הקדמה
העדים הדוממים נמצאים בכל מקום, חולפים מצורת חומר אחת לאחרת, משתנים ללא היכר בעיני קרוביהם ויקיריהם. גופיהם מגולגלים לערוצים, ננעלים בתאי המטען של מכוניות נטושות, נקשרים לגושי בטון ונזרקים לאגמים. אלה שנפטרים מהם בחופזה נזרקים לצדי הכבישים הראשיים – כך שהחיים, לאחר שסטו הלאה, יכולים לחלוף על פניהם במהירות מבלי להביט.
לפעמים אני חולמת שאני נשר. אני דואה מעליהם, מבחינה בשרידיהם, משמשת כעדה לחיסולם. אני רואה את האדם שיצא לצוד עם אויבו – שם, תחת העץ, בסבך השיחים הזה. אני מבחינה בעצמות של המלצרית ששירתה את האדם הלא נכון – שם, תחת גג הבקתה הישנה שהתמוטטה. אני מגלה את יעדו הסופי של הנער שהשתכר בחברה הלא נכונה – קבר רדוד ביער עצי האורן. לעתים קרובות הנשמות שלהם מרחפות, נצמדות לשרידים שבעבר שיכנו אותן. הנשמות שלהם לא הופכות למלאכים. בחייהם לא האמינו בזה, אז מדוע שיהפכו עכשיו למלאכים?
אפילו אנשים רגילים, אנשים שנחשבים ל"טובים", עשויים להיות טיפשים או מושחתים או קנאים.
אחותי קמרון נמצאת אי שם ביניהם. קמרון נרקבת בצינור ביוב כלשהו או תחת יסודות בניין או מקופלת בתא המטען של מכונית נטושה או זרוקה על קרקעית היער. אולי הנשמה שלה נאחזת במה שנותר מגופה, בזמן שהיא ממתינה להתגלות, בזמן שהיא ממתינה שיספרו את סיפורה.
אולי זו תשוקתם היחידה של כל העדים הדוממים.