שושלת שומרי הסודות: הברית

מבוא

העם אליו אני שייכת הוא עם מיוחד, והספר הזה הוא סיפור שורשיו. סיפור של בחירה, שליחות וסודות אלוהיים שהועברו מהבורא לאדם הראשון, וממנו לשושלת שומרי הסודות שתפקידם לשמור ולהעביר את הסודות הללו מדור לדור במהלך ההיסטוריה עד שיגיע זמנם להתגלות לכל.

הספר נתמך על ידי מקורות שונים: לאורכו מופיעים פסוקים מפשט התורה המספרים את סיפורו של אברהם העברי. פסוקים אלו מצוטטים בפיסוק מלא והטיה. גם פסוקים המצוטטים מהכתובים מופיעים באותו אופן.

חלק ניכר מהסיפור עצמו לקוח ממדרשים שנכתבו על פסוקים אלו. הספרים העיקריים שבהם נעזרתי הם: ספר הפרשיות, של הרב אליהו כי טוב. ילקוט מעם לועז, מדרש תנחומא (קובץ מדרשי אגדה), ילקוט שמעוני ומדרש רבה. חלק נוסף מבוסס על דברי הפרשנים כפי שהם מופיעים במקראות גדולות וביניהם נוסח המקרא על פי המסורה עם תרגום אונקלוס ותרגום יונתן. בין הפרשנים מופיעים רש"י, רשב"ם, ראב"ע והרמב"ן על התורה, ופרשנים מדרשיים כגון: כלי יקר, אור החיים, מאור ושמש ועוד.

פסוקים שלמים בספרי מצוטטים מספר יצירה. במסורת היהודית מייחסים את ספר יצירה לאברהם אבינו (וכך מופיע בכל המהדורות המודפסות של הספר), אך יש מסורת קדומה יותר המייחסת את חיבור הספר לאדם הראשון וטוענת שאברהם אבינו רק העלה אותו על הכתב. רס"ג (ר' סעדיה גאון — 942-882 לספירה הנוצרית), בהקדמתו לפירוש ספר יצירה, אומר כי את עיקר הרעיון המחשבתי שבספר קיבל אברהם אבינו מנח, שם ועבר שעמם למד. הוא העבירו ליצחק בנו, שהעבירו ליעקב, שהעבירו ללוי ולוי לבניו. במשך כל הדורות שלאחר מכן הועבר תוכן הספר בע"פ מאב לבן ומרב לתלמיד עד זמן כתיבת המשנה בערך, שאז הועלו הדברים על הכתב כדי שלא יישכחו. זהו ספר היסוד של הקבלה, שהועבר על ידי יחידי סגולה בשושלת שומרי הסודות מאז ועד היום.

הסיפור שאני מספרת נכתב דרך הפריזמה האישית שדרכה אני מבינה את הסיפור המקראי. חשוב לי להבהיר שגם בין הפרשנים עצמם קיימות מחלוקות לגבי פרטים שונים בסיפור, וכך גם במדרשים. ממגוון הדעות העשיר בחרתי, כמובן, את אלו שהתאימו לתפיסת עולמי ולצורה שבה אני חווה את סיפורו של אברהם העברי. מכאן יוצא שאת הסיפור של אברהם לפי פשט התורה ניתן להבין בדרכים שונות.

ניגשתי לכתיבת הספר בחרדת קודש, שכן אברהם איננו רק אבי האומה אליה אני שייכת, אלא אחד משלושת האבות שעליהם נאמר שהיו "מרכבה לשכינה". אין לנו מושג ברום המעלה של אדם כזה, ולכן בכל יום שבו כתבתי, ביקשתי להיות צינור לרצונו יתברך ושליחה נאמנה לעבודתו. כן ביקשתי סייעתא דשמיא מיוחדת שלא יבוא על ידי כל מכשול או פגם או זלזול חס וחלילה ושה' ישים את הרעיונות במוחי, את המילים בפי ואת המעשים בידיי. היה אם בכל זאת מי מהקוראים ימצא טעות או חוסר היגיון בפרטים המתוארים בספר, הם שלי ובאחריותי בלבד, וכך גם הלך המחשבות, הרגשות והדיאלוגים שאינם מופיעים בתורה או במדרשים.

"עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְעָמַד בְּכֻלָּם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה גדולה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם" (אבות פ"ה, מ"ג)

פרולוג

"ברוך הבא!" הקביל הקהל את פנינו באוהל הענק שבנו נערי ונערות החווה במאחז בגליל בו התגוררתי מאז נישואיי ושבינתיים הפך לישוב.

עם שחר גשום צעדתי לאיטי לאורך השביל מהבית אל במת הברית כשהילוד ספון בזרועותיי. ליבי הלם בהתרגשות.

"אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב, יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ," קרא המוהל מהבמה.

פסעתי לעבר מיכאל אישי שעמד לצידו יציב ונרגש וגאה, לוחש את המילים המוכרות: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי."

השמש שהגיחה לרגע מבין העננים ריצדה על ריסיו וזקנו וצבעה אותם בלבן זוהר וליבי יצא אליו. לגמתי מלוא ריאותיי את ריח הילוד כניחוח גן עדן וראיתי את שבעת ילדיי עמוסי הרון מקפצים סביב אימי שלמרות שזה עתה יצאה מהשבעה, נראתה שלווה והדורה.

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹוהֵינוּ, ה' אֶחָד!" הכריז מיכאל והקהל חזר החרה אחריו.

בעודי נעה קדימה יכולתי לחוש את אבות ואימהות האומה ממלאים את המרחב הגלילי השוקק שמסביבנו ואיתם אבי וסביי וסבתותיי עד עשרה דורות אחורנית, מרעיפים עליי ביטחון ומקיפים אותי באהבה שיצאה מהם וחזרה אליי בצורת הילדים שילדתי ויילדתי במשך השנים כשהפכתי לדולה ומיילדת; עדרי הכבשים והעיזים והתיישים שֶׁגָּלְשׁוּ לעברנו מן ההרים; חוות הסוסים הטיפולית שנוספה ליישוב; בית הכנסת המואר שהפך לליבו ובית הנוער על שם הרשיל ומירל ברונצווייג שהוקם בכסף שקיבלתי כשמכרתי את ביתם בקנדה ושעתה איכלס את הצעירים והצעירות שהצטרפו אלינו ופיתחו והרחיבו את המקום.

'אם רק נעז לחבק את החלום הטמון בנבכי האינסוף נוכל להגשימו במציאות חיינו ולהפוך לגלקסיות מרהיבות,' עלו בי מילותיה של תהילה, מורתי וחברתי, עת מבטינו הצטלבו ונזכרתי בשיעור הראשון שלי 'אצל רב בירושלים.' מה שהתרחש מאז היה עבורי מעבר לגבולות ההבטחה, מעבר למימוש ההגשמה, מעבר להתלהבות המוכרת-ישנה, מעבר לכל ציפייה ידועה. אך בניגוד לעבר, הבלתי-נודע לא הפחידני עוד. קראתי לו, ציפיתי לו והזמנתיו להגיח ולהשלים את רקמת חיי המלאה.

כשיללת התינוק שהוכנס בבריתו של אברהם אבינו נישאה באוויר, גופי נרעד ולֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי מתחושת ההודיה העמוקה שמילאתני. הרמתי פניי כלפי האור ולמולי עלתה תמונה של בית מקדש זהוב אליו זרמו נהרות אדם מכל קצווי תבל, כמהים, הומים, שוקקי חיים.

'אברהם, אבי. ראה רגעי עד פוקחים עיניהם לגלות עם נצחי נישא על ענני כבוד ושב לביתו ורוח עדינה נושבת רזיה, מחוללת מחול קסום בנבכי הילתה. והמתים מקיצים מתרדמתם והכואבים משנים צורתם והעצמות היבשות עוטות גלימות אנוש ושבות למקור מחצבתם ואור חדש ממלא את היקום בזהרורי טל, עוטף, מלטף, מחיה, משתנה. ראה מה עזה השירה הבוקעת מרגבי הארץ הטובה הנושאת בגאון את זרעי הבטחתה עת אחרי אלפי שנות גלות שבנו עדיה, ילדי רוח ואש, נושאים את טביעות הגשמתה. היית יחיד ובודד ולכבשן האש הושלכת, אך ממך למדנו מסירות ואמונה והקרבה. נאמן הוא האל לקיים דברו.'

'מאוהבת!' ליבי הלם. גופי רטט. נשימתי הואצה. 'מָשְׁכֵנִי, אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה. הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ, נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן, מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ.'

מאוהבת בבורא עולם. בתורתו, בעם בחירתו, בארץ — ארמונו. מאוהבת באיש שלי, מוכנה למלא את השליחות שהפקדת בידי.

מ א ו ה ב ת!

וביום השמיני, כשישב אליהו הנביא על כיסא הברית, הקיפוהו שלושה אברהמים עתירי זהר וייקרא שם הילוד בישראל אברהם בן מיכאל.

חלקיק משלמות אינסופית, חלק אלוה ממעל, שב הביתה לצור מחצבתו.

1948 לבריאת העולם — סתיו, הרי ארם נהריים

הוא היה אור שהבליח מתוך החשכה, נוגה בזהרורים כנטיפים בתקרת המערה. תינוק ששערו שחור ועיניו בורקות, שהתבונן בעולם בסקרנות ברגע שיצא מרחם אמו. אַמַתליה בַּת כַּרְנְבוֹ הביטה בבנה הזעיר, מחכה לצעקתו. בלוותה לידות רבות של בנות השבט, תחילה לצד אמה, שַׁלוָוה, המיילדת הראשית ואשת המרפא של שבט בני שם ובשנים האחרונות לבדה, למדה שתינוקות בוכים כשהם נולדים. אך בנה הביט בה בעיניים חכמות, זקנות משהו, ועל פניו מחוסרות הקמטים נח רמז לחיוך.

והיה גופו של הילוד מאיר, ועיניו מאירות, ועורו שקוף. ואף שירד הלילה, חשה שהעולם כולו הואר באור יקרות.

אַמתליה נרעדה, ניקתה את תינוקה בבד העדין שהביאה עמה ועטפה אותו בשמיכת הצמר שקיבלה מאמה. האור כוסה בשמיכה וקרן רק מפניו הגלויות של בנה. הרגישה ציר נוסף בתוכה ודחפה את השליה מרחמה. היא הניחה את התינוק העטוף על סלע מכוסה בעלים טריים וניקתה את עצמה ואת סביבתה ברוגע שלא הכירה. בגיל שישים וחמש סוף-סוף זכתה להיות אם. כמה חיכתה לרגע הזה. חשבה שלעולם לא תלד, שהיא עקרה, שלא תחוש כובד תינוק ברחמה, או תישאו בזרועותיה. היא הביטה בו והוא השיב לה מבט. הוא יודע, חשבה. הוא יודע מי אני. הוא יודע מי הוא ולשם מה בא לעולם.

היא העיפה בתינוקה מבט נוסף, אחר נטלה את השליה וחמת עור ויצאה לרחוץ באגם שלמרגלות המערה. כוכבים האירו את דרכה בחושך העז של ליל ראשית הסתיו. מפל גדול זרם מההר והתיז עליה מאגליו הצוננים והיא נרעדה מקור. לאחר שכרתה בור וקברה בו את השליה, נעמדה על שפת האגם, מתמהמהת. ידעה שהמים, שנשאו את הדי החורף המתקרב, קפואים. קפצי, את רק מאריכה את ייסורייך, אמרה לעצמה. היא זינקה אל מי האגם ונזעקה, אך לאחר דקות ספורות כבר שחתה בתנועות מדודות וחזקות ואט-אט זרם הדם בעורקיה. עוד מימי ילדותה בהרי אררט ידעה לשחות. אַמתליה צללה בתנועת דולפין והמים עטפו את שערותיה השחורות והארוכות.

שחר עלה, רמז של בוהק מעבר להרים הרחוקים, צובע את השמים בכתום וורוד. עננים אפרפרים שעטו בשמים, נדחפים קלות ברוח הסתווית, מציירים באוויר צורות פראיות. נשכבה על גבה וצפה על המים ולנגד עיניה עלו סוס דוהר, דוב שעומד על רגליו האחוריות, גמל עם שתי דבשות ותינוק, מכורבל כעובר, מוצץ אצבע. בני, חשבה ושחתה אל החוף. האור התחזק.

ליד המערה ניצב עץ תאנה וסביבו עצים שבהגיעה למקום היו עירומים וחשופים. עתה, מששבה מהאגם, דומה כאילו כישוף נעלם אחז בהם. עלים ירוקים ענקיים גדשו את העץ ותאנים בשלות נתלו על בדיו, כגודלן לא ראתה מעולם, והעצים שלצדו פרחו בפריחה צבעונית, מדיפה בשמים שמילאו את האוויר בריחות שמימיים. האם יכול להיות שעם לידת בני חנטה התאנה פגיה? תהתה. אולי אנליל, ראש האלים, שלח אליי שי לכבוד לידתו?

אמתליה קרבה אל העץ וראתה מעיין מפכה תחתיו וזורם בין הסלעים שסביבו. גם המעיין לא היה כאן, חשבה. גם הוא נולד עם התינוק. אולי הוא מחובר לנהר של הארץ הטובה, שלבו בגן העדן העליון וערוציו מזרימים חיים לעולם כולו? היא קטפה כמה תאנים, שטפה אותן במי המעיין ואכלה מהן. צחקה כשצופם נטף על סנטרה וזרם על כרסה.

אור השמש זחל אל פתח המערה, פוגש בערמת הצמר שעל הסלע. אַמתליה הצמידה את תינוקה אליה ועצמה את עיניה כשינק ממנה ברעבתנות. את הרגע הזה איש לא יוכל לקחת ממנה, הוא היה כולו שלה — הרף של שלמות. נאנחה אנחת רווחה ותחושת הודיה מילאה אותה והתפשטה בכל תאי גופה. תודה לך, לחשה למי שלא ידעה מיהו. תודה על ההיריון, על הלידה הקלה, על התינוק. תודה על משב האוויר שאני חשה בגופי, על הרוח הקלילה של הסתיו הנושאת בתוכה הן את זיכרונות הקיץ שחלף והן את תקוות החורף המתקרב. זהו זמנם של החיים להתחדש, שלכת העלים על עצים שעירומם ניכר, פריחה מאוחרת של הבזקי צהוב וכתום ואדום על רקע מרחבים סלעיים בהירים. ציוץ הציפורים הבונות את קניהן וזמזום הדבורים העסקניות עלה מן החוץ והתערבב במשק המים של המפל שמימיו פיכו אל האגם שליד המערה. שממית בצבע אדמה התבוננה במחזה הזר שנפרש מולה ורגש אהבה ללטאה הקטנה ולכל שאר היצורים החיים גאה באמתליה. גם את רוצה רק לחיות, חשבה. העבירה את התינוק אל שדה האחר ועצמה שוב את עיניה. רחש החיים המפכים, חזר המשפט והדהד בראשה.

האם ותינוקה נרדמו. שלווה ירדה על העולם.

לאחר ימים ספורים הנהיגה אמתליה שגרת יום קבועה. בדמדומי שחר הייתה מיניקה את התינוק ומקשיבה בחושך של טרם יום לקולות הרווחה העמוקה שהשמיע, לעונג הצרוף שתורגם לצלילים חרישיים, כמו הייתה יניקתו ועורה וזרימת חלבה שיח של עור ומגע המחברים בין אם לבנה. כשתחושת ההודיה בתוכה עלתה על גדותיה הייתה אמתליה מתחילה לזמר זמר עתיק-יומין בלשון הקודש שמנגינתו שלווה וסוערת, קולה הצלול נשבר על קירות המערה, נישא החוצה על גבה של אילת השחר. כוכבי הבוקר האזינו לצלילים שנשאו בקרבם את געגועיה, עצבונה ושמחתה של אם שזכתה להחזיק בזרועותיה את בנה בכורה אחרי שנים כה רבות של ציפייה חסרת-תקווה, מהדהדים בדמעות שזרמו על לחייה. מדוע בכתה, לא ממש הבינה, אך ידעה שכגודל החיבור, יהיה כאב הפרידה. עוד לא, לאטו שפתיה תפילה חרישית. והייתה מנענעתו לקצב המנגינה, בוכה ושוחקת, מסתתרת ומתגלה מעצמה לעצמה, מחפשת ומוצאת שלווה. ותינוקה, ידעה, מבין הכול. יודע את הסוד. שומר הסוד הקטן שלי, לחשה לו. עוד רגע קט, ביקשה ללא מילים.

על הארץ המיועדת לשושלת שומרי הסודות שמעה אמתליה מעֵבֶר, סב-סבי-סבה. הוא נהג להושיבה על ברכיו ולספר את סיפורם של סבא אדם וסבתא חוה, ברואי האל היחידים שהתגוררו בגן העדן התחתון, בודדים ויפים וגאים. את הסיפור שמע הוא עצמו מנח, סב-סבו, ששמעו ממתושלח, סבו, ששמעו מאדם הראשון בעצמו. על בדידותה של חוה כאשר הייתה האישה היחידה ביקום, סיפר, ועל הנחש שדיבר איתה. את חושבת שנבראתם מושלמים, לחש באוזנה רחש של פיתוי וגעגוע ותקווה עלומה, אך העיקר חסר, אותו אור שהבורא-אדוננו לא רוצה שתכירו ושהוא החיבור אליו. דחפה הנחש לכיוון העץ האסור, והיא עצרה את נשימתה כי הייתה בטוחה שברגע שתיגע בו, תיעלם. כשלא קרה הדבר, צחק הנחש צחוק פרוע. הריחי את ריחו המשכר של העץ, לחש, ראי מה יפים פרחיו. ומה עם טעם הפרי, פרי עץ הדעת טוב ורע שכל מעדני גן העדן לא ישוו לו? ומה אם תאכלי אותו לא בשבילך, כי אם בשבילו, בוראנו-אדוננו? והיא, שהתאוותה לעשות עבור אדונה, ליטפה את עלי העץ בלאט, אוספת את אגלי הטל שנמו בכף ידה הלבנה, המוארת, כשרעד פנימי שלא הכירה עלה בה. מה היה רגש זה, מאין צץ, לא ידעה, אך בטרם הבינה, תלשה את הפרי הבשרני והנוטף מהעץ, הגישה אותו לשפתיה ונגסה בו ברכות ולפתע חשה את הדם זורם בחוזקה בעורקיה ואת קצב ליבה המתגבר. אד נשימתה התקצר וחושיה הפכו חדים, פתוחים, רגישים יותר לצלילים, לגוונים, לטעמים שמסביבה, והיא רצתה עוד. עוד מטעם הפרי אסור, עוד מתחושת הסיכון החדשה ופריצת הגבולות וההגבלות, עוד מתחושת הגוף המתעורר, מחוסר השליטה שטלטל אותה בעוצמה שלא יכלה לרסן. ואחרי כן נתנה גם לאישה לאכול מהפרי האסור, והם נזרקו מגן העדן התחתון כי לא יכלו לסבול עוד את מגבלותיו. ולאחר שעזבו את הגן, הציב הבורא מלאכים בפתחו ובידם חרב הלהט המתהפכת, ואיש לא יכול עוד לחזור ולהיכנס לשם.

פתחו של הגן נמצא בטבורה של הארץ הטובה שניתנה לשושלת שומרי הסודות לשמירת עולם, היה סב-סבי-סבה לוחש לה, ואמתליה הייתה מדמיינת פתח מערה שאורה אינו נראה כלפי חוץ. זהו ארמונו הנסתר של המלך, אמר. רק טהורי לב רשאים לבוא בשעריו. וגם אם חלפו על פני המלאכים ועל פני החרב המתהפכת, המלך בוחן כליות ולב ומקבל אליו רק את החזקים והאמיתיים. אמתליה בַּת כַּרְנְבוֹ הקשיבה והפנימה את הסוד, ועתה העבירה אותו לבנה הקט דרך השירה, הלחן, דרך החלב שזרם לפעמים בחופשיות כאילו היה מעיין נסתר שמקורו בארץ הטובה ההיא והוא פורץ החוצה כאן, בארץ ארם נהריים, למרגלות הרי אררט, מתחבר עם הפרת, הנהר של אותה הארץ. והיו חלבה ומי הנהר והאדמה של הארץ הטובה מתערבבים ומתערבלים והופכים ומתרגמים למערבולת רגשות ותחושות ותנודות אוויר, מתגבשים להכרה עזה מכל הבנה. התינוק שבזרועותיי הוא המחבר ביניהם, ידעה. הוא הדבק, הלב הפועם של היקום, הוא הראשית והתכלית.

בבוקר, בנקותה את רצפת המערה בזרדים, הייתה מתבוננת בבנה משחק באצבעות ידיו, חוקר ולומד חלקיהן, צורתן ומגען, כאילו היו הדבר המעניין ביותר בעולם. הוא סקרן ובעל יכולת התמדה ועיקשות, חשבה. האם אזכה לראות איזה בן אדם יצמח להיות?

כשהיה נרדם, הייתה מניחה אותו על הסלע המרופד ויוצאת החוצה, צופה בלב פועם בגלגל השמש העולה במזרח מעבר לרכסי ההרים הגבוהים, שוטף את העולם באור שבתחילה היה חיוור, והלך והתחזק. במשך דקות ארוכות הייתה מנענעת את גופה ומשתחווה לכיוון השמש העולה בתנועות התפילה שלמדה מכַּרְנְבוֹ אביה, כומר השבט. השמש מחממת אותך ומקיימת את העולם, היה אומר לה, מכופף את גוו החזק, משתטח על האדמה וחוזר ועולה. עלייך להודות לה על חייך בכל בוקר עם הקיצך.

משסיימה את התפילה, הייתה טובלת במימיו הקרים של האגם ושוחה בו בתנועות מדודות וחזקות. אחר הייתה מתיישבת ליד המפל תחת עץ התאנה וסורקת את שערותיה הארוכות בענף שיח ריחני ששימש לצורך זה, חשה בעורה ובדמה את שירת היקום. בחלוף הימים הייתה אמתליה מביאה את התינוק אל המים וצופה בו שוחה. כך למד לשחות בטרם למד ללכת.

בצהרי היום הייתה עורכת את הטכס שאהבה מכול: כשתינוקה בזרועותיה הייתה נעמדת מתחת למפל המים ונותנת לזרזיפיו השוצפים לשטוף את שניהם. והיה התינוק מתגלגל מצחוק, וצווחות העונג שלו נשברות אל קירות ההר, מהדהדות למרחקים ומידבקות, עד שגל הצחוק הדהד גם בתוכה, עולה מבטנה התחתונה, ממלא אותה ומרכך את שרירי פניה. והיו האם והבן נשטפים בזרמי המים העזים וצוחקים בקול מול רעם המים והאור וציוצי הציפורים, והיה העולם כולו צוחק.

אף שמאז המבול הגדול החלו בני האדם לאכול בשר, לא אוותה אמתליה לפגוע ביצור חי אחר כדי לספק את תענוגה ועיקר מזונה התבסס על פירות יער, גרעינים וצמחי מרפא שידעה לאתר לאחר שנים רבות בהן סייעה לאימה לטפל באנשי הכפר שלמרגלות ההרים ולרפאם ממחלותיהם. עוד מילדותה למדה אילו צמחים מסייעים להחלמה מכוויות, לאיחוי פצעים פתוחים, להבראה מדלקת סמויה. ידעה כיצד יש לטפל במחלות עור, לב או מעיים, כיצד לעזור ליולדת מתקשה ואיזה צמח מזרז לידה. היא למדה לעסות קרקפת ששערות נשרו ממנה, לב שנעצר או רגליים דואבות. עכשיו אוכל להעביר את הידע הזה הלאה, חשבה, אך מיד אחזה גל של עצב. אכזרים הם בני האדם. ספק אם ישרוד הילד כאן לבדו, אך עוד פחות בטוח לקחתו עמי לעיר הגדולה. האם אראהו גדל?

יום אחד, כשיצאה אמתליה מהמערה, ראתה קשת רוטטת מחברת את השמים עם האדמה וקרני אור ריצדו על המפל בצבעים עזים. היא הידקה את התינוק לגופה ונעה באטיות במים, שרה את שירה הקסום. שֵׁם בן נח, הסב הגדול, סיפר לה שבורא אחד יש לעולם. בלתי-נראה הוא, אמר, ורק אליו יש להתפלל, ואם מישהו באמת זוכה, הוא מדבר אליו. מילים אלו בלבלו אותה, שכן כַּרְנְבוֹ אביה וכל האנשים בכפרה התפללו לאלילים הרבים שהושמו בבית הקטן שבסוף הכפר — פסלונים קטנים וגדולים של חיות ואנשים שלהם שמות שונים. חַם בן-נח, אחיו של שם, סיפר להם שוב ושוב בסעודות המשפחתיות כיצד נולדו האלים.

"אנליל הוא בנם הבכור של אן וקי, השמים והארץ. בתחילה היו השניים מחוברים, אך לידתו של אנליל הפרידה ביניהם ויצרה את היבשה. מסיבה זו נקרא אנליל לעתים בשם כּוּר-גל או 'ההר הגדול'. אנליל שומר על לוחות הגורל, הוא שולט על העולם ועל חייהם של בני האדם ונחשב לעליון על כל האלים."

אמתליה נפעמה מהמחשבה שהשמים והארץ הזדווגו.

"נינליל הייתה בתולה יפהפייה וצעירה. הוריה הזהירו אותה מפני אנליל, אך הוא פיתה אותה, נשאה לאישה ועיברה ומזיווגם נולדה ננה, אלת הירח. האלים הענישו את אנליל על מעשה הפיתוי וגזרו עליו לרדת לשאול, אולם לאחר זמן מאסו בעבודה הקשה. אנליל התכעס וחבר לאלת הפריון בלת אילי וברא אדם מטיט ומבשרו ודמו של אל שנבחר להיות קרבן לשמים ולארץ. רצונו היה שהאדם יתרבה ויחליף את עבודת האלים, אולם בני האדם מילאו את העולם ומרדו בו. אז ציווה אנליל על נמטר, אל המגפות, לשלח בהם מחלות, ועל אל הגשם להוריד מבול שיביא למותם וישאיר רק משפחה אחת שממנה תצא אנושות חדשה. היו אלו סבא נח וסבתא נעמה ושלושת בניהם — אני, יפת ושם — ונשותינו. אנליל הזהיר אותנו שרק אלו שיעבדוהו ויקריבו לו קרבנות אדם יוסיפו חיים. אני, בני כנען ונכדי נמרוד בן-כוש כאן כדי לדאוג שהציווי הלז יקויים."

אל המבקש קרבנות אדם אינו אל טוב, חשבה אז. ואם נמרוד בן-כוש בן-חם טובח באחיו ובדודניו מבני השושלות האחרות, אזי הוא אינו מלך טוב. מאחר שהייתה מבאי חצרו, ידעה אמתליה שצבאו של נמרוד חזק ושמתנגדיו נזרקים לכבשני האש שבשער עיר הבירה שלו אוּר — 'האש הגדול'. משהחליט נמרוד להילחם בכל באי העולם לכבשם תחת מלכותו, לקח את בעלה, תרח בן-נחור משושלת שֵׁם, ומינהו לשר צבאו. בתחילה נלחם בו תרח, אך בסופו של דבר חבר עמו. רצונו היה לשנות את דרכיו של המלך, ידעה, אך למעשה התמסר לו ועבדו באמונה, חירף נפשו במלחמותיו עד שהפיל את כל אויביו והכניעם תחתיו. אמתליה התחננה בפני בעלה שיימנע משיתוף פעולה איתו, אך הוא אטם אוזניו אליה, ועתה היה עליה לברוח ולהסתתר במערה בהרים כדי ללדת את בנם בכורם. אם חיילי נמרוד היו מגלים את תינוקה, היו קורעים את צווארו במחי יד ומוציאים גם אותה להורג, שכן מאז הודיעו חרטומי נמרוד שבן עומד להיוולד לשושלת שומרי הסודות שיחריב אותו ואת ממלכתו, שלח המלך את חייליו לחפש אחר כל אישה הרה משושלת שֵׁם ולהביאה אל ארמון מיוחד שבנה, ושבו שהתה עד ללידה. אם הייתה יולדת בת, הייתה האם מקבלת מתנות וכסף וזהב ונשלחת לביתה אחר כבוד עם תינוקתה. אך אם ילדה בן... שבעת אלפי תינוקות נשחטו משום הגזרה הנוראה ההיא.

נעשה בשרה חידודין חידודין. היא הניחה את תינוקה על הארץ, שבה למערה והגיחה ממנה כעבור רגע ובידה פסלון זכרי קטן וקערה. מי יודע, חשבה, אולי צודק חם בן-נח. אתן לאנו, אל השמים והשמש, מחצית מצמחי הבר שאמצא כדי שישמור עליי ועל בני הקט. היא הניחה את הפסלון על אחד הסלעים הגבוהים שהיתמר מעליה, ולאחר שליקטה את המנה שביקשה, הניחה אותה למרגלות הפסל.

כשהפנתה את מבטה אל בנה ראתה שהוא מתבונן בה במבט נוקב. מה אני עושה, תהתה לרגע. סבא נח וסבא שם דיברו על האל האחד, הבלתי-נראה, מלך כל האלים, ואני נותנת אוכל לפסלון מאבן? לרגע חשה צורך לנפץ את הפסלון, אך ידעה שלא תעז. הרי איש אינו רואה אותי, ניסתה לשכנע את עצמה, נבהלה ממחשבותיה והתרחקה מהפסלון. שוב נכנסה עם בנה אל האגם והוא צף על פני המים. "יום אחד תגיע אל הארץ הטובה," לחשה באוזנו, "ותפגוש שם את ההוא שאין לו שם, ותאהב אותו ילדי, ותלמד את כל הסודות של שבטנו ותלמד את האחרים, שומר הסודות הקטן שלי." אמתליה הביטה בפניה המשתקפות במי האגם לצד פניו של בנה. אם לא אחזור לביתנו באור ולא אתייצב בקרוב בחצר המלך נמרוד, עלולים חייליו לבוא לחפשני כאן ולמצאו. לו רק יכולתי לקחתו עמי, נאנחה מלב שבור, אך דמותי ניכרת בדמותו, וכל מי שיראנו ידע מיד שהוא בני ויהרגהו.

היא נשמה עמוקות ודחתה את המחשבות מעליה. שימרו עליו, ביקשה מהאל חסר-השם ומן האלים בעלי-הפנים ושרה שוב את שירה הקסום.

מדורה ענקית הגיעה עד לב השמים וריח בשר חרוך נישא באוויר. להבות ריצדו ברוח, רוקדות ריקוד נחשי אל מול קהל האנשים העצום שסבבן. חיילי המלך נמרוד עמדו במעגל החיצון, סוגרים על בני שלושת השושלות — לבני הפנים משושלת שם, אדומי וצהובי הפנים משושלת יפת ושחורי הפנים משושלת חם — שהתאספו כדי להתבונן במחזה מתוך שמחה לאיד, פחד ותחושת רווחה על כך שלא הם הנזרקים אל הכבשנים. קבוצת חיילים שחורים עטויי ברדסים שחורים עמדה על מגדל גבוה שניצב מעל הכבשנים שמעליו היתמר פסל שחור ופני אדם לו וזרועותיו נישאות אל על. הם אחזו באיש איתן ומוצק ששערותיו השחורות והארוכות התנופפו ברוח העזה, ידיו ורגליו אסורות בכבלים עבים. לאש! לאש! קרא הקהל. הייתה לה תחושה שהיא מכירה את האיש הכבול.

אמתליה התעוררה, זיעה קרה מכסה את גופה. דבר מה נורא יקרה לבנה, ידעה, וחשה בשולי בטנה התחתונה אימה שהקשתה על נשימתה. לעתים קרובות חלמה חלומות שהתגשמו. יכולת זו עברה בירושה בין הנשים במשפחתה, אך מעולם לא חלמה חלום כה חי ואמיתי כמו זה שממנו הקיצה. היזהרי במה שאת רואה, אמרה לה פעם אימה. לא פעם מעניקים אנו למראות כוח שהופך אותם למציאות.

עד עלות השחר לא פסקה מתפילתה.

המשך בספר המלא