ'רלי שתרשה לו ללכת למסיבה. הוא ניסה כל זווית, כולל קטע האשמה של "אין לי אבא וגם אין לי כלב", וכשזה לא עזר, הוא גייס את תמיכתו של דודו ג'ייסון, שידע להקסים את ואלרי יותר מכל אחד אחר.

 

"בחייך, ואלרי," אמר. "תני לילד ליהנות קצת."

 

ואלרי היסתה את אחיה התאום והצביעה לעבר חדר המשפחה, שם היה צ'רלי שקוע בבניית כלא משוכלל מאבני לֶגו. ג'ייסון חזר על דבריו מילה במילה, הפעם בלחישה מוגזמת, ואילו ואלרי נדה בראשה והכריזה שבגיל שש מוקדם מדי לישון אצל חבר, במיוחד באוהל תחת כיפת השמים. אלה היו חילופי דברים מוכרים, שכן ג'ייסון נהג להאשים את אחותו שהיא מגוננת יותר מדי על בנה היחיד ומחמירה איתו.

 

"צודקת," אמר וגיחך לעומתה. "שמעתי שיש בבוסטון עלייה במקרי תקיפה מצד דובים."

 

"מצחיק מאוד," אמרה ואלרי, והמשיכה והסבירה שהיא לא מכירה מספיק את משפחתו של הילד, ושהמעט שכן קלטה מהם לא ממש נראה לה. "תני לי לנחש - הם מַליינים?" קנטר אותה ג'ייסון ומשך למעלה את הג'ינס שלו, שנטו להישמט ולחשוף את חגורת התחתונים. "ואת לא רוצה שהוא יסתובב עם כאלה?" ואלרי משכה בכתפיה, נכנעה לחיוך שלו ותהתה כיצד ניחש.

 

האם היא עד כדי כך צפויה? ואיך יכול להיות, היא שאלה את עצמה בפעם המיליון, שהיא ואחיה התאום שונים כל כך זה מזה, אחרי שגדלו יחד באותו בית עם גג רעפים חום בשכונה אירית־קתולית בסאותברידג', מסצ'וסטס? הם היו החברים הכי טובים וחלקו אותו חדר עד גיל שתים־עשרה, ואז עבר ג'ייסון אל עליית הגג הפרוצה לרוחות כדי לתת לאחותו יותר מרחב.

 

בשערם הכהה, עיני השקד הכחולות והעור הבהיר הם אפילו נראו דומים, ובינקותם קרה לעתים קרובות שחשבו אותם בטעות לתאומים זהים. ואולם לדברי אמם, ג'ייסון יצא מהרחם בחיוך בעוד שוואלרי הגיחה קודרת ודאוגה, וכך הם נשארו לכל אורך ילדותם - ואלרי המתבודדת והביישנית נגררת בעקבות אחיה הפופולרי, החברותי, המבוגר ממנה בארבע דקות.

 

וכעת, כעבור שלושים שנה, ג'ייסון היה עליז כהרגלו, אופטימיסט וידידותי, מתעופף מתחביב לתחביב ומעיסוק לעיסוק וחש בנוח עם עצמו, במיוחד אחרי שיצא מהארון זמן קצר אחרי מות אביהם בשנת הלימודים האחרונה של התיכון. מאחר שהיה נטול שאיפות לחלוטין, הוא עבד עכשיו בבית קפה בביקוֹן היל, התיידד עם כל מי שנכנס לשם, התיידד בכל אשר הלך, בדיוק כדרכו תמיד.

 

בינתיים המשיכה ואלרי להרגיש רוב הזמן כמתגוננת וכמי שאינה במקומה, למרות כל הישגיה. היא עמלה קשה כל כך כדי להיחלץ מסאותברידג', סיימה את התיכון בהצטיינות, למדה במכללת אמהרסט במלגה מלאה, ואחר כך עבדה כסייעת משפטית בפירמה בוסטונית מן השורה הראשונה לקראת בחינות הכניסה לבית הספר למשפטים, וגם חסכה כסף.

 

היא אמרה לעצמה שהיא אינה נופלת מאף אדם אחר ושהיא מוכשרת יותר מרבים, ובכל זאת לא הרגישה אף פעם תחושת שייכות מאז שעזבה את עיירת הולדתה. אדרבה, ככל שהשיגה יותר, כך הרגישה מנותקת יותר מחבריה הישנים, במיוחד מחברתה הטובה ביותר לוֹרֶל, שגדלה במרחק שלושה בתים בלבד מוואלרי ומג'ייסון. ההרגשה הזאת, שהיתה בתחילה חמקמקה וקשה להגדרה, הובילה לקרע מוחלט במהלך ברביקיו בביתה של לורל.

 

אחרי כמה כוסיות השמיעה ואלרי הערת אגב על כך שסאותברידג' מחניקה, ושארוסה של לורל מחניק עוד יותר. בסך הכול היא רצתה לעזור, אפילו הציעה שלורל תעבור לגור איתה בדירתה הקטנה בקיימברידג', אבל ברגע שיצאו המילים מפיה התחרטה ובימים הבאים השתדלה בכל כוחה לחזור בה ולהתנצל בהרחבה.

 

אבל לורל, שהיתה תמיד מהירת חֵמה, מחקה את ואלרי חד וחלק והפיצה שמועות על הסנוביות שלה בקרב החוג הישן של חברותיהן - בחורות שגרו, כמו לורל, עם חבריהן־מן־התיכון־שהפכו־לבעליהן באותן שכונות שבהן גדלו, ביקרו בסופי שבוע באותם ברים, ועבדו מתשע־עד־חמש באותן משרות משמימות כמו הוריהן.

 

ואלרי התאמצה ככל יכולתה להפריך את ההאשמות האלה והצליחה לתקן את המצב במישור השטחי, אבל למעשה לא היה בכוחה להחזיר את מצב הדברים לקדמותו אלא אם כן תעקור בחזרה לסאותברידג'.

 

בתקופה הגלמודה הזאת התחילה ואלרי להתנהג בצורה שנבצר ממנה להסביר, ולעשות את כל הדברים שנשבעה שלעולם לא תעשה - כלומר, להתאהב בבחור הלא נכון, להיכנס להיריון ממש לפני שעזב אותה, ולסכן את תוכניותיה להתקבל ללימודי משפטים.

 

שנים אחרי כן היא תהתה לפעמים אם ניסתה לטרפד באורח לא מודע את מאמציה להיחלץ סופית מסאותברידג' וליצור לעצמה חיים מסוג אחר, ואולי פשוט לא הרגישה ראויה למכתב הקבלה מבית הספר למשפטים של הרווארד, שאותו תלתה על המקרר לצד תצלומי האולטרסאונד.

 

בכל מקרה, היא הרגישה לכודה בין שני עולמות, גאה מכדי לזחול בחזרה אל לורל ואל חברותיה הישנות, ועקב ההיריון, נבוכה מכדי להתמיד בחברויות מהקולג' ולרקום חברויות חדשות בהרווארד. במקום זה הרגישה גלמודה עוד יותר מבעבר והתאמצה לסיים את בית הספר למשפטים ובמקביל לטפל בתינוק. ג'ייסון הבין כמה קשה לה בחודשים הראשונים ובשנים הראשונות של האימהוּת.

 

הוא ראה במו עיניו איך היא כורעת מאפיסת כוחות תחת נטל העבודה והדאגה המתמדת, והעריך עד בלי גבול את עמלה המפרך של אחותו לכלכל את עצמה ואת בנה. ובכל זאת נשגב מבינתו מדוע היא מתעקשת להקים סביבה חומה ולהקריב כל שבריר של חיי חברה, מלבד כמה חברויות אקראיות. התירוץ שלה היה חוסר זמן, כמו מסירותה לצ'רלי והתמקדותה אך ורק בו, אבל ג'ייסון לא קנה את זה ולא חדל להתריס נגד אחותו, לטעון שהיא משתמשת בצ'רלי כמגן, כדרך להימנע מנטילת סיכונים, להימנע מדחייה נוספת.

 

עכשיו הרהרה ואלרי בתיאוריה של אחיה כשפנתה בחזרה לעבר הכיריים וטיגנה תריסר פנקייקס קטנים, סימטריים ומושלמים. היא לא היתה בשלנית מעולה, אבל שלטה ברזי ההכנה של כל מאכלי הבוקר הודות למשרה הראשונה שלה כמלצרית בדיינר, שם היתה מאוהבת באחד הטבחים. זה היה לפני זמן רב, אבל ג'ייסון טען שהיא עדיין מרגישה כמו הנערה שמוזגת קפה יותר מאשר כמו האישה והפרקליטה המצליחה שהיא כיום.

 

"את כזאת סנובית הפוך על הפוך," אמר ג'ייסון ותלש שלוש מגבות נייר במקום מפיות, ואחר כך ערך את השולחן.

 

"לא נכון," הטיחה ואלרי לעומתו והיפכה את המונח במוחה, נאלצת להודות בפני עצמה שלעתים קרובות היא עוברת במכונית על פני הבתים המפוארים ברחוב קליף ומניחה שדייריהם שטחיים במקרה הטוב ושקרנים חסרי בושה במקרה הרע. כאילו באופן לא מודע היא מזהה עושר עם פגמי אופי מסוימים ומטילה את חובת ההוכחה על הזרים הללו שיעמידו אותה על טעותה. היא ידעה שזה לא הוגן, אבל יש בחיים דברים רבים שאינם הוגנים.

 

על כל פנים, דניאל ורוֹמי קרוֹפט לא סייעו לשנות את דעתה כשהכירה אותם בערב הפתוח של בית הספר. כמו רוב ההורים בבית הספר היסודי הפרטי בוולסלי שצ'רלי למד בו, לוֹנגמיר קאנטרי דֵיי, בני הזוג קרופט היו אינטליגנטיים, נאים וחביבים. ובכל זאת, כשהעיפו מבט בתג השם שלה וגלגלו שיחת חולין שוטפת, היתה לוואלרי תחושה ברורה שהם מסתכלים מעבר לה, ממש דרכה, וסוקרים את החדר כדי למצוא מישהו אחר - מישהו עדיף עליה.

 

גם כאשר רומי דיברה על צ'רלי, משהו בנימת קולה נשמע מזויף ומתנשא. "גרייסון ממש מעריץ את צ'רלי," אמרה רומי ותחבה קווצת שיער בלונדיני־לבן מאחורי אוזנה. אחר כך השתהתה בעוד ידה באוויר, כביכול כדי להפגין לראווה את היהלום הענקי על הקמיצה שלה. בעיר המלאה אבנים יקרות גדולות, ואלרי לא ראתה מעודה אבן מרשימה כל כך.

 

"גם צ'רלי מאוד מחבב את גרייסון," אמרה ואלרי, שילבה את זרועותיה מעל לחולצה שלה בוורוד לוהט והצטערה שלא לבשה במקומה את החליפה באפור כהה. לא משנה כמה השתדלה, כמה כסף הוציאה על המלתחה שלה, תמיד נראה לה שבחרה את הבגד הלא נכון מתוך הארון.

 

באותו רגע חצו שני הילדים את הכיתה יד ביד, כשצ'רלי מוביל לעבר כלוב האוגרים. גם למשקיף המקרי ביותר הם נראו כחברים טובים, מייסדים נועזים של אגודה להערצה הדדית המונה שניים.

 

אם כן, מדוע הניחה ואלרי שרומי לא כנה? למה לא היתה ואלרי מסוגלת לזקוף דבר טוב לזכוּת עצמה ולזכוּת בנה? את השאלות האלה היא שאלה את עצמה בזמן שדניאל קרופט הצטרף לאשתו עם ספל פלסטיק שהכיל פונץ' והניח את ידו הפנויה על גבה. זאת היתה מחווה סמויה שוואלרי למדה לזהות בחקירתה העיקשת את הזוגות הנשואים, חקירה שמילאה אותה בחלקים שווים של קנאה וצער.

 

"חומד, תכיר את ואלרי אנדרסון... אמא של צ'רלי," הוסיפה רומי לאחר שהות קצרה, ויצרה בוואלרי את הרושם שעוד לפני הערב הזה הם כבר דיברו עליה ועל העובדה שליד שמו של צ'רלי ברשימת מספרי הטלפון של התלמידים לא נזכר שֵם האב.

 

"אה, כן, בטח," הנהן דניאל ולחץ את ידה בעוצמה של מנהל חברה בעודו יוצר איתה מגע עין חטוף וסתמי. "שלום."

 

ואלרי השיבה על הברכה, וכמה שניות של שיחה תפלה חלפו עד שרומי שילבה את כפות ידיה ואמרה, "אז מה, ואלרי, קיבלת את ההזמנה למסיבה של גרייסון? שלחתי אותה לפני שבועיים." ואלרי הרגישה איך פניה מאדימות כשענתה, "כן, כן. תודה רבה." היא היתה מוכנה לבעוט בעצמה על שלא שלחה אישור השתתפות, מפני שבאותו רגע היתה בטוחה שהיעדר מענה להזמנה במועד הנכון, אפילו למסיבה של ילד, נמנה עם המחדלים העיקריים בעיני רומי.

 

"ומה?" התעקשה רומי. "צ'רלי יבוא?" ואלרי היססה וחשה כיצד היא מתקפלת מול האישה הזאת, המטופחת להפליא והמלאה ביטחון עצמי, כאילו חזרה לבית הספר התיכון וכריסטי מיטלמן הציעה לה הרגע שאיפה מהסיגריה שלה וטרמפ במוסטנג שלה, האדום כדובדבן. "אני לא בטוחה. אני אצטרך... להסתכל בלוח... זה ביום שישי הבא, כן?" גמגמה, כאילו עליה לתמרן בין מאות התחייבויות חברתיות.

 

"בדיוק," אמרה רומי, עיניה נפערו וחיוכה התרחב והיא נופפה אל זוג אחר שהגיע זה עתה עם הבת. "תראה, חומד, הנה אֵייפּריל ורוֹבּ," היא מלמלה אל בעלה. אחר כך נגעה בזרועה של ואלרי, הבזיקה חיוך מאולץ אחרון ואמרה, "היה כל כך נחמד להכיר אותך. אנחנו מקווים לראות את צ'רלי ביום שישי הבא."

 

כעבור יומיים, כשהיא מחזיקה בידה את ההזמנה המקופלת בצורת אוהל, חייגה ואלרי לטלפון של משפחת קרופט. היא חשה גל של מתח חסר פשר - חרדה חברתית, כך קרא לזה הרופא שלה - כשחיכתה שמישהו יענה, ואחריו הקלה מוחשית כששמעה את המענה הקולי שהמליץ באוזניה להשאיר הודעה. ואז, אף על פי שהתכחשה נחרצות לנטייתה להגביר את קולה ברגעים כאלה, הוא אכן התרומם בכמה אוקטבות כשאמרה, "צ'רלי יבוא בשמחה למסיבה של גרייסון."

 

בשמחה.

זאת המילה שהיא חוזרת עליה במחשבתה שלוש שעות בלבד אחרי שהורידה את צ'רלי בבית משפחת קרופט עם שק השינה בצורת דינוזאור ועם הפיג'מה עם ציורי הטילים, כאשר הטלפון מצלצל. לא תאונה או כווייה או אמבולנס או חדר מיון או כל מילה אחרת שהיא שומעת את רומי קרופט אומרת אבל היא עצמה לא מסוגלת להתחיל לקלוט, והיא לובשת טרנינג במהירות, חוטפת את התיק שלה ודוהרת אל "מסצ'וסטס ג'נרל הוספיטל".

 

היא אפילו לא מסוגלת לבטא את המילים בקול כשהיא מתקשרת לאחיה מהמכונית, מתוך הרגשה לא הגיונית שבכך תיתן לכול ממשות רבה יותר. במקום זה היא פשוט אומרת, "בוא. מהר."

 

"לבוא לאן?" שואל ג'ייסון, וברקע מוזיקה מחרישת אוזניים. כשהיא לא עונה, המוזיקה נפסקת והוא אומר שוב, ביתר דחיפות, "ואלרי? לבוא לאן?"

 

"ל'מַס ג'נרל'... זה צ'רלי," היא מצליחה לענות, לוחצת חזק יותר על דוושת הגז ועוברת עכשיו בחמישים קמ"ש את גבול המהירות המותרת.

 

היא לופתת את ההגה בידיים מזיעות ובמפרקי אצבעות לבנים, אבל בתוכה פנימה היא מרגישה שלווה מוזרה, גם כשהיא חוצה רמזור אדום ואחריו עוד אחד. כאילו היא צופה בעצמה, או צופה במישהי אחרת בכלל. זה מה שאנשים עושים, היא חושבת. מטלפנים לקרובים; טסים לבית החולים; חוצים באדום.

 

צ'רלי יבוא בשמחה למסיבה של גרייסון, היא שומעת שוב כשהיא מגיעה לבית החולים ועוקבת אחר השילוט לחדר המיון. היא תמֵהה איך יכלה להיות כל כך לא מודעת, לשבת לה על הספה עם שקית פופקורן מהמיקרוגל וסרט פעולה עם דנזל וושינגטון. איך ייתכן שלא ידעה מה קורה בטירה המפוארת שבראש הגבעה? למה לא נהגה על פי תחושת הבטן שלה לגבי המסיבה הזאת? היא מקללת בקול, זין אחד, יחיד וצרוד, בלב מלא אשמה וחרטה בשעה שהיא מרימה את עיניה אל בניין הלבנים והזכוכית שמיתמר מולה.

 

מכאן ואילך הלילה נעשה מעורפל - אוסף של רגעים חסרי קשר במקום כרונולוגיה רצופה. היא תזכור שהשאירה את המכונית לצד המדרכה למרות השלט החניה אסורה ואחר כך מצאה את ג'ייסון, אפור פנים, מעבר לדלתות הזכוכית הכפולות. היא תזכור את אחות המיון המקלידה בשלווה וביעילות את שמו של צ'רלי ואחר כך אחות אחרת מובילה אותם לאורך סדרה של מסדרונות ארוכים המדיפים ריח אקונומיקה אל היחידה לטיפול נמרץ בילדים.

 

היא תזכור שבדרך נתקלה בדניאל קרופט ונעצרה כשג'ייסון שאל אותו מה קרה. היא תזכור את תשובתו המעורפלת, מלאת האשמה - הם צלו מרשמלו, אני לא ראיתי את זה - ואיך דמיינה אותו מקליד על הבלקברי שלו או מתפעל מן הגינה המעוצבת, גבו אל המדורה ואל בנה יחידה.

 

היא תזכור את הרגע המחריד שבו היא רואה לראשונה את גופו הקטן הדומם של צ'רלי, אחרי שהורדם וצינורית הוחדרה לגרונו. היא תזכור את שפתיו הכחולות, את הפיג'מה החתוכה ואת הלובן הבוהק של התחבושות שמסתירות את כף ידו הימנית ואת צד שמאל של פניו. היא תזכור את המוניטורים המצפצפים, את זמזום המאוורר ואת האחיות המתרוצצות בפנים אטומות כאבן. היא תזכור את תחינתה העזה לאלוהים שכמעט נשתכח ממנה כליל, כשהיא מחזיקה בידו הבריאה של בנה ומחכה.

 

אבל יותר מכול היא תזכור את הגבר שמגיע לבדוק את צ'רלי באמצע הלילה, או כך נדמה לה לפחות, אחרי שהגרוע בפחדיה שכך. באיזו עדינות הוא מגלה את פניו של צ'רלי, חושף את העור השרוף מתחת לתחבושות. איך הוא מחזיר אותה אל המסדרון, שם הוא פונה אליה, פותח את פיו ומתחיל לדבר.

 

"שמי דוקטור ניק רוּסו," הוא אומר וקולו עמוק ואטי. "ואני אחד הפלסטיקאים המובילים בעולם בניתוחי ילדים."

 

היא מסתכלת לתוך עיניו הכהות ונושפת אוויר, קרביה משתחררים, והיא אומרת לעצמה שלא היו שולחים מנתח פלסטי אילו נשקפה עדיין סכנה לחיי בנה. הוא יהיה בסדר. הוא לא עומד למות. היא יודעת את זה כשהיא מביטה בעיניו של הרופא. אחר כך, בפעם הראשונה, היא חושבת עד כמה השתנו חייו של צ'רלי. איך הלילה הזה יותיר בו צלקות במובנים רבים. היא מרגישה נחישות עזה לגונן עליו, תהיה התוצאה אשר תהיה, והיא שומעת את עצמה שואלת את ד"ר רוסו אם הוא יכול לתקן את ידו ואת פניו של צ'רלי; אם הוא יכול להחזיר לבנה את יופיו.

 

"אני אעשה כל מה שאוּכל בשביל הבן שלך," הוא אומר, "אבל אני רוצה שתזכרי משהו. תהיי מוכנה לזכור, בשבילי, בבקשה?" היא מהנהנת וחושבת שהוא יאמר לה לא לצפות לנסים. כאילו העזה כלל לעשות זאת אפילו פעם אחת ויחידה בחייה.

 

במקום זה ד"ר רוסו מביט לתוך עיניה ואומר את המילים שלעולם לא תשכח.

 

"הבן שלך יפה," הוא אומר לה. "הוא יפה עכשיו." שוב היא מהנהנת, מאמינה לו וגם סומכת עליו. ורק אז, לראשונה זה זמן רב מאוד, באות הדמעות.