הצד שלו, הצד שלה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הצד שלו, הצד שלה

הצד שלו, הצד שלה

ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 232 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 52 דק'

אלדד גיל

אלדד גיל נולד בקיבוץ גבעת חיים מאוחד בשנת 1948. הוא מתגורר בקיבוץ עם אשתו. לזוג שלושה ילדים. 
הוא מחבר הרומנים: "הצד שלו הצד שלה", 2014, "לילה אחרון" 2016, שניהם בהוצאת מטר. "קליפות של בצל" הוא ספרו השלישי.

תקציר

בבית קטן ולו שתי כניסות גרים יוהן וציפורה. הוא בצד שלו, היא בצד שלה. הזמן - תקופת הצנע, המקום - עין גנים שבפתח תקוה, ומסביב נפשות תועות שהזמן והמקום קלעו יחדיו. בין השאר ארנסט לודוויג, פרופסור לפילוסופיה, שהחיים בארץ קבעו שיהיה פועל פשוט בבית-אריזה, וחנן, נהג משאית, המוביל עולים חדשים לנגב.
 
מדי יום, בשעה ארבע בדיוק, נפגשים יוהן וציפורה - הוא ניצול שואה, היא בת למשפחת חלוצים - לטקס שבמהלכו היא מתעמרת ורודה בו, לעתים עם מעט חמלה.
 
יוהן, אספן ספרים נדירים, שבמהלך הישרדותו במלחמה צמחו לו ענפים בעיניים וראייתו השתבשה, ועתה הוא מריח את הספרים במקום לקרוא אותם, וציפורה, שאהבה נכזבת שברה את לבה ללא תקנה, נאחזים זה בזה - על רקע התפוררותה של עין גנים והפיכתה לרחוב בפתח תקוה.
 
הצד שלו הצד שלה, ספרו הראשון של אלדד גיל, הוא מינואט ספרותי הכתוב ביד אמן רגישה ובוטחת. גלריית הדמויות מכמירה את הלב, ובראשה, הזוג המתמיה: ציפורה ויוהן, שכל אחד מהם צריך לעשות כברת דרך בלתי אפשרית - לעבור במסדרון הארוך מהצד שלו לצד שלה, ולהפך.

פרק ראשון

"כששאל אותה מדוע היא שותקת,
ענתה לו: השתיקה היא חומר הבעֵרה של המילים."
 
1. 
 
לעתים, לפנות בוקר, מרחפת רוח אחת גבוה מעל הים. זאת אומרת, מרחפות כמה וכמה רוחות, אבל לזו, המתכהה ומתבהרת באופן בלתי צפוי, ישנם קווים משורטטים היטב.
 
היא תתחיל תמיד בקו העליון של הרקיע, בפס דק של אור, בנקודה הארגמנית העמוקה שלו, ובהמשך תנשור בשובל לבנבן ותסתחרר במעגלים אל משטח המים המלוח. שם, בין משחקי חושך ואור, היא תיסוג מעט, תיעלם כמעט, לפני שתמלא מחדש את ריאותיה ותחצה את רחובות תל־אביב ברצועות דקות של ריח ים.
 
לרוח המערבית הפולשת לעיר יש טקסיות משלה, כזאת שאינה יודעת טעם אדמה. היא מסתובבת וניחתת בבניינים ובחצרות. תריסים נחבטים בקירות מצולקים, טיח נושר על מדרכות, שלטי חנויות תלויים בשרשרות ברזל, מתנועעים על צירים חלודים. לרוח המגיעה מן הים יש גם צליל, בחורף היא שורקת כרכבת ישנה וממלאת את האוזניים, ובקיץ היא נוהמת וקולה צרוד.
 
כשיורדים ברחוב אלנבי אל עבר רחוב הירקון ורואים את הים, צריך לכפוף מעט את הראש כדי שהרוח תחליק על הפנים לפני שהמליחות תחדור לאף. יוהן - חבוש תמיד בכובע ברט - מרכין ראש ומוסיף עליו את ידו, שלא יעוף לו ברוח. גם לאנשים יש טקסים משלהם.
 
פעם בשבוע ביום ראשון, אחרי הסיבוב שלו ביפו, הוא מגיע לחנות הספרים של זלמן בפינת אלנבי והירקון. זלמן, ניצול קשיש מהמלחמה השנייה, יושב על שרפרף נמוך בפתח החנות ולא אומר מילה. כך מדי יום ביומו, לא רק בימי ראשון. מתחת לבית שחיו תחוב עיתון למרחב. לפי הקיפולים והכחול הדהוי של הכותרת, חושד יוהן שזה תמיד אותו העיתון.
 
יוהן חושב שזלמן סופר ניצולים, בגלל זה הוא יושב שם. פעם שאל אותו כמה כבר הספיק לספור, וזלמן אמר, "בגילי, אחרי שמגיעים לחמישים מתבלבלים המספרים ואז מתחילים מחדש."
 
כששאל אותו כמה פעמים כבר הגיע לחמישים, זכה לאותה תשובה. למה לו לספור? את זה עוד לא שאל אותו. ציפורה אומרת שיש תשובות שהורסות את השאלות.
 
יש שניים שבאים לחנות באופן קבוע: יוהן ההונגרי בראשון, ואלכס הבולגרי בשלישי. לטובת העניין ושלום החנות, עדיף שלא ייפגשו. יוהן חושב שאלכס הוא סוחר עלוב המוציא שם רע לאספנים, ואלכס חושב שיוהן הוא חידה מהלכת על שתיים, וגם גנב. אבל אלכס לא מעניין אותנו בסיפור הזה.
 
כשיוהן נכנס לחנות, המציאוּת נדחקת לשוליים. הוא ממהר לירכתיים האפלוליות, שם מונחים האוצרות של זלמן, שקועים בשינה, מכוסים באבק ישן, מחביאים בתוכם שפות שהופקעו מחוץ לזמן.
 
בגלל החשכה לא ניתן לראות את הכתוב. אבל מי צריך אור כשיש חוש ריח? האור נועד לאספנים כמו אלכס, חושב יוהן ומדפדף בספרים והריחות ממלאים את כולו. כדי להיות בני־חורין צריכים הריחות לכיסופים. ריחות שאינם נסחפים עם מחשבות, אין להם סודות להסתיר.
 
לפעמים הוא מדפדף ומריח יותר מעשרים ספרים. לבסוף הוא טומן את המציאה בבטנת המעיל שציפורה תפרה לו, וכך יוצא מהחנות, מהמהם בלי להתבלבל בהשיבו לזלמן, "לא, זלמן, גם היום לא מצאתי דבר."
 
וזלמן, הוא יודע שמצא ולא אכפת לו. העיקר שהגיע ולקח את שלקח, כי ספרים הם כמו הניצולים, גם בספירה שלהם הוא מתבלבל. אך להם, לכל הפחות, נמצא עכשיו בית חדש להיות בו. בשתים־עשרה בצהריים בדיוק נעצרת בפתח החנות משאית הובלות ירוקה ויוהן עולה עליה.
 
2. 
 
יוהן אוהב אופרות של פוצ'יני. ציפורה אוהבת את מקהלת הצבא האדום. בימי שלישי וחמישי, כשהם מקשיבים למוזיקה בין חמש לשבע בערב - הוא בצד שלו, היא בצד שלה - מתערבלים הצלילים במרפסת המשותפת, נשפכים ממנה לרחוב, ולא נודע עוד מי מקשיב למה.
 
את הבית שלהם אפשר לחלק לשניים, וכלל לא חשוב מאיזה צד נבחר להתחיל. מלבד בית־כיסא קטן בצד שלה ומחסן קטן באותו גודל בצד שלו, מה שיש בצד אחד יש גם בצד שני. מיני רהיטים, מרצפות שבורות, רגלי מיטה חלודות, משקופים נמוכים. אם שוכח יוהן לכפוף את קומתו הגבוהה, הוא חובט בהם את ראשו. שלוש פעמים ביום הוא שוכח וציפורה אומרת, זו לא שכחה, זה חוסר שייכות.
 
הקירות שבין הצדדים דקים כל־כך עד שגם לחישה חרישית נשמעת דרכם. בחוץ, על הקיר הדרומי, טיח צהוב מתפורר על האדמה. הקיר הצפוני מואר בקושי, אבל לטיח יש נחישות ונאמנות.
 
לבית של ציפורה בדידות של בית אחרון בשורה אחרונה. השנים הרבות וההבטחות שלא קוימו לימדו אותו להשלים עם גורלו.
 
כשהאור של הבוקר פוגש ברעפים של ציפורה הוא מדלג מעליהם. רק אחרי שיגמור להאיר את כל הפינות החשוכות בעֵין גנים, יגיע האור של הצהריים ויאיר גם עליהם.
 
לבית שתי כניסות נפרדות ולהן דלתות עץ ירוקות זהות. כששאל אותה מדוע שתיהן ירוקות, ענתה לו, "כי נגמרו כל הצבעים האחרים, זאת הסיבה." הכניסה שלו היא מהצד של הלולים הריקים, ושלה מהצד של הגינה שאיננה עוד.
 
יש לציפורה מטאטא קש. חמש פעמים ביום, בשעות קבועות, היא מנקה את המרפסת המשותפת ששלוש מדרגות מטפסות אליה, ועוד אחת שנשברה מזמן: בהן נכנסים יוהן וציפורה וגם יוצאים. ניקיון הדלתות הירוקות שמור לשבת, ואז למטאטא יש יום מנוחה. אצלה נמצא הניקיון, ואצלו הספרים והאבק.
 
החלונות שלה משקיפים על חצי עץ תאנה ועל עץ זית עתיק שעל ענפיו תלויים זיתים מצומקים. בחלונות שלו, החצי השני של עץ התאנה וחורשת איקליפטוסים.
 
הבית שלהם צמוד לבית פסילוב. דרך עפר צרה חוצצת בין הבתים, ובכל פעם שיוהן עובר בה, הוא חש שההיסטוריה נשקפת אליו.
 
בימים שבין קיץ לסתיו, כשהשקיעה מתבשלת לאִטה על אש קטנה, הוא מדמה אותם מדברים ביניהם על המרפסת של בית פסילוב. ברנר יושב תמיד, מרפקו שעוּן על השולחן, ובן גוריון עומד, מותח את קומתו הנמוכה בשליחות של מנהיג. יוהן חושב שכך הם מכבדים את גודל המעמד. כשהוא קרב אליהם, הם מביטים לעברו בחשדנות, חדלים ממעשיהם ונכנסים לתוך הבית, כמבקשים לשמור על הסדר שלהם ועל החשאיות.
 
בכל פעם שהוא מספר לציפורה על אודותיהם היא שותקת. בפעם האחרונה, לפני יומיים, בחמש אחר־הצהריים פחות עשר דקות, נשענה על הקיר שליד המטבח ושאלה, כמו בדרך אגב, "בן כמה הוא, ברנר, אה, מה אתה חושב?" יוהן שתק שתיקה של אטימות, שפשף את תנוך אוזנו השמאלית ואמר, "אני חושב שאין לו גיל."
 
3. 
 
באלף תשע מאות ושמונה כתב הדוד וניה מעין גנים, "יש מקום בשפע, הפירות על העצים, השמש והשמים הכחולים בחינם." כעבור חודשיים, לפנות ערב, החליק הדוד עם חכתו לירקון ומת. ערבי אחד מכפר דלקייה מצא אותו.
 
כעבור שלושה חודשים, בנמל יפו, אספה מרכבה רתומה לסוסים את ציפורה, אז נערה כבת חמש־עשרה, ואת שני הוריה. ביחס לשמש ולשמים, הדוד וניה צדק. באשר לפירות ולמקום בשפע, קפא החיוך על פניהם עוד בטרם הרחיקו משערי הנמל. את הלילה הראשון, כמו רבים אחריו, עשו בצריף של הדוד. כעבור שנה בנו בית, וגם קיבלו חלקה.
 
ההורים היו באמצע החיים, אמא בעלת דעה וידיעה ואבא שתקן. עם רדת הערב היא נשאה נאומים, ואילו הוא קם בבוקר בניסיון להגשים אותם.
 
לפני המלחמה הגדולה, מדי יום ביומו בארבע אחר־הצהריים, הם שתו יחד תה רוסי חזק ואכלו זנבות של דג מלוח עם לחם שחור מרוח בשכבה עבה של שומן אווזים. אחרי המלחמה, השתיקה של האבא הצטמצמה עוד יותר.
 
בשלוש אחר־הצהריים, ביום שבו סיימה סוף־סוף ציפורה את חוק לימודיה ושבה הביתה, עמדה אמהּ במטבח הקטן וקילפה בצלים. ציפורה הניחה את תעודת הסיום על השולחן, התיישבה אליו וחיכתה.
 
"ציפורה," אמרה האם והסתובבה אליה בעודה מנגבת ידיה בסינר, "פועלים יש לנו מכאן עד לנינגרד. לא חסר. ראי את אבא שלך. אם יחסרו אנשי עמל, המהפכה תדאג להביא. אנשי ספר!" הרעימה בקולה ואמרה, מכה בכף ידה על השולחן, "זה מה שחסר.
 
ראי מה נהיה מאמא שלך. סעי לפריז, בתי, שם התחילה המהפכה ומשם היא תמשיך." כעבור שבוע ארזה לציפורה מזוודה; רצתה שתלמד פילוסופיה והיסטוריה בסורבון.
 
ראשונה מתה האמא. צמחו לה יבלות על מיתרי הקול, וכשהפסיקה לדבר לא רצתה עוד לחיות. האבא לא האריך הרבה אחריה, מצאו אותו תלוי באחד הפרדסים ליד תל גריסה. בהלוויה שלו אמרו שהיה בריא, אלא שלשתיקות שלו כבר לא היתה משמעות.
 
אחרי עשרים ושתיים שנה חזרה ציפורה מפריז להתגורר בבית הוריה עם מזוודת עץ קטנה, שני גרמופונים של האחים אמיל ושארל פָּטֵה ושבעה־עשר תקליטי בָּקֶלִיט, שפייר קנה לה ברחוב החנויות העתיקות - קארה ריב גוש - שברובע השביעי.
 
מאז נשארה עקרה בבדידותה. כשהגיע יוהן אחרי מלחמת העולם השנייה אמרה לו, "אין לי צורך ביותר מחדר אחד ושירותים משותפים, קח את השאר, וגם לא אחייב אותך בתשלום."
 
כשהציעה לו את הצעתה הנדיבה, לא שיער עד כמה גבוה התשלום שיהיה עליו לשלם. מדי יום ביומו, בשעה ארבע אחר־ הצהריים, הוזמן אליה לתה רוסי חזק ולצנימים מרוחים בשכבה דקה של ריבת שזיפים.
 
כמו יוהן גם ציפורה יודעת לשתוק, ושתיקותיה מלאות ייסורים. אבל לרוב היא מדברת בשטף ובהתלהבות, וכלל לא חשוב על מה, ולא השטף ולא ההתלהבות מונעים ממנה למשוך את האותיות הגרוניות. כך למשל היא אומרת, "האיש הזה הוא רעעע, ואשתו מרררשעת." כשהיא מתרגזת, חוטים של רוק עולים משפתה התחתונה אל העליונה או להפך. מפעם לפעם היא מעבירה לשון זריזה לאסוף אותם. בימים קרים, כשהחדר מחומם והלשון מנומנמת מעט, נהפכים החוטים בדמיונו של יוהן לקורי עכביש.
 
יוהן הוא מקשיב מסור. כך לפחות הוא מעמיד פנים, על אף שבתוכו הוא יודע שאינו שונה בהרבה מהוואזה הלבנה הניצבת ביניהם על השולחן. לה וגם לו אין דעה.
 
היום הוא מפחד שהשתיקות הממושכות שלה, כמו הדיבורים שאין להם סוף, עוד יהפכו אותו למישהו אחר. מישהו שלא יהיה אפשר להימלט ממנו.
 
לפני שנה, בחודש מרס, בארבע ועשרים אחר־הצהריים, בזמן שישבו יחד ושתו תה, נעמדו העננים ברום השמים והשקיעה בערה באופק. יוהן ביקש פלח של לימון, וציפורה קמה להביא לה תחתית לספל. אז בדיוק נפלה מהחלון קרן שמש שהאירה אותה באלכסון רך.
 
האוויר הצהוב הבהב ביניהם, והוא היה נבוך. הכתמים הגרומים של זקנתה המוקדמת נעלמו כלא היו והיא נעשתה יפה במקצת וצעירה יותר. הוא השפיל עיניים אל הרצפה ומלמל מבוכתו. אחר־כך קם, חלף על פניה ויצא החוצה.
 
כל אותו הערב סירבה דמותה להתפוגג, כמו הופקעה מחוץ לזמן. לאן שפנה ראה אותה, יפה במקצת וצעירה יותר.

אלדד גיל

אלדד גיל נולד בקיבוץ גבעת חיים מאוחד בשנת 1948. הוא מתגורר בקיבוץ עם אשתו. לזוג שלושה ילדים. 
הוא מחבר הרומנים: "הצד שלו הצד שלה", 2014, "לילה אחרון" 2016, שניהם בהוצאת מטר. "קליפות של בצל" הוא ספרו השלישי.

עוד על הספר

  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 232 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 52 דק'
הצד שלו, הצד שלה אלדד גיל
"כששאל אותה מדוע היא שותקת,
ענתה לו: השתיקה היא חומר הבעֵרה של המילים."
 
1. 
 
לעתים, לפנות בוקר, מרחפת רוח אחת גבוה מעל הים. זאת אומרת, מרחפות כמה וכמה רוחות, אבל לזו, המתכהה ומתבהרת באופן בלתי צפוי, ישנם קווים משורטטים היטב.
 
היא תתחיל תמיד בקו העליון של הרקיע, בפס דק של אור, בנקודה הארגמנית העמוקה שלו, ובהמשך תנשור בשובל לבנבן ותסתחרר במעגלים אל משטח המים המלוח. שם, בין משחקי חושך ואור, היא תיסוג מעט, תיעלם כמעט, לפני שתמלא מחדש את ריאותיה ותחצה את רחובות תל־אביב ברצועות דקות של ריח ים.
 
לרוח המערבית הפולשת לעיר יש טקסיות משלה, כזאת שאינה יודעת טעם אדמה. היא מסתובבת וניחתת בבניינים ובחצרות. תריסים נחבטים בקירות מצולקים, טיח נושר על מדרכות, שלטי חנויות תלויים בשרשרות ברזל, מתנועעים על צירים חלודים. לרוח המגיעה מן הים יש גם צליל, בחורף היא שורקת כרכבת ישנה וממלאת את האוזניים, ובקיץ היא נוהמת וקולה צרוד.
 
כשיורדים ברחוב אלנבי אל עבר רחוב הירקון ורואים את הים, צריך לכפוף מעט את הראש כדי שהרוח תחליק על הפנים לפני שהמליחות תחדור לאף. יוהן - חבוש תמיד בכובע ברט - מרכין ראש ומוסיף עליו את ידו, שלא יעוף לו ברוח. גם לאנשים יש טקסים משלהם.
 
פעם בשבוע ביום ראשון, אחרי הסיבוב שלו ביפו, הוא מגיע לחנות הספרים של זלמן בפינת אלנבי והירקון. זלמן, ניצול קשיש מהמלחמה השנייה, יושב על שרפרף נמוך בפתח החנות ולא אומר מילה. כך מדי יום ביומו, לא רק בימי ראשון. מתחת לבית שחיו תחוב עיתון למרחב. לפי הקיפולים והכחול הדהוי של הכותרת, חושד יוהן שזה תמיד אותו העיתון.
 
יוהן חושב שזלמן סופר ניצולים, בגלל זה הוא יושב שם. פעם שאל אותו כמה כבר הספיק לספור, וזלמן אמר, "בגילי, אחרי שמגיעים לחמישים מתבלבלים המספרים ואז מתחילים מחדש."
 
כששאל אותו כמה פעמים כבר הגיע לחמישים, זכה לאותה תשובה. למה לו לספור? את זה עוד לא שאל אותו. ציפורה אומרת שיש תשובות שהורסות את השאלות.
 
יש שניים שבאים לחנות באופן קבוע: יוהן ההונגרי בראשון, ואלכס הבולגרי בשלישי. לטובת העניין ושלום החנות, עדיף שלא ייפגשו. יוהן חושב שאלכס הוא סוחר עלוב המוציא שם רע לאספנים, ואלכס חושב שיוהן הוא חידה מהלכת על שתיים, וגם גנב. אבל אלכס לא מעניין אותנו בסיפור הזה.
 
כשיוהן נכנס לחנות, המציאוּת נדחקת לשוליים. הוא ממהר לירכתיים האפלוליות, שם מונחים האוצרות של זלמן, שקועים בשינה, מכוסים באבק ישן, מחביאים בתוכם שפות שהופקעו מחוץ לזמן.
 
בגלל החשכה לא ניתן לראות את הכתוב. אבל מי צריך אור כשיש חוש ריח? האור נועד לאספנים כמו אלכס, חושב יוהן ומדפדף בספרים והריחות ממלאים את כולו. כדי להיות בני־חורין צריכים הריחות לכיסופים. ריחות שאינם נסחפים עם מחשבות, אין להם סודות להסתיר.
 
לפעמים הוא מדפדף ומריח יותר מעשרים ספרים. לבסוף הוא טומן את המציאה בבטנת המעיל שציפורה תפרה לו, וכך יוצא מהחנות, מהמהם בלי להתבלבל בהשיבו לזלמן, "לא, זלמן, גם היום לא מצאתי דבר."
 
וזלמן, הוא יודע שמצא ולא אכפת לו. העיקר שהגיע ולקח את שלקח, כי ספרים הם כמו הניצולים, גם בספירה שלהם הוא מתבלבל. אך להם, לכל הפחות, נמצא עכשיו בית חדש להיות בו. בשתים־עשרה בצהריים בדיוק נעצרת בפתח החנות משאית הובלות ירוקה ויוהן עולה עליה.
 
2. 
 
יוהן אוהב אופרות של פוצ'יני. ציפורה אוהבת את מקהלת הצבא האדום. בימי שלישי וחמישי, כשהם מקשיבים למוזיקה בין חמש לשבע בערב - הוא בצד שלו, היא בצד שלה - מתערבלים הצלילים במרפסת המשותפת, נשפכים ממנה לרחוב, ולא נודע עוד מי מקשיב למה.
 
את הבית שלהם אפשר לחלק לשניים, וכלל לא חשוב מאיזה צד נבחר להתחיל. מלבד בית־כיסא קטן בצד שלה ומחסן קטן באותו גודל בצד שלו, מה שיש בצד אחד יש גם בצד שני. מיני רהיטים, מרצפות שבורות, רגלי מיטה חלודות, משקופים נמוכים. אם שוכח יוהן לכפוף את קומתו הגבוהה, הוא חובט בהם את ראשו. שלוש פעמים ביום הוא שוכח וציפורה אומרת, זו לא שכחה, זה חוסר שייכות.
 
הקירות שבין הצדדים דקים כל־כך עד שגם לחישה חרישית נשמעת דרכם. בחוץ, על הקיר הדרומי, טיח צהוב מתפורר על האדמה. הקיר הצפוני מואר בקושי, אבל לטיח יש נחישות ונאמנות.
 
לבית של ציפורה בדידות של בית אחרון בשורה אחרונה. השנים הרבות וההבטחות שלא קוימו לימדו אותו להשלים עם גורלו.
 
כשהאור של הבוקר פוגש ברעפים של ציפורה הוא מדלג מעליהם. רק אחרי שיגמור להאיר את כל הפינות החשוכות בעֵין גנים, יגיע האור של הצהריים ויאיר גם עליהם.
 
לבית שתי כניסות נפרדות ולהן דלתות עץ ירוקות זהות. כששאל אותה מדוע שתיהן ירוקות, ענתה לו, "כי נגמרו כל הצבעים האחרים, זאת הסיבה." הכניסה שלו היא מהצד של הלולים הריקים, ושלה מהצד של הגינה שאיננה עוד.
 
יש לציפורה מטאטא קש. חמש פעמים ביום, בשעות קבועות, היא מנקה את המרפסת המשותפת ששלוש מדרגות מטפסות אליה, ועוד אחת שנשברה מזמן: בהן נכנסים יוהן וציפורה וגם יוצאים. ניקיון הדלתות הירוקות שמור לשבת, ואז למטאטא יש יום מנוחה. אצלה נמצא הניקיון, ואצלו הספרים והאבק.
 
החלונות שלה משקיפים על חצי עץ תאנה ועל עץ זית עתיק שעל ענפיו תלויים זיתים מצומקים. בחלונות שלו, החצי השני של עץ התאנה וחורשת איקליפטוסים.
 
הבית שלהם צמוד לבית פסילוב. דרך עפר צרה חוצצת בין הבתים, ובכל פעם שיוהן עובר בה, הוא חש שההיסטוריה נשקפת אליו.
 
בימים שבין קיץ לסתיו, כשהשקיעה מתבשלת לאִטה על אש קטנה, הוא מדמה אותם מדברים ביניהם על המרפסת של בית פסילוב. ברנר יושב תמיד, מרפקו שעוּן על השולחן, ובן גוריון עומד, מותח את קומתו הנמוכה בשליחות של מנהיג. יוהן חושב שכך הם מכבדים את גודל המעמד. כשהוא קרב אליהם, הם מביטים לעברו בחשדנות, חדלים ממעשיהם ונכנסים לתוך הבית, כמבקשים לשמור על הסדר שלהם ועל החשאיות.
 
בכל פעם שהוא מספר לציפורה על אודותיהם היא שותקת. בפעם האחרונה, לפני יומיים, בחמש אחר־הצהריים פחות עשר דקות, נשענה על הקיר שליד המטבח ושאלה, כמו בדרך אגב, "בן כמה הוא, ברנר, אה, מה אתה חושב?" יוהן שתק שתיקה של אטימות, שפשף את תנוך אוזנו השמאלית ואמר, "אני חושב שאין לו גיל."
 
3. 
 
באלף תשע מאות ושמונה כתב הדוד וניה מעין גנים, "יש מקום בשפע, הפירות על העצים, השמש והשמים הכחולים בחינם." כעבור חודשיים, לפנות ערב, החליק הדוד עם חכתו לירקון ומת. ערבי אחד מכפר דלקייה מצא אותו.
 
כעבור שלושה חודשים, בנמל יפו, אספה מרכבה רתומה לסוסים את ציפורה, אז נערה כבת חמש־עשרה, ואת שני הוריה. ביחס לשמש ולשמים, הדוד וניה צדק. באשר לפירות ולמקום בשפע, קפא החיוך על פניהם עוד בטרם הרחיקו משערי הנמל. את הלילה הראשון, כמו רבים אחריו, עשו בצריף של הדוד. כעבור שנה בנו בית, וגם קיבלו חלקה.
 
ההורים היו באמצע החיים, אמא בעלת דעה וידיעה ואבא שתקן. עם רדת הערב היא נשאה נאומים, ואילו הוא קם בבוקר בניסיון להגשים אותם.
 
לפני המלחמה הגדולה, מדי יום ביומו בארבע אחר־הצהריים, הם שתו יחד תה רוסי חזק ואכלו זנבות של דג מלוח עם לחם שחור מרוח בשכבה עבה של שומן אווזים. אחרי המלחמה, השתיקה של האבא הצטמצמה עוד יותר.
 
בשלוש אחר־הצהריים, ביום שבו סיימה סוף־סוף ציפורה את חוק לימודיה ושבה הביתה, עמדה אמהּ במטבח הקטן וקילפה בצלים. ציפורה הניחה את תעודת הסיום על השולחן, התיישבה אליו וחיכתה.
 
"ציפורה," אמרה האם והסתובבה אליה בעודה מנגבת ידיה בסינר, "פועלים יש לנו מכאן עד לנינגרד. לא חסר. ראי את אבא שלך. אם יחסרו אנשי עמל, המהפכה תדאג להביא. אנשי ספר!" הרעימה בקולה ואמרה, מכה בכף ידה על השולחן, "זה מה שחסר.
 
ראי מה נהיה מאמא שלך. סעי לפריז, בתי, שם התחילה המהפכה ומשם היא תמשיך." כעבור שבוע ארזה לציפורה מזוודה; רצתה שתלמד פילוסופיה והיסטוריה בסורבון.
 
ראשונה מתה האמא. צמחו לה יבלות על מיתרי הקול, וכשהפסיקה לדבר לא רצתה עוד לחיות. האבא לא האריך הרבה אחריה, מצאו אותו תלוי באחד הפרדסים ליד תל גריסה. בהלוויה שלו אמרו שהיה בריא, אלא שלשתיקות שלו כבר לא היתה משמעות.
 
אחרי עשרים ושתיים שנה חזרה ציפורה מפריז להתגורר בבית הוריה עם מזוודת עץ קטנה, שני גרמופונים של האחים אמיל ושארל פָּטֵה ושבעה־עשר תקליטי בָּקֶלִיט, שפייר קנה לה ברחוב החנויות העתיקות - קארה ריב גוש - שברובע השביעי.
 
מאז נשארה עקרה בבדידותה. כשהגיע יוהן אחרי מלחמת העולם השנייה אמרה לו, "אין לי צורך ביותר מחדר אחד ושירותים משותפים, קח את השאר, וגם לא אחייב אותך בתשלום."
 
כשהציעה לו את הצעתה הנדיבה, לא שיער עד כמה גבוה התשלום שיהיה עליו לשלם. מדי יום ביומו, בשעה ארבע אחר־ הצהריים, הוזמן אליה לתה רוסי חזק ולצנימים מרוחים בשכבה דקה של ריבת שזיפים.
 
כמו יוהן גם ציפורה יודעת לשתוק, ושתיקותיה מלאות ייסורים. אבל לרוב היא מדברת בשטף ובהתלהבות, וכלל לא חשוב על מה, ולא השטף ולא ההתלהבות מונעים ממנה למשוך את האותיות הגרוניות. כך למשל היא אומרת, "האיש הזה הוא רעעע, ואשתו מרררשעת." כשהיא מתרגזת, חוטים של רוק עולים משפתה התחתונה אל העליונה או להפך. מפעם לפעם היא מעבירה לשון זריזה לאסוף אותם. בימים קרים, כשהחדר מחומם והלשון מנומנמת מעט, נהפכים החוטים בדמיונו של יוהן לקורי עכביש.
 
יוהן הוא מקשיב מסור. כך לפחות הוא מעמיד פנים, על אף שבתוכו הוא יודע שאינו שונה בהרבה מהוואזה הלבנה הניצבת ביניהם על השולחן. לה וגם לו אין דעה.
 
היום הוא מפחד שהשתיקות הממושכות שלה, כמו הדיבורים שאין להם סוף, עוד יהפכו אותו למישהו אחר. מישהו שלא יהיה אפשר להימלט ממנו.
 
לפני שנה, בחודש מרס, בארבע ועשרים אחר־הצהריים, בזמן שישבו יחד ושתו תה, נעמדו העננים ברום השמים והשקיעה בערה באופק. יוהן ביקש פלח של לימון, וציפורה קמה להביא לה תחתית לספל. אז בדיוק נפלה מהחלון קרן שמש שהאירה אותה באלכסון רך.
 
האוויר הצהוב הבהב ביניהם, והוא היה נבוך. הכתמים הגרומים של זקנתה המוקדמת נעלמו כלא היו והיא נעשתה יפה במקצת וצעירה יותר. הוא השפיל עיניים אל הרצפה ומלמל מבוכתו. אחר־כך קם, חלף על פניה ויצא החוצה.
 
כל אותו הערב סירבה דמותה להתפוגג, כמו הופקעה מחוץ לזמן. לאן שפנה ראה אותה, יפה במקצת וצעירה יותר.