מעשיות האחים גרים

1. מלך צפרדע או היינריך ברזל

בימי קדם, כאשר המשאלות עדיין הועילו, חי מלך שכל בנותיו היו יפות אבל הצעירה הייתה יפה כל־כך שאפילו השמש שכבר ראתה הרבה מאוד, נתמלאה התפעלות בכל פעם שהאירה על פניה. סמוך לארמון המלך היה יער גדול ואפל וביער מתחת לתרזה עתיקה הייתה באר. כשהימים היו חמים ממש, הלכה בת המלך ליער והתיישבה על שפת הבאר הקרירה. כשארכה לה השעה, לקחה כדור זהב, זרקה אותו אל־על ושוב תפסה בו, והיה זה המשחק החביב עליה ביותר.
פעם אירע, שכדור הזהב של בת המלך לא נפל בחזרה לידיה הקטנות שהושיטה אל־על, אלא חלף מעליהן, חבט באדמה והתגלגל היישר למים. בת המלך ליוותה את הכדור בעיניה אבל הוא נעלם והבאר הייתה עמוקה, כה עמוקה שתחתיתה לא נראתה. היא פרצה בבכי, וקול בכיה גבר והלך והיא לא יכלה להינחם. בעוד היא מקוננת, קרא לה מישהו: ״מה את מבקשת בת המלך, את צועקת כך, שאפילו אבן תרחם עלייך.״ היא הביטה סביבותיה, מאיפה בא הקול, וראתה קרפד שהושיט ראשו המכוער והעבה מתוך המים. ״אה, זה אתה, המשכשך־במים הזקן,״ אמרה, ״אני בוכה על כדור הזהב שלי, שנפל למים.״ - ״הירגעי ואל תבכי,״ ענה הקרפד, ״יש לי עצה, אבל מה תיתני לי אם אעלה לך שוב את המשחק שלך?״ - ״מה שתרצה קרפד יקר,״ אמרה. ״בגדי, פניני ואבני היקרות, גם את כתר הזהב שאני נושאת.״ ענה הקרפד: ״בגדייך, פנינייך ואבנייך היקרות, באלה איני רוצה. אבל אם תסכימי לאהוב אותי ואני אהיה רעך וחברך למשחקים, אשב אצל השולחנון שלך ולידך, אוכל מצלוחית הזהב שלך, אשתה מהגביעון שלך ואישן במיטתך, אם זאת תבטיחי לי, ארד למטה ואעלה לך את כדור הזהב.״ - ״כן כן,״ אמרה, ״אני מבטיחה לך כל מה שתרצה אם רק תשיב אלי את כדור הזהב.״ אבל חשבה: מה מקשקש הקרפד הטיפש שיושב לו שם במים עם בני מינו ומקרקר, הרי לא יוכל להיות חבר לאף אדם.
משקיבל הקרפד את הסכמתה טבל ראשו במים, צלל למעמקים ובתוך זמן קצר שב בחתירה למעלה עם הכדור בפיו וזרק אותו על העשב. בת המלך הייתה מלאת שמחה בראותה שוב את המשחק החביב שלה, הרימה את הכדור וקיפצה לה אתו לדרכה. ״חכי חכי,״ קרא הקרפד, ״קחי אותי אתך, אני לא יכול לרוץ כמוך.״ אך מה הועיל לו שקרא אחריה קוואק קוואק בכל כוחו! היא לא הקשיבה לזה, היא מיהרה הביתה ועד מהרה שכחה את הקרפד המסכן, שנאלץ לשוב ולצלול בבאר שלו.
למחרת, כשהתיישבה אל השולחן עם המלך וכל אנשי החצר, ואכלה מצלוחית הזהב שלה, הופיע משהו בזחילה, פליטש פלאטש, פליטש פלאטש, במעלה מדרגות השיש, וכשהגיע עד למעלה, הוא הקיש בדלת וקרא: ״בת המלך הצעירה מכולן, פתחי לי.״ היא רצה ורצתה לראות מי זה שם בחוץ, אבל כשפתחה ראתה את הקרפד יושב על הסף. היא טרקה בכוח את הדלת, ושבה להתיישב אל השולחן מפוחדת לגמרי. המלך ראה היטב שלבה הולם בחזקה, ואמר: ״ילדתי למה תפחדי, האם ניצב ענק לפני הדלת ורוצה לחטוף אותך?״ - ״אה, לא,״ ענתה, ״זה לא ענק אלא קרפד מגעיל.״ - ״מה רוצה ממך הקרפד?״ - ״אח אבא יקר, כשישבתי אתמול ביער ליד הבאר ושיחקתי, נפל כדור הזהב שלי למים. ומכיוון שבכיתי כל־כך, שב והעלה לי אותו הקרפד ומכיוון שהוא דרש במפורש, הבטחתי לו שהוא יהיה חבר שלי. אבל לא חשבתי שהוא יוכל לצאת אי־פעם מהמים שלו. עכשיו הוא בחוץ ורוצה להיכנס אלי.״ עוד היא מדברת, והנה הקיש שנית וקרא:
״בת מלך צעירה
פתחי לי,
אינך זוכרת מה אתמול
אמרת לי
ליד הבאר הצוננה?
בת מלך צעירה
פתחי לי.״
אז אמר המלך: ״מה שהבטחת עלייך לקיים. לכי ופתחי לו.״ היא הלכה ופתחה את הדלת. קיפץ הקרפד פנימה ועקב אחרי רגליה עד הכיסא שלה. שם התיישב וקרא: ״הרימי אותי אלייך.״ היא היססה עד שלבסוף ציווה המלך. כשכבר היה הקרפד על הכיסא הוא רצה לעלות על השולחן, וכשישב על השולחן, אמר: ״עכשיו קרבי אלי את צלוחית הזהב שלך כדי שנאכל ביחד.״ היא אמנם עשתה כן, אבל ראו היטב שלא עשתה זאת ברצון. הקרפד אכל בתיאבון אבל לבת המלך נתקעוּ כמעט כל נתחי האוכל בגרון. לבסוף אמר: ״אכלתי לשובע ואני עייף. שאי אותי אל קיטונך והציעי לי את מיטת המשי שלך, שם נשכב שנינו לישון.״ בת המלך החלה לבכות ופחדה מהקרפד הקר שאפילו לא העזה לגעת בו, ואשר עתה אמור היה לישון במיטתה היפה והנקייה, אבל המלך התכעס ואמר: ״אל לך לבוז למי שעזר לך בשעת מצוקה.״ היא אחזה בקרפד בשתי אצבעות, נשאה אותו למעלה, והושיבה אותו בפינה. אבל כששכבה במיטה, בא בזחילה ואמר: ״אני עייף, אני רוצה לישון היטב כמוך, הרימי אותי או שאספר לאביך.״ אז התרגזה מאוד, הרימה אותו מעלה וזרקה אותו בכל הכוח אל הקיר. ״עכשיו תנוח, קרפד מגעיל.״
אך כשנפל למטה, לא היה עוד קרפד אלא בן מלך ידידותי ויפה עיניים, שעל פי רצון אביה היה לה לחבר יקר ולבן זוג. אז סיפר לה שמכשפה רעה כישפה אותו, ואיש לא יכול לגאול אותו מן הבאר מלבדה. למחר תכננו לנסוע ביחד אל הממלכה שלו. אחר־כך נרדמו ולמחרת בבוקר כשהעירה אותם השמש, הגיעה בנסיעה מרכבה רתומה לשמונה סוסים לבנים שנוצות טווס לבנות לראשיהם ושרשרות זהב להם ומאחור עמד המשרת של המלך הצעיר. היה זה היינריך הנאמן. היינריך הנאמן כה התאבל שאדונו כושף לקרפד, שהקיף לבו בשלוש רצועות ברזל, כדי שלא יתפוצץ מרוב צער וכאב. המרכבה הייתה אמורה להביא את המלך הצעיר לממלכתו, והיינריך הנאמן העלה את השניים פנימה, שב ונעמד מאחור, והתמלא שמחה על הגאולה. וכשעברו כברת דרך, שמע בן המלך קול פקיעה מאחוריו, כאילו משהו נשבר. הוא פנה לאחוריו וקרא:
״היינריך, המרכבה נשברת!״
״לא אדוני, המרכבה אינה נשברת,
זו הרצועה אשר סגרה לבי
ואחזה בכאבי
בשבתך שם בבאר
בדמות קרפד מקרקר.״
שוב ושוב פקע משהו בדרכם, ובכל פעם חשב בן המלך שהמרכבה נשברת, אבל היו אלה רצועות הברזל שהתפצחו מעל סגור לבו של היינריך הנאמן כי אדונו זכה לגאולה ואושר.