גינת הכלבים

הלסינקי

2016

יכול להיות שהכול היה מתגלגל אחרת אילו זיהיתי אותה מיד והבנתי שאני מוכרחה לברוח. אבל זה לא מה שעשיתי, למרות הכול: כשבקצה הספסל התיישבה אישה זרה, שתנועותיה האיטיות תכף ומיד העידו שהיא מחפשת קשר אנושי, אפילו לא הפניתי את הראש. קיוויתי שתבין שאין לי עניין לפתח שיחה, ורשרשתי בקול בעמודי הספר שהיה מונח בחיקי. לא ישבתי בגינה כדי למצוא חברים.

זה היה ספר מהספרייה, ששָכנה ממש ליד הגינה והמִתחם המגודר שבתוכה, שנועד לשחרור הכלבים. בזכות התיק שלי, שהיה עמוס רומנים, הגיחות הקצרות שלי לגינה נראו טבעיות. לסקרנים אקראיים סיפרתי שאני מאוד אוהבת בעלי חיים ונהנית להתבונן במשחקים שלהם, אבל האלרגיה שלי לא מאפשרת לי להחזיק חיית מחמד בעצמי. גם האישה שהתיישבה לידי לא הייתה בעלת כלב, את זה הבנתי, אבל חוץ מזה תשומת הלב שלי הייתה נתונה לרחוב שהקיף את הגינה. הצצתי בגניבה בשעון, אף שידעתי שבאתי בזמן. חששתי שבאתי לשווא.

האישה יישרה ומתחה את רגליה, כפי שאנשים עושים לפעמים כשהם שוקלים לפתוח בשיחה: פיהוק, יישור המעיל או מחווה ביד, שאחריה יעירו על מזג האוויר או על זוטות אחרות. אבל לא נשאלה שום שאלה על הסֵפר, לא נאמר שום דבר נדוש על מזג האוויר.

זזתי לקצה הספסל, הגדלתי את המרחק מהאורחת הלא קרואה. בזמן האחרון התחלתי להתבונן אחרת בשאר המבקרים בגינה. הגמלאים והמובטלים שטיילו באיטיות היו צריכים תירוץ לצאת מהבית. אולי גם אני אהיה כזאת ביום מן הימים, אחרי שכבר לא תהיה לי סיבה לצאת לגינה וחיי כבר לא יתנהלו על פי סדר יום מסוים. גם אני ארצה שהשכנים ישמעו את דלת הדירה שלי נטרקת, סימן לכך שגם לי יש מספיק סידורים וחברים ללכת אליהם, ואז אבוא הנה כדי לעקוב אחרי מהלך העולם דרך התבוננות בחיים של אחרים.

שנאוצר גמדי לבן שהתקרב לגינה זכה למבטי הערצה מצד העוברים ושבים. חברתי לספסל התעוררה לחיים. היא רכנה מעט קדימה וחיכיתי שסוף־סוף תאזור אומץ להגיד משהו, אולי על השנאוצר המטופח או על התנהגותו המופתית, אבל האישה הוסיפה לשתוק.

1

שקופה
 

כפר, מחוז מיקוֹלָיִיב

2006

כשנכנסתי לחדר השינה, לראשונה מאז שנות נעוריי, נרתעתי לרגע מהמראה שנגלה לעיניי. תמונות ממוסגרות שלי על השולחן, על השידה ועל הקירות. רובן היו גזרי עיתונים מצהיבים של פרסומות, שבהן הבלטתי את חמוקיי כדי למכור כל דבר, מחומרים להסרת כתמים ועד חלקי חילוף למכוניות. את התמונות שלחתי לאימא כהוכחה לכך שאני עובדת בדוגמנות ותיארתי לעצמי שהיא תאסוף אותן באלבום, אבל אימא עשתה מהן מזבח שכיסה את כל החדר, ובו הצבעים האטרקטיביים וסימוני אחוזי ההנחה התחרו ביניהם על תשומת הלב. התמונות הללו לא היו שום סיבה למסיבה או זיכרון להתגאות בו. הן עשו לי בחילה.

הסרתי את הגזירים מהקירות, גרפתי לחיקי בתנועת יד אחת את התמונות שעיטרו את השידה ותחבתי את כל הערימה לארון. בראש הערימה השארתי פרסומת לחוטי רקמה, שפקעותיהם מזדהרות לאור אח עצים מבוערת, וסגרתי את הדלת.

עד ארוחת הערב התמונות חזרו למקומן — אפילו הפרסומת השנואה עליי למחית ערמונים. הזריזות של אימא שלי הדהימה אותי. היא פעלה בזמן שיצאתי לבדוק את הגינה עם דודה שלי. הדודה נכנסה לחדר השינה, נגעה בגבי ולחשה שאסור לשלול מאֵם את הזכות להתגאות בילדיה. לא יכולתי לספר לה עד כמה הכול השתבש. דודה שלי הביטה בי, חיבקה אותי.

"אנחנו מרחיבים את היבולים ואיוָואן עוזר, אנחנו בסדר," היא אמרה. "כמה טוב שהצלחנו להחזיר אותך הביתה, אוֹלֶנקָה."

דודה שלי הזדקנה, גם אימא. כלב השמירה בחצר היה חדש. חוץ מזה דבר לא השתנה מאז שעזבתי. בראש עמוד החשמל עדיין ניצב קן החסידות הלבנות, אם כי הציפורים כבר יצאו דרומה, וליד דלת הכניסה עדיין היו תלויים במקומם המעילים של הגברים המתים. אחד מהם היה של אבא שלי, והאחר של בעלה המנוח של דודה שלי. לדעתה של הדודה, אחות אבי, טוב שאורחים יחשבו שיש גברים בבית. עברנו לגור אצלה אחרי ההלוויה של אבא שלי ועכשיו חזרתי הנה לבית האלמנות הבודדות, שבו הענקנו זו לזו פרחים ביום האישה. בעקבות המחשבה הזאת שאלתי את הדודה אם בוריס עדיין מזקק הוֹרילקָה.¹ בזמן שהדודה הביאה את הבקבוק החלפתי סוף־סוף את הנעליים שלי בערדליים. אלה היו חדשים וקלים, אולי עשויים מסיליקון. כנראה נרכשו בשבילי.

למחרת בבוקר הלכתי לתחנת האוטובוס, ובדרך הצצתי פנימה מבעד לסדקים בגדר המקיפה את הגינה, הסתכלתי גם בהמשך הכביש, מלמעלה. שום דבר לא עורר תשומת לב ואף אחד לא יגיע במקרה לבדוק את חלקת האדמה הזאת. המצב עשוי להשתנות כשהפרחים יפרחו באדום לוהט. בכל זאת דודה שלי צדקה, אנחנו זקוקים לעוד פרגים. שובי הביתה פירושו עוד פה להאכיל, וכבר אמש הזמנתי לנו מכלי מים לשתייה של שלושים ליטר. בחוץ לארץ התרגלתי לשתיית מים מהברז וכנראה שכחתי את מצב הבארות כאן. לא ידעתי איך אשלם עבור ההזמנה. איאלץ לוותר על הדרך שבה אנחנו הדוגמניות שומרות על המשקל שלנו. אבל היקף המותניים היה הדאגה הקטנה ביותר שלי.

לא רציתי שדודה שלי תיענה להצעה של איוואן ללוות ממנו כסף, במקום להרחיב את שטח גידול הפרגים, גם אם סמכתי על האיש ועל רצונו לעזור. שדה של גידולי תירס מתנשאים לגובה עשוי להסתיר היטב שדה פרגים גדול יחסית, ובוריס, שעבד אצלנו, יוכל לטפל בהרחבת שטח הגידול. בוריס הוא אחיו של איוואן, ודודה שלי התייחסה אליו כאילו היה בנה. אף על פי כן לא רציתי שנהיה תלויים עוד יותר בכנופיה שאיוואן עבד בשבילה, ושלאנשיה מסר את הקומפוט2 שהופק מהפרגים. לא זה העתיד שתכננתי בשבילנו. אילו הפנים שלי יכלו לפרנס אותנו, אפילו לא היינו צריכים לדבר על הפרגים. היינו סוגרים את מטבח הקומפוט והייתי בונה לדודה שלי בית חדש במקום הישן וקונה דירה בעיר. הן לא היו צריכות לדאוג שוב בגלל חוסר יציבות, שעשוי להשפיע על תשלומי הפנסיה שלהן, שבין כה היו זעומים מדי.

טענתי שהגעגועים החזירו אותי הביתה. אני לא יודעת מי האמין לי. שנים לא הצלחתי לשלוח כסף. הייתי חייבת לתקן את המצב. הייתי חייבת למצוא עבודה.

התחלתי לנסוע העירה כדי לבדוק מודעות דרושים. באותו אוטובוס ישבה לעיתים קרובות קבוצת בנות מלאות תקווה ומדיפות ענן של בושם, בדרכן למלון פָּאלָאס, שבחדרי הכינוסים שלו הציגו כלות לרווקים זרים מחו"ל. בהתקרב היעד הבנות בתספורת קצרה התיזו עוד ספריי בשיער, וארוכות השיער הוציאו מברשות והברישו את שערן במשיכות, שהשתלבו במקצב הנקישות של שפופרות השפתונים, קופסאות הפודרה ומראות הכיס. ביליתי שנים בחדרים אחוריים, מלאים בחלומות זהים על עתיד זוהר, בהבדל אחד: בעננת הריח שבאוטובוס ניכר הניחוח המעופש של השפתון העבש. הבחורה שישבה מאחוריי פידרה את לחייה בספוגית ששנים לא ראתה סבון ומים, ושמלותיהן של מרבית הבנות היו עם ההדפסים המנומרים המוכרים. הקשבתי לדיבורים שלהן ותהיתי אם יהיה עליי לנסות את מזלי באותה דרך, אם כי ידעתי שהסיכוי למצוא את הנסיך על הסוס הלבן בחוץ לארץ לא גדול יותר מהסיכוי למצוא אותו פה. הבנות עדיין לא ידעו זאת והקולות המתוחים שלהן הזכירו לי את עצמי, כשברחתי לפריז. גם אני הייתי לחוצה אז ופחדתי לעשות טעויות. גם אני רציתי אז יותר ממה שיכול היה להיות לי בבית. הדרך הזאת הייתה מוכרת.

כשהגענו ליעד, להקת הבנות התעופפה והשאירה אחריה שובל ריח תמרוקים ישנים ושיער צעיר, בעודה מטופפת בזרועות שלובות לעבר המלון. ניכר בבירור שהעסקים פורחים, וזה העלה במוחי רעיון שעשוי לעזור.

בדרך לקפה אינטרנט נעצרתי כדי לבדוק את המודעות הדהויות שהודבקו לעמודי החשמל, וניסיתי לדלות מתוכן חברות שנראו כמו סוכנויות לכלות בהזמנה. אם לא אצליח למצוא את השידולים שחיפשתי על גבי העמודים, ארונות החשמל או קירות תאי הטלפון — או באינטרנט — איאלץ שוב לבזבז כסף על עיתונים חדשים ולסרוק בהם את עמודי מודעות הדרושים.

המזל האיר לי פנים מיד.

הסוכנויות לא חיפשו רק כלות, אלא גם נשים רב־לשוניות לעבודה כמתורגמניות. תלשתי את כל הלשוניות עם מספר טלפון שהופיעו בתחתית אחת המודעות. אחרי מחשבה של רגע הסרתי את המודעה כולה, וכמה דפים נוספים דומים כדי להקטין את כמות המתחרות. החלטתי לפתוח בסבב הטלפונים באותו יום. אין סיכוי שאיכשל. יש לי די והותר כישורים מתאימים. התקווה נפתחה כמו פרח, מגע עלי הכותרת שלו בלחיי השיב לי את הביטחון העצמי שאבד לי.

הצלחתי לקבוע ראיון עבודה למחרת, אבל לא התקבלתי. אף על פי כן לא ויתרתי, פשוט נופפתי בשערי וקבעתי לי פגישה חדשה. הלך הרוח של הבנות שמיהרו העירה באוטובוס דבק בי והיו די והותר סוכנויות לכלות בהזמנה. בשדרות לֵנין לבד היו שלוש, כך גם בסוֹביֶיטסקָיָה ומוֹסקוֹבסקָיָה. אלמד את התחום, אחסוך כמיטב יכולתי ואולי אצליח ביום מן הימים להקים עסק משלי — אולי כזה שיציע רעיונות, איך לזכות בליבה של האישה האוקראינית, לבחור מתנה אישית לאישה אהובה. אנחנו נזכיר לגברים שג'נטלמן צריך להביא פרחים, להגיש את זרועו לתמיכה, לפתוח את הדלת ולעזור לגברת לצאת מהמכונית. או שאחפש פנים מתאימים לשבועונים מערביים ואפתח בית ספר לדוגמנות באחת הערים בסיביר, בקרב המיליונים שחיים שם; הלאומים התערבבו בשילובים מוצלחים במיוחד בגלל המחנות. אני תמיד הפסדתי לבנות כאלה, שבעורקיהן זרם דם מכל רחבי ברית המועצות — מזרח אירופה, המדינות הבלטיות, אסיה ורבים מהעמים הילידיים. אלא שתוכנית כזאת דורשת הון התחלתי, וזה טרם היה לי. עוד מעט יהיה.

בדרך לתחנת האוטובוס רצה אחריי בחורה שהייתה מוכרת לי במעומעם. היא בירכה אותי לשלום ואמרה שראתה אותי קודם בתורים של הסוכנויות. גם היא ניסתה את מזלה שם. היא הגישה היום מועמדות בתור כַּלָּה באותה סוכנות שבה אני חיפשתי משרה בתור מזכירה.

"לפחות זה לא עולה שום דבר," היא אמרה. "כדאי גם לך."

"לא יודעת."

נברתי בתיק שלי והוצאתי מתוכו את המודעוֹת שתלשתי כדי לשמוע מה היא יודעת עליהן, אבל היא ניענעה בראשה לפני שהספקתי לשאול שאלה אחת.

"חבל על הזמן."

"מה זאת אומרת?"

מניתי באוזניה את השפות שאני דוברת, לפחות ברמה סבירה. אני יודעת אנגלית, צרפתית, רוסית, אוקראינית, אסטונית, גרמנית ואפילו קצת פינית. קל לי לתפוס מילים בשפות זרות. כפי הנראה אני האישה המוכשרת ביותר לשפות בכל המחוז, שסובל ממחסור אפילו בדוברי אנגלית.

"את תמצאי בעל ברגע."

"אני לא רוצה להתחתן. אני רוצה להיות מתורגמנית. אולי סוכנת של ויזות."

הבחורה צחקה והעלתה אל שוקיה את המגפיים שהשתלשלו בכיוון הקרסוליים. החצאית שלה הייתה קצרה. קלטתי שהתלבשתי לא נכון. עליי להפגין את שאר המעלות שלי.

"מכּרה של בת דודה שלי עובדת בתור עוזרת בחברה שלא מזמן חיפשה מתורגמניות. היא סיפרה לה מי בסוף התקבלה לעבודה," אמרה הבחורה. "אחת שיוצאת עם הבן של הבוס."

הרמתי את עיניי אל הרשת הסבוכה של כבלי החשמלית וממש התחשק לי לשתות משהו. כלום לא משתנה במדינה הזאת.

"ולמרות זאת את הולכת לראיונות."

"צריך לנסות הכול. אולי הבן של הבעלים במקרה יגיע למשרד בדיוק באותו זמן ויתאהב בי. ככה גם המכרה הזאת התקבלה לעבודה."

הבחורה התפיחה את השיער שלה וקרצה. הוצאתי מהתיק חפיסה של סיגריות דקות והצעתי לה אחת. המחשבה על החזרה לחדר השינה המזוהם בתמונות הפרסומת שלי העיקה עליי, וחששתי שאצטרך לגור בו יותר זמן משציפיתי. דודה שלי התקשרה לכל המכרים שלה, גם איוואן ואימא. כולם הבטיחו להודיע מיד אם ישמעו על מקום עבודה מתאים. אף אחד עדיין לא חזר אלינו.

"אלה שעובדים בטיפול במסמכי נסיעות מרוויחים טוב. את יכולה להקים סוכנות ויזות משלך," אמרה הבחורה, "אבל בשביל זה את צריכה קשרים וארנק שמן. לי יש רעיון יותר טוב."

"נשמע."

"הם מחפשים פנים יפים להפגנות. את הכסף נותנים לך ביד במקום, והם מקבלים את כל מי שרוצה לעבוד בזה."

זכרתי במעומעם שאימא שלי ציינה את העניין. אחרי המהפכה הכתומה התחילו להופיע על עמודי החשמל מודעות דרושים שחיפשו משתתפים בהפגנות. טיב ההפגנות מעולם לא היה ברור, אבל התשלום היה מאוד מפתה, והוא תמיד צוין במודעות.

"אח שלי מרוויח קצת בצעקות."

הבטתי בה בפליאה.

"לא שמעת על זה? זאת כמעט אותה עבודה כמו לצעוד בהפגנות, רק קולנית יותר והם חייבים לעשות חזרות. היא בעצם מתאימה יותר לגברים. לך יש חבר, לא?"

ניענעתי את ראשי לשלילה.

"אז בואי איתי לשאת כרזות. הנסיעות באוטובוס לפעמים ארוכות, לא תזיק לי חֶברה. תתקשרי אליי אם זה מעניין אותך."

הבחורה חיפשה בכיס שלה מודעה שהיא תלשה, רשמה מאחור את מספר הטלפון שלה והושיטה לי את הנייר. הגרון שלי נשנק. הייתי בשמחה מזמינה אותה לקפה וקוניאק, אבל היא מיהרה להוציא את הילד שלה מהמעון, ומונית השירות שלה כבר כמעט התמלאה ועמדה לצאת מעבר לפינה. הבחורה נופפה לשלום ונעלמה, תיק היד שלה התנדנד על כתפה והבדידות התגלגלה אל ליבי כמו אבן.

בבית קיבלה את פניי אווירה מבוהלת. בוריס ישב בפינה והתנדנד, פניו טמונים בכפות ידיו. אימא ודודה שלי עדיין היו בבגדים הכהים שלבשו בבוקר, כשיצאו להלוויה של איזה קרוב משפחה רחוק. חשבתי שבהלוויה קרה משהו, עד שהתברר במה מדובר. מטבח הקומפוט היה ריק, גם הטלוויזיה נגנבה. שדדו אותנו. הבית נשאר לרגע בלי שמירה, שכן כולנו עזבנו לפני שבוריס הגיע לעבודה, וזאת הייתה טעות.

הגנבים לא הטרידו אותי. איוואן ימצא אותם ויוודא שיבינו שהם פגעו באנשים הלא נכונים, וחיסלו את הכלב של האנשים הלא נכונים. אבל זה לא יחזיר את הקומפוט. זכרתי באיזו אהבה בוריס בדק את התרמילים המתכהים והולכים של הפרגים, כמה טוב הוא טיפל בהם ובמטבח שלו. השודדים זכו בחומר הכי טוב במחוז. לנו לא נשאר כלום.

המודעה על עמוד החשמל לא הייתה הפתק המרופט היחיד שנרשם בו שדרושות בחורות יפות, אבל היא הייתה הראשונה שצוין בה במפורש שלא מדובר בשירותי ליווי, בעבודה בבר או בסוכנות לכלות בהזמנה. צוין בה גם שאימהות צעירות יתקבלו בברכה, וכן נשים נשואות. זה משך את תשומת הלב שלי, אף שהבנתי שזה לא אומר כלום. אולי לא מדובר אלא בתרגיל שמטרתו למשוך בשר טרי. אלא שכבר התחלתי להתייאש ונמאסו עליי כל הכותרות ששאלו "למה שבחורה יפה תהיה ענייה?" ראיונות העבודה שלי לא נשאו פרי. דודה שלי כבר דיברה עם איוואן על הקומפוט האבוד ועל הלוואה אפשרית. לא רציתי שהם יפנו בכיוון הזה. המצוקה שלהם היא תוצאה של הקריירה הכושלת שלי, היא נוצרה באשמתי, ועליי מוטל לתקן זאת.

המודעה רמזה על תשלום חד־פעמי מרשים, ובתחתית שלה נותרה לשונית אחת בלבד עם מספר טלפון.

האישה שענתה לטלפון התלהבה כשסיפרתי לה על השנים שעבדתי בתור דוגמנית. ברקע נשמעו נקישות מקלדת, בעודה מחפשת ברשת את השם שלי. קיוויתי שזה יוביל אותה לאתר של הסוכנות שהשתייכתי אליה פעם. התמונות שלי עדיין הופיעו שם. ביקרתי בעצמי באתר כמה פעמים במחשב של בית הקפה. אני לא יודעת למה. אולי רציתי להתענות או לשאוב אומץ להציג את עצמי בראיונות ביתר ביטחון עצמי.

"מתי תוכלי לבוא אלינו?"

"אני בודקת ביומן, רגע אחד."

עמדתי לפני סוכנות לכלות בהזמנה בשדרות לנין. היא נקראה "השידוך המלכותי". ברחוב מוֹסקוֹבסקָיָה חיכו לי "חיצי האהבה", ליד מלון מֵטָלוּרג שכנה סוכנות "האישה הסלאבית", ובתיק שלי התקמט לו מספר הטלפון של הבחורה שעבדה בהפגנות. חתיכת לו"ז. התחלתי לחזור בכיוון התחנה והשלכתי את פרטי ההתקשרות של הבחורה לרחוב. הסוכנות שאליה התקשרתי נמצאה בדניפּרוֹפֶּטרוֹבסק, והנסיעה תהיה ממושכת. אף על פי כן הייתי מוכנה לקפוץ על רכבת בתוך רגע.

"אם את יכולה, תביאי בבקשה תצלומים שלך, אולי גם של המשפחה, ההורים, הסבים והסבתות, הדודות, הדודים, בני הדודים שלך," אמרה האישה. "כמה שיותר, יותר טוב. אנחנו רוצים להכיר היטב את העובדים שלנו ולדעת מי את בעצם, ומה היתרונות שלך."

"איזה מין תצלומים?"

"מה שתרצי. תמונה שווה אלף מילים," צחקה האישה. "המנהלת מגיעה הנה מקייב ביום שני הבא בטיסת ערב, ותצטרך לחזור כבר ביום רביעי. תצליחי להגיע לפה ביום שלישי בבוקר?"

נתקלתי באבן ריצוף מוגבהת וקיבלתי מכה חזקה בבוהן. הסוכנות הזאת מצליחה עד כדי כך שהמנהלת עוברת את המרחק בין קייב לדניפּרוֹ בטיסה? רק חברי פרלמנט ואנשי עסקים בכירים נוהגים כך, אנשים שיש להם כסף מיותר. באמת אפגוש אדם כזה פנים אל פנים? או שהאישה רוצה להרשים אותי, להבהיר לי שמדובר בעסק יוקרתי? בלי לחשוב שלחתי יד אל השיער. אני צריכה לצבוע את השורשים. אצל דודה שלי יש רק מקלחון עם מים קרים. שטיפת צבע במקלחת כזאת היא משימה קשה, אצטרך ללכת למספרה.

"הלו"ז של המנהלת בקייב מאוד צפוף בשבוע הבא. כאן האווירה יותר נינוחה. אז ניפגש כאן אצלנו, כן? אם תשלחי לי את מספר החשבון שלך, נעביר לך כסף בשביל כרטיס הרכבת. קרון במחלקה ראשונה יתאים לך?"

הצלחתי לענות בחיוב וקיוויתי שהנשימה הקטועה שלי לא נשמעה מעברו האחר של הקו. סירחון הפחם ברכבות גרם לי בחילות ולכן כרטיס בקרון של שני נוסעים היה הפתעה נעימה מאוד. אבל משהו לא הסתדר לי. מצאתי את המודעה על עמוד חשמל, לא בעיתון, לא ברשת, אפילו לא במונית שירות, לא בשום מקום שחברות מצליחות מפרסמות בו. מצאתי אותה במקום שהפרסום בו לא עולה כסף. איך למנהלת של חברה כזאת יש כסף לטוס בין דניפּרוֹ לקייב, ואיך לחברה כזאת יש כסף לשלם למועמדת לעבודה על כרטיס נסיעה יקר רק לשם ריאיון? לא הבנתי את הבהילות וגם לא את הדרישה הנרחבת לתצלומים, לא כל שכן את מהות העבודה עצמה. ההתלהבות של האישה עוררה בי חשד שמדובר בתרומת איברים, אם כי לא הבנתי מה זה קשור לתמונות שלי. אבל מה זה משנה, העיקר השכר. האישה המשיכה לקשקש משהו על מתנת החיים, וחזרה לסידורי הנסיעה. החלטתי שאני יכולה לוותר על כליה. אני אסתדר עם אחת. ועם חצי כבד. על זה ישלמו עוד יותר.

לא סיפרתי לאף אחד על החשדות שלי. כהסבר לנסיעה לדניפּרוֹ המצאתי משהו על עבודה בתור מתורגמנית, וזה הפיח ניצוץ בעיניה של אימא. היא פסעה במטבח הלוך ושוב בצעדים ארוכים, גווה זקוף ולחייה בוהקות מהתלהבות כמו צדודית של אוטובוס חדיש, ונראה שרצתה לחלוק עם כולם את החדשות הטובות, אפילו שבקהל הייתה רק דודה שלי. לא רציתי להדאיג אותן. הן לא יֵדעו אפילו את תיאור התפקיד שלי עד שאקודם למשרת מתאמת.