1
עשרה חודשים קודם לכן
למרות שזה היה יום חם באופן חריג, שוב חלפה בגוו של מיכאל אנדרסון צמרמורת קלה. זו הפעם השלישית באותו יום שהייתה לו התחושה המוזרה כי מישהו מתבונן בו.
הוא הביט במהירות סביבו, מנסה להסתיר את העובדה שהוא בוחן אם אכן עוקבים אחריו.
אבל אף אחד מהאנשים שפסעו לידו ברחוב טברסקיה, אחד הרחובות המרכזיים במוסקבה, לא נראה מתעניין במיכאל באופן מיוחד. חלקם פסעו במהירות, אולי בדרכם אל מקומות העבודה שלהם, מביטים קדימה ומתעלמים מהסובב אותם. קבוצות קטנות של תיירים התגודדו ליד חלונות הראווה בחזית חנויות המותגים הפרושות לאורך הרחוב, מדברים בבליל שפות וצוחקים בקול רם וחסר דאגות.
על ספסל ציבורי בעברו השני של הכביש הבחין מיכאל בחסר בית עטוף במעיל עבה ובלוי, שוכב ללא תנועה ולצדו על המדרכה מונח בקבוק ריק. כעשרים מטרים ממנו עמד חסר בית אחר, פניו מכוסות בזקן פרוע, מחזיק בידו הימנית כובע מהוה וממלמל בקול סדוק אל העוברים ושבים, מן הסתם בבקשת נדבה.
מיכאל העיף סביבו מבט נוסף, ושוב לא מצא סיבה אמיתית לתחושות שהגוף שלו שידר לו. הוא החליט שעליו להירגע ולשכוח מהעניין.
שלושה ימים חלפו מאז שמיכאל הגיע למוסקבה בטיסה ישירה משטוקהולם, וחמישה ימים מאז שקיבל את האימייל אשר בישר לו בחגיגיות כי זכה בהגרלה והוא זכאי לחופשה בת שבוע במלון חמישה כוכבים במרכז עיר הבירה של רוסיה.
הוא לא האמין במזל או בגורל, ומעולם לא טרח להשתתף בהגרלות כאלה או אחרות. אבל במקרה הבודד והחריג הזה השתכנע להשקיע מאה קרונות, עבור הסיכוי לזכות באחד ממאות הפרסים המפתים שהובטחו לזוכים, ואשר כללו בעיקר חופשות יוקרתיות באירופה.
מיכאל לא היה תמים. הוא היה מודע, יותר מכל אחד אחר, לאינספור מעשי המרמה וההונאה המציפים את האינטרנט ואורבים ללא רחמים לאנשים שבניגוד לו, כן היו תמימים. בסופו של דבר, הוא עצמו היה אחד האנשים היותר מוערכים בקהילת ההאקרים השבדית, וכנראה גם הסקנדינבית, והכיר היטב את כל מלכודות הפתאים הקיימות.
אבל הוא לא מצא כל פסול באימייל שקיבל ואשר הזמין אותו להשתתף באותה הגרלה. הוא היה קרוב מאוד למחוק אותו באופן אוטומטי, אך משהו בכותרת פיתה אותו לקרוא את תוכנו. מיכאל מצא את עצמו מתלהב מסיכויי הזכייה הגבוהים יחסית בהגרלה. לאחר שבדק את מקור האימייל וזיהה אותו כאתר אמין העוסק מזה זמן רב בהפצה ופרסום של הגרלות חוקיות, השתכנע להשקיע מאה קרונות מכספו.
לפני כשנתיים התחיל מיכאל לעבוד כשכיר בשלוחה השוודית של חברת אבטחת תוכנה בינלאומית. תפקידו ותפקידם של שלושת עמיתיו למחלקה הקטנה שהשתייך אליה, היה לנסות ולמצוא כל פרצה אפשרית בהגנה שמוצרי החברה סיפקו לעשרות אלפי הלקוחות שלה ברחבי העולם. מהרגע שנמצאה פרצה כזו, היא נאטמה בתוך ימים על ידי מפתחי התוכנה של החברה.
שכרו של מיכאל היה גבוה מלכתחילה, אך המשיך לנסוק במהירות ככל שחלף הזמן וכישוריו כהאקר באו לידי ביטוי. למרבה הצער, גם כמות שעות העבודה שלו לא הפסיקה לעלות במקביל, והוא התקשה יותר ויותר למצוא זמן פנוי לפעילות חברתית כלשהי. הוא גם נאלץ לצמצם באופן משמעותי את היקף הפעילות בתחביב שלו מזה שנים - פיתוח אלגוריתמי בתחום מטבעות הקריפטו.
ואז הגיע האימייל, ובאופן מפתיע הסתבר שהוא זכה באחד הפרסים היותר מבטיחים בהגרלה. מנהל המחלקה לא שש לאשר למיכאל חופשה בת שבוע בהתראה של יומיים, אך נאלץ בסופו של דבר להשלים עם כך.
וכך, לפני שלושה ימים, מצא את עצמו מיכאל יוצא מהמונית ועומד מול מלון הילטון לנינגרדסקיה המפואר, כשהוא קרוב להשתכנע כי בכל זאת קיים דבר כזה שנקרא מזל.
אניטה, בת זוגו בארבעת החודשים האחרונים, לא יכלה להצטרף אליו, למרות ששניהם מאוד רצו בכך. הוא אפילו הציע לה לשלם בעצמו את עלות כרטיס הטיסה, אך במקום העבודה שלה סרבו בתוקף לאשר לה חופשה בהתראה קצרה כל כך. היא נפרדה ממנו בדמעות בשדה התעופה.
למרות זאת נהנה מכל רגע מאז שנחת במוסקבה.
עד עכשיו.
מיכאל המשיך ללכת לאורך הרחוב, מביט פזור דעת בחלונות הראווה לידם חלף. למרות שניסה, לא הצליח להשתחרר מהתחושה המטרידה שמישהו עוקב אחריו. אם קודם לא הבחין באף אחד שמתנהג באופן חשוד, פתאום נראה לו שלא מעט אנשים ברחוב מתנהגים באופן מוזר כשהוא עובר בקרבתם.
הבחורה הגבוהה בעלת המיני הקצרצר ותיק העור השחור, שנשענה על הקיר וחייכה אליו חיוך מזמין.
הצעיר היפני שעמד בתוך קבוצת תיירים קולנית ולפתע הפנה אליו מבט חודר ללא שום סיבה נראית לעין.
איש העסקים הרוסי שחלף במהירות על פניו, ומעילו האפור המתנפנף ברוח חבט בו קלות.
מיכאל הרגיש איך הפחדים הישנים חוזרים אליו. מזה שנתיים לא ראה את הפסיכולוג שלו, ועכשיו חש שהיה משלם הרבה עבור פגישה בת שעה איתו.
למרות שתכנן ללכת ברחוב עוד שעתיים לפחות, הוא החליט לחזור למלון, ולהירגע קצת בחדר עם כוס או שתיים של וודקה איכותית. וודקה מועילה לפעמים גם יותר מפסיכולוג, והרבה יותר זולה.
מיכאל ראה במרחק כמאה מטרים ממנו את הפתח של תחנת הרכבת התחתית. הוא החיש את צעדיו, ירד במדרגות המובילות אל הרציף וקנה כרטיס לתחנת קזנסקי, הנמצאת מול בית המלון שבו שהה. הייתה לו ההרגשה שגם הקופאית הביטה בו זמן ארוך מדי כשהושיטה לו את הכרטיס.
הנסיעה ברכבת הייתה סיוט. מיכאל חש איך הפרנויה משתלטת עליו, כמו בימים הרעים שניסה כל כך לשכוח. הוא השתדל לגייס את שאריות ההיגיון וקור הרוח שלו כדי לשכנע את עצמו שהנוסעים בקרון הרכבת לא מתבוננים רק בו, זוממים כיצד לפגוע בו.
הוא יצא כמעט בריצה מהקרון כשזה עצר בתחנת קזנסקי, גופו שטוף בזיעה קרה. ברגליים רועדות חצה את הרחוב בכיוון המלון, כשהוא כמעט ונדרס בגלגלי אחת המכוניות.
כאשר נכנס לחלל הממוזג של המלון, גופו המתוח כמיתר העומד לפקוע החל להירגע. מיכאל נשם עמוקות, מזרים לגופו חמצן טרי ואיתו מעט שלווה.
הוא עבר את אולם הקבלה המפואר בכיוון המעליות, נכנס לאחת מהן ולחץ על כפתור הקומה החמישית. עם כל קומה שעלתה המעלית האיטית חש כיצד הפחדים שבראשו הולכים ונמוגים.
מיכאל יצא מהמעלית וחיפש בארנקו את מפתח הפלסטיק של החדר. הוא ימלא את האמבטיה הענקית במים חמים וישטוף מגופו את כל הזיעה שהצטברה עליו. ואז ישתה כוס וודקה. או שתי כוסות. ואולי בקבוק שלם.
הוא נכנס לחדר, וסגר אחריו את הדלת.
מיכאל הסתובב, ופסע שני צעדים בכיוון האמבטיה. באוויר החדר עמד ריח קלוש, שהיה שונה ומוכר לו באופן כלשהו.
ואז לפתה יד חסונה את חזהו מאחור, ומטלית רטובה הוצמדה בכוח לאפו.
בשנייה האחרונה לפני ששקע במצולות השכחה זיהה מה היה אותו ריח קלוש שהריח. כלורופורם.
