מלונדון באהבה

1
ולנטינה

לונדון, אנגליה
3 בנובמבר 2013

"הדברים שמצפים לנו טובים יותר מכל מה שאנחנו משאירים מאחורינו," אומרת הזרה שיושבת לידי במטוס — אישה בת שישים ומשהו עם פוני וגומייה שנכרכה סביב מפרק ידה באופן מהודק כל כך שהעברתי את מרבית הטיסה בחשש שהמצב יתפתח למקרה חירום רפואי.

בנסיעות המגוונות שלי במשך השנים יצא לי לשבת ליד שורה ארוכה של נוסעים מפוקפקים: הגבר בן התשעים שנגע ברגלי 3,781 פעמים ואז שקע בשינה שתודלקה בגזי עיכול תכופים; התינוק שבכה יותר מכל התינוקות הבוכים בעולם; האישה שגמעה יותר מדי בקבוקי רום קטנים, איבדה את ההכרה על כתפי וריירה כל הדרך.

אבל בטיסה המסוימת הזאת נראה שהתברכתי בנואמת עתירת רגש. בקושי עזבנו את מסלול ההמראה, וגברת פטפטנית ממושב 26B כבר הספיקה לצטט את שייקספיר, את מרילין מונרו, ואם זיכרוני אינו מטעני, את מוחמד עלי.

המבט העייף והאטום שלי בלי ספק הטריד אותה, כי זוויות פיה צנחו להבעת זעף מאוכזבת. "מסכנה שלי," היא אומרת. "את לא מכירה את ק"ס לואיס? בושה."

"כן," אני אומרת, עוצמת את עיני ומשעינה את ראשי על מסעד המושב בניסיון להירדם — או לפחות מעמידה פנים שאני עושה זאת. "זה... עצוב מאוד."

וזה באמת עצוב. זה עתה הואשמתי בכך שאני לא מכירה ציטוט של אחד מהסופרים האהובים עלי ביותר, ואני מותשת מכדי להגן על עצמי. אבל מה עצוב יותר? הציטוט עצמו.

"הדברים שמצפים לנו טובים יותר מכל מה שאנחנו משאירים מאחורינו."

העיניים שלי נפקחות באחת כשהמטוס מתחיל להנמיך לעבר לונדון ומערבולת פתאומית מטילה אותי לעבר הנואמת הרגשנית, שאני משערת שתכף תתחיל לצטט את גנדי או אולי את אמא תרזה.

מחשבות מתערבלות במוחי. מה אם ק"ס לואיס טעה? מה אם לא מצפים לנו דברים טובים יותר? מה אם...

המטוס מיטלטל שוב תוך שהוא מחליק תחת ענן, וכַּן הנחיתה נפתח. כעבור רגע אנחנו נוגעים בקרקע בנמל התעופה היתרו בקול חבטה.

אני מציצה מחוץ לחלון. אז, זאת לונדון.

הנואמת משתנקת ומפשפשת אחר המשאף שלה, ואני סופגת לקרבי את המראות הראשונים של אנגליה ואת האפרוריות האינסופית שלה. שכבה עבה של ערפל ועננים כהים מסתחררת ככתמים של ציור בצבעי מים — וכמו מצב הרוח האפרורי שלי. אפור על אפור על אפור.

אני נאנחת ומורידה את התיק שלי מתא האחסון העליון והולכת קדימה בערפול חושים. אני בת שלושים וחמש. זה אמור להיות הפרק השלושה־עשר בחיי — אולי אפילו הפרק השישה־עשר. אבל איכשהו, אני מרגישה כאילו הושלכתי בחזרה ממש להתחלה, או גרוע מזה, נדחקתי לשכתוב מפרך.

"פרק ראשון: גירושים אמריקניים בלונדון".

"גברת," אומרת הנואמת הרגשנית וטופחת על כתפי. "אני חושבת ששכחת את... הספר שלך."

היא מושיטה לי אותו, ואני מביטה בכריכה במידה שווה של השפלה ושל הכחשה. "איך להתגרש בלי לאבד את שפיותך". קראתי רק שני פרקים, בהיחבא ככל שיכולתי, אבל עד מהרה איבדתי עניין ותחבתי אותו בכיס המושב, להנאתו המובטחת של הנוסע הבא. כלומר, איזה מטפל, בדעה צלולה, ייתן לפרק את הכותרת "הדרך הטובה ביותר להתגבר על האקס היא למצוא שותף לסקס"?

"מסכנה שלי," אומרת הנואמת הרגשנית ומחייכת לעצמה.

תנו צל"ש לאזרחית לדוגמה הזאת!

"את בתהליך גירושים?"

זאת רק אני, או שהיא אמרה את המילה "גירושים" בכמה דציבלים חזק יותר מהשאר? שתי נשים משמאלנו מסתכלות לעברנו, פניהן קורנות רחמים, עלי.

אני מהנהנת. "כן. בעיצומו." עוד כמה זוגות עיניים מופנים אלי. כבר יכולתי ללכת עם שלט "גרושה טרייה" על הגב.

"תזכרי, יקירתי," אומרת האישה שישבה לידי בטיסה הטרנס־אטלנטית, "שנדרשים שישה חודשים על כל שנה שהייתם יחד כדי להתגבר על מישהו."

שמעתי את זה בעבר — מנשמות טובות אחרות — אבל זה תמיד הותיר אותי מבולבלת, והאמת שגם קצת מבוהלת. ניק ואני היינו נשואים שתים־עשרה שנים, אז לפי החישוב הזה אני עומדת להתבוסס בצער ובתיעוב עצמי למשך... שש שנים נוספות? מי המציא את הנתון הסטטיסטי המגוחך הזה, והאם אפשר שכולנו נסכים שזה קשקוש מוחלט?

זה חייב להיות, נכון?

אני זזה מעט הצידה לעבר זוג שעומד לפני כדי לחמוק מהשאלה הבאה, הבלתי נמנעת, של הנואמת הרגשנית: "אני מקווה שלא אכפת לך שאני שואלת... מה קרה?" ואז אדחק שוב לפינה האיומה הזאת ואהיה חייבת להסביר שבעלי, עורך הדין, עזב אותי לטובת עוזרת משפטית בת עשרים ושלוש שאיתה הוא נפגש בסתר במשך חודשים. וכן, באמת האמנתי שהוא עבד כל הלילות האלה. מה שמה? אה, כן, מיסי, שמשוויצה ברגליה האינסופיות ובריסיה המזויפים באינסטגרם.

החשבון שלי נקרא @booksbyval. הייתי אמורה להעלות פוסטים של השראה מהספרים שעומדים על השידה ליד המיטה שלי, ובמקום זה עקבתי אחרי מיסי. מודה באשמה. אתם ודאי תוהים: האם היא... מושכת? חכמה? כן, גם וגם, אבל זה לא אמור להיות לא חוקי שמישהי שיש לה שפתיים תפוחות באיפור ורוד קבוע תסיים את הלימודים בהצטיינות יתרה?

הם יחד עכשיו. מיסי וניקי. #נועדו_זה_לזה, כמו שנכתב באחד הפוסטים האחרונים שלה, שבו היא רמזה כבדרך אגב על האהבה החדשה בחייה: בעלי, או נכון יותר, זה שעומד להיות בעלי לשעבר.

אני עוברת בביקורת הדרכונים כמו זומבי, אסירת תודה על כך שהנואמת כבר לא לצדי. אני סורקת את הדרכון שלי במכונה, והיא מתחילה להבהב באדום ולצפצף. כעבור רגע מופיע לצדי פקיד מכס ואומר לי שנבחרתי באופן אקראי לעבור בדיקת מכס מעמיקה יותר.

ברור שזה יקרה דווקא לי.

"גברתי, תצטרכי לבוא איתי," הוא אומר ומוביל אותי לחדר סמוך, ואני מושיטה לו את הדרכון שלי. "באת לחופשה?"

"אה..." אני מגמגמת כשהוא מפשפש בתיק שלי. התחתונים שלי מונחים ממש מעל הג'ינס והסווטשרט הישן והממורט של להקת AC/DC שאני לא מצליחה לזרוק, אפילו שניק הוא זה שנתן לי אותו בשנה שבה התחלנו לצאת. "חופשה?" אני מנידה את ראשי. "לא."

"אז עבודה?" הוא ממשיך, תוך שהוא סורק את תכולת התיק שלי בידיים עטויות כפפות.

"לא," אני אומרת ומשפשפת את מצחי. "לא עבודה."

"אז לאיזו מטרה, גברתי?"

אני בולעת רוק בחוזקה ומתכווצת תחת מבטו העז, שנראה כאילו הוא עומד לחדור דרכי. "אמא שלי מתה," אני פולטת לבסוף.

זיק של אנושיות מופיע בעיניו — זה רק הבהוב, אבל הוא שם. אולי זה הדבר היחיד שטוב במוות — הוא מרכך את הקצוות הנוקשים.

"אני מצטער לשמוע," הוא אומר ומשיב לי את הדרכון, ואז עוצר לרגע. "הכול בסדר. ברוכה הבאה לאנגליה."

אני מהנהנת, והוא מלווה אותי החוצה, ואז אני עוקבת אחר השלטים לאיסוף המזוודות, לוקחת את שתי המזוודות הגדולות שלי ממסוע מספר 2 ויוצאת החוצה כדי למצוא מונית. אני מנופפת לנהג שממתין שם, נשען על המכונית שלו ומעשן סיגריה.

"לאן?" הוא שואל ומעמיס את המטען שלי.

"גבעת פְּרימְרוֹז," אני אומרת.

הוא מהנהן. "חוזרת הביתה?"

כעת, כשהגירושים כמעט נחתמו והבית בסיאטל נמכר, גבעת פרימרוז תהיה נמל הבית שלי. ואף על פי כן היא זרה לי.

אני מושכת בכתפי. "בערך."

הוא יוצא לדרך, וטיפות הגשם נאחזות בחלונות כאילו חייהן תלויים בכך. אני עוצמת את עיני ומיד רואה לפני את פני אמי קורנות אלי במראה הפנימית. היא שרה את השיר הישן ההוא של סטיבי ניק, "שרה", ומעבירה להילוך רביעי. אני בת שתים־עשרה. שבועיים לאחר מכן היא... לא תהיה עוד.

אני מנגבת את האדים מהחלון בשרוול הז'קט שלי, ונזכרת כמה קשה היה אחרי שעזבה. אבא עשה כמיטב יכולתו, אך הוא מעולם לא באמת הצליח למלא את מקומה. איש לא היה יכול לעשות זאת.

הספרים טשטשו את הכאב. בהרפתקאות המופלאות שבהן יכולתי להלך לצד דמויות ענקיות שהיו להן חיים מורכבים כשלי.

אחרי הקולג' קיבלתי את התואר השני שלי במידענות, עם התמחות מיוחדת בספרים עתיקים נדירים. תקראו לי גיקית־על אם תרצו, אבל אהבתי להעביר את ימי בדלפק החלפת הספרים בספרייה המקומית, אפופה בניחוח השמימי של ספרים, בזמן שבעלי השאפתן סיים את לימודיו בבית הספר למשפטים והחל לטפס בסולם התאגידי. הסולם היחיד שאני רציתי לטפס בו היה זה שהוביל למדפי הספרים הישנים.

ספרייה היא עולם בפני עצמו — יש לו אפילו אוסף של מקצבים משלו: המולת הספרים בכריכות קשות שנערמים ומונחים על המדפים, נקישת החותמת המטביעה את תאריך ההחזרה, אימהות שמהסות את ילדיהן, קוראים שעוברים על קצות האצבעות מכוננית לכוננית, מגלים אוצרות לא צפויים, מאבדים את תחושת הזמן.

בכל מקרה, אחרי שגיליתי את הרומן של ניק מצאתי לי מפלט בספרייה — בסניף החביב עלי ביותר בשכונת פרמונט בסיאטל — שם יכולתי להיעלם. מיהרתי אל מדור הסיפורת ושקעתי בכיסא מרופט בפינה מרוחקת ובכיתי ובכיתי ובכיתי. כשלא נותרו עוד דמעות, קראתי.

בלילה האחרון שלנו יחד הכנתי עוף בפרמז'ן, והוא אמר לי שזה העוף בפרמז'ן הטוב ביותר שהוא אכל אי־פעם. ואז צפינו בפרק של "מד מן", וכשהוא הסתיים הוא נתן לי נשיקת לילה טוב. למחרת בבוקר פקחתי את עיני והנחתי שהמקום הריק לידי במיטה אומר שהוא יצא מוקדם לעבודה כפי שעשה תכופות. אבל אז, על השידה שליד המיטה, מצאתי פתק כתוב בכתב יד שאמר הכול ולא כלום.

ואל,

אני כל כך מצטער. תמיד אצטער.

ניק

לבי צנח, כי ידעתי. אולי ידעתי כל הזמן. אבל הנה זה, כתב היד שלו בדיו שחורה עזה. תמיד אהבתי את העיקול של האות למ"ד אצלו, עם השרבוט הקטן בקצה — אבל כעת האותיות נראו לי זרות, מרושעות אפילו, כאילו חרשו מזימות קליגרפיות בהשתלשלות האירועים הנוראית. ייצבתי את עצמי בזמן שהמילים התערבלו במוחי עד שהמציאות התחוורה לי במלוא עוזה: ניק עוזב אותי.

כשהטלפון צלצל כמה דקות לאחר מכן, עניתי בזהירות.

"כן, שלום." זה היה גבר, היה לו מבטא בריטי. "אני מחפש את גברת ולנטינה בֵּייקֶר."

"זאת אני," אמרתי ושפשפתי את עיני. רוח פרצים מקפיאה נשבה פנימה מחלון חדר השינה. "מה העניין?"

"אני מתקשר לגבי אמא שלך, אלואיז בייקר."

עיני התרחבו והתיישבתי על המיטה. לא שמעתי אף אחד אומר את השם שלה כבר... כל כך הרבה זמן, ועברו יותר מעשרים שנה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה. "סליחה, איך אמרת שקוראים לך?"

"ג'יימס ויטאקר. אני עובד אצל בֶּווין ושות' בלונדון. זאת חברה לניהול עיזבונות; אמא שלך היתה אחת הלקוחות שלנו."

אמא שלך.

אמא שלי.

זה היה כאילו הזר הזה בטלפון ייצר מפתח לכספת של זיכרונות ישנים ומאובקים. עצמתי את עיני בחוזקה, אבל כמו רוחות רפאים חטטניות, הם תבעו את תשומת לבי. ושם היא היתה, אמא שלי, בבוקר האחרון שבו ראיתי אותה. היא עמדה למרגלות המדרגות והושיטה אלי את ידיה. בחנתי את פניה היפות, את התווים המסותתים ואת עיניה הכחולות, הכובשות. היא לבשה שמלה ארוכה ורפויה בצבע תכלת, עם מכפלת מסולסלת.

הגבר בטלפון כחכח בגרונו, והתמונה התפוגגה כמו בועה שהתפוצצה. "לצערי יש לי בשורות עצובות," הוא המשיך. "אמא שלך... היא... מתה ביום שלישי שעבר לאחר מאבק בסרטן השחלות. אבל נאמר לי שהיא מתה בשלווה, ללא כאבים."

בלעתי רוק בחוזקה, בקושי הרגשתי את ידי ואת רגלי — כאילו היו גפיים זרות שחוברו לגופי המדוכדך. לבי פעם חזק כל כך, שזה היה הדבר היחיד שהצלחתי לשמוע. איך ייתכן שהיא מתה? זה נראה כל כך... אנוכי. כאילו הנשימה האחרונה שלה, נשיפת המוות, היתה מכוונת ישירות אלי. אמנם ויתרתי כבר מזמן על הרעיון של איחוד מחודש בינינו, אבל אני מניחה שבמקום נידח כלשהו במעמקי לבי עדיין קיוויתי שזה יקרה. יום אחד. כמו שזה קורה בספרים, שם כאב העבר נרפא בדרך נס בדפים האחרונים — עוולות נמחלות כהרף עין, לבבות שבורים מתאחים כמו קרע בבד שנתפר בחוט ומחט. זה הסוף שציפיתי לו. אבל לא, הסוף שלי יהיה טרגי: הפתק של ניק, ועכשיו זה. קראתי פעם ספר על אישה שנפגעה ממכת ברק שלוש פעמים בשנה אחת. זה היה כאילו הברקים רדפו אותה.

לא, לא, לא. מצמצתי כדי לעצור את הדמעות. אולי אני חולמת? אולי כל זה רק סיוט?

ויטאקר המשיך לדבר, וחוסר האמון שלי רק הלך וגדל. הקשבתי, אבל הקול שלו נשמע מעוות, כאילו הגיע ממקום רחוק.

"אמך ציינה את שמך כיורשת היחידה של עיזבונה. זה כולל את הנכס שלה בגבעת פרימרוז — שזו שכונה מצוינת בלונדון, היא שומרת על ערכה כבר שנים רבות. הבניין ישן, אבל נוח למדי. יש בו שתי דירות, בקומה השנייה ובקומה השלישית. חנות הספרים נמצאת בקומת הקרקע."

הנדתי את ראשי, המילים שהוא אמר סוף־סוף התחילו לקבל משמעות. "חנות הספרים?"