האם יש לנקוט יחס חשדני כלפי התקבלותו של הרומן 'תישארי איתי' בעולם המערבי? זאת שאלה שחזרה ונשנתה אצלי במהלך קריאתו, בניגוד לרצוני. מה הכיף בקריאה שמפקפקת כל העת לא רק בסיפור עצמו, ולא רק בזירה הספרותית העולמית, אלא גם בטעם המערבי המתחסד ומתנחמד לו? אולי צריך להאמין בלב שלם בהצהרות נרגשות מסוג "רומן ביכורים עוצר נשימה" (הניויורק טיימס) ו"יג'ידה מצטרפת לפנתיאון הגיבורות הספרותיות הבלתי נשכחות" (פריז ריוויו), ולהתרשם מההצלחה האקדמית ומשורת המועמדויות לפרסים ספרותיים? אלא שבתום קריאת כל הסאגה הזאת, המתרחשת ברחבי ניגריה למן שנות ה-80 ועד אחריתה בשנת ,2008יש להכיר בטעם העיקרי שנותר בפי: זהו ספר מחמד של תרבות לא כנה, אדנותית וחנפנית גם יחד.
אדבאיו, ילידת לאגוס, ניגריה, ,1988כתבה רומן שמעמת שני קולות: המספרת הראשונה היא יג'ידה, בת לאם "חסרת שורשים" שמתה בלידתה, יתומה מרדנית במשפחה פוליגמית בת ארבע אמהות, שגדלה להיות אישה עצמאית בעלת מספרה משלה, הממאנת לשחזר את הדפוס הפוליגמי בנישואיה. אבל ככל שהזמן עובר, ויג'ידה אינה הרה, גוזרים עליה נציגי הדור הקודם - אחת מנשותיו של אביה ודודו ואמו של בעלה - לקבל אל המשפחה אישה שנייה, שתהרה במהרה ואף תזרז כך את הריונה המיוחל של יג'ידה. המספר השני, וקול משנה ליג'ידה, הוא אקין בעלה המסור, בן בכור לאם דומיננטית, גבר בעל תפיסות מודרניות אבל חלש אופי, שנכנע לתביעת משפחתו להוליד להם צאצאים עם רעיה שנייה. לאורך הספר מגוללים יג'ידה ואקין את חיי הנישואים שלהם בשתי גרסאות, על רקע התהפוכות הפוליטיות בניגריה, בחלוקה לארבעה שערים, המזכירה דגם קטן עד מאוד של הסדרה המפוארת 'החברה הגאונה'.
נקודת המוצא הזאת מציבה שני קווי מתח מעניינים זה לצד זה: האחד הוא נשיות לעומת גבריות בחברה המסורתית, והשני - הדור הוותיק המזנב בדור הבא. אלא שמבטה של אדבאיו הוא שטחי וסנסציוני, והיא מועכת ברגל גסה כל ניואנס אנושי וחברתי לטובת נוסחת ה"שקרים וסודות", כמעין תלמידה להוטה מדי של החוג לכתיבה יוצרת. כל טינתה של יג'ידה נתונה אפוא לפונמי, אותה אישה שנייה צעירה, שאף יתברר לנו בהמשך שהיא אינה בתולה, כמובן, כעוד טעם לפגם באישיותה. אף לא לרגע הספר אינו מכיר בכך כי פונמי היא צד שני לאותו מטבע, קורבן של אותה שיטה ושל אותו גבר, ויג'ידה מתלוננת באוזננו במרירות בעלתנית: "הלך והתברר לי שהייתי טיפשה כשהאמנתי ולו לשנייה אחת שלאקין יש שליטה כלשהי בפונמי". גם אמותיה החורגות של יג'ידה מתוארות בפיה על פי כל כללי המיזוגיניה של "האם החורגת" מאגדות האחים גרים: "ראיתי אותן מגיעות אל ביתו של אבי ומתחילות להשתנות, כל האמהות השונות האלה שלא היו שלי. הן תמיד הגיעו עם אסטרטגיה חבויה מתחת לשמלות המעטפת שלהן, הן מעולם לא היו טיפשות או נעימות כפי שנראו בתחילה".
פערי הדורות מצטיירים כאן בצורה מעניינת מעט יותר, כאשר ניכר כי למרות השכלתם של הצעירים ועצמאותם הכלכלית, הם נדרסים תחת הציפיות המיושנות של אבותיהם, ואף מטמיעים אותן בתוכם. אבל גם כאן נתקע המעדר הספרותי של אדבאיו בקרקע הקשה, והעלילה שבה ונסחפת ברוח האסונות והסנסציה. יתרה מזאת, הסוד הגדול של בני הזוג יג'ידה ואקין, אף שכל סיפורם נמסר כאן במפתח וידויי, מוסווה מעין הקוראים עד לשלהי הספר, ומחבל בהבנת הסיפור כהווייתו. זו איננה טקטיקה שנועדה לספר לנו משהו על נרטיבים שונים או על פערי תודעה, אלא טריק זול על מזבח הפאנץ'.
אף ששפתו של הספר ומבנהו נגזרו על פי מודל מוכר ושגור בספרות בת זמננו, עיקר כוחו הוא ה"זרות" שהוא מציג לעין המערבית ואותו "קול מבפנים", המזיח את קיר הזכוכית מפני התרבות הזרה, האקזוטית, ומתרגם אותה ללשון המערבית. אין כאן ולו משפט אחד של "כתיבה יפהפייה", כפי שמצוין בגב הספר, אלא שפה אינסטרומנטלית מאוד, שקופה, "מנגישה". למרות כל האסונות ודאבונות הלב שפוקדים את המספרים, מדובר בספרות בידורית וקלה, משהו להעביר איתו את הזמן בנעימים, בהתבסמות מהיוקרה שקשורה בו (אדבאיו היא תלמידתה של מרגרט אטווד!) ובעיקר בהיקסמות מזועזעת מאותן דמויות מוכות גורל, שאתרע מזלן לגדול בחברה פרימיטיבית אי שם, ביבשת השחורה.
עוד 3 ספרים ניגריים:
חצי שמש צהובה > צ‘יממנדה נגוזי אדיצ‘יה
הכל קורס > צ‘ינואה אצ‘בה
Blackass > איגוני בארט
ענת עינהר
צילומים של האמן הניגרי ג'יי. די. אוקהאי אוזי'קרה
פורסם במדור הספרות של "7 לילות"
ענת עינהר 7 לילות 15/02/2019 לקריאת הסקירה המלאה >- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
