זהו סיפור אמיתי. הוא אמיתי כפי שאני זוכרת אותו, ועל-פי עשרות מסמכים, תצהירים והקלטות קול ותמונה המאששים את זכרוני.
חלק מהפרטים העשויים לזהות כמה מן הדמויות או האירועים שונו למען בטחונם של המשתתפים, וכדי למנוע פגיעה בחקירות הנערכות כעת.
כאשר מוזכר שמו המלא של אדם או של מקום, זהו השם האמיתי. כאשר נמסר רק שם פרטי, ייתכן כי אין זו שמה האמיתי של הדמות.
ומעבר לכך, כל דמיון לאנשים חיים הוא בכוונה תחילה.
פרק א'
מנוסה
הילדים עולים אל הבמה בזה אחר זה, חמודים כל-כך בבגדי האדום-ירוק-לבן שלהם. נראה לי שההופעה הבאה תהיה מאיימת פחות מאשר שאר אירועי הוועידה. אולי היא אפילו תהיה משעשעת. אני זקוקה לשינוי. אני מרגישה שאני לא יכולה להתמודד עם עוד דברים רציניים, לא כעת, לא הערב, ואני אסירת-תודה על קלות הראש. זה היה יום ארוך מאוד. אלה היו שלושה ימים ארוכים מאוד, ואני עייפה.
הופעת הילדים היא חלק מטקסי הנעילה של הוועידה. כמנהגם מדי שנה, גם הפעם שבו המארגנים וקיימו את הוועידה בחג-ההודיה. כן, אני צריכה לעבוד, אלא שהפעם סירבתי לוותר על בילוי סוף השבוע של החג במחיצת משפחתי - לפחות בשעות הערב. ולכן כולנו נמצאים כאן יחד, בחדר מלון אחד. לפני ארבעה ימים יצאנו לדרך - בעלי לֶאוֹ, הילדים ואני - מניו יורק לשיקגו, במיני-ואן הישן שלנו. הנסיעה ארכה שלוש-עשרה שעות. בכל מקרה לא רציתי לטוס. אני שונאת לטוס. למרות שהגינקולוג שלי אמר לי שאין בכך שום סיכון בשלב הזה של ההריון שלי, היה לי נוח יותר לנסוע במכונית. ולמרות שלֶאוֹ והילדים לא נמצאים איתי במשך רוב שעות היום, עצם העובדה שהם נמצאים בסביבה משרה עלי תחושה של ביטחון.
מדי בוקר אני משכימה קום בחדר המלון שלנו כדי להתכונן לקראת היום. אני חייבת להתעורר מוקדם, בגלל שדרושה לי כמעט שעה להתלבש. למרות שמזה זמן-מה אני לובשת את הגלימות המוסלמיות - התחפושת שלי - פעמיים בשבוע, המלבושים האלה עדיין לא נוחים לי. הם מגושמים וקשה לי לעטות אותם. אני נאבקת בתשוקה האדירה להישאר במיטה. גופי צורח לישון! בשעה שבתי, שטרם נולדה, גוזלת עוד ועוד מהאנרגיה שלי.
אבל במקום לחזור לישון אני רוחצת פנים ומתחילה להתלבש לקראת היום האחרון הזה. כעת, כשאני עייפה כל-כך, עלי להקפיד כפליים ללבוש את הגלימות כראוי, לשים-לב במיוחד לפרטים שהופכים את התחפושת הזו לאותנטית ומאפשרים לי לא לבלוט בשטח. אני יודעת שאני נראית כמוהם, מדברת כמוהם, ואפילו חושבת כמותם. אבל טעות אחת, מלה אחת לא נכונה, עלולה לסכן הכול.
ויש גם את ציוד ההקלטה, שככל שהוא נעשה מתוחכם וזעיר יותר, כך נעשה מסובך יותר להרכיב אותו, ובמצבי, הדרך היחידה להסתיר אותו מתחת לגלימות היא להצמיד אותו בשיפולי בטני הגדולה. הכבלים לוחצים על הבטן והופכים את כל העניין למכביד עוד יותר, אבל ככה הם צריכים להיות. הם מחזיקים את מכשיר ההקלטה, שאסור לו ליפול או לזוז. אני מעירה את לאו, משלימה את הסידורים האחרונים בתחפושת שלי, ויורדת למטה. לאו מגיע דקות אחדות לאחר מכן ואנו הולכים בנפרד אל המכונית שלנו, החונה בקצה המרוחק של מגרש החנייה, והוא מסיע אותי למלון רמדה פלאזה בפרברי שיקגו, שבו מתקיימים השנה האירועים.
כל החדרים שבהם מתקיימת הוועידה רוחשי פעילות. הדברים הרגילים: ג'יהאד, מות קדושים, "מוות ליהודים", נאומי השׁיטנה המוכרים לי כל-כך. אבל היום קורה משהו יוצא-דופן. בעודי יושבת באולם העמוס לעייפה אני שומעת רעש פתאומי משמאל, שם יושבים הגברים. אנו, הנשים והילדים, דחוסים מצידו הימני של החדר הגדול, מופרדים מן הגברים, כנהוג. מישהו משמאל צורח "אתה לא אח! צא מכאן!" אני כל-כך מבוהלת שאני לא מעיזה להפנות את ראשי. אחר-כך נשמעים עוד כמה רעשים, אחר-כך ויכוח, קולות קטטה, קולות נרגזים רבים, הזזת חפצים - ודממה. עדיין אני לא מעיזה להפנות את ראשי ולהביט. לאשה מוסלמית אסור להיות חצופה עד כדי תחיבת אפה לענייני הגברים. חוץ מזה, לא יכול להיות שזה מישהו מהאנשים שלי. אני נמצאת בוועידה לבדי. אולי זה היה עיתונאי, משום ששמעתי גבר מסנן את המילים "מכשיר הקלטה". יהא המסתנן אשר יהא, אני מקווה שהוא לא נפגע יותר מדי. מתחת לרעלה שלי, אני יודעת, אני חיוורת יותר משלגיה.
שוב אני שומעת קולות רמים. מישהו צועק: "איזה חוצפה! מי הם חושבים שהם? את הבא שנמצא נקרע לגזרים!" ליבי פועם במהירות ואני מתחילה להזיע. אני מתפללת לאלוהים שאגלי הזיעה שלי לא יגרמו לתקלה במצלמה הדיגיטלית ובמכשיר הגיבוי להקלטת קול, ששוויים 5,000 דולר, וששום דבר לא ישתבש. זה עניין אחד לסכן את עצמי, אבל לסכן את התינוקת שלי... יותר מדי עומד כאן על כף המאזניים. אם יגלו אותי, לעולם לא אוכל לעשות שוב מה שאני עושה עכשיו.
שארית היום חולפת ללא אירועים מיוחדים. ההרצאות במושבים האחרונים היו כלליות, מתונות, לכאורה שוחרות טוב; לא משהו שמתקרב להצהרות המפחידות ששמעתי אתמול במהלך הדרשה של יום שישי. ככל שהיום קרב לקיצו, אני חשה הקלה. אני מרשה לעצמי להירגע. בשלב מסוים כמעט התחרטתי על בואי לשיקגו, אולם החומר שהשגתי במהלך שלושת הימים האחרונים הוא מדהים. אפילו הבוס שלי, מקס, שבדרך כלל מקמץ במחמאות, יהיה מרוצה. אני בוהה בבני-הנוער המוסלמים הללו, הלבושים בצבעים הבולטים של הדגל הפלשתיני, מוכנים להמשיך במופע, ותחושה של מתיקות, תחושה מרגיעה, חולפת בי. מאחורי הבמה כמה גברים מקימים תפאורת רקע צהובה וגדולה. אני מתבוננת ברקע, באורות הבמה הצהובים והבוהקים, ועיני מתמלאות בצבע. הילדים הקטנים מזכירים לי את חברי לכיתה בשנות ילדותי המוקדמת... כאילו הם מופיעים על במת בית-הספר שלי... הכול נעשה צהוב...
*
הדיונות הצהובות בפאתי בַּצרה החלו לעטות את רעלת הארגמן שלהן עם שקיעתה האיטית והחיננית של שמש האביב אל האופק. הדמדומים שייכים לגוני האדום והחום. אולם הזריחה היא חיזיון נהדר של הכדור המתקדם במהירות, שבמהרה יכסה על הצינורות המרוחקים של בתי הזיקוק ויצבע אותם בצהוב נוצץ. המדבר שהקיף את העיר שלנו היה צהוב. האוויר, המרצד מרוב חום, היה צהוב. גם השמים למעלה היו בצבע צהוב מסנוור. הבתים, הבנויים בוץ מיובש, היו צהובים-חומים. מעט השיחים אשר צמחו כאן היו צהובים, כמוהם כעצי התמר, המניבים פרי צהוב בהיר. אפילו התרנגולות המתרוצצות בחצרה של סבתי, מאושרות בבורותן, היו יותר צהובות מאשר לבנות.
תהיתי האם גם אחי הגדול רון אהב את הגוונים הצהובים כמוני, אבל מעולם לא שאלתי אותו. אהבתי לחשוב עליהם כעל ידידי הפרטיים, הסודיים: אם הייתי שואלת אותו, סודי היה נחשף. גוני הצהוב היו חלק חשוב מילדותי, והם נמנים עם הזכרונות הברורים ביותר שיש לי מחלקה הראשון. את ילדותי, אתם מבינים, אפשר לחלק לשלוש תקופות. מה שהיה לפני האירוע, מה שהיה אחריו, ומה שהיה אחרי שיצאתי את עירק אל מקום שעליו כלל לא שמעתי במהלך חיי בבצרה.
עם תום היום, בדרך הביתה מבית-הספר לצידו של רון, נהגתי לברך את הצללים המתארכים, את גוני החוּם המזדחלים, ואת גוני השחור המסתוריים של בוא הערב. למרות אהבתי הרבה אל הימים הצהובים של בצרה, הגוונים החומים לחשו לי "לילה". הלילה פירושו אוויר קריר יותר, ארוחת-ערב משפחתית, ולא עוד בית-ספר. ימי הלימודים נמשכו משמונה בבוקר עד שש בערב, ועם בוא הקיץ הם הפכו קשים יותר ויותר. ארבעים ילדים צעירים בחדר חומר קטן הנאפה בחום המדבר ללא מיזוג-אוויר, פירושו של דבר שעות ארוכות ומענות בכיתה, ואוויר ספוג בריח כבד של זיעה.
אחי ואני לא התלוננו מעולם, שכן ידענו שאנחנו בני-המזל. בעירק של שלהי שנות ה60- ילדים רבים בגילנו כבר יצאו לעבודה. המשימות שמילאו היו קשות אפילו לאנשים גדולים מהם פי-שלושה ומבוגרים מהם פי-ארבעה. הם עמלו בחוץ, תחת השמש הקופחת, מזריחה עד שקיעה, תמורת שכר שבועי של פרוטות, ובלילה היו הוריהם מכים אותם וכמעט שלא מאכילים אותם. רון ואני בורכנו, וידענו זאת. אהבתי את בית-הספר שלי, ושמחתי ללכת אליו. למעשה, רציתי ללכת לבית-ספר עוד לפני שהגעתי לגיל המתאים, ומאמא ובאבא נאלצו לשכנע את המנהל שאני יכולה לעמוד בכך. היה זה בית-ספר פרטי, ובו בעיקר ילדים נוצרים ומתי-מעט מאיתנו, הילדים היהודים. המכנה המשותף לכולנו היה שהורינו יכלו לשלם את שכר הלימוד השערורייתי שגבה בית-הספר תמורת החינוך המשובח שניתן בו. שום ילד מוסלמי לא למד בו. המשפחות של מרביתם לא יכלו לעמוד במחיר, ואלה שיכלו לעמוד בו, לא היו שולחים לשם את ילדיהם לעולם, בכל מקרה.
הניתוק הזה מהילדים המוסלמים המקומיים פעל היטב עבור כל הצדדים הנוגעים בדבר, והיה מסורת שנשמרה בבצרה במשך דורות. בבית-הספר שלי הועסקו מוסלמים כשרתים, עוזרים, טבחים ושומרים, אבל אף אחד מהם לא נמנה עם סגל המורים. המורים היו בעיקר נוצרים, שהגיעו ברובם מארצות אירופיות. הם היו טובים מאוד והשתכרו משכורות ברמה אירופית, פי-עשרה ממה שמורים עירקים היו יכולים לחלום. הורינו שילמו בשמחה עבור החינוך הזה, שכלל מדע, תרבות, אמנות ושפות. בגיל שש מרביתנו כבר יכולנו לקרוא קצת אנגלית וצרפתית. שום לימודי קוראן, איסלאם, ג'יהאד, שום תפישות "קדושות" של עולם לא-מוסלמי מרושע ומושחת השורץ מעבר לגבולות מולדתנו. המורים שלנו באו מאותו עולם חיצוני, והם היו אנשי העולם הגדול. בית-הספר היה מקלט אינטלקטואלי קטן בים של בערוּת, עוני ולבלובו של פונדמנטליזם איסלאמי.
המובלעת היהודית שלנו בבצרה היתה אך שריד למה שהיתה פעם גלות בבל המשגשגת; הקהילה היהודית בעירק היתה מן העתיקות בעולם. על-פי המסורת, אברהם אבינו נולד בדרום עירק, באוּר כשׁדים, לפני כארבעת אלפים שנה. במישור הפורה של מסופוטמיה בין נהרות הפרת והחידקל, בעירק של היום, החלה על-פי התנ"ך התרבות האנושית כולה. באותה עת, על-פי ספר בראשית, דיברו כל תושבי כדור הארץ שפה אחת ורק מילים אחדות. אחר-כך החליטו בני-האדם לבנות עיר ובה מגדל כה גבוה, עד שיגיע לשמים. אלוהים זעם על ראוותנותם, ובלל את שפתם עד שלא הבינו איש את רעהו. העיר בבל ננטשה והאנשים נפוצו לארבע כנפות תבל.
במאה השישית לפני הספירה כבש המלך הבבלי נבוכדנצאר את ממלכת יהודה, הורה להחריב את הבית הראשון, והגלה את מרבית תושבי יהודה לבבל. משך מאות שנים נע מצבה של התפוצה היהודית בבבל, תחת השלטון המוסלמי, בין רדיפות אלימוֹת לתנאי מחייה סבירים. למרות שעל היהודים הושתו כרגיל מיסים מיוחדים אשר נקראו ג'יזיה, ואף שהוטלו עליהם הגבלות מסוימות, רבים מהם שיגשגו והיו בהם שאף החזיקו במשרות בכירות. מצבם הכלכלי השתפר תחת השלטון העות'מאני והשלטון הבריטי, אולם משזכתה עירק בעצמאותה, בשנת 1932, הידרדר מצבם של היהודים במהירות.
רבים מהם החלו לעזוב את המדינה באופן בלתי-חוקי. בשנת 1950 אישר הפרלמנט העירקי בחוק את העלייה לישראל, ומעט לאחר מכן העבירה הסוכנות היהודית, בשיתוף עם ממשלת ישראל, כ130- אלף מיהודי עירק לישראל ברכבת אווירית. המבצע נקרא "עזרא ונחמיה", על שם מנהיגי שיבת-ציון בסביבות שנת 450 לפנה"ס, והוא ציין את קיצה של תפוצת בבל. ב1952- כבר נותרו בעירק פחות מששת אלפים יהודים. כיום נותר שם רק קומץ. כבמרבית גלי ההגירה הגדולים, האמידים היססו לעזוב. כמה מאחיה ואחיותיה של אמי היגרו לאירופה. אולם מרבית משפחתה ומשפחתו של אבי היו עשירים מדי ולא יכלו להביא את עצמם לעזוב, בפרט לנוכח העובדה שממשלת עירק לא רק שללה את אזרחותם של היוצאים, אלא נטלה גם את כל נכסיהם. המשפחות שלנו לא רצו לשלם את המחיר. בסופו של דבר שילמנו מחיר נורא בהרבה.
*
מוזיקה רועשת מעירה אותי מחלומי בהקיץ. אני מתבוננת בילדים על הבמה. כמו צופים בנוסח מוסלמי הם רוקדים באורח ערבי-מסורתי, רוקעים ברגליהם בבמת העץ, ידיהם מונפות אל-על, אולם בתנועותיהם אין שמחה. אחר-כך הם יוצאים במחול חדש. הוא נקרא "כיצד הפכתי לשאהיד".
אנחנו רחוקים רק שבועיים מקץ המילניום השני, עידן שבו ביעֵר המין האנושי אסונות גדולים, רתם את האנרגיה הגרעינית, הפך את המסע בחלל כמעט לשיגרה ומיפּה את הגֵנוֹם האנושי. אולם במלון רמדה פלאזה בפרברי שיקגו, נערים ערבים משחקים במערכונים שבהם הם הורגים יהודים ומתים מות קדושים. הם כל-כך צעירים, אך כה מלאים בשנאה הזו, בת מאות השנים. יש משהו מקפיא דם באופן שבו הם מבטאים את חימתם על הבמה. ואני חשבתי שזה יהיה משעשע! אני מקווה שהמצלמה שלי פועלת, אבל אני גם מותשת מכדי שיהיה לי איכפת, ושוב מתערבב הכאן-ועכשיו עם האז-ושם. מחשבותי נודדות שוב אל עירק. כמה שונים היינו מהילדים האלה שעל הבמה, כמה תמימים. ואיזה מזל היה לנו שהגענו עד הלום.
התחלתי ללמוד בגיל צעיר מאוד. אחי הקטן, יונתן, היה צעיר מכדי ללכת לבית-הספר. ייתכן שהיה מתחיל את לימודיו בשנה שלאחר מכן, אולם באותה עת היה עליו להישאר בבית עם הנאנה שלו, מלה הקרובה הן בצלילה והן במשמעותה למלה האנגלית לאומנת - נַאנִי. רון ואני הותרנו זה כבר את הנאנות שלנו מאחורינו - מאמא אמרה שאנו גדולים מדי עבורן - אולם אני שמרתי על חיבתי לזו שלי. היא היתה אשה מוסלמית חביבה, קשישה ופשוטה, שנהגה לספר לי לפני השינה סיפורים מפחידים על רוחות ושדים. מן הסתם התכוונה לטוב. היא סיפרה לי כיצד היתה משכיבה את ילדיה שלה לישון, לפני שנים רבות, באמצעות אותם סיפורים. נאנה ניסתה תמיד לחפות עלי כאשר תעלולי יצאו מכלל שליטה. כאשר הגענו לגיל בית-ספר הועברנו מן הנאנות שלנו למשרתים משלנו, ולמרות שהם טיפלו בנו היטב, אני לא הסתדרתי עם זה שלי. לא היה לו חוש הומור.
רון ניסה כמיטב יכולתו למנוע ממני מלהסתבך בצרות, בדיוק כמו הנאנה שלי, אבל היה זה ניסיון חסר תוחלת; הוא לא היה יכול להתמודד איתי. בָּאבַּא נהג לומר שאני השטן בתחפושת - אבל ידעתי שהוא לא מתכוון לכך באמת. אני חושבת שהוא אהב אותי יותר מכפי שאהב את רון או את יונתן. חרף היותי מי שאני, ואולי דווקא משום כך. אבי הירבה לנסוע, ותמיד הביא לנו מתנות עם שובו. כאשר שהה באבא במסעותיו היו פוקדים אותי סיוטי לילה בהם הוא היה נוסע ולא שב. מעולם לא סיפרתי לאיש על הסיוטים האלה, בפרט לא לאמי. חששתי שאם היא תשמע על החלומות שלי היא תכעס עלי. היא אהבה מאוד את אבי.
נולדתי בבצרה ובשנות חיי הראשונות לא יצאתי אותה. באותה תקופה היתה בצרה עיר גדולה שאוכלוסייתה מנתה אולי שני מיליון נפש. העיר, נמלה הראשי של עירק ותחנה סופית של צינורות הנפט, תמכה בתעשיית זיקוק נפט אדירה. כרבים מן המקומות האחרים אשר התברכו בנפט, היא היתה עיר משגשגת. מורשתה היתה אדירה, ויש אומרים כי נוסדה על-ידי החאליף האגדי עומאר במאה השביעית, עם שחר האיסלאם. לבצרה יש אפילו מקום של כבוד בסיפורי אלף לילה ולילה: מרבית הסיפורים מתרחשים בבגדד ובבצרה. מבצרה יצא סינבָּד לשבעה ממסעותיו המופלאים. אולם זכרונותי מן השכונה שלנו מעומעמים. אין שום תקלה בזכרוני; להפך, הזיכרון שלי הוא אחד מכלי הנשק החשובים שלי.
אבל נראה לי שחלק גדול מזכרוני אבד לי לאחר שהתרחש האירוע. זכרונותי מחוזקים על-ידי תמונות ישנות וסיפוריה של מאמא. היא מספרת סיפורים נפלאה. אבל אינני יכולה להבחין עוד אלו מן הזכרונות מבצרה הם אכן שלי, ואלו שייכים לאחרים.
בשנות ה80-, זמן רב לאחר שאני ומשפחתי עזבנו את העיר, החל מזלה הטוב של בצרה להתהפך. במהלך מלחמת איראן-עירק נפגעו קשה בתי הזיקוק שלה. אחר-כך באה מלחמת המפרץ, ומה שנותר מן העיר נחרב בהפצצות של בעלות-הברית, מה שעצר כליל את זיקוק הנפט. ממרכז תעשייתי ומסחרי חשוב הפכה בצרה לשכונת עוני מוכת-חולי בדרום עירק, והכול הודות לסדאם חוסיין. אוכלוסייתה של העיר קטְנה בערך בחצי, וילדיה, המורעלים על-ידי אספקת המים הנגועים, מתים מסרטן. מרביתה של עירק היא כיום עיי חורבות, אולם אינני יכולה למצוא רחמים בליבי. מגיע לעירקים. הם פגעו בי כל-כך. עבורי, זהו צדק פואטי.
למרות שבאותן שנים משפחתי החשיבה עצמה כבת-מזל, להיות בני-מזל בעירק הוא עניין שונה לחלוטין מלהיות בני-מזל באמריקה. החיים שם היו פשוטים אך אכזריים. אבל אז לא ידעתי על כך דבר. באותו ערב של שלהי האביב, בדרך חזרה מבית-הספר, הייתי עליזה וחסרת דאגה כאותן תרנגולות של סבתי. מבלי שידעתי מה עתיד להתרחש וכיצד עתיד עולמנו לקרוס תחתיו, צעקתי אל רון "תחרות עד הבית!" רצנו, צוחקים, והגענו מחוסרי נשימה אל השער, שם חיכה לנו משרת. היינו מאושרים.
סביב שולחן ארוחת-הערב ישבו מָאמַא ובאבא, שהיו נשואים אז למעלה מעשור, וחייכו זה אל זו. ליבי עלץ בקירבי, שכן ברור היה כי הם מאוהבים זה בזו עמוקות. מוצאה של מאמא ממשפחה עשירה מאוד, אחת העשירות ביותר בעירק זה דורות. אביה התגורר עם ארבע נשותיו וילדיהם - דודי ודודותי - באחוזה בחלק המפואר ביותר של בצרה, לצד שפע של משרתים. סבתי היתה רעייתו האחרונה, ולדברי אמי, האשה החביבה עליו. למאמא היו עשרה אחים ואחיות מלאים ושלושים אחים-למחצה, והשבט כולו התגורר תחת גג גדול אחד. על-פי האופנה העירקית דאז היו אלה שידם השיגה, ואפילו רבים שידם לא השיגה, להוטים להרבות את זרעם. סבא, על ארבעים צאצאיו, התמחה בכך.
סבא היה השוחט היחיד בקהילה שלנו. במילים אחרות, הוא היה קצב. זה היה עיסוק צדדי שהניב הכנסה נוספת מסוימת, אולם לא היה זה בשום פנים המקור היחיד לעושרו. הוא נהג לשחוט תרנגולות בחצרו האחורית, לעיני כולנו, הילדים. אנחנו נגעלנו, אבל אני חושבת שהוא נהנה מרתיעתנו. הוא נהג לכנות אותנו חלשי-אופי ולהתלוצץ על חשבוננו. אני חושבת שהוא אהב את עצם ההריגה. אני זוכרת בבירור את התמונות האלימות, התרנגולות הצהובות המתרוצצות בחצר, מבועתות, ואת סבא רודף אחריהן. איך חייך כאשר לכד אחת מהן, איך ערף את ראשו של העוף הנאבק, ואיך היה גופהּ של התרנגולת ממשיך לרוץ עוד דקות מספר ללא ראש, מתיז דם לכל עבר. התמונה היתה סוריאליסטית, מפחידה אך כמעט מצחיקה, אולם מגע הדם החם לא היה מצחיק, וגם לא ריחו. הוא העלה בי תחושה עזה של מוות, של נקודת אל-חזור, של אפלה מחליאה. התרנגולות הצהובות האדימו.
כולם ידעו את מקומם בהייררכיה של ההרמון של סבי, ומריבות היו אירוע נדיר. למרות שסבתא היתה הרעיה האהובה, מעמדה של מאמא, שהיתה צעירה יותר מאשר מרבית אחיותיה-למחצה, לא היה גבוה במיוחד בסולם הדרגות הביתי. סבא היה קמצן, ומאמא נאלצה להשתתף בחלק ממטלות הבית שהיו מתאימות יותר למשרתים. היא גם היתה מעורבת באופן פעיל בגידול אחיה ואחיותיה הצעירים. אולם היתה שמחה בחלקה, ועבורה, כעבור מרבית בני הבית, החיים התנהלו על מי-מנוחות. כאשר מלאו למאמא שמונה-עשרה היא בחרה להינשא לאחד השכנים, איש עסקים צעיר, נאה, אמיד ורב-השפעה. הם הכירו זה את זו מאז ומעולם, והיו מאוהבים מאוד. כמובן שאת ההחלטה היה צריך לשמור בסוד בעת שאבי פנה אל סבי, שכן על-פי המנהג באותה עת, ההחלטה לא היתה נתונה בידיה של אמי. על נישואין הוחלט בין החתן-לעתיד לבין אבי הכלה. דעתה של הכלה בעניין לא נחשבה כלל. וכמו בכל עסקת-חילופין אחרת, על החתן היה להוכיח במשא-ומתן כי ביכולתו לפרנס את כלתו, ועל כך הגיב אבי הכלה במתן נדוניה ראויה. על-פי המסורת, כישוריו ואופיו של החתן נשפטו על-פי המוניטין שיצאו למשפחתו. מכיוון שמעמדה של משפחתו של אבי בקהילה היה שווה לזה של משפחת אמי, הזיווג זכה לאישור במהרה.
לאחר נישואיהם עברו מאמא ובאבא אל בית סמוך למקום שבו גדלו. הבית לא היה גדול כמו זה של סבי, אך היה חדש ממנו ומהודר בהרבה. היה בו אפילו מיזוג-אוויר - מתקן מותרות מודרני שהיה נדיר בעירק באותם ימים; אפילו באחוזתו של סבא לא היה מכשיר שכזה. מאמא ניהלה את הבית, והמשרתים עשו כל מלאכה. שוב לא הוטלו עליה מטלות, שוב לא ניתנו לה פקודות - ולא היה שום סיכוי שבאבא ייקח לו נשים נוספות. אבי היה שונה מסבי. היתה לו נשמה עדינה, אדיבה; תמיד היה רגוע, תמיד מחייך.
הם היו נשואים זמן קצר בלבד כשנולד רון - זמן קצר פירושו קצת יותר משנה. באותם ימים בעירק, לידה שהתרחשה פחות מתשעה חודשים לאחר החתונה היתה בלתי-נסבלת והשלכותיה היו חמורות. פחות משנתיים לאחר שנולד רון באתי אני, ואחרי שנתיים נוספות הצטרף אלינו יונתן. רון ויונתן הלכו בעקבות אבי. הם היו שקטים, מנומסים, ילדים מקסימים. אני, לעומת זאת, הייתי דומה יותר לסבי. הייתי מה שאנשים מכנים "נמרצת" ועוד כל מיני כינויים, בהם רבים הרומזים על יותר מן הנאמר במפורש: עול מיוחד, שובבה, נועזת, עסוקה, סוררת, בעלת דמיון, חסרת-מורא, חצופה. אף לא אחת מן התכונות שלהן ציפתה החברה העירקית בשנות ה60- מילדה קטנה וחמודה בעלת שתי צמות שחורות.
במהרה הפכתי לאורחת קבועה בחדר המיון, ורק הגורל הציל אותי מנזק חמור. שתיתי בקבוק בושם שמחירו היה 60 דולר לאונקיה. ניסיתי להציל גזעים בוערים מן האח. הגזעים ניצלו, אולם ידי נכוו קשות. למרבה המזל משך אותי אחד המשרתים מן האח לפני שטוגנתי באופן יסודי יותר. זמן רב נדרש לכוויות להחלים, אולם בסופו של דבר הן לא הותירו צלקות. אחר-כך נהגתי לבלוע מסמרים. מלוא החופן. כן, מסמרי ברזל. פעם התחבאתי במשך שעות בארון, והתפקעתי מצחוק כשהורי המבועתים קראו לשוטרים כדי לבוא ולחקור את חטיפתי. בהזדמנות אחרת התחבאתי בארון הבגדים ולעסתי כמה חפיסות של כדורי נפטלין. עניין זה, במחשבה לאחור, היה דרך מצוינת לברר האם אני סובלת ממחסור ב-G6PD. תסמונת זו היא הפרעה גנטית הנפוצה במזרח התיכון, העלולה לגרום לשבירת תאי-דם לאחר עיכול מזון כמו פוּל או חומרים כמו נפטלין. התברר שלמרות שאני נושאת את הגן הזה, אותו העברתי לשניים מבני, אינני סובלת מן ההפרעה בעצמי. שאם לא כן - זה היה התעלול האחרון שלי. במקום זאת, באו בעקבותיו עוד רבים רבים.
המשך הפרק בספר המלא