מדברים אהבה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מדברים אהבה

מדברים אהבה

2.5 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: גל ברקן
  • תאריך הוצאה: אפריל 2016
  • קטגוריה: רומן אירוטי
  • מספר עמודים: 41 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 41 דק'

גל ברקן

גל ברקן, 53 (גיל מנטלי 14), נשואה (מאד) ואם לשלוש בנות וכלבה.

חוקרת אהבה ומסדרת מילים, מנטורית לזוגיות והורות, עו״ד לשעבר, כותבת מגיל שלוש, מרצה, סופרת, עורכת, בעלים ועורכת ראשית של המגזין Amour.

רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.

תקציר

באוגוסט 2015 הוקם המגזין "אמור", המקום לכל מי שבא מאהבה ולכל מה שמדבר אהבה, בין אם זו אהבה לאוכל, לספרים, או אהבה בין גבר לאישה (או כל צירוף אחר שעולה על דעתכם).
אל "אמור" נקבצו כמה מטובי הכותבים ברשת, שחלקם סופרים שמאחוריהם ספר אחד או יותר.
"מדברים אהבה" הוא אוסף של עשרה סיפורים קצרים מאת המובחרים שבכותבים של "אמור".
ואם אתם רוצים לקרוא עוד מאת הכותבים האלה, או אחרים, הנה הלינק למגזין כולו:

פרק ראשון

נחיתה רכה / גל ברקן
 
אני כל כך עצובה עכשיו. 
הלוואי שהייתי נוסעת אליך, למחוק את כל העצב הזה באלכוהול ובזיעה. 
הייתי נכנסת בדלת, היית מחבק אותי ארוך מדי, ואז היית שואל אותי: ״מה שלומך?״
ואני הייתי עונה: ״אני נורא עצובה.״
ואז היית אומר: ״אחלה. רוצה בירה?״ כאילו אמרתי שהכל תותים. 
היינו שותים בירה, ועוד אחת. אני לא הייתי אומרת לך שאני רעבה, ואתה לא היית שואל למה לעזאזל מישהי עם חיים מושלמים עצובה כל כך. 
ואני הייתי צוחקת מכל מה שהיית אומר, וקוראת לך מפגר ומנסה להכות אותך, ואתה היית תופס לי את היד ומשכיב אותי אחורה על הספה וקורא לי חצופה. 
עם המשקל שלך עליי והכובד של הבירה שמושך אותי בסחרור למטה כבר לא הייתי זוכרת למה אני עצובה, והייתי משלבת את האצבעות בשיער שלך, כי שנינו היינו יודעים למה באתי. 
אחר כך היית לוקח אותי חזק או רך, תלוי איך התעוררת בבוקר, והייתי צורחת את העצב שלי החוצה. הקשת בגב שלי היתה מציירת חיוך ראשון. 
בסוף הייתי קמה וחוזרת לחיים המושלמים שלי.
את העצב שאין לו שם הייתי מאחסנת בתא שמעל ראשי וטסה אל האושר, זוכרת להיזהר בפעם הבאה שאפתח אותו.
לא כל נחיתה היא רכה.
 
 
 
קפה של בוקר / יסמין רמון
 
כמו כל בוקר היא דופקת לי בדלת, בסווטשרט שגדול עליה בכמה מידות, תמיד יחפה, לא משנה מה מזג האוויר שבחוץ.
מדי בוקר אני עוטף אותה בחיבוק, מצמיד אותה אליי, לא משנה מה אני לובש, או אם יש מישהי ישנה במיטה שלי. היא הולכת למטבח שלי ומפעילה את מכונת הקפה שלי. היא שותקת ומחייכת אליי.
אני כבר יודע לפי הקפסולה איך עבר עליה הלילה. כל קפה מסמן משהו. באחת הפעמים הראשונות שבאה היא הסבירה לי שלכל מצב נפשי או גופני יש קפה משלו: יש קפה מתוק שבא לעודד אחרי דייט כושל או סקס גרוע, יש קפה עדין של בוקר שהגיע אחרי לילה שלא רוצים שיסתיים. פעם גם סיפרה שיש קפה ששותים בזוג, אבל סירבה לגלות איזו קפסולה היא הקפסולה ששותים ביחד.
כל בוקר אני שולף קפסולה אחרת ושואל אותה אם זו הקפסולה הנכונה. היא תמיד מחייכת ומנידה בראשה לשלילה.
ואני מסתכל עליה עומדת שם, ואני רוצה לצעוק עליה שתאהב אותי. במוחי אני אומר לה: ''תאהבי אותי כמו קפה שחור חזק שבא אחרי לילה ללא שינה.'' אני רוצה לומר לה שתצמיד אותי לשפתיה כמו את הספל הלבן שבידיה.
אבל היא, כמו תמיד, שותקת ומחייכת, ואני שותק איתה.
 
* * *
 
כל בוקר אני דופקת אצלו בדלת, בין אם ישנתי לבד ובין אם חלקתי את הלילה עם מישהו. אני לא מסוגלת להתחיל את הבוקר בלי הקפה שלו, בלי החיבוק שלו. כל בוקר הוא מצמיד אותי אליו, ואני נושמת את ריח הבוקר שלו והולכת להכין לי קפה במכונה שלו, שמונחת על השיש. אני מתעסקת בקפסולות, בוחרת אחת ומכניסה למכונה.
פעם סיפרתי לו שלכל קפסולה יש ייעוד, יש קפה של יום ארוך וכזה שמתאים לשיחת יחסינו לאן. הוא מגוון, דואג שיהיו לו מכל הסוגים. לפעמים אני רואה נצנוץ שלו כשאני לוקחת את הקפסולה הירוקה, זו של אחרי לילה מאכזב. אני מסתכלת עליו שותה איתי קפה. הוא תמיד שואל אותי על אחת הקפסולות אם זו הקפסולה ששותים בזוג.
אני תמיד מנידה את ראשי לשלילה ומחייכת אליו.
אני עדיין מחכה ליום שהוא יבין שזה לא משנה הקפסולה, זה משנה הזרועות שמחבקות בזמן הקפה.

גל ברקן

גל ברקן, 53 (גיל מנטלי 14), נשואה (מאד) ואם לשלוש בנות וכלבה.

חוקרת אהבה ומסדרת מילים, מנטורית לזוגיות והורות, עו״ד לשעבר, כותבת מגיל שלוש, מרצה, סופרת, עורכת, בעלים ועורכת ראשית של המגזין Amour.

רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.

עוד על הספר

  • הוצאה: גל ברקן
  • תאריך הוצאה: אפריל 2016
  • קטגוריה: רומן אירוטי
  • מספר עמודים: 41 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 41 דק'
מדברים אהבה הכותבים של Amour, גל ברקן
נחיתה רכה / גל ברקן
 
אני כל כך עצובה עכשיו. 
הלוואי שהייתי נוסעת אליך, למחוק את כל העצב הזה באלכוהול ובזיעה. 
הייתי נכנסת בדלת, היית מחבק אותי ארוך מדי, ואז היית שואל אותי: ״מה שלומך?״
ואני הייתי עונה: ״אני נורא עצובה.״
ואז היית אומר: ״אחלה. רוצה בירה?״ כאילו אמרתי שהכל תותים. 
היינו שותים בירה, ועוד אחת. אני לא הייתי אומרת לך שאני רעבה, ואתה לא היית שואל למה לעזאזל מישהי עם חיים מושלמים עצובה כל כך. 
ואני הייתי צוחקת מכל מה שהיית אומר, וקוראת לך מפגר ומנסה להכות אותך, ואתה היית תופס לי את היד ומשכיב אותי אחורה על הספה וקורא לי חצופה. 
עם המשקל שלך עליי והכובד של הבירה שמושך אותי בסחרור למטה כבר לא הייתי זוכרת למה אני עצובה, והייתי משלבת את האצבעות בשיער שלך, כי שנינו היינו יודעים למה באתי. 
אחר כך היית לוקח אותי חזק או רך, תלוי איך התעוררת בבוקר, והייתי צורחת את העצב שלי החוצה. הקשת בגב שלי היתה מציירת חיוך ראשון. 
בסוף הייתי קמה וחוזרת לחיים המושלמים שלי.
את העצב שאין לו שם הייתי מאחסנת בתא שמעל ראשי וטסה אל האושר, זוכרת להיזהר בפעם הבאה שאפתח אותו.
לא כל נחיתה היא רכה.
 
 
 
קפה של בוקר / יסמין רמון
 
כמו כל בוקר היא דופקת לי בדלת, בסווטשרט שגדול עליה בכמה מידות, תמיד יחפה, לא משנה מה מזג האוויר שבחוץ.
מדי בוקר אני עוטף אותה בחיבוק, מצמיד אותה אליי, לא משנה מה אני לובש, או אם יש מישהי ישנה במיטה שלי. היא הולכת למטבח שלי ומפעילה את מכונת הקפה שלי. היא שותקת ומחייכת אליי.
אני כבר יודע לפי הקפסולה איך עבר עליה הלילה. כל קפה מסמן משהו. באחת הפעמים הראשונות שבאה היא הסבירה לי שלכל מצב נפשי או גופני יש קפה משלו: יש קפה מתוק שבא לעודד אחרי דייט כושל או סקס גרוע, יש קפה עדין של בוקר שהגיע אחרי לילה שלא רוצים שיסתיים. פעם גם סיפרה שיש קפה ששותים בזוג, אבל סירבה לגלות איזו קפסולה היא הקפסולה ששותים ביחד.
כל בוקר אני שולף קפסולה אחרת ושואל אותה אם זו הקפסולה הנכונה. היא תמיד מחייכת ומנידה בראשה לשלילה.
ואני מסתכל עליה עומדת שם, ואני רוצה לצעוק עליה שתאהב אותי. במוחי אני אומר לה: ''תאהבי אותי כמו קפה שחור חזק שבא אחרי לילה ללא שינה.'' אני רוצה לומר לה שתצמיד אותי לשפתיה כמו את הספל הלבן שבידיה.
אבל היא, כמו תמיד, שותקת ומחייכת, ואני שותק איתה.
 
* * *
 
כל בוקר אני דופקת אצלו בדלת, בין אם ישנתי לבד ובין אם חלקתי את הלילה עם מישהו. אני לא מסוגלת להתחיל את הבוקר בלי הקפה שלו, בלי החיבוק שלו. כל בוקר הוא מצמיד אותי אליו, ואני נושמת את ריח הבוקר שלו והולכת להכין לי קפה במכונה שלו, שמונחת על השיש. אני מתעסקת בקפסולות, בוחרת אחת ומכניסה למכונה.
פעם סיפרתי לו שלכל קפסולה יש ייעוד, יש קפה של יום ארוך וכזה שמתאים לשיחת יחסינו לאן. הוא מגוון, דואג שיהיו לו מכל הסוגים. לפעמים אני רואה נצנוץ שלו כשאני לוקחת את הקפסולה הירוקה, זו של אחרי לילה מאכזב. אני מסתכלת עליו שותה איתי קפה. הוא תמיד שואל אותי על אחת הקפסולות אם זו הקפסולה ששותים בזוג.
אני תמיד מנידה את ראשי לשלילה ומחייכת אליו.
אני עדיין מחכה ליום שהוא יבין שזה לא משנה הקפסולה, זה משנה הזרועות שמחבקות בזמן הקפה.