המרגל

הקדמה

כל האירועים המתוארים בספר הזה התרחשו באמת. חלק משמות המשתתפים בהם שונו, וחלק מפרטי האירועים טושטשו מעט כדי לא לחשוף עדים חיים לסכנות מיותרות.

ידידַי ניסו להזהיר אותי מפני הסכנות הטמונות לחיי בפרסום של כמה מהאירועים. אך החלטתי להתעלם מהאזהרות. עברתי את ה־80, כך שהאפשרות לכתוב ספר מסוג זה מאוחר יותר הופכת פחות ופחות סבירה. מסיבה זו, לקחתי סיכון בכתיבה.

השיקול הנוסף הוא - החשיבות המיוחדת, אם לא העיקרית, בחיי, להשאיר לצאצאַי ולחסידַי תמונה אמיתית של האירועים, בהם השתתפתי, וכלל לא ידועים לאנשים בסביבתי.

חשוב לי לספר מה באמת קרה, ועוד יותר חשוב - לתת פרשנות עצמית כמקור הראשון, כדי לנטרל פרשנויות של אנשי צד ג', שכנראה יופיעו עם הזמן. אני גם מאמין שכעד היחיד שנותר בחיים לכמה אירועים המתוארים בספר, אני מחויב להעביר את התמונה האמיתית, ובכך לחלוק כבוד לחברַי שנפלו בדרך.

באשר לחשש לחיי, כבר מזמן התגברתי על הפחדים האישיים, ואני מחשיב כל יום שאני חי בריא ונבון - כמתנה מהכול־יכול.

המרגל

בסוף עשור השביעי של חיי, כאשר אני עדיין בשכלי וזיכרוני צלול, החלטתי לספר לדורות הבאים של משפחתי את הסיפור החשוב הזה שלפניכם. רציתי שהוא יישמע מפי, ללא פירושים זרים ולא ממקורות מזדמנים.

בסתיו 1976, לראשונה בחיי, נחתי בנמל התעופה בן־גוריון. עד מהרה הופיע מולי קצין ביטחון. הוא דיבר רוסית במבטא פולני בולט וניגש מיד לעניינים. השיחה שלנו התנהלה בערך כך:

"אנחנו יודעים שהיית מסורב עלייה לישראל עוד כששימשת עובד פשוט בתיאטרון מריאינסקי שבלנינגרד. ארגנת שם קבוצה של רקדני בלט ומוזיקאים בעלי השקפה דמוקרטית, שלא היו מרוצים ממדיניות הפנים של ברית המועצות, ושאפו לקדם שינויים בתחום הליברליזציה של המערכת הפוליטית, כולל הזכות לעזוב באופן חופשי את ברית המועצות ולעבור למערב. היו גם הפגנות בארצות הברית במטרה לעזור לך לצאת מברית המועצות. אנו שמחים לראותך כאן ומביעים את התפעלותנו על אומץ לבך. משרד החוץ הישראלי יארגן עבורך כמה פגישות וראיונות עם עיתונאים וחברי קונגרס אמריקאים, אם אין לך התנגדות. עם זאת, האם אתה יכול לספר לנו כבר עכשיו משהו על הצבא הסובייטי שמחמש את אויבינו, ושיכול איכשהו לעזור לנו בעניין ההגנה על מדינת ישראל?"

"תודה לך על המחמאות", השבתי. "אשמח לפגוש חברי קונגרס ועיתונאים. יתר על כן, אני לא צריך מתורגמן מאנגלית. באשר לסיוע לישראל בידע הצבאי, זה תמיד היה החלום הנסתר שלי. למעשה, המקצוע וההסמכה שלי אינם מתחום התיאטרון, אלא בהנדסת ספינות קרב. נושא הדוקטורט שלי היה ספינות טילים וספינות מלחמה המבוססות על עקרונות הנעה חדשים (רחפות וספינות כנפיים). אני רוצה גם להדגיש, ששֵירתי בחיל הים בצוות מיוחד לתחזוקה ולתיקוני חירום של צוללות גרעיניות. המטרה האמיתית של בואי לכאן היא לעזור לצי הישראלי להתמודד עם הנשק הסובייטי שבידי מדינות ערב. אני מבקש ממך לתאם לי פגישה עם מהנדסי חיל הים הישראלים שמתמחים בשלושה תחומים שאותם אמנה בפניך. השיחה חייבת להתקיים בשפה האנגלית וללא מתורגמנים. אני כמובן גם לא מתכוון לקחת תשלום מהמדינה עבור עזרתי זו".

"אולי תספר לי על זה משהו?"

"בבקשה, אבל רק אם תוכל לרשום לי על הנייר את נוסחת ברנולי למערכות הידראוליות".

"אין לי מושג".

"אם כך, אסוף, בבקשה, פורום של מהנדסים צבאיים, כמו שביקשתי".

אז הנה הסיפור הלא ייאמן שלי, הסיפור שמעולם לא סופר בפומבי:¹

ב־1968 חזרתי הביתה ללנינגרד אחרי ארבע שנות שירות בחיל הים הסובייטי, שהיו מהקשות ביותר בחיי. התקופה הנוראה הזאת התפצלה לשניים: שלוש שנים של עבודות בתחזוקת כורים גרעיניים בצוללות, ושנה אחת של עבודות פרך כעונש על תמיכתי במדינת ישראל בעקבות ניצחונה במלחמת ששת הימים ב־1967.‏²

כשחזרתי, לא הייתי לגמרי בסדר. בחודש הראשון שכבתי רוב הזמן במיטה. לא יכולתי לנהל שיחה. מדי פעם קמתי, דרכתי ברגלַי על המדים של חיל הים - וחזרתי למיטה. הייתי אדיש לכל העולם סביבי. מצבי הפיזי אף היה גרוע יותר. הייתי במצב של דיסטרופיה חמורה, לא יכולתי לאכול והקאתי בלי סוף. בשל בעיית החניכיים, השיניים שלי נשרו. אימא שלי, שהבינה הכול, האכילה אותי מרק עוף בכפית. כעבור עשרה ימים התגברתי על שלב ההקאות. או אז התחלתי להיזכר בהדרגה בשפה הרוסית התקנית, והפסקתי לדבר בשפת הקללות הרוסית. אחרי חמישה שבועות קמתי ואמרתי לעצמי: "די לשכב". בניתי תוכנית אסטרטגית חדשה לעתיד שלי. היו בה שלוש מטרות עיקריות:

א. להשלים את ההשכלה ההנדסית שלי לתואר שני.

ב. לשחזר את המיומנות המקצועית הטכנית שלי אחרי שנה של עבודת כפיים.

ג. אחרי ביצוע סעיפים א' ו־ב', לעלות לישראל - ובכל מחיר.

מנקודת מבט טקטית, האפשרות המציאותית היחידה להתחיל חיים חדשים היתה לעבוד ביום וללמוד בערב באוניברסיטה לתואר שני. במקביל התחלתי לחפש עבודה. התקשרתי למפעל לבניית אוניות "אדמירלטסקי זאווד". הסברתי מי אני ומה אני יודע לעשות. אמרו לי: "תגיע מיד, מומחים כמוך דרושים לנו בדחיפות". הגעתי. מסרתי את תעודת הזהות שלי. אחרי דקה החזירו לי אותה עם התשובה: "המקום תפוס". הסיפור הזה חזר על עצמו בכל המפעלים לבניית אוניות שפניתי אליהם. המידע היחיד בתעודת הזהות שלי שעניין אותם היה בסעיף מספר חמש: "לאום - יהודי".

באתי לאבא. סיפרתי לו. הוא הסתכל עלי מהורהר, אחר כך הלך לטלפון, הרים את השפופרת וחייג. השיחה שניהל היתה קצרה: "וניה, הבן שלי, חזר מהצבא ולא יכול למצוא לעצמו עבודה".

"נתן, אני מכיר את המצב. תגיד לו שיתייצב אצלי מחר".

למחרת הלכתי ל"נייבסקי מורסקוי זאווד", מפעל לשיפוץ אוניות. מנכ"ל המפעל היה חבר של אבא. התברר שהם שירתו יחד במלחמה. המנכ"ל שלח אותי למנהלת כוח אדם. מסרתי לה את המסמכים שלי וחזרתי ללשכה שלו. ואז נשמע צלצול של אינטרקום: "איוואן איוואנוביץ', הטוקרסקי הזה לא עובר בסעיף חמש. אתה יודע שיש לנו הנחיה שלא לקבל אותם". איוואן איוואנוביץ' הסתכל לי בעיניים, ואז סינן אל תוך האינטרקום: "אני פוקד עלייך לקבל אותו לעבודה. כל עוד אני מנהל פה, אני זה שנותן הנחיות". אחרי שסגר את האינטרקום, הוא פנה אלי והוסיף: "תמסור ד"ש לאבא. אתה יכול לספר לו מה ששמעת, הוא עשה נכון כשהתקשר אלי". כך התחלתי את הקריירה האזרחית שלי אחרי השירות בחיל הים.

"נייבסקי מורסקוי זאווד" היה מפעל זניח שעסק בשיפוץ ספינות קטנות של משמר הגבול. היתרון היחידי שלו היה מיקומו. הוא נמצא בחצר האחורית של משרד התכנון המרכזי לאוניות צבאיות, "אלמז", משרד התכנון הסודי והחשוב ביותר בברית המועצות, שעסק בספינות טילים ובאוניות עם עקרונות ההנעה החדשים. עם זאת, לא היה כל קשר בין המפעל לבין אלמז.

התחלתי לעבוד בתפקיד מהנדס תהליכים.³ אחרי חצי שנה החליטה ממשלת ברית המועצות להעביר את מפעלנו לשליטה של אלמז. המפעל שלנו היה אמור להיות מפעל ניסיוני לבניית אב־טיפוס של אלמז. ארבעה מפעלים גדולים בלנינגרד עברו לפעול תחת פיקוד אלמז לשם ייצור סדרתי של ספינות הטילים הקטנות שלו. ההחלטה הזאת שינתה לגמרי את הארגון ואת המבנה של "נייבסקי מורסקוי זאווד". הוא היה עתה המפעל הניסיוני הראשון בברית המועצות, שבונה אוניות מלחמה המבוססות על טכנולוגיה של כרית אוויר וכנף. הרעיון המקורי שמאחורי האוניות על כרית אוויר - הרחפות - היה כדלקמן: בעת מלחמה, האבידות הגדולות ביותר בנפש היו ברגע הנחיתה ובפלישה אל החוף שהיה נתון בידי האויב. הנחתים היו תמיד קורבן עיקרי, כי הם היו אִטיים וחסרי אונים. הרחפת, לעומת זאת, היא כלי נחיתה שנע במהירות גבוהה של כ־120-100 קמ"ש, והיא כמו לווייתן שזורק את עצמו על גדרות התיל שעל החוף, וממנו יוצאים טנקים, נגמ"שים ונחתים.

במהלך תכנון ופיתוח רחפות וגם ספינות־כנף, המטה הכללי והממשלה הסובייטית דווקא הביעו עניין רב בנושא מסווג אחר לחלוטין. ארצות הברית ובעלות בריתה החלו זה מכבר בפיתוח וביישום של נושאות מטוסים גדולות. בשעתו, לא התייחסו לרעיון הזה בברית המועצות ברצינות, והוחלט שנושאות טילים קטנות וקונוונציונליות, ובמספרים גדולים, יוכלו להשמיד צי ספינות מלחמה שמגינות על נושאת המטוסים, ולהטביע גם את נושאת המטוסים, בדיוק כמו שדבורים תוקפות את האויב שלהן - כולן יחד ובכמות אדירה. אבל ההתפתחות הטכנולוגית של המערב אפשרה זיהוי מרחוק של ספינות טילים קונוונציונליות (טבולות במים) ומניעת התקרבותן. ואולם כשהרוסים הבינו שאין להם תשובה הולמת לנושאות מטוסים, זה כבר היה מאוחר מדי. לא היו להם תקציבי הענק או הזמן שנדרשו לפיתוח ולבניית נושאות מטוסים משלהם. הוחלט אפוא להשתמש, כנשק אסטרטגי, ברחפות או בספינות טילים על כנפיים (hydrofoils). זאת, הן כנושאות טילים והן ככלי מתאבד נגד נושאות מטוסים והצי ששומר עליהן. הטענה היתה שהמהירות הגבוהה שלהן וחוסר היכולת לזהות אותן על ידי סונאר ומכ"ם מקנים להן יתרון.

הרעיון של רחפות וספינות כנף הופיע בשנות ה־50 וה־60 של המאה שעברה. הביצוע של הרעיון הזה הופקד בידי אלמז. על בניית האוניות, הרכבתן והעברתן למפעלים לייצור סדרתי היה אחראי המפעל שלנו. הקולגות שלי ואני היינו האחראים על פיתוח הטכנולוגיות החדשות לתעשיית האוניות ועל מימושן.

מתכנני אלמז שרטטו תרשימים כלליים של המערכות שהיו אמורות להיות באונייה. היה צריך לבנות אותן, להפיח בהן חיים ולעשות אותן מבצעיות. לזה דרוש היה ניסיון מעשי גדול וחשיבה מחוץ לקופסה. היו לנו כמה מהנדסים מובילים, כל אחד היה אחראי על מערכות מסוימות של אוניית האב־טיפוס. זהו מקרה נדיר בחיים, שבו התוצאות הסופיות היו תלויות באופן ישיר ביכולתו האישית של המהנדס. אם המערכת הניסיונית שבנית עבדה ועברה את מבחן הניסוי, זה נרשם כהישג אישי שלך. בנינו שלושה אבות־טיפוס של רחפות: "סקאט" (טריגון), "קלמר" (תמנון), ו"ג'רן" (צְבִי). האב־טיפוס של ספינת טילים על כנפיים, "טייפון", יוצר בדמות ספינת טיולים כדי להסתיר את מטרתו האמיתית, אך למעשה הוא שימש לבדיקת כנף של נושאת טילים. היו עוד פרויקטים ניסיוניים. אוניות יצאו לבסיס ניסוי בכל חצי שנה בערך, ודוחות תוצאות הניסויים חזרו איתן. בדוחות נרשמו מספר התקלות בכל מערכת והמסקנה הטכנית הסופית על איכותה. אלה היו תוצאות הפעילות המקצועית והאישית שלנו.

רחפת "סקאט" (טריגון) 

רחפת "קלמר" (תמנון) 

רחפת ג'רן (צְבִי)

תחילה הייתי אחראי על בנייה וביצוע של מערכת הידראולית קטנה. באונייה הבאה הטילו עלי אחריות על כל המערכת ההידראולית. באונייה השלישית העבירו לאחריותי את כל המערכת המכנית. בכל פעם, אחרי קבלת תוצאות הניסוי, קרא לי אליו טקאץ' ניקולאי איוואנוביץ', המנכ"ל החדש, והרחיב את תחום האחריות שלי. לבסוף הייתי אחראי על כל אבות־הטיפוס החדשים וקיבלתי מינוי של מהנדס ראשי. התפקיד הזה דרש חברוּת הכרחית במפלגה הקומוניסטית, אבל אני לא הייתי כזה, וגם לא התכוונתי להיות. באופן פורמלי, תפקידי כונה "ממלא מקום זמני של מהנדס ראשי". בנוסח הזה, לא היה צורך באישור מהרשויות הגבוהות. כשטקאץ' קיבל את ההחלטה על המינוי שלי, הוא הסתכן, אבל הסיכון שלו היה מחושב היטב. הוא היה צריך תוצאות. טקאץ' היה אדם מוכשר מאוד. הוא גם שימש דוגמה למנהל סובייטי טוב ולקומוניסט מסור. מלבד זאת, הוא היה גם אנטישמי קלאסי ומשוכנע אידיאולוגית. וכמו כל אנטישמי, היה לו יהודי אחד שהוא אהב. ברוסיה תמיד אמרו שלכל אנטישמי יש יהודי אחד שהוא אוהב. כשאתה מאשים אדם באנטישמיות, הוא תמיד יענה לך: "איך אני יכול להיות אנטישמי? אני באמת לא מחבב במיוחד את היהודים, אבל את משה, היהודי שגר ליד, אני אוהב. כל היהודים רעים, חוץ ממנו. משה הוא בן אדם טוב". אז אני הייתי היהודי הזה. טקאץ' השתתף "כנציג העם" ב"משפט לנינגרד", כששפטו יהודים על גניבת מטוס כדי לעלות לישראל. הוא אהב לעקוץ אותי סביב המשפט הזה. כשחזר מבית המשפט, היה נועל בכספת, בנוכחותי, את המזוודה שלו עם כל המסמכים המשפטיים. הוא ידע שכל העולם, במיוחד העם היהודי, מתעניין במשפט הזה שהתנהל בדלתיים סגורות. תמיד היה אומר לי, שהוא מבין כמה הייתי נותן כדי לגנוב ולהעביר את תכולת המזוודה שלו למערב (אז אני באמת חשבתי על זה). ולמרות כל זה, טקאץ' האמין מאוד ביכולת הטכנית והארגונית שלי, והוא העביר אלי את האמונה הזאת שלו. לפעמים היה דורש ממני למצוא פתרונות טכניים לבעיות שאף אחד לא התנסה בהן לפנינו. הן נראו לי פשוט לא פתירות. או אז הוא היה ניגש אלי, מחייך, ואומר: "לאוניד נתנוביץ', אני יודע שהמשימה הזו קשה לביצוע. אני גם יודע שאף אחד לא פתר את הבעיה הזאת לפנינו, אבל בגלל זה, מכובדי, אני פונה אליך. אתה תפתור את זה, לאוניד נתנוביץ'. אם אין לך מספיק מידע, תלך לספרייה המרכזית של האקדמיה. דרך אגב, אתה יודע שאחים שלך, אלה שגנבו את המטוס, השיגו את כל המידע שהיה ברשותם במחקר עצמאי, והשתמשו במידע שיש לו אישור לנגישות ציבורית [Public Domain]. אני מצפה לקבל פתרון לבעיה שלנו בעוד שבועיים. תשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותי. האונייה צריכה לצאת לניסוי בסוף החודש".

"טייפון" - אב־טיפוס ספינת טילים במסווה של ספינת טיולים

אני מודה לטקאץ'. אף שהיה אנטישמי, הוא זה שלימד אותי לחשוב בצורה נכונה, להפעיל אנשים ביעילות, להשתמש בצורה חכמה בכספים ובכלים. אבל הדבר החשוב ביותר - הוא לימד אותי להאמין בעצמי ובכך שאין בעיות טכניות שאי־אפשר למצוא להן פתרון.

רחפות היו כיוון חדש בתחום בניית האוניות, והן דרשו גישה חדשה ולא רגילה. נדרש שימוש באביזרים למטוסים ובטכנולוגיות של התעופה בתחום בניית האוניות. מומחים ואוניברסיטאות בתחום הזה עדיין לא היו קיימים אז. גם לא היה את מי לשאול. היינו ראשונים - והבעיות היו רבות. אחת הבעיות הטכנולוגיות הגדולות ביותר היתה כרוכה בשימוש ובניסוי במערכות תעופתיות בתנאי ים. המערכות ההידרו־אוטומטיות האלה פגיעות ורגישות מאוד. הן לא היו מתוכננות לעבודה ממושכת, ועוד בתנאים של מים מלוחים.

אותות השכלה והצטיינות רשמיים. הצלחתי להבריח אותם ארצה מברית המועצות בדואר דיפלומטי בעזרת שגרירות הולנד

במקביל לתחילת העבודה במפעל, התקבלתי ללימודי ערב באוניברסיטה הצבאית לבניית ספינות.⁴ בשנה הראשונה כמעט שלא ישנתי. בלילות למדתי כדי לשחזר ידע שנשכח ממני. העבודה והלימודים היו מתוכננים ממש לפי דקות. כל הזמן הפנוי שלי הוקדש ללימודים. את השנה השנייה גמרתי עם שליטה מלאה בכל החומר. לבחינות הלכתי בלי לקרוא רישומים וסיכומים. ידעתי את כל המקצועות שנבחנתי בהם ואהבתי אותם. חיכיתי מאוד לפגישה עם הפרופסורים שלי בזמן הבחינות. זו היתה הזדמנות נוחה מאוד עבורי לדבר איתם בארבע עיניים על בעיות טכניות שצצו לי בעבודה, ולקבל על המקום תשובה מקצועית. לפעמים המרצים שלי אכזבו אותי. בדרך כלל, לפני מבחן, אסף הפרופסור את הסטודנטים והסביר להם את הדרישות שלו ואת סדרי הבחינה. לעתים קרובות הודיעו הפרופסורים שהם רוצים להשתמש בזכות שלהם ולתת הערכה לסטודנט אחד מהקבוצה בלי בחינה. "הסטודנט טוקרסקי, את פנקס הציונים שלך..." וכך קיבלתי ציון "מצוין" בלי להיבחן. קינאו בי, אבל אני לא אהבתי את זה. לא רציתי להסביר את העניין לקולגות שלי. משמעות ביטול המבחן היתה, שרשימת השאלות שרציתי לשאול בזמן המבחן נשארה בלי תשובות. הייתי צריך לרוץ אחרי הפרופסור, לתפוס אותו בפרוזדור, כדי לשאול אותו את השאלות הנחוצות. הניסויים שלי במפעל פשוט לא יכלו לחכות לתשובות. בעבודתי הרגשתי חוסר ידע תיאורטי, והלימודים באוניברסיטה פתחו בפני אפשרויות רחבות. למדתי בשקיקה, בלי חשבון. בשנה השנייה נעשיתי סטודנט מצטיין בלימודים ונשארתי עם התואר הזה עד הגמר.5 בשנה החמישית קיבלתי סיכת זהב על הצטיינות. בטקס קבלת סיכת הזהב הודיע רקטור האוניברסיטה, שאני סטודנט הערב היחיד שקיבל את הכבוד הזה בעשר השנים האחרונות.

באוניברסיטה היו הרבה פרופסורים תיאורטיקנים טובים, כמו פרופ' זולוטוב, הדיקן. ניצלתי זאת. הגעתי אליו וביקשתי שאת עבודות המחקר השגרתיות שמבצעים סטודנטים במשך שנת לימודים אעשה בנושאים שאבחר לעצמי. הוא חשב קצת, ואישר. נרקמה בינינו מערכת יחסים אישית ומעניינת. בעבודה נדרשתי למצוא פתרונות לא רגילים ומורכבים שהיו נחוצים לאוניות בעלות עקרונות הנעה חדשים.

טקאץ' לא חסך אמצעים בשבילי. הוא נתן לי למעשה לעשות במפעל שלו כל מה שחשבתי לנכון. הגדרתי את רשימת המטרות והנושאים שדרשו פתרון. אחר כך תכננתי ובניתי, בהתאם לכך, מעבדות לביצוע סדרה של ניסויים חדשים. קניתי ציוד יקר ונחוץ. מהנדסי המפעל ובקרי האיכות עבדו לפי שרטוטים ותרשימים שנתתי להם. הצוות של המפעל ביצע ניסויים ואסף סטטיסטיקות שהוריתי לבצע, ובדרך שדרשתי שתבוצע. בערב הלכתי לאוניברסיטה ופתרתי יחד עם המרצים שלי את הצד התיאורטי של הבעיה. בכל אחת מעבודות המחקר הסטודנטיאליות שלי פתרתי חלק מהמשימות הכלליות. בזמן הלימודים פורסמו בירחונים הטכניים של כלל ברית המועצות כמה מהמאמרים המדעיים שלי, ובהם רוב עבודות המחקר הסטודנטיאליות שלי. תוך כדי העבודה המעשית במפעל, המצאתי עם הצוות שלי, וגם לבד, כמה מכשירים חדשניים הנחוצים לביצוע ניסויים הדרושים למערכות של האוניות החדשות. על הישגים אלה קיבלתי מאיגוד הממציאים הארצי את תואר "הממציא המצטיין".

את חמשת חודשי החופשה שקיבלתי מהעבודה להכנת עבודת הגמר ניצלתי לארגון כל המחקר והפיתוח שלי. הצגתי אותו באופן מסודר בדוח עב־כרס שנמסר לוועדה הממשלתית לתארים אקדמיים, לקבלת תואר שני. שמה של עבודת הגמר היה: "תיאוריות איתור תקלות במערכות הידרו־אוטומטיות של אוניות עם עקרונות הנעה חדשים". בדיון על עבודת הגמר שלי לתואר שני, אמר פרופ' זולוטוב: "לאוניד נתנוביץ' עשה את עבודת הגמר שלו ברמה שעולה על הדרישות הרגילות לתואר שני. אני מציע לראות את העבודה הזאת כראויה לתואר דוקטור להנדסה". כך נרשם בפרוטוקול של הוועדה הממשלתית לתארים.

אחרי הוועדה, הציע לי פרופ' זולוטוב לעבור לאוניברסיטה כדי להמשיך ולעבוד יחד איתו בעבודות מחקר והוראה בנושא האהוב עלי. הוא גם אמר לי, שהמלצת הוועדה לקבלת תואר שלישי ביוזמתה היא המקרה הראשון בקריירה שלו.

אלוהים אהב אותי!

מנקודת מבט מקצועית, העבודה ב"נייבסקי מורסקוי זאווד" היתה מעניינת. טקאץ' גם יצר בשבילי תנאי עבודה מצוינים ומיוחדים. היתה לי לשכה בת שני חדרים. בחדר השני היתה לי מיטה. לעתים קרובות נשארתי לישון בעבודה, במיוחד בזמן הניסויים. היתה לי גם מזכירה אישית - מה שהיה אז סמל למעמד - וגם מקרר פרטי, שנדיה, המזכירה, מילאה בעבורי על חשבון המפעל.

הסמכות והמוח המיוחד של קונצרן אלמז - ה"גורו" שלו - היה מיכאל שפרלינג, יהודי, מהנדס וקצין בחיל הים, גיבור מלחמת העולם השנייה. הוא היה זה שהציע, אחרי המלחמה, את הקונספט של השימוש בספינות טילים מהירות במקום בספינות טורפדו. היו לו הרבה מאמרים מדעיים סודיים ו־136 (!) המצאות פרטיות מסווגות, שעל פי החוק הסובייטי היו שייכות למדינה. הוא היה איש דומיננטי וחזק.

פעם היינו בדיון משותף בניהולו של נשיא אלמז, יבגני יוכנין. נכחו שם הרבה אנשים. תוך כדי דיון יוכנין ציין בהתלהבות את תרומתו של שפרלינג להטבעת אוניית מלחמה ישראלית, "אח"י אילת". שפרלינג, שישב ממול, הסתכל לי בעיניים ואז השפיל את מבטו. ביציאה מחדר הדיונים הוא לחש לי בשקט ובצער אמיתי: "הייתי מוותר על התענוג". הייתי המום. למעשה, לא היתה בינינו היכרות אישית. פעמים מעטות ראיתי אותו בישיבות הנהלה. לא תיארתי לעצמי שהוא יודע על יהדותי, ודאי לא על היחס שלי לישראל ועל התוכניות שלי לברוח מברית המועצות.

המשך הפרק זמין לקריאה בספר המלא