פרק 1
משלח ידי הוא מוות.
רצח, התאבדות, מוות בתאונה, מוות מרשלנות רפואית, כוויות, טביעה, מנת יתר, התחשמלות, הלם זיהומי, פגיעת רכבת, דריסת אוטובוס — אני מטפל בכולם. ובעוד הרבה יותר.
אני רופא, אבל הפציינטים שלי אינם מדברים איתי. איש מהם אינו מתלונן על כאבי בטן, כאבי ראש, כאבי גרון או סחרחורות. אני לא בודק את לחץ הדם שלהם, את עורם, את ציפורניהם או את עיניהם. ועם זאת, אני יודע על אודותיהם יותר משידעו על עצמם. אני יודע על אודותיהם יותר משבני משפחתם וחבריהם ידעו אי־פעם. אני יודע מתי והיכן הם נולדו, איך והיכן הם חיו. וגם איך ומתי הם מתו.
ביום אני לומד על חייהם ועל אהבותיהם, על נישואיהם ועל צאצאיהם, על עיסוקיהם ועל הרגליהם החברתיים. בלילה אני קורא את דוחות הנתיחה של גופותיהם.
יש בקרים שבהם אני מתעורר כשתצלומים פזורים על השטיח לצד מיטתי. תמונות בוטות ואכזריות של זירות פשע ושל ממצאי נתיחת הגופה. התמונות האלה נשמטו מידי בלילה הקודם, כשנאבקתי בעייפותי הכבדה. לפעמים התמונות האלה רודפות אותי בחלומות, כמו רוחות רפאים.
בלילות כאלה, שנתי נודדת. אני נאלץ לגלות אל חדר האורחים, מאחר שאשתי, שרה, מסרבת לחלוק עמי את המיטה הזוגית שלנו. היא סבורה שהעבודה האומללה הזאת מלחיצה ומעיקה מדי. זה לא שהיא לא אוהבת אותי. היא אומרת שכן, ואני מאמין לה. ואני אוהב אותה יותר מכפי שאוכל לתאר במילים. אבל מוטלת עליי אחריות כבדה. התואר הרשמי שלי הוא ד״ר מייקל ווילסון, חוקר מקרי המוות של העיר דבלין.
מתי דבלין הם שלי.
אני קולם האחרון.