פרק א'
מהו ׳דקאדנס׳?
רִפְיוֹן / פול ורלן
אַני הַקֵּיסָרות בסוף שְקיעַת יָמיהָ,
צופָה בְבוא עַם זָר בָהיר, בָריא־אולָם,
חורזת בְעַצְלות אַקְרוסְטיכון מועָם
שבו רפְיון הַשמש מְפַזז כָמהַ.
בַּלב בְּחילָה ויתום, הַנּפש תּתְמַהְמהַּ.
הַרְחק, אומְרים, קְרָבות יש עַקבּים מדָּם.
אֵיךְ אֵין אונים – תְשישות היא, מַאַוֵי נרְדָּם –
אֵיךְ אֵין רָצון מְעַט לפְרחַבְהצְנֵעַ!
אֵיךְ אֵין רָצון, אֵיךְ אֵין אונים מְעַט לָמות!
תַּם כָּל מַשְקה! בַתילוס, אי צְחוקְךָ הַפַעַם!
תַּם כָּל מַשְקה, כָּל אכל! לַמּלים אין טַעַם!
רַק שִיר מֻשְלָךְ לָאש כְּעין דָּבָר של שְטות,
רַק עבד רָץ מְעַט בְּלי תת עָליךָ דַעַת,
רַק רֵיקָנוּת, שלא מובָן אֵיךְ היא פוגַעַת!
(תרגם מצרפתית: ראובן צור)
מי מדבר בשיר הזה? היכן הוא נמצא? מה קורה לו? אנחנו שומעים את קולה של קיסרות שוקעת, אימפריה הנמצאת במצב של התפוררות, הסתאבות, השחתה. דמות אלגורית זו שייכת למרום החברה והיא מתייחסת לפשוטי־העם (בתילוס הוא עבד) בבוז ובסלידה. היא עשירה, שבעה, רוות משקה, תענוגות ומשתאות עד כדי בחילה. הכול מעורר בה תחושת מיאוס, אפילו השיר שהיא עצמה מחברת מושלך לאש באדישות.
לא ברור היכן היא נמצאת בדיוק, אבל בוודאי לא בחיק הטבע. כנראה בארמון, במטרופולין. היא שרויה בעצלות, ברפיון פנימי, ובמצב זה היא כותבת שיר מאוד מעודן, המשקף הבהובי שמש חלשה. השיר מחורז וכתוב באקרוסטיכון, כלומר, רצף האותיות הראשונות של כל אחד מטוריו יוצר סדר אלפביתי, או את שם המחבר או איזו הקדשה – צורה מאוד מלאכותית של כתיבת שירה. באותה שעה היא מתבוננת באדישות בגדודי הברבארים המתקרבים כדי לכבוש אותה, היא אדישה גם לקרבות המתנהלים נגדם בגבולותיה הרחוקים. לא מתעורר בה דחף לצאת ולהילחם בהם. כוח הרצון שלה גוסס, אין בה כוח לא לחיות ולא למות.
כותרת השיר מבטאת בדייקנות את מצב הנפש שבו היא נמצאת: רפיון. לא התפעמות, לא געגועים, לא אהבה, לא התקוממות, בוודאי לא דחף לשינוי המצב, אלא כניעה שקטה, משועממת, בוחלת, של אישיות מעודנת השרויה בהידרדרות גופנית ונפשית.
השיר כתוב בצורת סונטה, כלומר, יש בו 14 טורים מחורזים בצורה קפדנית — צורה מאוד תובענית, סגורה ומלוטשת. במקור עוד יותר מאשר בתרגום אפשר לחוש בעושר המוסיקאלי של השיר ובקשר שבין הצלילים לבין מצב־הרוח הנרפה שהם מביעים. לפנינו יצירת־אמנות עשויה היטב, מאוד מתוחכמת, מאוד אסתטית, מלוטשת כיהלום. מבחינה זו היא שונה משירים השייכים למסורת הרומנטית שנטתה ליצור את הרושם של כתיבה הזורמת בטבעיות (יחסית למה שנחשב לטבעי בספרות של המאה התשע־עשרה). גם הדמות המצטיירת בה, גם האווירה וגם הצורה האמנותית משדרות עידון אסתטי מלאכותי, חולני, מלא קסם.
השיר הזה התפרסם לראשונה בשנת 1883, ובמקורו הוא פותח במלים ׳Je suis l’Empire à la fin de la dècadence׳, כלומר, 'אני האימפריה בסופו של הדקאדנס' והוא מבטא את רוח הדקאדנס יותר מהרבה הסברים.
׳דקאדנס׳ פירושו שקיעה, התמוטטות, הידרדרות, ניוון, הסתאבות, שחיתות. ובאופן יותר ספציפי: שחיתות מתוך עודף שפע, מותרות ותחכום. היסטוריון צרפתי בשם פייר שוני (Chaunu) כתב: ׳הדקאדנס הוא מתנת המודרניות׳. קשה לומר האם זוהי מתנה או רעל, אבל אין ספק שהדקאדנס הוא שלב המעבר מתרבות המאה התשע־עשרה לתרבות המאה העשרים, ובלי להכיר אותו יהיה קשה להבין תופעות־יסוד בחברה, בתרבות, בספרות ובאמנות של המאה שבה אנו חיים.
׳דקאדנס׳ היא מלה בצרפתית, וכמו מלים צרפתיות רבות אחרות גם היא נגזרת משורש לטיני: decadere בלטינית פירושו ליפול למטה. בלטינית המלה decadentia אינה קיימת אלא בשפת־ הדיבור הנמוכה. העדות על השימוש של המלה ׳דקאדנס׳ בצרפתית מופיעה לראשונה במילון למלים נרדפות של Nicot, שראה אור בשנת 1606. שם היא מציינת תהליך של התמוטטות או התפוררות הדרגתית של דברים מוחשיים בגון בניינים ישנים או סלעים. וכך אמנם נהגו להשתמש בה סופרים צרפתיים עד סוף המאה השבע־עשרה. במובן זה היא מופיעה גם באנגלית אפילו בסוף המאה התשע־עשרה: בעל טור לענייני בריאות בעיתון Birmingham Weekly Post כותב ב־15 בנובמבר 1884 ברצינות גמורה: ׳תהליך זה אמור למנוע את הדקאדנס של השיער׳. אבל כבר ב־1619 מופיעה המלה במילון של Behourt במובן של הזדקנות וגם של השחתת המידות הטובות, ובמחקר בלשני על הלשון הצרפתית מ־1675 מופיעה לראשונה הגדרה מילונית למלה ׳דקאדנס׳ כחלק מן הביטוי ׳הדקאדנס של האימפריה הרומאית׳ בצירוף ההערה שזהו שימוש מטאפורי. מובנה המקובל בימינו של המלה נכנס אפוא לשימוש בצרפת במהלך המאה השבע־עשרה. ׳דקאדנס׳ הוא מושג שהתפתח במחשבה האירופית, בעיקר באנגליה ובצרפת, והתגבש לכלל תרבות וזרם אמנותי בסוף המאה התשע־עשרה. במובן זה של ׳דקאדנס׳ נעסוק בהמשך הדברים.
אמנם, אם רוצים, אפשר להשתמש במונח ׳דקאדנס׳ בלי להצמיד אותו לתקופה היסטורית מסוימת. באופן הזה אפשר להשתמש בו כמלת־גנאי וככלי־נשק דמאגוגי. למשל, בצרפת במאה השמונה־עשרה טענו אנשי הכנסייה שההתרחקות מן הדת היא שגרמה לדקאדנס, ואילו חוגים אנטי־קלריקאליים טענו שהדקאדנס נובע דווקא ממצבו המנוון של הממסד הדתי. במאה התשע־עשרה האשים אדואר דרימון, מחבר הספר צרפת היהודית (1886,La France juive), את היהדות בדקאדנס הצרפתי, ואילו ההיסטוריון הצרפתי דירוזל תיאר את אירועי מלחמת־העולם השנייה כתוצאת תהליך של דקאדנס חברתי ופוליטי בצרפת בשנות השלושים. ׳דקאדנס׳ היה מלת־גנאי בפי מארקסיסטים סובייטיים שדיברו על האימפריאליזם הדקאדנטי, וגם בפיהם של גרמנים נאצים שפסלו תרבות, אמנות וגזעים שלא תאמו את נוסחאות ׳הבריאות הלאומית׳ שלהם.
מתוך אותה תפיסה לא־היסטורית אפשר לומר שרעיון הדקאדנס כבר היה קיים בספרות ובפילוסופיה בעת העתיקה: ברעיון ׳תור הזהב׳ האבוד בתרבות הקלאסית, בכתביהם של הפרה־סוקראטים, אצל אפלטון ואריסטו, ביצירות של הסיודוס ובכתביהם של ההיסטוריונים הרומיים פוליביוס וקיקרו. התיאור המפורסם ביותר של הדקאדנס הרומי מנקודת מבט של סופר בן־זמנו מצוי בספרו של גאיוס פטרוניוס (מת בשנת 66 לספה״נ) סאטיריקון. אחד מקטעיו שנשתמרו מתאר סעודת־פאר בביתו של עבד משוחרר המציג לראווה את מאכליו ואת עושרו ומתהדר בהשכלתו השטחית. הסופר הפולני סטאניסלב פשיבישבסקי בספרו בית־הכנסת של השטן (Sinagoga satany) שראה אור ב־1902 מייחס דקאדנס לטקסים ולפולחנים של כתות נוצריות מסוימות באירופה במאה השלוש־עשרה. בדומה לבך אפשר למצוא גילויים של דקאדנס במקורות יהודיים: בספר קוהלת, בשירה שנכתבה בפרובאנס במאה השלוש־עשרה, בשבתאות.
האם בכל הקשר ׳דקאדנס׳ היא מלת־גגאי? לאו דווקא. כבר באמצע המאה התשע־עשרה ביטאו אותה גם בנימה של הערכה, וזה היה סימן מובהק של נונקונפורמיזם, בעיקר בחוגי אינטלקטואלים ואמנים. במידה מסוימת כך הדבר עד היום, אבל הצהרות בזכות הדקאדנס נשמעות באוזנינו כיום הרבה פחות מהפכניות, ובוודאי פחות מסוכנות, משהיו בעבר. בתרבות המערבית בת־זמננו המלה ׳דקאדנטי׳ מופיעה לא פעם בהקשר של אמנות, סגנון לבוש, בישול וצורות שונות של בילוי, מתוך כוונה לגרות, לפתות ואף להביע הזדהות והערכה, אולי משום שהטעם הדקאדנטי נעשה יותר מקובל.
כשמדברים על ׳דקאדנס׳ חשוב להבחין בין דקאדנס כתהליך המתרחש במציאות — בחברה, בפוליטיקה, במבנה האישיות — לבין הדקאדנס כזרם או כמהלך בספרות ובאמנות (בשפות אירופיות ייכתב הראשון ב־d ואילו השני ב־D). במובן הראשון דקאדנס הוא ללא ספק דבר שלילי ומסוכן: מדובר על תהליכי התפוררות, השחתה, הסתאבות והתנוונות שמובילים את החברה, העם, התרבות, האמנות או האדם כפרט לקראת גסיסה ומוות. במובן השני דקאדנס הוא חלק מקבוצת מושגים כמו ריאליזם ורומנטיקה, שמציינים גם תופעות במציאות וגם זרם בספרות ובאמנות. הדקאדנס כזרם בספרות ובאמנות התגבש והגיע למודעות בצרפת בשנות השמונים של המאה התשע־עשרה (לא במקרה פתחנו ביצירה שראתה אור בשנת 1883), הוא פעל שם במשך כעשר עד עשרים שנה והתפשט בכל ארצות אירופה. הדיו ובני־הדיו הגיעו גם לארצות הברית וגם לספרות שנכתבה בעברית וביידיש בתקופת המעבר מהמאה התשע־עשרה למאה העשרים. למושגים כאלה יש תמיד מטען־ערך מסוים (שיכול להשתנות על־פי הזמן והמקום): אפשר להעריך גישה ריאליסטית למציאות ועם זאת לזלזל בכתיבה ריאליסטית. וההפך לגבי הדקאדנס: אפשר לגנות תהליכי דקאדנס בחיים ולהזהיר מפניהם, אך להתייחס בהערכה ליצירות ספרות ואמנות דקאדנטיות.
