שיר השירים
קריאה בשיר השירים מפגישה אותנו עם זוג מרתק: חתן וכלה, דוד ורעיה, איש ואישה. מערכת היחסים ביניהם מורכבת ונפתלת. עוצמת הרגשות ויחסי הכוחות נעים כמטוטלת. מקפצים על ההרים ונסתרים במדרגות.
היא כמהה אל בחיר לבה -
"אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ" (ז, יא).
הוא מתגעגע אל רעייתו אשר לה נשבע -
"אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי" (ו, ט).
רוקמים הם סוד, מלאי כיסופים, צמאים לחיבור. נפתלות דרכיהם. רגע נפגשות - רגע נחבאות. מחפשת הרעיה את דודה, לבה פועם, שואלת ומבקשת, אך הוא - לפתע נעלם, מסתתר.
היא עולה על משכבה - והוא מופיע, משתוקק:
"פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי" (ה, ב). "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה, רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם?" (ה, ג).
הוחמצה ההזדמנות. שוב חמק הדוד:
"פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר" (ה, ו).
"אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי," היא משביעה את בנות ירושלים, סוערת כיסופים, "מַה תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי" (ה, ח).
וכך מתמשך לו ריקוד האהבים, משחק תעלולים של ליבוב ודחייה, ריצה והתחמקות, מתח ואכזבה, גילוי והיעלמות, אהבה וקנאה, געגוע ומגע.
זוהי מהותו של חיבור, זהו טיבו של קשר אמת, של מפגש בין שתי נשמות.
זהו מפגש בין אוטונומיה לאינטימיות: איש-אישה-אישות.
תחת חופתו מתברך כל זוג "יוצר האדם".
שתי נפשות שונות ומשונות בוחרות להתכנס יחדיו, לבנות חיים משותפים, לדבוק זו בזו ולהיות "אדם".
והחיים הללו מורכבים, מאתגרים, אוצרים כמיהה ליחד תוך שמירה על היחיד.
רגע של מרחק ורגע של נגיעה.