המתים, ואלה העומדים למות

פרק 1 

רקע

 

 

שבעה חודשים קודם לכן כמעט באותו יום, כיסה מעטה ערפל עגמומי את רציפי נמל ליברפול. אוויר תחילת נובמבר היה צונן, אבל חד ומעורר. באלפיהם, ירדו חיילי דיביזיית החי״ר ה-1, רבים מהם ותיקי הלחימה הקשה בצפון־אפריקה ובסיציליה, במורד כבשי העץ מהאוניות, והציבו את כפות־רגליהם על אדמתה המקודשת של אנגליה. תזמורת ניגנה ״דיקסי״, ובעקבותיו את ״מדרכות ניו יורק.״ בעוד החיילים עושים דרכם לרכבות להובלת גייסות, הסתחררה בקרבם מערבולת של רגשות סותרים. חלקם פשוט שמחו על כך שעתה נמצאו מחוץ לזירת קרב. רבים חלמו בהקיץ על התענוגות שבריטניה תציע להם — פאבים, בירה, משקאות, טיולים, מחסות, מים זורמים, אבל בעיקר, נשים. כמה מאלו ששירתו עם הדיביזיה באנגליה בתקופת האימונים טרם קרב, שנה קודם לכן, ציפו לחדש את קשרי ההיכרות עם ידידים בריטיים. בכמה מקרים אנשים היו כה נרגשים, עד שפלטו שאגות שמחה. ״אתם יכולים לתאר לעצמכם את שאון המהומה שקרעה את אוזני כל מי שנמצא מהלך קילומטרים משם״, כתב סרן ג’ו דוסון, מפקד פלוגה, למשפחתו, בנסותו לתאר את ההתלהבות של אנשיו.

 

אבל היה גם זרם תת־קרקעי של מתח ותחושת דיכאון. לחזרה לאנגליה הייתה יכולה להיות רק משמעות אחת: ״הגדולה האדומה הראשונה״ הייתה בדרכה לשוב לקרב, קרוב לוודאי בפלישה הממשמשת ובאה לאירופה הכבושה בידי היטלר. אחרי לחימה במשך שנה כמעט, ורשימה ארוכה של ניצחונות בזירת הים התיכון, חשו רבים מהחיילים, כי הם כבר הרוויחו את זכותם לשוב הביתה. אחוזים בגאוות יחידה רמה, ומלאים בוז וטינה כלפי כל סמכות מחוץ לה, הם פיתחו תחושה צינית של ״נשבר לי מהכול״, שאצל חלקם גבלה ברחמים עצמיים. עם תום המערכה בסיציליה, פשטו בדיביזיה שמועות לפיהן עומדים להחזיר אותה לארה״ב, שם תאמן מגויסים חדשים. כאשר האנשים עלו לספינות וגילו שהם בדרך לאנגליה, ומכאן בדרך חזרה ללחימה, ״זה גרם,״ נזכר אחד הרובאים ״לבעיות רבות בקרב הלוחמים, להרבה אי שקט וזעם.״ לסגן ג’ון דאונינג ולאנשיו ״התקווה לשוב לארה״ב מתה, ובדרך הקשה. ידענו בוודאות שאם אנחנו לא חוזרים הביתה עכשיו, לא נחזור הביתה עד סוף המלחמה.״

 

רבים מוותיקי־המלחמה חשו שזה לא הוגן, ולא נחוץ. הם התלוננו במרירות על הרעיון של החזרה לקרב. אחרי הכול, הם היו בני־מזל ששרדו עד כה; עוד לחימה ממושכת משמעותה שסיכוייהם לשרוד ילכו ויקטנו. אדם יכול לחמוק מחוק הממוצעים רק במידה מוגבלת, עד שמזלו יאזל. ״תחושתם הייתה שבטח אפשר למצוא יחידות חי״ר אחרות בצבא ארה״ב שאפשר להטילן להסתערות על מערב אירופה,״ הסביר טוראי סטיב קלמן. אכן היו, כמובן, יחידות נוספות, אבל אף אחת מהן לא כמו הגדולה האדומה הראשונה. ניסיונה של הדיביזיה בהסתערויות אמפיביות הפך אותה לנכס שאין לו תחליף, מנקודת המבט של מתכנני הפלישה (שלא להזכיר את היכרותה של הדיביזיה עם צורות קרב אחרות כמו לחימה בשטח בנוי, צליחת נהרות, לחימה הררית ולוחמת־קרקע משולבת ומתמרנת- כל אלה צורות קרב הצפויות בחודשים שלאחר הפלישה). בין דיביזיות החי״ר האמריקניות הזמינות לפלישה הקרבה־ובאה לחוף אומהה, אף אחת אחרת לא התנסתה עדיין בפלישה לחוף עוין. גם לוטננט־גנרל (גנרל שלושה כוכבים) עומר בראדלי, מפקד הארמיה האמריקנית ה-1, ומי שנועד לשלוט על כל כוחות הקרקע האמריקניים בפלישה הקרבה, ידע זאת היטב. ״אף שלא אהבתי את הרעיון להטיל שוב על הדיביזיה ה-1 להוביל עוד פלישה משמעותית,״ כתב, ״חשתי, כי כמפקד לא הייתה לי ברירה אחרת. התפקיד שהוטל עליי היה לנחות בחוף, להקים אזור צבירת־כוח, ולהשמיד את האויב הגרמני. בדרך למימוש המשימה, לא היה מקום לגינוני מחוות של צדק. חשתי חובה לעשות שימוש במיטב הכוחות שעמדו לרשותי. כתוצאה מכך, הדיביזיה שהייתה ראויה להתחשבות ולחמלה כגמול על הישגיה מול קשיים קודמים, הפכה עתה לבחירה הבלתי־נמנעת למשימה הקשה ביותר שלפנינו.״ במלים פשוטות: אי־אפשר היה לוותר עליהם. המשימה הצפויה הייתה חשובה מדי, מאתגרת מדי.

 

 

החיילים שנחתו בליברפול עלו לרכבות שהובילו אותם לדרום אנגליה, שם יתמקמו ויחלו סבב חדש של אימונים. רבים נעלבו מפקודת־הקבע, שמקורה בביטחון שדה, להסיר את תגי הכתף ואת כל שאר האותות המזהים של השתייכותם לדיביזיה. העדר סימן זיהוי גרם להם להיראות כמו סתם חיילי תחלופה, ״בשר טרי״, שהגיעו זה עתה מארה״ב, ולא כפי שהם: חיילים ותיקים, מצולקי־קרבות, גאים. זה נראה כמו עלבון ישיר לגאוותם ולמעמדם. סא״ל ג’ימי רייט, קצין האפסנאות של הדיביזיה, כל כך נסער מהפקודה, עד שפשוט סירב לציית לה. המשטרה הצבאית לכדה אותו, העלתה על הכתב תלונה נגדו, והעבירה את התיק לידי התובע של הארמיה ה-1. עזות מצחו של סא״ל רייט התפוגגה לבסוף מול האיום במשפט צבאי. הוא ואלפי ותיקים אחרים שהחזיקו בגישה דומה רטנו בזעם, אבל נאלצו לבלוע את גאוותם ולציית לפקודה6.

 

ומה שגרוע יותר, בעיני רבים מאנשי האדומה הגדולה הראשונה, היה דבר־מה אחר שאירע בשלהי מערכת סיציליה. בראדלי החליט להעביר מתפקידו את מייג’ור גנרל (גנרל שני כוכבים) טרי דה לה מסה אלן, מפקדה הפופולארי והססגוני של הדיביזיה ה-1. אלן היה חייל של חיילים, קצין־פרשים שרגליו על קרקע המציאות, שאהב את משחק הפולו, וויסקי, וסגנון דיבור פשוט וישיר. בנו של בוגר ווסט פוינט ונכדו של קצין במלחמת האזרחים, הוא נולד להיות חייל. כאיש צעיר, סולק אלן מווסט פוינט בגלל אופיו העצמאי מדי ונטייתו לחרוג מהשורה, הדחה שוודאי הכתימה נצר למשפחה בעלת שושלת צבאית מפוארת. אבל נאמן לנחישותו הטבעית, הוא התאושש מהביזיון בכך שקיבל תואר מהאוניברסיטה הקתולית של אמריקה, ובהמשך דרגת קצונה בצבא הסדיר. אופיו של אלן התמזג לחלוטין במקצוענות העצמאית של הדיביזיה ה-1.

 

בקרב הוא היה ההתגלמות של מפקד מעורר, השראה, אמיץ, נחוש ומלא־אנרגיה — סוג הגנרל שבקלות זכה באהדה מצד פקודיו, החל בלוחמים פשוטי הדרגה וכלה בקציני המטה. בקרבות בטוניסיה הוא נהג להגיע שוב ושוב אל העמדות הקדמיות ביותר, ולשוחח עם כל חייל אישית. ״אין דבר מעורר יותר מאשר לראות גנרל מסתובב בקו החזית, ומדבר עם כל לוחם, כשהכדורים שורקים מסביב,״ כתב אחד מעוזריו במכתב לביתו. ״הוא לא יודע מה זה פחד, והוא כמו זריקת־עידוד לאנשים שתחת פיקודו.״

 

הייתה לו סבלנות מועטה לגינוני חן. בקרב הוא לבש מדי ב’ פשוטים בצבע ירוק זית דהוי, מקומטים, קסדתו מוטה ברישול או לצידו, מעשן סיגריות, מגחך, זורק משפטים קצרים ושנונים. מטבעו, הוא נהג לטפוח טפיחות עידוד על כתף, ולספר סיפורים. הוא נהג להתרועע עם חייליו, אבל להקרין בה בעת נוכחות פיקודית חזקה. כמעט כל מי ששירת תחתיו בדיביזיה ה-1 הכיר אותו אישית ואהב אותו, בחלקו בגלל אישיותו הכובשת, בחלקו בגלל יכולתו, אבל בעיקר בגלל דאגתו המוכחת לשלום אנשיו. ״מלאו את תפקידכם״, אמר לדיביזיה שלו. ״אנחנו לא רוצים גיבורים מתים. אנחנו לא מחפשים תהילה. אנחנו כאן כדי למלא תפקיד מלוכלך, מסריח.״ במהלך חודשים ארוכים של קרבות בצפון אפריקה ובסיציליה, הוא עורר רוח תוקפנית בדיביזיה שלו. נאמן לשורשיו בחיל הפרשים, הוא האמין בתמרונים מהירים, בלחתוך ולשעוט קדימה, בהתקפות לילה וברוח היחידה.

 

לא היה אכפת לו מקידומו העצמי או מהקריירה שלאחר המלחמה. האנשים חשו שאצלו הם בעדיפות הראשונה, ואהבו אותו בשל כך. ״חייליו של גנרל אלן אהבו אותו משום שבאמת היה אכפת לו מהם״, כתב פעם רב־טוראי סם פולר. ״הוא שם פס על משחקי פוליטיקה, או על הפרסום של עצמו.״ אלן היה קצר רוח כלפי כל מי שהתעסק עם אנשיו, בין אם היו אלה הגרמנים ובין אם היה זה הפיקוד העליון. בקרב, גישה כזו תרמה להצלחה, אבל כאשר הדיביזיה הייתה בעורף, זה הוביל לעתים לבעיות משמעת. בזירת הים התיכון, לדיביזיה ה-1 יצאו מוניטין של יחידה קשוחה בקרב, אבל יחידה שאוהבת לשתות לשכרה, מרדנית, מחפשת צרות ובזה לאנשי הדרג העורפי, לפיקוד העליון, לכל מי שלא השתייך אליה. בעיני הגנרלים בראדלי, ג’ורג’ פאטון, דווייט אייזנהאואר וקצינים בכירים אחרים בזירה, אלן נתפס כמי שלא רק מתייחס בסובלנות לגישה הזו של אנשי הדיביזיה, אלא אפילו מעודד אותה.

 

הדוגמה הידועה ביותר לשמצה התחוללה באביב 1943, לאחר הניצחון במערכה על טוניסיה. לוחמי הדיביזיה מותשי הקרבות, השתוקקו לפקוד את הברים ובתי הבושת באוראן — עיר שאותה הם עצמם שיחררו בתחילת הפלישה לצפון אפריקה, בסתיו של 1942. אבל התברר להם, כי רק לחיילי הדרג העורפי, הלבושים מדי־חאקי נקיים ומגוהצים, מותרת הכניסה לעיר. חיילי האדומה הגדולה הראשונה עדיין עטו על עצמם את מדי הצמר הירוקים־דהים, שאותם לבשו במהלך כל חורף הלחימה הקשה בהרי טוניסיה. הקרביים חשבו, שאם למישהו מגיע ליהנות ממנעמי אוראן, אלה דווקא לוחמי הקו הראשון, ששוב ושוב סיכנו את חייהם. לכן, הם זעמו מאוד על כך שנדרשו להישאר מחוץ לעיר, לטובת ״קומנדו מכונות הכתיבה״, כפי שנהגו לכנות את חיילי הדרג העורפי.

 

גנרל אלן הזדהה לחלוטין עם אנשיו. הוא הפר את הפקודות, וסיפק לחייליו אישורי כניסה לעיר, כך שיוכלו ליהנות מקצת בילויים ומנוחה. התוצאה הייתה רצף של חילופי מהלומות, שתייה ומהומות, מצד חוגרים וקצינים גם יחד. ״אני עדיין זוכר את התחושה הנעימה שלי כשהכנסתי אגרוף לכרסו של רב־סרן שמן״, נזכר סרן אדוארד קוהן. ״כבשנו בעבר את אוראן, ואיבדנו לא מעט חברים טובים בדרך. אנשי הדרג העורפי לא ימנעו מאתנו מלכבוש אותה גם בפעם הזו.״ כאשר גנרל פאטון התלונן באוזני אלן על התנהגות אנשיו, ודרש ממנו להחזיר אותם לסדר, אלן תמך בהם ללא סייג. ״החיילים האלה היו בקו שישה חודשים ארורים״, אמר. ״בואו ניתן להם לחזור לחיים. זה ייפסק עוד מעט.״ תגובתו והחלטתו העידו על אופיו. קצין הדואג לקריירה שלו היה בוודאי משתוקק יותר לרצות את הדרג הממונה עליו, בלי קשר לרצונם של החיילים שתחתיו. אבל גנרל אלן היה אחר. ברשימת העדיפויות שלו, אין ספק שחייליו קדמו לכל. ואולי העדיף להישאר פופולארי בעיניהם, גם אם משמעות הדבר יצירת איבה כלפיו בדרג הבכיר.

 

בעיני המפקדים הבכירים, האירועים באוראן ייצגו יותר מאשר את המתיחות הרגילה בין לוחמים לבין ג’ובניקים. בראדלי, למשל, סבר כי תחושה ברורה של מחנאות, רחמים עצמיים וצפצוף על המשמעת ועל שרשרת הפיקוד קרנה מ״האדומה הגדולה הראשונה״. החיילים נעשו קצת יותר מדי נאמנים לאלן ולמשנה שלו לפיקוד, והכריזמטי לא פחות, עוזר מפקד הדיביזיה בריגדיר גנרל (גנרל כוכב אחד) טד רוזוולט, בנו של הנשיא לשעבר תיאודור רוזוולט. ״טד רוזוולט דמה מדי לאלן״, כתב בראדלי. ״הם ראו במשמעת סוג של קביים לא רצויים, שמיועדים לשימושם של מפקדים פחות מוכשרים והלוקים ביחסי האנוש שלהם.״ לדעתו של בראדלי, הנאמנות שהפגינו חיילי הדיביזיה לשני המפקדים העומדים בראשם באה על חשבון הנאמנות הגדולה יותר, המתחייבת, לצבא בכללותו. ״תחת פיקודו של אלן, הדיביזיה הראשונה הפכה יותר ויותר נוטה למצבי רוח הפכפכים, ורחשה בוז הן לתקנות והן לפיקוד העליון״, כתב בראדלי. ״היא חשבה שחודשי הלחימה בקו העניקו לה פטור מהצורך בקיום משמעת. והיא האמינה שהיא הדיביזיה היחידה שסחבה את כל נטל המלחמה על גבה. אלן הפך ליותר מדי עצמאי מכדי שיכפיף עצמו בלי יותר מדי חיכוך למשא הקבוצתי של המלחמה.״ לבראדלי הצנוע, איש של המשימה־קודמת־לכל, האיש שתיעב כוכבי־על ואי הליכה בתלם, דרך הפעולה ההגיונית היחידה הייתה להדיח את אלן. הוא פיטר אותו באוגוסט 1943, סמוך לקץ מסע המלחמה בסיציליה. גם רוזוולט סולק, בחלקו משום שגם הוא כשל בהשלטת המשמעת, ובחלקו משום ש״אלן ... ייפגע מאוד, אם הוא ייאלץ לעזוב את הדיביזיה, ורוזוולט יישאר.״ הן פאטון והן אייזנהאואר אישרו את ההדחה.

 

הידיעה על הפיטורים היכתה בדיביזיה כמהלומת־קורנס. אנשים התקשו להבין למה מפקד כל כך מוצלח סולק בבעיטה. חלקם זעמו על הדחתו של אלן; המרירות שלהם כלפי הפיקוד העליון גברה והפכה לזעם, ובאופן אירוני, לגישה מתבודדת יותר, שהעצימה את אמונתם בגדולתה של הדיביזיה שלהם, לעומת חוסר התועלת של כל שאר הגורמים החיצוניים. ואלו שהיו קצת יותר מאופקים, כמו סגן ג’ון דאונינג, ראו בהדחה ״סימן רע לבאות. אם גנרל חדש יקבל את הפיקוד, בטוח שנמצא עצמנו בעוד מערכה, היכנשהו.״ ההשערות הללו היו, כמובן, נכונות לגמרי. אחרים בדיביזיה היו עצובים, או מבולבלים. ״הוא היה המפקד האהוד ביותר שהיה לנו אי־פעם״, סיפר בראיון שנים ארוכות לאחר מכן סרן צ’ארלס מרפי, מפקד פלוגה. בערב שבו גנרל אלן עזב בדרכו הביתה, כתב סרן דוסון, שעבד בצמוד אליו, לבני משפחתו על העצב שאפף את החיילים הפשוטים: ״טרי עזב הלילה, ועמו הלך שיא, שאף גנרל, באף דיביזיה של צבא ארה״ב, לא הצליח להתקרב אליו. עברנו הרבה ביחד, וכולנו עצובים עם הליכתו.״7

 

בנסיבות הללו, הרבה מאוד היה תלוי בהחלטתו של בראדלי על זהות המחליף. למרבה המזל, הוא עשה בחירה נכונה מאוד בהחלטתו למנות את מייג’ור גנרל קלארנס הובנר, אדם שאישיותו הייתה הפוכה לחלוטין מזו של אלן, אבל יכולתו ואומץ ליבו השתוו לשלו. בעוד אלן נולד להיות חייל, הובנר נגרר איכשהו לשירות. בעוד הצלחתו של אלן שיקפה את נחישותו ואת הכריזמה שלו, הצלחת הובנר הייתה דוגמה לתרבות שלטון הכישרון (לפחות לגבי לבנים) של הצבא. הובנר היה בן למשפחת חוואים מגדלי חיטה בקנזס, בלי שום רקע צבאי. הוא למד בבית־ספר ובו כיתה אחת, מהסוג הנפוץ במדינות סְפַר. גופו התקשח ממטלות העבודה בחווה, והוא היה צעיר אתלטי, למרות מבנה גופו הבינוני וגובהו הממוצע. בתיכון הוא שיחק פוטבול, בייסבול וכדורסל. במהלך עונת האתלטיקה הוא היה קופץ מוט. בגיל 20, כשהוא אוחז בתעודת בגרות מהתיכון, החל לעבוד כפקיד רכבות. אבל לא היה לו חשק לבלות את חייו כפקיד; ב-1910 החליט להצטרף לצבא, והתגייס כטבח לחטיבת החי״ר ה-18, יחידה שהשתלבה מספר שנים לאחר מכן כחלק מדיביזיית החי״ר ה-1. הובנר גילה כי ניחן בכישרון טבעי להיות חייל. בתוך שבע שנים, זינק מדרגת טוראי לדרגת רב־סמל. ב-1916 עבר בהצלחה מבחן תחרותי לקצונה, ובנובמבר של אותה שנה הוסמך לקצין בדרגת סג״מ. למועד שבו נפרסה הדיביזיה בצרפת ב-1917, כבר היה סגן. מסלולו הקרבי במלחמת העולם הראשונה היה אחד הטובים במלחמה זו, או בכל מלחמה אחרת. בתוך 18 חודשים של מנהיגות בקו החזית, הוא התקדם מדרגת סרן, מפקד פלוגה, לדרגת סא״ל, מפקד חטיבה, כשהוא בן 30 בלבד. הוא זכה ב״צלב השירות המצטיין״ — אות הכבוד השני בחשיבותו של האומה — על אומץ לבו, כמו גם במדליית השירות המצטיין, על שירותו יוצא־הדופן. הוענקו לו גם כוכב־הכסף, לב־הארגמן (רסיס פגע מעל עינו הימנית בקרב סואסון), וכן מגוון עיטורים צרפתיים. הצלחתו של הובנר כמפקד נבעה מאומץ אישי, מהתנהגותו השוקטת, ומאינטליגנציה חודרת. לאחר המלחמה מילא כמה וכמה תפקידי פיקוד בגדודים ובחטיבות, בתוך הדיביזיה ה-1 ומחוצה לה. הוא גם למד בהרבה בתי ספר צבאיים, בהם בית הספר לפיקוד ומטה ו״קולג’ המלחמה״ של הצבא. בקיץ 1943, שירת הובנר, בן 55 ובדרגת מייג’ור גנרל (שני כוכבים) במטה קבוצת הארמיות ה-15 בפיקוד הפילדמרשל הבריטי הרולד אלכסנדר בזירת הים התיכון. שערו הידלדל והאפיר, אבל לסתו המרובעת ועיניו הכחולות המנצנצות רמזו על רוח נעורים שפיעמה בו עדיין.

 

במיוחד בהתחשב בנסיבות ניצב בפני הובנר, כמובן, אתגר לא פשוט במילוי מקומו של אלן. ״כל מי שיחליף את הצוות אלן־רוזוולט צפוי היה לעמוד בפני חמת זעמה ותיעובה של הדיביזיה כולה,״ כתב אחד הוותיקים שנים לאחר מכן. בעיניו של סא״ל רוברט יורק, מפקד גדוד בחטיבה ה-18, ״הובנר נראה קשיש ושקט״ בהשוואה לאלן הססגוני. הובנר מעולם לא עשה את הטעות של השמצת אלן, משום שהוא הביע באוזני אלן את הערכתו להישגים שאליהם הגיעו הוא והדיביזיה שלו. הוא פשוט חש, כי הדיביזיה סטתה מכמה עקרונות יסוד של חיילוּת, וחייבת עתה ללמוד אותם מחדש. באותה מידה, נזהר אלן שלא להרעיל את הבאר להובנר. הוא אפילו נפגש עמו פנים אל פנים, ערך לו סיור בדיביזיה, והכיר לו את כל המג״דים. המפקד החדש מעולם לא שכח את ההגינות הפשוטה ואת המקצוענות של המחווה.

 

בעקבות שינוי הפיקוד נפוצו במהרה שמועות חסרות־שחר בין שורות הממורמרים, לפניהן הובנר היה בסך־הכול ג’ובניק, קצין מנהלה שהובא מתפקיד משרדי בארה״ב, דמות זרה נטולת כל ניסיון קרבי. למפיצי השמועות לא היה צל של מושג על המסלול הקרבי המזהיר של הובנר, גם לא על העובדה שהוא צבר יותר שנות שירות בדיביזיה ה-1 מאשר גנרל אלן האהוב. הובנר היה צנוע מדי, מתון מדי, שתקן מדי לגבי עצמו, מכדי שינפץ את השמועות בכך שינופף בעברו המפואר ובעיטוריו. תחת זאת, הוא העדיף לרכוש את אמון אנשיו באמצעות פעולותיו תחת אש, לא בנשיאת נאום או בהפצת דף מידע עם קורות חייו.

 

האמת היא, שהובנר נטה לעסוק פחות בדימוי שלו עצמו, ויותר במשמעת, בבריאות ובמוכנותם לקרב של אנשיו. מיד לאחר שקיבל לידיו את הפיקוד בשלהי מערכת סיציליה, באוגוסט 1943, הוא יישם משטר של משמעת נוקשה, לפי הספר. איש לא היה פטור, כפי שגילה באחד הימים סא״ל ג’ורג’ פיקט, קצין הקשר של הדיביזיה, כאשר הגנרל הבחין בהפרת משמעת מצידו. ״כל אחד ביחידה שלי מתגלח כל יום!״ נבח הובנר. ״כן, סגן־אלוף, אני מתכוון אליך!״ כדרך של שיגרה, ירד מפקד הדיביזיה על טוראים ועל סגני־אלופים על כל הפרת־משמעת, ואפילו הזעירה ביותר. ״רכשתי לעצמי שם של ממזר זקן, קשוח וחסר היגיון״, סיפר הובנר מאוחר יותר בראיון. הגנרל הכתיב תרגילי סדר, אימונים גופניים וביקורות קבועות. הוותיקים הגאים חשו שפוגעים בכבודם, שהגנרל מזלזל בהם כאילו היו לא יותר מ״בשר טרי״, טירונים שזה־עתה הגיעו. ״כולם שנאו אותו! ממש שנאו אותו!״ סיפר סרן דוסון מאוחר יותר. הובנר היה רגיש די הצורך להבין, כי דימויו כנוגש נבזי ושנוא היה המחיר שעליו לשלם תמורת מנהיגות טובה (או מה שדור מאוחר יותר כינה אהבה תובענית). למען האמת, בגופו לא היה אפילו שמץ של כוונה רעה. הוא היה קפדן, בקלה כבחמורה, אבל לא בגלל איזשהו דחף סדיסטי לשלוט בפקודיו או להתעלל בהם, אלא משום שהוא ידע שזו הדרך היחידה להציל חיים ולהצליח בקרב. ״כשאתה נוטל פיקוד לידיך,״ הסביר מאוחר יותר, ״אתה יכול להתחיל כבן זונה, ואחר־כך להפוך לבחור הטוב. אבל אף פעם לא תוכל להתחיל בתור הבחור הטוב, ואז להפוך לבן זונה!8״

 

הובנר היה קפדן מאוד בעניין הצדעות. זמן קצר לאחר שקיבל פיקוד, הוא סעד צהריים עם כל אחד ואחד מהמפקדים הבכירים ואנשי הסגל שלו. בסיומה של כל ארוחה, התייצב בהוראתו שוטר צבאי, והדגים בפני כל קצין הצדעה נכונה, לפי הספר. ואז הורה הובנר לקצין לחזור ליחידתו, וללמד את אנשיו כיצד יש להצדיע, בתוך 24 שעות. ״ראיתי במו עיניי קצינים בכל הדרגות נאלצים לעבור את תרגולת ההצדעה הנכונה בפני מ״צ ענק שניצב בפתח המטה, פעם ופעמיים ושלוש,״ נזכר אדווין סאתרלנד, קצין מטה. מאחר שהצדעה בשדה הקרב הייתה אסורה לחלוטין (מהסיבה הברורה שצלפי האויב רק תרו אחרי מפקדים, כדי לחסלם), רוב לוחמי הדיביזיה הוותיקים ומנוסי־הקרבות ראו בהוראה להצדיע לא יותר מהוראת־זבל בסגנון שירות העורף בארה״ב. ״כולנו חשנו שהטרידו אותנו במשהו נטול כל חשיבות״, כתב אל״מ סטנהופ מייסון, ראש המטה של הדיביזיה. אבל מייסון והאחרים הבינו מהר, כי הובנר היה רציני לגמרי בהוראתו, והתכוון לוודא שכולם ימלאו את הפקודה. הגנרל אימץ לעצמו במהירות מנהג לצוץ בכל מקום, ולדרוש מאנשים להצדיע. אחר־צהריים לוהט אחד הוא תפס את סגן פרנקלין ואת פלוגת הנ״ט שלו רובצת בשדה, בהפסקה מאימוני האש. הובנר פקד עליהם להתייצב בשורות על רגליהם. הוא פנה לג’ונסון והורה לו שידגים עד כמה יודעת הפלוגה להצדיע. התוצאה הייתה מפגן מרושל של הנפות ידיים, פגיעות במצח ואצבעות פסוקות. ״זוועה!״ שאג הובנר. ״ג’ונסון, כמה זמן ייקח לך ללמד את האנשים האלה להצדיע?״

 

״עשרים וארבע שעות,״ ענה ג’ונסון.

 

״אני אתן לך שלוש דקות,״ אמר הגנרל בקיצור נמרץ. הוא סב על עקביו, מותיר את ג’ונסון למלא את המשימה.

 

ההתעקשות של הובנר על הצדעה לא נבעה דווקא מגינוני הטקס הצבאיים, אלא בגלל שני דברים שאותם העריך כבעלי חשיבות עצומה בקרב: תשומת לב לפרטים וציות לפקודות. ״אף פקודה לעולם אינה מושלמת, עד שהיא מתבצעת״, אמר למפקדי היחידות בדיביזיה בכנס שערך אחרי קבלת הפיקוד. ״לכן, מוטל על המפקד שנתן את הפקודה לוודא את ביצועה.״ אם לא תצליחו לוודא ביצוע, אמר, ״זה יהיה כאילו לא נתתם פקודה בכלל.״ בעיני הובנר, הוראה ולימוד חיוניים למנהיגות יעילה. ״הדרך היחידה שבה תוכלו להביא מישהו לכך שיבצע מה שהטלתם עליו היא ללמד אותו כיצד לבצע זאת.״ המשמעות הייתה, כמובן, שמנהיגים חייבים לדעת את מה שהם מדברים עליו — המורה חייב להיות בעל יכולת טובה בהרבה משל תלמידו. כל קצין או נגד שלא היה בקיא בתחומו הסתכן בכך שיועף בו־במקום. דגש זה על הוראה ולימוד, יחד עם העדיפות שנתן לאימון גופני, היקנו להובנר את התואר ״המאמן״ ברחבי צבא ארה״ב.

 

הכינוי הלם אותו להפליא. הוא הבין כי ההשפעה הגדולה ביותר על הדיביזיה תהיה בהכנתה לנחיתה בחוף אומהה, ולא בהכרח כשהוא עצמו מוביל. כמו מאמן, הוא הציב בפני עצמו את המטרה ללמד את אנשיו ולאמן אותם לקראת הסכנות הצפויות להם, ובכל העת לדעת מתי לרדת על אנשים, ומתי להדריך אותם. לאחר סוף המערכה בסיציליה הוא הגיע למסקנה שלוחמי החי״ר הסתמכו יותר מדי על אש הסיוע הארטילרית, במקום על יכולת הצליפה האישית. ״המאמן״ לא היה הטיפוס שינקוט פעולה לפי תחושת בטן בלבד. הוא הורה לקצין האג״מ ולקצין האפסנאות שלו לבדוק את רמות צריכת תחמושת הרובים בשלב האחרון במערכת סיציליה. שלא במפתיע, הם דיווחו על עודפים שנותרו. הובנר היה רובאי מומחה, עם חיבה רבה לצליפה. הוא האמין, כי הלוחמים לא יורים די הצורך, משום שאין להם אמון בכישוריהם. בבדיקת תיקים אישיים בדיביזיה גילה, כי יותר מאלפיים חיילים — רבים מהם בעלי ניסיון קרבי בשתי המערכות - מעולם לא עברו מבחן הסמכה עם רוביהם. אין פלא שהיו חסרי ביטחון! הוא החליט לתקן את המגרעת הזו באימון הבסיסי, בכך שהורה לכל אנשי הדיביזיה ללמוד טכניקות ירי נכונות. נבנו מטווחים ומסלולים לתרגול ירי קרבי. כל מי שלא עבר בוחן הסמכה בירי רובה — נפסל מלשמש כרובאי. הגנרל עצמו הסתובב בין המטווחים ואתרי האימונים, מחלק עצות לתנוחות ירי נכונות ולטכניקות ירי. ״כשהוא העיר למישהו ותיקן אותו, גנרל הובנר מעולם לא הרים את קולו״, כתב אחד החיילים מאוחר יותר. ״הוא הבהיר, כי אין שום דבר אישי בביקורתו על טכניקת הירי של מישהו, אלא שמדובר בג’וב שצריך לדעת לעשותו.״ לעתים, כשזיהה פגם בירי של הרובאי, נהג הובנר לתשאל את מפקד־הכיתה של האיש. אם הלה לא ידע, תיחקר מפקד הדיביזיה את המ״מ, ואחר־כך את המ״פ. בסופו של דבר, המפקדים כולם, שידעו כי הם עלולים להישאל שאלות נוקבות לעיני פקודיהם — הבינו שעליהם ללמוד היטב את הטכניקות הנכונות, אחרת יתבזו.

 

לעתים קרובות נטל הובנר רובה לידיו, הצמיד את הקת לשכמו, והפגין את כישרון הצליפה שלו. יום אחד בתום קרב מר בטרואינה, הוא כינס גדוד שלם והדגים תנוחת שכיבה לצליפה שהוא עצמו פיתח. ״אז, ושם, מעבר לערוץ סמוך, תרגל כל הגדוד טכניקת צליפה בתנוחת ה’רביצה’... שהודגמה בפנינו על־ידי הגנרל בכבודו ובעצמו״, נזכר סא״ל ג’וזף סיסון, מפקד אותו גדוד. פעמים רבות ליווה הובנר בוחן כשירות ירי של כיתה שלמה, מתחילתו ועד סופו. הוא עצמו החטיא את מטרתו לעתים נדירות בלבד. הוא שלט בכל כלי הנשק הקלים של החי״ר כמו כל רובאי פשוט. האנשים הבחינו בכך. באחד הבקרים, לאחר שראה כיצד הגנרל משתופף בשוחה ונשאר בה בשלווה בעוד טנק עובד מעליה, נצמד חייל פשוט לגנרל קליף אנדרוס, מפקד האגד הארטילרי של הדיביזיה, ואמר לו: ״שמע, עושה רושם ש’הזקן’ יודע מה שהוא עושה.״

 

הובנר ניחן גם בחוש הומור שובב, טוב־מזג, ששיקף את הגינותו הבסיסית. יום אחד הוא בא בטענה לגנרל אנדרוס, שאחד מקציני התותחנים הצדיע לו הצדעה עקומה. אנדרוס צחק והסביר, כי הוא יודע שידו של הקצין שבורה. הובנר גיחך וצחק, והניד בראשו, נוזף בעצמו על אי ידיעתו. בפעם אחרת, נכנס הובנר לחמ״ל של אחת מיחידות המשנה, הרים את אפרכסת הטלפון ומצא עצמו מצותת לשיחה בין מפקד היחידה לבין קצין האפסנאות שלו. המפקד דרש לדעת מתי היחידה תקבל מעילים ונעליים חדשות. קצין האפסנאות הרגיע אותו באמרו, כי הגנרל הובנר כבר השלים את כל הסידורים הדרושים. ״נו, טוב,״ השיב מפקד היחידה, ״הגיע הזמן שהבן זונה הזקן יעשה משהו בשביל החיילים הלוחמים.״ הובנר הניח את אפרכסת הטלפון, גיחך ואמר: ״טוב, מי שמצותת בסתר אף פעם לא שומע משהו טוב על עצמו.״ מתחת למעטה הקשוח, נזכר סרן דייוויד ליאונס, העוזר האישי שלו, ״הסתתר גנרל רך, שדיבר בעדינות.״ ליונס, ששהה זמן ממושך לצד הגנרל, ראה בו אדם מתחשב ועמוק מחשבה.

 

הובנר לא לקח את עצמו ברצינות רבה מדי. הוא ידע כי הוא עלול לטעות, כמו כל אדם אחר ביחידה. אחרי סיציליה, כשהדיביזיה עלתה לסיפוני האוניות כדי להפליג לאנגליה, אמר לו גנרל ג’ורג’ פאטון (מפקד הארמיה), כי הוא מתכוון לעלות לסירה, ולהיפרד מהם אישית. הובנר אמר לאל״מ מייסון, ראש המטה שלו, להורות לאנשים להתייצב ליד מעקות הספינות ולהריע לפאטון בעת שיחלוף על פניהם. מייסון שירת בדיביזיה מאז תחילת המלחמה, וידע היטב עד כמה אנשי האדומה הגדולה הראשונה מתעבים את פאטון. חלק מהעוינות נבע מאמונתם שפאטון מעדיף יחידות משוריינות על פני יחידות חי״ר; חלק אחר — מדברי ביקורת על הדיביזיה, שיוחסו לפטון; והשאר נבע מהדחתו של הגנרל אלן האהוב, שאנשי הדיביזיה האשימו את מפקד הארמיה סוער היצרים כנושא באחריות למהלך. עיקרו של דבר, לא הייתה שום אפשרות שלוחמי הדיביזיה ה-1 ייתנו כבוד לגנרל פאטון, ובמיוחד עכשיו, כאשר כבר לא היו כפופים לו, ולא היה צורך לחשוש עוד מנקמתו. מייסון ידע לזהות מוקש כשהוא רואה אותו, כך שהוא ביקש מהובנר לשקול שוב את העניין. ״המלצתי לא להציב את החיילים לאורך המעקות, ופירטתי את כל הרקע, שבגללו הערכתי שהחיילים לא יריעו ולא ימחאו כפיים לפטון.״ מייסון חשש שהעוינות של הגייסות תפגע בדימויו של הובנר. ״המאמן״ שמע אותו, אך פקד עליו להמשיך בהכנות, לפי הוראותיו. בזמן המיועד, הופיע פאטון על סיפון הסירה, כשהוא לבוש במיטב מדיו, עם כל העיטורים והסרטים הצבעוניים. כשהסירה חגה סביב ספינות החיילים, ופאטון זקוף ומתנשא במלוא הופעתו, חיילי האדומה הגדולה הראשונה פשוט עמדו, והביטו בו. ״הדממה הייתה מוחלטת״, נזכר מייסון. ״על סיפון כל ספינה הצטופפו החיילים בהמוניהם ליד המעקות. אבל אף קריאת עידוד לא נשמעה. שום תשואות. שום דבר, פרט לדממת קבר.״ הובנר חש אכזבה ומבוכה. אבל הוא לא האשים את חייליו בקבלת הפנים הצוננת לפאטון, גם לא הטיל עליהם שום עונש; תחת זאת, האשים את עצמו על שלא הקשיב למייסון.

 

אם היה דבר אחד שהובנר תיעב יותר מכול, זו הייתה רשלנות בטיפול בכלי נשק. לתפיסתו, בעת קרב כלי הנשק של הלוחם הוא שווה־ערך לחייו. חייל ללא נשק כשיר לירי היה לא יותר מנטל חסר־ערך, לא מסוגל למלא אף משימה, סכנה לחייו שלו ולחיי חבריו סביבו. ״מצאתי בדיביזיה הזו המון כלי נשק במצב רע בגלל לכלוך״, אמר לסגל מפקדיו ב-1943, ״תוצאה של הזנחה מצד מפקדים כאלה או אחרים. אם עורכים מסדר נשק מדי יום, כלי נשק לא יכולים להידרדר למצב כל כך רע.״ הובנר דרש מכל מפקדי הכיתות והמחלקות לבדוק מדי יום את ניקיון כלי נשקם של חייליהם. יתר על כן, עליהם גם להכיר את החולשות, והיתרונות, של כל חייל. ״מי זקוק לאימון, למי יש הרגלים מסוכנים ... הם חייבים ללמוד את אנשיהם, ולהכיר אותם לפני ולפנים. מי שאיטי — חייב לקבל תרגול נוסף.״ הוא היה כל כך נחוש לגבי ניקוי נשק, עד שהטיל קנסות על כל קצין שאנשיו לא טיפלו כנדרש ברוביהם ובמקלעיהם. ״לא מעט קצינים חטפו קנסות כבדים למדי עד שהבינו ש’הזקן’ באמת מתכוון למה שהוא אומר,״ נזכר סאתרלנד9.

 

 

משהגיעה לאנגליה, התפרסה דיביזיית החי״ר ה-1 בערים קטנות שונות בדורסטשייר, לא הרחק מהחוף הדרומי. החיילים התמקמו בצריפי ״ניסן״, בקסרקטינים ואפילו בבתים פרטיים שגויסו זמנית. בתוך זמן קצר, שמע הובנר מבראדלי על המשימה שהוקצתה לדיביזיה שלו — להסתער על חוף אומהה. ״המאמן״ החל לאמן את אנשיו ברצינות, לעתים תכופות בימי סגריר, גשם, קור, רוח ובוץ. קצב האימונים היה תובעני וחסר־מנוח. ״בכל סוגי כלי הנשק נעשו אימוני ירי ... והושגו תוצאות מצוינות,״ נכתב בדו״ח ההיסטוריה הרשמית של החטיבה ה-18. ״בכל היחידות נרשם שיפור ביעילות תפעול כלי הנשק האישיים, ובשימוש טקטי בכלי נשק יחידתיים ... כל היחידות תרגלו אימוני שדה, לחימת־לילה ומסעות תחת לחץ, כולל מסע רגלי של 40 ק״מ תוך עשר שעות, עם מלוא הפק’ל הקרבי.״ בהדרגה, ככל שהאנשים אכלו טוב יותר בבסיס הקבע שלהם, ועברו יותר אימוני כושר, כך השתפר מצבם הגופני. ״הפלוגות ערכו סידרה הולכת וגוברת של מסעות חישול, כשבכל שבוע מאריכים את המסלול ומגבירים את הקצב,״ כתב קמב״ץ אחד באביב 1944. בסופו של דבר, כל פלוגה יכלה לצעוד 25 ק״מ בארבע שעות, ו-11 ק״מ בשעה וחצי בלי הפסקת מנוחה.

 

הלוחמים למדו לאתר מוקשים ולנטרל אותם. הם שיפרו טכניקות של עזרה ראשונה. הם פירקו והרכיבו את נשקיהם האישיים ואת מקלעיהם פעמים כה רבות, עד שיכלו לעשות זאת בעיניים מכוסות ובחשיכה. הובנר גם המשיך להדגיש את יסודות החיילוּת. בחוזר אימונים של הדיביזיה מאפריל 1944 נדרשו כל הפלוגות לתרגל מדי יום לפחות 30 דקות של ת״ס־תס״ח. כל רובאי נדרש להוכיח שליטה בכלי נשקו, לירות בו דרך קבע, ולהפגין מקצוענות כחייל בכל רגע נתון. קצינים נדרשו לשלוט בנדב״ר (נוהל הדיבור ברשת הקשר), להתמצא בלוחמה כימית, ולתרגל את התיאום עם כוחות מסייעים כמו התותחנים וההנדסה. כל חייל תורגל להשתמש במסכת הגז שלו, למקרה שהגרמנים יפעילו נשק כימי נגד הפולשים בחופי הנחיתה. תותחני הנ״ט התאמנו מחצית השבוע במטווחים, מתרגלים איתור מטרות וירי בתותחי ה-57 מ״מ. הגנרל דרש מכל יחידה, עד לרמת הפלוגה, להגיש לאישורו האישי את תכונית האימונים השבועית. לפי דרישת ״המאמן״, חיילים תורגלו למלא תפקידים שאינם שלהם. רובאים תרגלו לשמש כמקלענים. מקלענים יכלו להיות רגמים. כל קצין מבצעים נערך ליטול פיקוד על מסגרת לוחמת, למקרה שמפקדה ייפצע או ייהרג. סמלים למדו ליטול פיקוד על מחלקות מידי המ״מ. ותיקי קרבות הוכשרו להפוך למפקדי כיתות, במקרה שהמ״כים ייפגעו. לוחמי הנדסה ותותחנים למדו לתפקד כרובאים. ״האנשים עבדו קשה מאי־פעם,״ נאמר בהיסטוריה של החטיבה ה-16. ״הם התאמנו יותר מכל צבא אחר שהתכונן למלחמה אי־פעם. זו הייתה עבודה קשה, מפרכת — עבודה שהטילה על המוחות ועל השרירים אותו עומס שבו ייפגשו לאחר מכן, בקרב.״

 

בנוסף להכנה הזו למציאות, חתר הובנר ליצור תלכיד קבוצתי ועבודת צוות, חזון שאל״מ ג’ורג’ טיילור, מח״ט 16 - החוד של הדיביזיה בנחיתה בחוף אומהה - חלק בהתלהבות. ״אם רוצים לנצח בקרב, עבודת צוות היא אחד המרכיבים העיקריים,״ כתב טיילור במזכר בתפוצה רחבה שנוסח כמה חודשים לפני הפלישה. ״היא מבוססת על היכרות, ביטחון, והתרועעות. כדי להשיג אותה, קצינים וחיילים צריכים לאכול, לישון ולעבוד ביחד.״ המשמעות הייתה שמפקדים היו חייבים לחלוק את הקשיים עם פקודיהם. טוראי פרנק ביטל, איש תחלופה בפלוגת הסיוע של החטיבה, נזכר בבירור כיצד מפקדו, המ״פ תומס או’ברייאן, כמו גם כל המ״פים האחרים, השתתפו בכל האימונים, ולא משנה עד כמה היו קשים. ״כולם היו שם. אני חושב שכל התחושה הזו של אחים לנשק ... ובמקביל, הידיעה שהוא היה הבוס. אתה מקבל ביטחון שהוא יודע מה שהוא עושה, ושהוא הוגן, ושהוא משרת יחד איתך.״

 

כמי שצבר ניסיון קרבי רב, טיילור היה מאמין גדול באימונים פשוטים ומעשיים. הוא לימד את אנשיו רק אותן טקטיקות שלתחושתו הם ישתמשו בהן בקרב עצמו. ״הכישלון שלנו הוא,״ כתב, ״שיש לנו יותר מדי שיטות לעשות כל דבר. צריך לפשט את כל העסק.״ לטיילור, הדבר החשוב מכל היה תוקפנות — הרצון להמשיך ולהילחם, ולא משנה מה המצב. הוא האמין שזה מה שיקרה, אם הלוחמים יידעו היטב את מלאכתם, ויידעו למלא את תפקידיהם של אחרים. תוצאות, זה מה שהוא רצה, ולכן נתן לכל אחד ממפקדי המשנה שלו מרחב־תמרון להכשיר את אנשיו לפלישה בדרכו הייחודית. ״הוא העניק לנו חופש פעולה באימונים״, מספר סרן אד ווזנסקי, מפקד פלוגה ״אִי״. ״ניתן לי החופש לאמן את אנשיי בכל דרך שארצה. ידעתי מה המשימה שצריך לעשות, ואם רציתי להתאמן שלושה ימים רצופים, יומם ולילה, הייתה לי אפשרות כזו. ואז יכולתי לנוח שלושה או ארבעה ימים. כשעבדנו, עבדנו קשה; וכששיחקנו, עשינו גם את זה עד הסוף.״10

 

החל מפברואר 1944, האימונים החלו להתמקד בכישורי הסתערות אמפיבית. בזמנים שונים, הגייסות היו מועברים מבסיסיהם בדורסטשייר ל״מרכז ההסתערות האמריקני״ בברונטו שבחוף הדרום־מערבי ולסלפטון סנדס בחוף הדרומי, לתרגילי פלישה. ״נחיתות אמיתיות תורגלו מכלי־השיט האמיתיים שבהם עמדו להשתמש בפלישה המתוכננת,״ כתב מאוחר יותר חייל־היסטוריון מחטיבה 16. ״כלי שיט נחתו בחוף תחת אש סרק, אנשים הסתערו לתוך המים אל החוף, מפלסים דרכם בעד מכשולים דומים לאלו שההנחה הייתה כי מצפים להם בחוף צרפת, ומתקדמים אל תוך היבשה.״ יחידות ההסתערות תרגלו פעמים כה רבות, עד שהאנשים התרגלו לשיגרה. ״בילינו כל כך הרבה על סיפוני ספינות, עד שבאיזשהו שלב תמהתי אם אני משרת בצבא היבשה או בצי,״ התלוצץ רב״ט אדוארד סטיג, רגם. ״לעתים בילינו שבועות על סיפוני ספינות, מתרגלים שוב ושוב ירידה לנחתות בסולם חבלים ... מדמים תנאי מציאות.״

 

הוא והלוחמים האחרים התרגלו לתהליך של עלייה לספינות, שמירה על נשקם האישי ועל ציודם, אכילת המזון של הצי, ירידה בסולם החבלים אל נחתות ״היגינס״ (הנחתת התקנית של הצי, שיוצרה בייצור המוני בארה״ב), התמודדות מול מחלת הים, הצטופפות קבוצתית כדי לשמור על חום הגוף מול רסס מי הים הקרים והדפנות הצוננות של הנחתת, ותנועה מהירה לעלייה על החוף. במקרים רבים, תרגלו יחדיו עם אותם אנשי צוות של הצי, בריטים ואמריקנים, והתיידדו עמם. לעתים תכופות כלל לא ידעו אם הם יוצאים לתרגול נוסף, או לפלישה האמיתית. בעודם על הסיפון, התפתח מנהג להתערב לקראת מה הולכים בנחיתה הבאה. באחד המקרים, עלה טוראי הווארד ג’ונסון, מפעיל בזוקה שהצטרף למחלקתו כחייל תחלופה, ולא ידע אם הוא וחבריו החדשים מפליגים לעבר חוף אויב. ״נחתנו על החוף מוכנים לקרב, חמושים מכף רגל ועד ראש,״ סיפר, ״אף פגז לא נורה לעברנו. ואז מישהו אמר לנו שזה בסך־הכול אימון, תרגול על יבש.״ מזג האוויר היה לעתים תכופות ערפילי, גשום וקר. אפילו כאשר היה בהיר, רוח־ים צוננת נשבה בפניהם, ומאחר שבדרך כלל בהגיעם לחוף כבר היו רטובים, לרוב קפאו מקור עד לשד עצמותיהם. ״אם הגיהינום גרוע ממה שיש כאן, אני לא רוצה להגיע אליו,״ התלוצץ סמל אחד בנחיתה רטובה ומדכאת במיוחד. לאחר האימון, בדרך כלל הוסעו הגייסות למאהלים שבהם המתינו להם אוהלים מכוסי בוץ, ולעתים יכלו לחוש קצת חום תודות לארוחה חמה.

 

נחתות ״היגינס״ שהיו כה חיוניות להנחתת פלוגות ההסתערות יכלו לשאת 32 לוחמים. אבל מחלקה במלוא התקן מנתה 41 חיילים. הפער הזה חייב את מתכנני הפלישה לחלק כל פלוגה לצוותים של 30 איש, בדרך כלל 6 נחתות לפלוגה, כולל נחתת פיקוד שתישא את החפ״ק הפלוגתי. פלוגות מסייעות, מצוידות במקלעים כבדים ובמרגמות, הופרדו לנחתות של צוותי־סיוע. לכל חבר בצוות נחיתה (שנקרא בדרך כלל צוות הסתערות) ניתן תפקיד מיוחד, והוקצה לו מיקום אישי בנחתת. מפקדים הקדישו זמן רב ב״מרכז ההסתערות״ לתרגול אנשיהם במיקומם המדויק על הנחתת, וביציאה ממנה - באימונים יבשים על הקרקע. לשם כך סימנו את מידותיה המדויקות של ה״היגינס״ על הקרקע, צופפו את אנשיהם בתוך הקווים המסומנים, ואז ערכו חזרות של הסתערות מתוך ״הנחתת״ הדמיונית הזו. ״סימנו את מידותיה של הנחתת על הקרקע, עם יתדות וסרטי בד, ואז הצטופפנו בשטח המסומן,״ סיפר סמל בכיר הארלי ריינולדס מפלוגה ״בי״ בחטיבה 16. ״למשמע הפקודה, היינו מסתערים החוצה מ״הנחתת״, אלו שמימין ומשמאל מתפרסים לצדדים ומציבים את מקלעיהם.״

 

כשעלו לנחתת האמיתית, כל לוחם ידע היכן עליו לעמוד. בכך נמנעה המהומה הרגילה הצפויה כאשר 30 לוחמים, עמוסים בציודם, מנסים למצוא לעצמם מרחב אישי. צוותי הקרב ייצגו תמהיל מתוחכם של נק״ל, חומרי נפץ וכלי נשק מחלקתיים. ״צוותי הקרב אורגנו מראש כך שייקחו עמם כלי נשק מסייעים קלים וכבדים, כך שכל נחתת הייתה כוח משימה מאוזן שיכול לדאוג לעצמו,״ הסביר בתזכיר־אימונים כבר בפברואר 1944 סרן אדווארד מקרגור, קצין האג״מ של הגדוד ה-1, החטיבה ה-18. בכל נחתת, מקומו של המפקד — בדרך כלל קצין — היה לפנים, בצד שמאל. סביבו עמדו חמישה לוחמים מצוידים ברימונים ובטורפדות בנגלור (קטעי צינור מלאים בחומר נפץ, שאפשר היה לחברם זה לזה, ושנועדו לפרוץ גדרות תיל ולפוצץ מוקשים). מאחורי הקבוצה הזו ניצבו עוד ארבעה לוחמים מצוידים בטורפדות בנגלור ובמגזרי תיל. כמה מהאנשים נשאו סולמות אלומיניום, שתפקידם לגשר על תעלות נ״ט. משני צידי הלוחמים האלה בנחתת מוקמו שני צוותי בזוקה, שני לוחמים בכל אחד מהם. מאחוריהם ניצבו שני מפעילי להביור, וארבעה מקלעני ״באר״. בירכתי הנחתת ניצבו צוותי חבלה, מצוידים בלבני ט.נ.ט., מרעומים, ומטענים לפיצוץ בונקרים ומצדיות, ורובים שהונחו מתחת למנוע ולמושבו של הגאי הנחתת. שמאלי מאחור ניצב מש״ק, שתפקידו, כמו ״משליך״, היה לדחוף את האנשים החוצה.

 

במושגים של מנהיגות, הסידור הזה דמה לשיטה שבה נערכות דבוקות של צנחנים במטוסיהן. הקצין מוביל בראש, דרך הדלת. המש״ק הבכיר ביותר שלו ניצב מאחור, כדי לוודא שכולם קפצו החוצה, ומכאן המונח ״משליך״. זה בדיוק היה תפקידו של המש״ק בירכתי הנחתת: לוודא שכולם הסתערו, שאיש לא קפא במקומו או סירב לקפוץ החוצה. זה הביא נכונה לידי ביטוי את הבדל הגוונים בין מנהיגותם של קצינים, לבין זו של הסמלים שלהם. תפקידו של הקצין היה להנהיג, לעודד מוטיבציה, לחשוב, ולעורר השראה. תפקיד הסמל היה לכפות משמעת ולהנהיג בעזרת דוגמה: לא חשוב אם זה חייב הפעלת כוח, זריעת פחד או הקרנת השראה. העיקר — לוודא ביצוע.

 

הנחתות של צוותי הסיוע אורגנו בצורה דומה. מפקד המחלקה ניצב קדימה בצד שמאל; הסמל שלו עמד בירכתיים, בצד שמאל. כמו בנחתות צוותי ההסתערות, קבוצה של חמישה לוחמים ניצבה ליד הקצין, מול כבש (רמפה) הנחיתה, וארבעה לוחמים שתפקידם חיתוך תיל ניצבו אחריהם. חוליית החבלה, בת חמישה אנשים, עמדה מאחור, ליד הסמל. ההבדל היה במרכז הנחתת, כאן עמדו שמונה רגמים, צוותי מרגמה 81 מ״מ, ושישה מקלענים, צוותי מקלע בינוני ״בראונינג 0.3״ מקורר־מים — נשק רב־עוצמה, אך כבד ומגושם.

 

בנוסף למשימה של לימוד התפקוד כחברים בצוות־הסתערות, ולא כמחלקה תקנית, הקדישו החיילים חלק נכבד מזמנם כדי ללמוד כיצד מסתערים, ומשמידים, ביצורי חוף. הם למדו תמונות של מצדיות ובונקרים, שמעו תדרוכים קל קציני מודיעין על עובי הבטון, על השטחים המתים, ועל סוגי כלי הנשק שיכלו להימצא בבונקרים. ״הרבה זמן הכנה הוקדש לבניית צוותים ולאימונם לתקיפת בונקרים מוגדרים,״ סיפר מאוחר יותר סגן צ’ארלס רייאן, מ״מ. שוב ושוב התאמנו הלוחמים כיצד יש לנוע לאורך חוף מוגן היטב, איך להשתמש במגוון כלי הנשק, וכיצד לחסל את ביצורי ״החומה האטלנטית״ הגרמנית. ״האנשים קיבלו אימון מיוחד ... איך להשתמש בטורפדות הבנגלור, במגזרי תיל, בלהביורים, בבזוקה, במטעני חבלה, ובמבחר רימוני עשן, רימוני רסיסים ורימוני רובה״, כתב סרן מקגרגור. רובאים למדו להפעיל חומרי נפץ — במיוחד טורפדות בנגלור — אבל גם התמקדו בירי אש־רתק לטובת חוליות בזוקה וצוותי חבלנים מצוידים במטעני ט.נ.ט.

 

המטרה העיקרית שיועדה לאנשי החוד המסתערים הייתה לסגור מרחק במהירות לעמדות הגרמנים, כדי שיוכלו להגיע לחרך הירי שנגדו ישתמשו במגוון כלי הנשק ההרסניים שברשותם. היה ברור, שלמגנים הגרמניים, בשבתם בפילבוקסים עשויי הבטון שלהם, יהיה יתרון על־פני הגייסות התוקפים הנעים בשטח הפתוח של חוף אומהה. מבחינת התוקפים, שוברי השוויון עשויים להיות אש הלהביור או ירי רקטת בזוקה אל תוך חרך הירי של הפילבוקס, או השלכת מטען חבלה לתוך ארובת האוורור של הבונקר. כל איש צוות בנחתת היה אומר לשלוט בכל כלי הנשק שהיו על סיפונה. ב״מרכז הפלישה״ למדו רובאים פשוטים כיצד לחמש לבנות־ט.נ.ט. שמשקלן כרבע קילו במרעומים ובפתילי הצתה, וכיצד להגן עליהן מפני רטיבות מי הים באמצעות עטיפתן בקונדומים. החיילים גם תרגלו עם מטעני ט.נ.ט שחוברו לקצה מוט, והרכיבו מטען חבלה ייעודי (שנקרא ״סאטצ’ל״), בהצמידם 32 לבנות חבלה של כרבע קילו, שאותן הכניסו לתוך שק־חול או פק״ל, שאליהם חיברו ידית להטלה למרחוק. האימונים היו כל כך אינטנסיביים, וחזרו על עצמם שוב ושוב, עד שכמעט שהביאו לטשטוש־חושים. ״היינו יותר מדי מאומנים,״ הביע את דעתו סרן ווזנסקי. ״הגענו למצב שבו היה לנו לוחם מספר אחת בנחתת מספר שתיים שצוותה היה אמור לטפל בחרך הירי מספר שלוש בבונקר מספר 7.״ הוא תמה מה יקרה אם הפלוגה תנחת לבסוף בנקודה הלא־נכונה על החוף (חשש ממשי, כפי שהסתבר מאוחר יותר). אבל בתמונה הגדולה, האימונים חקקו באנשים סוג של זיכרון מוכני. כל לוחם תרגל הסתערות על חוף כל כך הרבה פעמים, ולעתים כל כך תכופות, עד שהוא יוכל להסתער כמעט באורח אוטומטי — ובמיוחד, אם תהיה לו מנהיגות ראויה - ואפילו בנסיבות הקשות ביותר, שבהן הנטייה הטבעית שלו תהיה להשתפן, ואפילו לוותר11.

 

בעוד האנשים מתאמנים עד אין קץ, עבד גנרל הובנר אפילו קשה יותר, כמעט ללא הפסקה. יומן השירות שלו בחודשי הקיץ תיעד סידרה מסחררת של פגישות, כנסים, נאומים, מסעות ביקורת, וכמובן, סיורים בשטח. ה-11 באפריל, למשל, תיעד יום ארוך אך טיפוסי למדי. בבוקר, פגישות תכנון עם מטהו, ולאחר מכן עם מטה הקורפוס ה-5 (הדיביזיה ה-1 הייתה ת״פ הקורפוס ה-5 במהלך הפלישה), פגישה עם אדמירל ג’ון הול, מפקד הכוח הימי המיועד לנחיתה בחוף אומהה, עוד פגישות אחה״צ בדרך לפקודת המבצע לנחיתה, ולאחר מכן פגישה אישית גם גנרל לאונרד ג’ראו, מפקדו בקורפוס ה-5, ועם גנרל אברט יוז, עוזרו המיוחד של גנרל אייזנהאואר. לאחר ארוחת ערב קצרה בעיירה בימינסטר, הוא חזר למפקדתו בבלנפורד כדי לתכנן את הפעילות ביום המחרת. אבל היום שלו טרם הסתיים. מאוחר יותר אירח את גנרל רוזוולט, שעתה שימש כעוזר מפקד דיביזיית החי״ר ה-4. בנו של רוזוולט, קוונטין, סרן ב״אדומה הגדולה הראשונה״, עתיד היה להתחתן למחרת.

 

בסופו של דבר, אחרי הצטברות ימים רבים כאלה, החלה בריאותו של הובנר בן ה-55 להידרדר. הוא החל לסבול מהתכווצויות חמורות בבטנו. הכאב כל כך החריף עד שגרם לתשישות. הובנר נועץ ברופאי הדיביזיה, והטיל עליהם למצוא פתרון, כאילו ביכולתם לפקוד על הכאב להיעלם. ההתכווצויות החמירו עד שהרופאים החלו לחשוש שהובנר סובל מסרטן המעיים. הם יעצו לו לעבור סידרה של בדיקות בבית החולים הצבאי בסולסברי. הגנרל נרתע, מחשש שאם מפקדיו הבכירים יגלו אודות מצבו, הם יעבירו אותו מפיקוד על הדיביזיה מסיבות של בריאות. אבל החשש מסרטן שכנע אותו לבסוף ללכת לסולסברי, שם עבר שורה של בדיקות פולשניות. לבסוף אמר לו מפקד בית החולים, אלוף־משנה, כי אינו סובל משום דבר שמנוחה קצרה לא תפתור. האבחנה הייתה תסמונת המעי הרגיז, שנגרמה עקב דאגת יתר ועבודה מוגזמת. כשעיניו נוצצות, זינק ״המאמן״ ממיטתו, לפת את האל״מ בדש בגדו, ואמר לו: ״אתה יודע מה הרופאים הדפוקים האלה בדיביזיה ה-1 אמרו לי? הם אמרו לי שיש לי סרטן! תודה, אל״מ, וכשאחזור היום אחה״צ לדיביזיה אני אערוך שיחה קצרה עם הרופאים האלה שלי. למעשה, אני אורה לכל החבורה המזופתת הזו להתייצב אצלך בבית החולים, כדי שהם יעברו את כל סדרת הבדיקות שנאלצתי לעשות בגללם.״ הוא התלוצץ, כמובן, אבל בהמשך אכן ניסה למצוא לעצמו קצת זמן למנוחה12.

 

זה היה נכון לגבי כל הדיביזיה. למרות לוח־הזמנים הגדוש של האימונים, החיילים יכלו ליהנות מקצת זמן חופשי ולהתרגע באנגליה. הנופש סייע לקיום מוראל גבוה, והמפקדים הבינו שזהו מרכיב חשוב להכנת גייסותיהם למשימה המפחידה שניצבת בפניהם. מחלקת השירותים המיוחדים של הדיביזיה החלה לארגן שורה מגוונת של אירועים. היו ערבי ריקודים עם נשים מקומיות, הופעות חיות של אמנים אמריקניים (״USO״ אירגן הופעות בידור לצבא האמריקני במלחמת העולם השנייה), ביקורים במועדוני הצלב האדום וערבי סרטים. החיילים זכו לצפות במיטב הסרטים החדשים, ובהם ״הנמרים המעופפים״, ״האיש שלא ימות״, ״לבי שייך לאבא’לה״ ״האחות של משרתו״, ״איש וירג’יניה הנעלם״ ו״טורנדו״. בחודש מארס ביקר השחקן הנודע ג’יימס קגני בדיביזיה והופיע בהצגה ״תמשיך לגלגל ‘תם.״ תחרויות אליפות הדיביזיה באיגרוף נערכו בשיטת המפסיד יוצא, ולפי משקלים שונים. תחרויות האליפות נערכו בפני קהלים של יותר מ-1,500 איש. חטיבה 16 זכתה בתחרויות הקבוצתיות באיגרוף ובכדורסל. אחרים שיחזקו בייסבול וסופטבול כאשר מזג האוויר איפשר, והציוד היה בהישג יד. בנוסף לתחרויות ספורט, השירותים המיוחדים הפיצו ליחידות עוד פריטים שנועדו לעידוד המוראל. בינואר בלבד חילקו 51 ארגזי ספרים, מאות חפיסות קלפים, שלוש מערכות נגינת תקליטים איטלקיות, שלוש ספרדיות, שלוש גרמניות, שלוש צרפתיות, שתי ערכות שח סיניות, שלוש ערכות של דומינו, וכן פאזלים, משחקי קלפים וקוביות שונים, חיצי קליעה ומטרות.

 

יציאה לחופשה הייתה נוהג מקובל. חיילים שלא בתפקיד יכלו לצאת ללונדון וליעדים אחרים ברחבי בריטניה. למתעניינים בתרבות היה כמובן הרבה מאוד לראות במדינה עם היסטוריה כה עשירה. לרוב הגדול שהיו מעוניינים יותר בשתייה ובנשים — אחרי הכול, המוניטין שיצאו לאדומה הגדולה הראשונה כמי שחוגגת בלי חשבון היו מוצדקים — אנגליה הציעה שלל רב בתחום. הקיצוב שהונהג עקב המלחמה הגביל אמנם את כמות הבירה והוויסקי שהפאבים המקומיים יכלו להציע מדי לילה, אבל מי שניחן בצימאון רב יכול היה למצוא דרכים לשתות בלי סוף. מעבר להצטופפות על הדלפק או להתפרעות, הדרך הטובה ביותר להשתכר הייתה לקפוץ מפאב לפאב, ולייבש בזה־אחר־זה כל מוסד. באחד הלילות נדד חייל בפלוגתו של טוראי הווארד ג’ונסון מפאב לפאב בדורצ’סטר, עד שהשתכר כלוט. הוא חזר לקסרקטין, טיפס על דרגשו העליון, ונרדם. הוא היה כה מלא־אלכוהול, עד שהרטיב במיטתו. השתן המסריח שלו טפטף בעד מזרן הקש על־ידיד טוב שישן בדרגש התחתון, חייל בשם ויג, שלצידו לחם השיכור במערכות צפון אפריקה וסיציליה. מבוהל ונגעל, קפץ ויג מדרגשו וצרח על חברו להתעורר. ״הוא הסתובב בעצבים, מנגב את פניו, מתבונן בטיפות שעדייו מטפטפות מהדרגש העליון על מה שהייתה קודם לכן מיטתו הנקייה,״ נזכר ג’ונסון. השיכור בדרגש העליון התעורר קצרות, הסתכל סביב, אבל מעבר לכך היה מטושטש. ויג התנקה ככל יכולתו. ג’ונסון ושאר חיילי המחנה התפקעו מצחוק ״עד כלות כוחם.״ לבסוף סלח ויג לחברו הפוגע, אבל זה לקח שבועות.

 

במקרים רבים, רוקנו החיילים האמריקנים את מכסת המשקאות בפאב בטרם סיימו האזרחים המקומיים את יום עבודתם ובאו לפאב, לכוס הקבועה שלהם של בירת־אייל, ויסקי או משחק הטלת־חצים. לעתים רטנו הבריטים את המשפט הידוע כלפי היאנקים: ״מקבלים שכר גבוה מדי, רודפים סקס יותר מדי, ולרוע המזל — הם כאן,״ אבל בסך הכול הם קיבלו את ההפרעה הזו בסבר פנים יפות. ״אני יודע שאם אזרח אמריקני היה מוצא עצמו במצב דומה, התגובות היו הרבה יותר חמורות ממה שאנחנו חווינו,״ העריך החייל ויליאם פוסט. תחת זאת, הבריטים למעשה התאמצו מאוד להתיידד עם חיילי הדיביזיה ה-1, ובמיוחד בפאבים, שם החליפו סיפורי מעשיות ושיחקו עמם בהטלת חצים. פוסט ואנשי יחידתו אפילו ארגנו נבחרות להטלת חצים, שהתמודדו בתחרויות ברוח טובה מול נבחרות של אזרחים.

 

תוך כדי בילוי הערבים שלהם ושעותיהם החופשיות בפאבים, הפנימו פוסט ואלפי חיילים אמריקניים צעירים אחרים את החברה ואת התרבות הבריטיים. ״הפאב החביב עלינו היה מוסד קטן שנקרא ‘אולד בורוז ארמס’, בפאתי ווימוט,״ כתב סגן ג’ון דאונינג. ״הבעלים היה ג’נטלמן מבוגר, בעל שיער שיבה, שבנו שירת בחיל האוויר המלכותי.״ הבעלים הקפיד לשמור בצד בקבוק ויסקי עבור דאונינג וחבריו. לעתים, אפילו הזמין אותם ללגום כמה משקאות במגוריו הפרטיים, מעל לפאב. ככל שיחסי הידידות העמיקו, הזמינו בריטים רבים חיילים מ״האדומה הגדולה הראשונה״ לסעודות בבתיהם. ״הם שיתפו אותנו ברצון טוב במנות הצנע הזעומות שלהם,״ כתב טר״ש פיט ליפקה. כשהאמריקנים גילו עד מהירה עד כמה זעומות קצבאות המזון, הם גמלו לעתים קרובות למארחיהם בהביאם מתנות כמו שוקולד, סיגריות, תפוזים ומזון מחדרי האוכל הצבאיים, המלאים יותר באוכל. ברובם המכריע, הם הפגינו רוחב יד, הגינות וכבוד.

 

יותר מאשר במשקה ובידידות, החיילים התעניינו בעיקר בנשים. הם לא בזבזו זמן, חיפשו ואיתרו נשים מקומיות, בנשפי ריקודים, במסיבות, בפאבים, במסעדות, במפגשים מקריים, או בכל מקום אחר שבו זוגות צעירים נפגשים. לילה אחד כשסמל פוסט וחבריו בילו בפאב, הם החלו לשוחח עם חבורת נשים מ״צבא היבשה לנשים,״ שהתגוררו במעון סמוך. למרות שמו, ״צבא היבשה לנשים״ לא היה גוף צבאי. הוא הורכב מנשים בריטיות צעירות שעבדו בחוות, במטרה להגדיל את ייצור המזון בבריטניה בשעה שבה כוח־העבודה החקלאי, הגברי בעיקרו, שירת בכוחות המזויינים. ״בילינו לילות רבים, רבים מאוד, בחדר הסלון במעון,״ כתב פוסט. ״כל הנערות היו רווקות, וכך גם רובנו.״ אמנם במעון הקפידו להשגיח על הנערות, אבל לא עד כדי כך שיכלו למנוע מכמה מערכות יחסים להתפתח במהלך החודשים שבהם הייתה יחידתו של פוסט מוצבת בסמוך.

 

אין כמובן שום דרך לדעת בוודאות לכמה מאנשי הדיביזיה ה-1, רווקים ושאינם רווקים, היו חברות מקומיות, אבל אין ספק שמדובר במספר רב. סגן ג’ון ספולדינג, בן 29 מקנטאקי, שהיה נשוי מאז 1939, פגש מקומית בשם פאולין שורטלנד, והחל לצאת עמה. ״היא בת 19, עובדת במרכזיית טלפונים, ומתוקה מאוד,״ כתב ספולדינג לאחיו. ״אם תוכל בהזדמנות להשיג לי גרבי־ניילון או משי במידה 9, אודה לך אם תשלח אליי. אני רוצה אותם בשביל פאולין. אז אנא תנסה ככל יכולתך.״ טוראי ליפקה המתין לילה אחד למשאית שתוביל אותו מערב של ריקודים בחזרה לבסיסו, כאשר הבחין באשה בלונדינית מצודדת רוכבת על אופניים בדרך מאולם הריקודים. הוא החל בשיחה עמה, והתברר כי היא ב״צבאי היבשה לנשים.״ כך החל מסע חיזורים סוער, שבמהלכו הם בילו יחדיו כל רגע שיכלו. בסופו של דבר, החליטו להתחתן. ״אביה של אליס לא נלהב מהרעיון שהיא תינשא לי, ביודעו שעוד מעט אצא שוב לקרב, ואולי איהרג או אחזור נכה,״ כתב ליפקה. ״אז הוא ועורך דין מטעמו יצרו קשר עם המ״פ שלי, בניסיון לברר אם יש דרך למנוע את נישואינו.״ התברר שדווקא היו בנמצא דרכים כאלה, החל בסחבת ביורוקרטית, פגישות ייעוץ עם כמרים, והצורך באישור המפקדים, אבל לא היה די בהן להרתיע זוגות נחושים. ליפקה התחתן, כמו עשרות אחרים. ביותר ממקרים בודדים, הריון היה הסיבה המידית לחתונה. זה היה כה נפוץ, עד שכאשר כל חייל מפלוגתו של סרן רפאל אופנר ביקש אישור להינשא, הסרן שאל מיד על מצבה של הכלה המיועדת. ״הריון היה מפתח גדול לשער,״ אמר, ״הוא גרם להליך כולו להיות מהיר ומתוק.״ לדבריו, ״תחילה שאלתי את שאלת ההיריון. ואז קבעתי פגישה עם הרופא המיילד המומחה שלנו, ד״ר נייט ספרלינג.״

 

התחרות על תשומת ליבן של הנשים הבריטיות, וההרגלים הגזעניים של אמריקה של מחצית המאה ה-20, עוררו מתיחות רבה בין כמה מהחיילים הלבנים של האדומה הגדולה הראשונה לבין חיילים שחורים, ששירתו ביחידות תחזוקה סמוכות. העוינות הייתה כה רבה, עד שלעתים הובילה להתפרצויות של אלימות, כולל תקרית ירי שבו הייתה מעורבת יחידתו של סרן אופנר, פלוגה ״מ״ מהחטיבה ה-26. ״שניים מחמישה חיילים שחורים נורו למוות, שלושה אחרים נפצעו. עדי ראייה אזרחים ראו חיילים לבנים נמלטים מהמקום.״ יחידת מצ״ח ריתקה את שתי הקבוצות למחנותיהם, בעודה חוקרת את מעשי הרצח. אבל העבריינים לא נתפסו לעולם. בסופו של דבר, לאחר תקריות רבות (וקרוב לוודאי — אי־צדק רב) מהסוג הזה, החליטו בפיקוד הבכיר, בחוכמה, להעביר את כל הגדוד ממקומו לאזור סוואנג’, הרחק מהבסיסים שבהם שירתו יחידות של שחורים.

 

לא תמיד התנהגו אנשי הדיביזיה כראוי כלפי המקומיים. טוראי צ’ארלס דיי זכר תקרית חמורה ביותר של אונס קטינה בסוואנג’. ״הייתה לנו נערה ששימשה כשליחה,״ סיפר. ״היא הייתה כבת 14 או 15.״ יום אחד, כאשר רוב אנשי הפלוגה יצאו לאימונים, הנערה הגיעה כדי למסור צרור מסמכים. ״חייל מחליף פיתה אותה להיכנס ולשוחח, ואז אנס אותה במקום.״ לאחר שעזבה, היא סיפרה לאביה. הוא דיווח לראש העירייה. הלה פנה למפקד הפלוגה, סרן ג’ון סרמנצ’יק. המ״פ היה נחוש להעמיד את החייל לדין. אבל אז פנה אבי הנערה לאמריקנים, ואמר כי הוא מעוניין לבטל את התלונה, כדי שבתו לא תיחשף לאי הנעימות שבניהול משפט. כך עבר הפשע בלי עונש, ולמעשה טואטא אל מתחת לשטיח (אפשר רק לדמיין את הטראומה שעברה על הנערה). עמיתיו של האנס כל כך זעמו עליו, עד שהטילו עליו חרם. איש לא החליף עמו מלה. ״כמובן שהיינו צריכים לישון בחברתו, לצעוד עמו, להתאמן איתו, אבל בכל מה שחרג מהשגרה — התעלמנו מקיומו״13.

 

 

בשלהי פברואר החלו תצלומי גיחות הסיור האוויריות להצביע על מציאות חדשה ומדאיגה בחוף אומהה. בנוסף לביצורי הבטון שחלשו על היציאות מהחוף, החלו הגרמנים להציף את החוף ברצועות של מכשולים, שכולם כמובן יועדו לרסק את הנחתות ולהגביל את ניידותם של הגייסות המסתערים. המומחים אבחנו שלושה סוגים עיקריים של מכשולים עשויי ברזל או פלדה. ״סוג סי״ — שלעתים תכופות כונה ״שער בלגי״, מפני שהגרמנים לקחו שלל אלפים מהם בעת שכבשו את בלגיה ב-1940 — התנשא לגובה של יותר משלושה מטרים, והיה יציב מאוד. ״הם ניבנו ממסגרות של ברזל מחושל, שגובהן יותר משני מטרים,״ ציין דו״ח של ההנדסה הקרבית. ״השערים האלה הוחזקו מאחור באמצעות מוטות־תמיכה עשויים ברזל מחושל, בין 2.5 ליותר משלושה מטרים אורכם.״ המיתקן לא נראה מאיים יותר משער של גשר מתרומם, אבל הוא עלול היה לשפד כלי שיט וכלי רכב. גם מכשולי הברזל הקטנים יותר יכלו לגרום נזק רב. הללו היו מכשול של ארבעה מוטות ברזל מוצלבים, בתצורת פירמידה, בגובה של כ-1.2 מטר. ראשם היה משונן, כך שיוכל לקרוע קרקעית של נחתת. ״הקיפודים״ ניבנו מפסי מסילת ברזל מעוקלים שהוצלבו זה בזה, דומים לצעצוע שהיה נפוץ בקרב ילדים באותה עת. אבל אלו, כמובן, לא היו צעצועים. ״הקיפודים״ קובעו פעמים רבות על רצפת בטון, וגם הם יכלו לקרוע תחתית של נחתת, או ללכוד אותה כך שתחדל לנוע ותהפוך מטרה נייחת לאש מהחוף. בנוסף לכל המיתקנים המאיימים הללו, נעזרו הגרמנים בעובדים מקומיים, כרתו עצים והציבו בולי עץ על החוף, משתמשים בהם כיתדות גבוהות או כמכשול אלכסוני (שתמיד פנה לחוף).

 

ויתר על כן: הגרמנים הניחו מוקשים על המכשולים. מנתחי המודיעין של בעלות הברית זיהו את האיום במקרה בחודש אפריל, לאחר שמפציץ ששב ממשימה על יעד קרוב הטיל את פצצותיו על חוף אומהה, ואלה גררו תגובת שרשרת של התפוצצויות מישנה. בעקבות כך נשלחה חולייה של צוללנים הגנתיים לחוף אחר בצרפת, ולאחר ששחו והגיעו אליו חזרו והעידו, כי המון מוקשי ״טלר״ הוצמדו לרוב המכשולים. מוקש ״טלר״ יוצר במקור כמוקש נ״ט, אולם בהנחה שלא התאכל מהחשיפה למי ים ולחול, הוא עלול היה להיות קטלני לנחתות ולמסתערים מהים. מוקש ״טלר״ בודד יכול היה להעיף את הכבש מחרטום הנחתת, לפעור בה חור, או להצית את מיכל הדלק שלה. הדף הפיצוץ שלו עלול היה לקרוע אדם לגזרים. הגרמנים שתלו מוקשים על ״שערים בלגיים״ ועל מכשולים מבולי־עץ. בגאות גבוהה, המוקשים הללו נעלמו מתחת למים והוסתרו מעיני צוותי נחתות, שיוכלו להתקדם - עד שהאסון יתרחש. ״מכשולי־היתדות היו בולי־עץ שנתקעו בקרקע בזווית אלכסונית,״ קבע דו״ח שלאחר הפעולה. ״בערך לאחד מכל שלושה מהמכשולים הוצמד מוקש ‘טלר’. בכמה מהגזרות, הוצבו מכשולי יתדות כאלה בין מכשולים אחרים, ברצועות הראשונה והשלישית.״ הגרמנים חפרו בורות בחוף, הכניסו צינורות־מים בלחץ, שאבו את החול ותקעו במקומו את היתדות. שלוש רצועות חזקות של מכשולים זרועי מוקשים כיסו את חוף אומהה. ״יש כאלף מכשולי ברזל בשורה מקווקוות אחת,״ כתב אל״מ בנג’מין ‘מונק’ דיקסון, קצין המודיעין של בראדלי, ב-24 באפריל. ״ישנם 43 קטעים של שורה אחת של מכשולים, בכל אחד 22 עד 29 מכשולים. המכשולים מרוחקים זה מזה כ-3 עד 5 מטרים ... הקטעים פרוסים בדירוג של כ-8 עד 15 מטרים, וחופפים בערך במכשול אחד. הם פרוסים בין כ-50 ועד כ-160 מטר מגבו של החוף. חול החל להיערם למרגלות חלק מהמכשולים.״ עם כל יום שחלף, הגרמנים רק הוסיפו עוד ועוד לקו המכשולים האדיר הזה.

 

מספרם הגדל והולך של מוקשים ומכשולים שיקף את השפעתו של החייל המפורסם ביותר של גרמניה הנאצית, פילדמרשל ארווין רומל. ידוע בכינויו ״שועל המדבר״ תודות להישגיו בצפון אפריקה, היה רומל אחראי על הגנת החוף הצפוני של צרפת. הוא היה נחוש באמונתו שאת בעלות הברית יש לבלום על קו החוף, במקום שבו היו פגיעות ביותר. לדעת רומל, אם בעלות הברית יצליחו לכונן אזור היערכות בצרפת, הרי שעליונותן בכוח־אדם, בכוח אווירי, בכוח־אש ובמשאבים תגזור על גרמניה את קיצה. לכן, חייבים לבלום אותן על קו החוף, כבר ביום הפלישה (שזכה בפי הפילדמרשל לכינוי המפורסם ״היום הארוך ביותר״), לפני שזה יתרחש. ״אני חייב לרסן את עצמי ולנסות להכות את האויב באמצעים מוגבלים,״ כתב ביומנו באפריל, ״חייבים להכותו, אחרת הבולשביזם ינצח.״ רומל חש, כי רק באמצעות הנחלת תבוסה מכרעת לפלישה תוכל גרמניה לקוות לבלום את הסכנה ממזרח, ואולי אפילו לשכנע את האנגלו־אמריקנים להתייצב יחדיו מול ברית המועצות. ״תכניתו של רומל הייתה לחזק עצמו ככל האפשר ליד החוף,״ כתב אדמירל פרידריך רוז’, מפקד כוחות הים שלו. ״אמצעים רבים ננקטו כדי לממש את התכנית הזו.״ אחד מהם היה יצירת מחסום בלתי־עביר של מוקשים, מכשולים, גדרות תיל ומלכודות טנקים. ואכן, בתזכיר שכתב באפריל ונועד להפצה בין מפקדיו, כתב רומל: ״ללא ספק, בעלות הברית ינסו להפעיל מאות נחתות וספינות שיפרקו כלי רכב אמפיביים, טנקים אטומים למים ובעלי כושר ציפה. אנחנו חייבים לעצור אותם במים, לא רק לעכב אותם אלא לחסל את כל ציודו של האויב בעודו על פני המים.״ הוא הקדיש חלק ניכר מהאביב לסיורים ביחידות ההגנה על החופים, מוודא שהמפקדים הכפופים לו מגשימים את חזונו להגנת קו־המים. זו הייתה סיבה להאצה הדרמטית במיקוש ובהקמת מכשולים בשלהי אפריל14.

 

אמצעי ההגנה על החוף של רומל יצרו את האפשרות הממשית מאוד, שלוחמי החי״ר של ״האדומה הגדולה הראשונה״ ימצאו עצמם לכודים על החוף בשטח הריגה, נקרעים לגזרים ממוקשים, מרותקים למקומם על־ידי מכשולים וגדרות תיל, פגיעים לגמרי לאש הגרמנים מהפילבוקסים ומהגיאיות בשטח השולט המשקיף על החוף. האיום החדש הזה חייב טקטיקות חדשות. מלכתחילה, קיווה גנרל בראדלי כי השילוב של תקיפות מהאוויר, הרעשה מהים, טנקי־דחפור ואנשי ההנדסה הקרבית של הדיביזיות המסתערות יוכל לנטרל את איום המוקשים. אבל באפריל הוא כבר הבין, שלא יהיה די בכך (כמוהו גם הגנרל ג’ראו, שחשב בקווים דומים משך כמה שבועות). הדרך היחידה לוודא לחלוטין שהמכשולים יטוהרו והמוקשים ינוטרלו תהיה לשלוח צוותי הנדסה קרבית מתורגלים במיוחד עם יחידות החי״ר המסתערות. זה הוביל להקמת כוחות משימה מיוחדים לפילוס פרצות, שכללו מלחים מיחידת החבלה התת־ימית וחבלנים מצבא היבשה, במיוחד מגדודי ההנדסה הקרבית 146 ו-299. היחידה האחרונה הזו הורכבה בעיקר מילידי צפון מדינת ניו יורק. תפקידו של הצי יהיה לטפל בכל מה שמחת לפני הים. צבא היבשה היה אמור לטפל בכל מה שמעל פני הקרקע. מהאחר שהמפקדים הבינו כי קל יותר לאתר מוקשים ולטהר מכשולים כאשר הם אינם מכוסים במים, הם החליטו כי הפלישה לחוף אומהה חייבת להתבצע בעת שפל, ולא גאות. תנאי השפל הנוחים ביותר היו צפויים ב-5, 6 או 7 ביוני, וזה, לא פחות מכל גורם אחר, הוביל להחלטתו של אייזנהאואר על מועד הפלישה, והכתיב גם את שעת ההסתערות האמפיבית.

 

בסך־הכול הוקצו 16 צוותי פילוס פרצות לחוף אומהה, מחציתם בגזרת הדיביזיה ה-1 (צוותים מס’ 9 עד 16, שהורכבו בעיקר ממלחים ומאנשי ההנדסה הקרבית מגדוד 299), ומחציתם בגזרת הדיביזיה ה-29 (צוותים מס’ 1 עד 8). כל צוות הורכב מתשעה מלחים ו-27 אנשי חיל־ההנדסה, כולל חובש אחד. המרכיב של הצי כלל קצין אחד, וכך גם מרכיב הצבא; האחרון קיבל את סמכות הפיקוד. המלחים לבשו ציוד נוסח הצבא, אבל במבט בוחן מקרוב אפשר היה לזהותם כאנשי הצי. קסדות הפלדה שלהם מדגם מ-1 סומנו בקו אופקי אפור, והמלים ״צי ארה״ב״ שורבטו עליהן מלפנים. הם לבשו מדים ירוקים מפוספסים, בניגוד למדי הצמר בצבע זית דהוי של החיילים, ולרגליהם נעלו נעלי צנחנים מדגם ״קוקוראן״ (אפשר רק לתאר כיצד חש צנחן אמיתי, בראותו נעליים שהילת קדושה שוֹרה עליהן על רגליו של איש ים שלא צנח מעודו). טנק שרמן אחד, שצויד בלהב של דחפור — שנודע בדרך כלל כטנק־דוזר — הוצמד לכל צוות. הטנק יוכל לא רק לספק סיוע אש, אלא שעם להב הדחפור שלו יוכל לסלק מכשולים שאינם מעוגנים בקרקע. כל צוות יגיע לחוף בנחתת ייחודית, שכינויה ״נחתת, כלי רכב״ (LCM), שהייתה ביסודה נחתת ״היגינס״ משופרת, ואיפשרה לצוותים לשאת יותר חומרי נפץ וציוד. הטנק־דחפור יעלה על החוף באמצעות נחתת, טנק (LCT). בנוסף למטען אישי גדול יותר של חנ״מ (חומר נפץ מרסק) מסוג ״סי-2״, חוטי־נפץ, מרעומים, פתילי־השהייה וציוד נוסף, האנשים יישאו חומרי נפץ נוספים לחוף על סירות־גומי. ״הבחורים הגיעו לחוף נושאים כ-20 ק״ג של חומרי נפץ מוכנים להפעלה,״ אמר רב־סרן ג’וזף גיבונס, מפקד הכוח ההנדסי הימי, חודשים אחדים לאחר ״די־דיי״. למיטב זיכרונו, כל סירת גומי נשאה עוד כ-150 ק״ג של חומרי נפץ.

 

כל צוות היה אמור ליצור פירצה ברוחב של כ-50 מטר בקו המכשולים של האויב (בסך־הכול, 16 פרצות לרוחב חוף אומהה), כדי לטהר דרך ללוחמי החי״ר, לטנקים ולשאר כלי הרכב אל מחוץ לחוף. לאחר שישיגו את יעדיהם, יישארו החבלנים על החוף, ויטהרו אותו מכל שאר המכשולים והמוקשים. כוח תגבורת של עוד שמונה צוותי פילוס פרצות היה מתוכנן לנחות ב-06:45, אחת עשרה דקות לאחר ההסתערות הראשונית, להתפצל שווה בשווה בין גזרות שתי הדיביזיות, ולתגבר את מאמצי עמיתיהם מהגל הראשון. במקרה הטוב, יעמדו לרשותם 60 דקות להשלמת משימתם לפני שהגאות תתחיל לעלות ולכסות את רוב המכשולים. במשך שבועיים, התאמנו מלחים וחיילים יחדיו לקראת משימתם החיונית והמסוכנת. אין ספק שזו הייתה תקופה קצרה מדי להכנות למשימה כל כך חשובה. למרות זאת, שתי הקבוצות הסתדרו זו עם זו די בנוח, ויצרו קשרי ידידות טובים. אבל לפני הנחיתה באומהה, לא ניתנה להם ההזדמנות להתאמן בשיתוף פעולה עם דיביזיית החי״ר ה-1. ההתנסות הראשונה שלהם עם האדומה הגדולה הראשונה תהיה בחולות אומהה15.

 

 

במחצית חודש מאי, כאשר הדיביזיה הוכנסה לבידוד בשטחי־כינוס, ממתינה לפקודה לעלות לספינות, אספו הגייסות מידע מודיעיני עשיר בקצות אצבעותיהם. ״האמצעים המיוחדים לניתוח והערכת מודיעין כללו ... דגמים מוקטנים, שולחנות־חול, תצלומי־אוויר אלכסוניים, גרפים, תצ״אות ודיאגרמות של מכשולי האויב, פילבוקסים ועמדות תותחים מבוצרות,״ נאמר בדו״ח של המודיעין הדיביזיוני. ״ערכה של תצלומי־אוויר אלכסוניים, שנעשו מגובה 7 מטרים בלבד והראו בפירוט רב את מכשולי החוף, חולקה לכל מפקד פלוגה.״ קמ״נים הקימו חדרים סודיים שמורים היטב, גדושים בתצלומים, כנות־מפות, שולחנות חול, דו״חות וכדומה. מרגע שהגייסות הושמו בבידוד בשטחי ההיערכות שלהם, ולא יכלו לחשוף את סודות הפלישה, אפשרו להם להיכנס לחדרים המסווגים, שקודם לכן היו סגורים בפניהם. ״קירות החדרים הסודיים מכוסים במפות, שרטוטים ואיורים של חוף אומהה,״ כתב סגן פרנקלין ג’ונסון אחרי שנים רבות. ״התמונות העדכניות ביותר מציגות את הצוקים התלולים והחשופים לאורך הגזרה שלנו באומהה. התמונות של מכשולים ידועים מתחת לפני המים ועל החוף שיסייעו לגאות בגובה של כ-6 מטרים לסכן אותנו, העמדות המתוחכמות של מקלעים, עמדות תותחים, מצבורי תחמושת, עמדות תצפית ופילבוקסים יצוקים מבטון. טבלאות לאורך הקירות מציגות את המידע המודיעיני היומי והמעודכן על פעילות האויב, ואת פקודות המבצע של הפיקוד העליון של בעלות הברית.״ ג’ונסון ומחלקתו התפעלו במיוחד משולחן חול במרכז החדר, ובו דגם של כשלושה מטרים של חוף אומהה. הפירוט היה כמעט שלא מן העולם הזה, מדהים, עד לרמה של עצים בודדים וגדרות. המפות של סט. לורנט־דו־מר וקולוויל־סור־מר — שתי העיירות העיקריות היישר מעבר לחוף אומהה — היו כה מפורטות, עד שכללו את המיקום המדויק והמבנה של כל בית. כללית, לכל החיילים ניתנה יד חופשית ללמוד את כל המידע הזה כאוות נפשם. אחד האנשים מחטיבה 16, למשל, כל כך שינן את החוף ואת סביבתו עד שכאשר נחת בו ב״די־דיי״ הוא חש, לפי ההיסטוריה החטיבתית, ״כאילו חזר לאזור נופש שאותו הכיר מימי ילדותו.״

 

למרות כל העושר הזה של מידע, הייתה הזנחה אחת. למפקדי היחידות הקטנות שעליהם הוטלה המשימה החיונית של הובלת יחידות ההסתערות לחוף אומהה ב״דִי־דֵיי״ לא היה מידע מדויק ומעודכן על סדר הכוחות הגרמניים. הקמ״נים (קציני המודיעין) של בעלות הברית, החל בקמ״ן הארמיה ה-1 של בראדלי וכלה בקמ״ן הדיביזיה ה-1 האמינו, כי חוף אומהה מוחזק בידי גדוד מתוגבר אחד, כ-1,000 איש, של דיביזיה 716 החלשה, יחידת חיל־מצב שהורכבה מלוחמים מבוגרים מדי וממגויסים זרים ממזרח אירופה. למעשה, התפרסה בו עוד מסגרת שוות ערך בגודלה לגדוד נוסף, מחטיבת הרמנים ה-916 של דיביזיית החי״ר ה-352. המודיעין של בעלות הברית דירג את הדיביזיה ה-352 כיחידה איכותית, המורכבת בעיקר מלוחמי תחלופה גרמנים צעירים, מוותיקי החזית המזרחית, ומקומץ מזרח אירופים.

 

ערב הפלישה האמינו הגנרלים ג’ראו והובנר, וכל אנשי מטותיהם, כי הדיביזיה ה-352 הייתה פרוסה באזור סט. לו־קומונט, מרחק יותר מ-30 ק״מ מחוף אומהה, ולא על קו המים. מאחר של-352 היו מעט מאוד כלי רכב העריכו המתכננים, כי יחידות החלוץ שלה לא יוכלו להגיע לאזור החוף לכל המוקדם עד שעות אחר־הצהריים של ״די־דיי״, וסביר יותר שרק למחרת היום, ביום ה־ע’ פלוס 1. ״במהלך הלילה,״ כתב סא״ל רוברט אוואנס, הקמ״ן של הדיביזיה ה-1, בהערכת מצב שהכין לפני הפלישה אודות היכולות של הגרמנים, ״האויב עשוי לשלוח יחידות־חלוץ מחטיבה אחת של הדיביזיה ה-352 כדי להסתנן לעמדותינו.״ אבל אותן ״יחידות חלוץ״ כבר היו בעמדותיהן, חולשות על החוף. בניגוד לאגדה רווחת, הן לא הגיעו לחוף במקרה, במהלך אימון גרמני נגד פלישה. האמת היא שהן היו על החוף כנגזרת של האסטרטגיה של רומל להגן־על־קו־המים, והתפרסו באומהה כבר במארס. הסיפור המקרי על נוכחות־כחלק־מתרגיל שהפכה ללחימה דון־קישוטית מקורו בחקירת שבויים ראשונית, ובדיעבד מוטעית, של כמה מהגרמנים הראשונים שנלקחו בשבי, שהשתרבבה כעובדה שאין עליה עוררין לכמה וכמה דיווחים שפורסמו לאחר מעשה על ״די־דיי״. לאחר מכן, הסיפור כנראה קנה אחיזה בדמיון הרווח, משום שסיפור כזה על יד המקרה במלחמה תאם לאגדת ״די־דיי״ יותר מהודאה במציאות של כישלון כפול מצד בעלות הברית. ראשית, המודיעין של בעלות הברית כשל ולא איתר במשך חודשיים את התזוזה של ה-352 לחוף. שנית, אפילו אם ה-352 הייתה אכן ממוקמת רק בסט. לו, הרי שגם לפי הערכות המתכננים, כוחות ההסתערות על החוף היו עתידים להיתקל באלמנטים של ה-352 ליד החוף או בחוף עצמו, בתוך שעות מהנחיתה. ובכל זאת, הגנרלים לא נערכו לאפשרות הזאת; הם לא התריעו בפני פקודיהם על האפשרות של מה שיתייצב בפניהם. ולכן, למרות חודשים של תכנון מדוקדק, מחשבה, אימונים וחזרות, שכולם נועדו להגדיל כל סיכוי אפשרי להצלחה ולמזער כל סיכון לכישלון בהכנות לקראת הפלישה הגדולה בהיסטוריה האנושית, ולמרות מאמץ ההכנה ההרקוליאני ביותר בהיסטוריה המודרנית, ״האדומה הגדולה הראשונה״ עמדה להישלח למלכודת מוות16.