יותר מדי נינה

חגי

אבא שלי מסוגל לגרום לאנשים לצחוק. זאת יכולת אדירה, אם מסתכלים על כל העצב מסביב. והוא באמת אישיות נערצת. בכל חג היינו מקבלים סלסילות שוקולדים מבלגיה ובקבוקי יין מצרפת. אמא שלי תמיד אמרה שאם יש איזשהו סימן להערכה מקצועית - זה הסימן. אבא שלי ידוע בכל העולם. פרופסור אברם מיכלסון, כירורג ופסל פרצופים. מרצה מבוקש בכנסים רפואיים. מומחה לפה ולסת. מתקן פיות. מציל נפשות. מעצב חיוכים.
"אם הם רק היו יודעים, הפציינטים, איזה בעל ואבא הוא היה, הלסת שלהם היתה נשארת שמוטה לנצח. לנצח, מיכלסון. שום ניתוח לא היה מרפא אותה," אומרת נינה, אשתי. ולא שהיא לא אהבה אותו. היא כן. אפילו מאוד. "הוא משעשע, שנון ואגואיסט במובן הכי מכוער של המילה. ואני רואה בזה הרואיות מסוימת," היא אומרת. "בדידות מזהרת. אתה יודע מה זה לחיות לגמרי לבד? בלי אף אחד מסביבך? אנשים רגילים משתגעים בבידוד. כולם סביבו נובלים מאי־היותו, ואבא שלך פורח. זאת יכולת, מיכלסון. שלילית אמנם, אבל יכולת."
יש בזה משהו. כשאני מסתכל על האבות האיומים של הילדים שאני מטפל בהם בקליניקה שלי, אני אומר תודה על כך שרוב הזמן הוא פשוט לא היה. אי־הנוכחות שלו הצילה את כולנו. ועל כך אני מודה לו.

ד"ר חגי מיכלסון, פסיכולוג ילדים. זה אני. מומחה בגירושים, מהצד של הילד. אני המטפל של תום, המטופל הכי צעיר שלי, ושל שחר, מיקה, שני ואוריה, שגם הם במצבו, רק גדולים יותר. מתפקידי לשלוף את השדים המשתוללים בסבך חרדותיהם ולזרוק אותם לתוך אור יום רווי חמצן וילדים בגן, שלרובם דווקא יש הורים שעדיין חיים יחד. והם, הילדים האחרים, הולכים מול תום או שחר, ידם האחת בכף ידו של אביהם והשנייה בידה של אמם. ולפעמים הם עפים באוויר. שני מרגישה שלעולם לא תוכל יותר לעוף באוויר. בשביל זה צריך תיאום. שלוש ארבע ו... וזה כבר לא יקרה. לא עם ההורים האלה. "לא בגלגול הזה," כמו שאומרת אמא של תום. דנה טורמן. בהליכים מיאיר טורמן. אישה יפה ומיואשת. קצת דומה לנינה שלי. כלומר, לנינה החדשה. כן, משהו ברכות הזאת מזכיר לי אותה.

הייתי לקראת סיום הפגישה עם תום. "בעוד כמה דקות נסיים ואמא שלך תיקח אותך," אמרתי לו בחיוך. "גם אבא שלי מחכה בחוץ, שכחת?" לא שכחתי. רציתי שיתקן אותי. "אתה צודק. יש לך שני הורים," אמרתי. תום הסתכל עלי, דרך וילון פוני צהוב. "אתה שכחת, חגי. אתה שכחת ושכחת," אמר וחייך חיוך קטן, זוקף לזכותו ניצחון ראשון שמאיר את הדרך החוצה ממערת העטלפים החשוכה שלתוכה הטילו אותו הוריו. נטשו והלכו לריב את הריבים שלהם. אבא שלו צועק ואמא שלו בוכה, מחבקת את עצמה ומתנדנדת קדימה ואחורה. והוא, הילד שלהם, יושב מכורבל על הספה הלבנה שלי ומחכה לפסק הדין. עליו הם רבים. והוא לא מחליט כלום. אז מה אם הם קוראים לו תומי־תום־תום וקונים לו צעצועים שהוא אפילו לא רוצה. אז מה. הוא כועס ומוזנח ובכלל לא רוצה להיות שם, בבית ההרוס שלו. "הכול בגללם," הוא אמר לי כשרק נפגשנו. והוא מתכוון שהכול בגללו. רק בגללו. איכשהו הלב שלי לא מתפרק מכל ילד קטן עם פוני וחיים קשים. נינתי, נינה שלי, קוראת לי לפעמים "חגי עמיד", כמו חלב עמיד. היא מאמינה בכל לבה שאני יכול להחזיק מעמד שנים בלי להזיל דמעה או לצאת מכלַי. "אתה מעוקר רגשית, מיכלסון," היתה מקלסת אותי בכל הזדמנות. "אנשים יכולים להתפגר לך מול העיניים, מה אני אומרת אנשים, אבא שלך מתפגר, ואתה - כלום. אין כעס, אין פחד. איזה מין פסיכולוג אתה? אה?" היתה צורחת לתוך אוזני ומעיפה אותי על הספה לחיבוק חונק במיוחד.
טובת הילד כופה על הזוגות הפרודים לשלוח אותו לטיפול. גם עליהם כפו. הם לא התנדבו לאמלל את הילד שלהם. הם בחיים לא היו עושים את זה מרצונם. ככה קרה. "ככה קרה, אוריה," אמא שלו אומרת לו ומושכת בכתפיה. "אני יודעת שאמרתי שהכול יסתדר, והרוב באמת יסתדר, אבל יש דברים שאי־אפשר לשנות ונצטרך להתרגל אליהם," היא לוחשת לתוך צווארו, בודקת אם החולצה מדיפה ניחוח שושן צחור, כמו שהבטיח לה מרכך הכביסה. שני חושבת שהיא שיקרה לה ושוב פעם שיקרה לה. "את מבינה, חמודה שלי? זה משהו חדש שקורה. אל תדאגי. אמא פה," היא פורעת את הבקבוקים הג'ינג'יים שלה וקמה לענייניה. שוב נוטשת. לא יכולה לשבת כל היום על השטיח ולראות איתה טלוויזיה. גם קודם לא יכלה, אבל קודם לא היה בזה צורך. מי חשב על זה קודם. אבל עכשיו, כשהיא־עצמה משדרת כמה קשה לה לקום ולנטוש את הילדה שלה, זה מה שהיא מרגישה. שהיא נוטשת את הילדה שלה. כי זה מה שהיא עושה.
נינה תמיד היתה מספרת שאמא שלה נטשה אותה בגיל צעיר. "לא פיזית," אמרה, "מנטלית. היא כל כך פחדה שיקרה לי משהו, עד שהיא נפרדה ממני כשעוד לא קרה לי כלום. כל היום עבדה בעסק המשפחתי. כאילו בשבילי. אתה קולט את המחלת־נפש, מיכלסון?"
גם עכשיו, אחרי החילוף שלה, היא ממשיכה לקרוא לי ככה.
הילדים האלה בטוחים שהוריהם נפרדים מהם. לא זה מזה. העולם שלהם קורס ואני צריך לשכנע אותם שהם טועים. העניין הוא שאני לא מאמין שילדים טועים לגמרי. הם קצת טועים והרבה מרגישים נכון. ומבחינתם הם אכן הולכים להיפרד מהוריהם. בטח בקונסטלציה הקיימת ובטח ובטח מאביהם, שיעזוב קרוב לוודאי את הבית. אז הנה, הם לא טועים. אני מנסה להרכיב להם את המשפחה אחרת. עם רווחים. לא אמאבאילד צמודים. והם מתעקשים לסרב. חושבים שאם יתעקשו מספיק זמן, כולם יוותרו על זה.
מניסיוני למדתי שכל מי שטועה, צודק ממקום אחר. אני אומר מניסיוני, כי גם אני לא מרגיש טועה. אני כן מרגיש שאחרים חושבים שאני טועה. יותר נכון, שאני, חגי מיכלסון, הוא טעות. החברים המעטים שסביבי, רובם ככולם חברים של נינה - אני מתכוון לנינה ההיא, לא זאת שאיתי עכשיו - וגם הם וגם מני, חבר הילדות האחד שלי, חושבים שזאת היתה טעות להכיר אותי. מהרבה סיבות. כמו, למשל, שאני לא כזה מעניין כמו שהם חשבו. שאין בי חומרים של חבר, תכונות כמו תקשורתיוּת או אמפתיה. כמו לחלוק את הרגשות שלי או להיות ממורמר בקול רם. הם מבינים מזה שאני אנוכי מדי ויהיר, אבל אני רק מסוגר. או רק נראה מסוגר. הם לא מבינים איך אני יכול להיות רגיש וערני עם ילדים ועדיין אטום ואדיש לשאר העולם. איך אני מזהה רגשות, אבל אין לי שום התייחסות אישית אליהם. ואני לא מסביר, כי אין טעם. אני כזה כי זאת הדרך היחידה שמצאתי לנכון לשרוד. בניתי בועה ואני חי בתוכה. כמו האנשים חסרי הנוגדנים האלה, שלא יכולים להיות חשופים לחיידקים. הם כן חלק מהחיים ומהשיחה, אבל דרך זכוכית. זכוכית מודעת. כזאת שבניתי במו ידי במשך שנים ושכללתי אותה והברקתי אותה עד לשלמות. וטוב לי בה. טוב לי בה מאוד.
החבר האחד הזה שלי, מני, חושב שאני מרוכז מדי בנינה. לפעמים אנחנו יושבים על כוס בירה קרה, והוא מתחיל לשפוך עלי את הצרות שלו עם האישה שלו ועם נשים אחרות. אני בוהה בקצף של הבירה, במהירות שבה הוא נסוג אל הים הצהוב שלו ומשאיר סימנים על החוף של הכוס, מהנהן וחושב איך למדתי להשתמש בדימויים של נינה כאילו היו שלי. וכמה נאמנות יש בי אליה, שהיא האישה הכי נפלאה שיש, ולילדים שאני מטפל בהם ולמני עצמו, שכבר שנים אני נאמן להרגל שלנו לשתות יחד בירה אחרי העבודה. הוא פורק סחורה ואני קולט אותה ומרכז אותה במחסנים שלי. "מחסנאי שלי. מכולה אנושית עם שני אשכים מתוקים," מצייצת מולי נינה, עיניה צוחקות ופיה מלא שיניים. ואני מהנהן בכניעה. אכן כן. האנגר מהלך. ובתוכו מוצרים ממוצרים שונים. גם כאלה של מני, שפג תוקפם ברגע שנמסרו, ומכוס בירה אחת לאחרת הם הולכים ומאבדים קשר עם המציאות. כמו הישבנים האגסיים של מאהבותיו, שהופכים עם ריקון קערית הזיתים הדפוקים למוטציה רוטטת ומלאת תסכול. או האישה החוקית מאירת הפנים, שעם ליקוט קליפות הבוטנים מתחתית הקערית מצמיחה שערות קשות על סנטרה. ובסופו של ערב, מכל הכמיהות של מני נותרים רק חרצנים דביקים וכמה עלי זית משומנים שאותם אני שומר באחת ממגירות המתכת ב"מחסן שלי", לצד הפנטזיות הקודמות שלו. וכשמרירות הבירה חודרת למילותיו והוא הופך לגבר מסורבל, מעונב בחוסר ביטחון, אנחנו נפרדים. כשאני חוזר הביתה, נינה תמיד שואלת אותי אם נפגשתי עם מני ואם כן, שאלך להוריד ממני את קליפות הגבריות הפתטית שהוא ניער עלי. "קשקש אחד אני לא רוצה לראות עליך, מיכלסון." ואני מחייך ומציית. כי היא מדייקת, נינה. מאוד מדייקת באבחנות שלה.
מאז החילוף של נינה, סיפוריו של מני הם הראשונים לעוף החוצה. אני זקוק לכל מקום אפשרי במחסן שלי, כדי למלא אותם בסיפורי נינה, כשתחזור אלי. שומר לה מקום.
ואף על פי כן, נאמנותי למני חוזרת אלי בנאמנותו־שלו. הוא נאמן לשנאתו אלי. אני לא ציני. אני רציני לגמרי. מני מתמיד לשנוא אותי על היותי מי שאני. וזה בכלל לא נורא כמו שזה נשמע. זה טבעי ונכון. זה קורה המון בין חברים. הדחייה היא כוח המשיכה. בגלל זה הוא איתי. ואני, ובכן, אני כפי הנראה זקוק לאותו המגלב שיצליף בי שנאה טרייה, או בוז, או מה שזה לא יהיה. עניין של הרגל מילדות, אני מניח. ברור שאני לא זקוק למני כמו שאני זקוק לנינה. אולי בעצם אני זקוק להזדקקות של כולם. כן, זה נראה לי הוגן יותר להגיד. אחרי הכול, בדיוק בשביל זה הלכתי ללמוד פסיכולוגיה. בשביל הנזקקות הזאת שאני זקוק לה. מני חייב לשנוא מישהו שהוא לא הוא־עצמו. כמו שהחברים של נינה חייבים ללעוג למישהו שהוא לא הם. "אתה חתיכת טיפוס, חגב," ככה מני קורא לי, עוד מתקופת הצבא, "גם אם תרוץ בשדה מוקשים, לא תישרט, יא בן זונה. כמו טפלון אתה. לא נוגע לך כלום. אדיש. מה אני אומר אדיש, אתה אוטיסט, זה מה שאתה." ואני צוחק ומזמין עוד סיבוב של בירה. הוא חושב שהוא הורג אותי בכל פגישה, אבל אני יוצא בלי שריטה. יותר מזה, אני יוצא מלא. נהנה מההנאה שלו.
תמיד הייתי כזה. גם כשזכוכית הבועה שלי היתה צעירה ודקה. אמא שלי, אריקה, היתה משתגעת ממני. "הילד לא בסדר," היתה אומרת לקירות שהחזירו לה חיוכי גובלנים. "אי־אפשר להגיע אליו," היתה מוסיפה לרטון, והפרחים באגרטלים, מתנות מפציינטים של הפרופסור, אבא שלי, היו מרכינים ראש בסבלנות. היא גידלה אותי על תסכול שלא חדר אלי. אפילו לא קצת. אני עוסק בפסיכולוגיה מספיק שנים כדי לדעת שכנראה הייתי חייב להתגונן על ידי הורדת חיישנים. אבל יצא מזה רק טוב. הצרכים שלי קטנו. או הצטמצמו או עוותו. אבל אני לא זקוק ליותר מזה. אני מקבל מהעולם בדיוק את מה שאני רוצה וצריך. כמו שאמא שלי היתה זקוקה לילד מינימליסטי כמוני, וזה בדיוק מה שהיא קיבלה. אל תראו בזה נדיבות. זאת הבחירה הטבעית שלי. הסתגלות הישרדותית. "מקסימום נינה עם מינימום חגי עדיין נותנים ממוצע נורא גבוה, מיכלסון," היתה נינה אומרת באוזני אבי, ברגעים המעטים שבהם הואיל לכבד אותנו בנוכחותו, ואמי היתה ממלמלת, "ככה זה בתרכובות." על זה אבא שלי היה נוחר בבוז וקורץ לנינה, "אריקה שוב רוקחת," ואני הייתי מעביר את קערת הפירות ממקום למקום כי לא היה לי מה להגיד.
אבא שלי היה איש מאוד עסוק והוא לא ראה בי שום דבר יוצא דופן. התמזגתי לו עם כל שאר האנשים שביניהם עבר כאילו היו רהיטים עד שהגיע אל עצמו שבקצה החדר. פספס אותם בשיטתיות, מסיבותיו־שלו. אותי, את אמא שלי ואת מאות הפציינטים שהסתיימה מלאכתו על לִסתם.
"שלום הוא לא אמר לי, אחרי שכל חשבון הבנק שלי עבר אליו. שלום הוא לא אמר," מלמלה אחריו אישה מבוגרת כזאת או אחרת, עדוית תכשיטים ולחת עיניים. ואמא שלי, שתמיד היתה במאסף, היתה מלקטת את הנפגעים, מחייכת אליה ונוגעת בזרועה בחיבה. "הוא מוטרד בעניינים של חיים ומוות. את יודעת איך זה רופאים כאלה. אבל אני רואה שהניתוח יצא נהדר. פשוט יוצא מן הכלל." כעת היתה מסירה את ידה מעל האישה הנעלבת וממשיכה ללכת אחרי הפרופסור, סל נצרים דמיוני בידה וכולה ערנית כדי לאסוף את הביצה העזובה הבאה. היא לא פחדה מנשים מבוגרות שהלכו אחרי הפרופסור. "כתמי הזקנה שלהן הם חוטי תיל מספיק חדים. מה אני אומרת חוטי תיל. גדר חשמלית. אין חשש. הפרופסור לא יתקרב לנשים מרקיבות," אמרה לי ערב אחד, לפני כמה שנים. נינה היתה אז באחת מנסיעות העסקים שלה, ואני, אמי וריח האפטרשייב של הפרופסור, שנותר אחרי לכתו של בעליו, ישבנו ליד שולחן האוכל. "מה?" אמרתי בהתעוררות, מקפיא את המזלג באוויר. אמא שלי לא מדברת ככה בדרך כלל. אולי היא קראה את המשפט הזה באיזה ספר, הרגעתי את עצמי. "עכשיו, בטלפון," אמרה אמי וסימנה בראשה לכיוון המכשיר. "אישה מבוגרת, בת שבעים ומשהו, חיפשה את אבא. איזה משפטים ספוגי חמאה יצאו מהפה המקומט שלה."
הבעת הפנים ההמומה שלי הצחיקה אותה. "מה יש, חגי, אסור לאמא שלך לדבר במנטפורות? רק לנינה שלך מותר לדבר כמו ארטיסטית?" "מטאפורות," תיקנתי והיא המשיכה לצחוק צחוק מזויף. "אל תדאג, ילד, זה מהחוג תיאטרון שהלכתי אליו כמה פעמים. איזה שטויות שמלמדים שם. איך קראו למחזאי..." היא צמצמה את עיניה ונראתה כאילו היא מנסה ללדת את שמו. "משהו שנגמר ברוזוב. או צקי. רוסי. קלאסי," אמרה לבסוף, "הוא כתב ואני הייתי צריכה לדקלם את זה מול כל הקבוצה," אמרה, ואני וניחוח האפטרשייב של הפרופסור נשמנו לרווחה.
אבל באותו ערב, אחרי שאמי דקלמה את התפקיד שלה בחוג לתיאטרון, חזרתי לדירה הגדולה שלי ושל נינה, וחשבתי לעצמי שאמא שלי השתנתה. זזה משבצת. ואני, הקהל היחיד שיש לה, לא שמתי לב שאיזה צעיף הוסר מעל עיניה והאופק שלה התרחק מקצה אפה. והייתי צריך לדעת. הייתי צריך לשים לב. אבל לא שמתי לב. או כמו שנינה אומרת לי תמיד: "אתה מוטציה של אבא שלך. אותה האטימות, רק בלי הרשעות. ובלי הריח הרע מהפה."
עם הזמן זנחה אמי את החוג לתיאטרון וחזרה לרבוץ תחת מגפו של אבי, מצטופפת במגרעת שבין העקב לחרטום. כמה שנים לאחר מכן, הפרופסור חטף שבץ רציני, המגף הוסר ואילו אמי נותרה מכודרת. לפחות בהתחלה.
הפרופסור, אבא שלי, למרות הנכות הרגשית שלו ולקות הראייה הסביבתית, הוא איש כריזמטי בעל קול רועם ומחשבה מהירה. היה. תמיד התגודד סביבו קהל מעריצים שדג מקצה פיו את הבדיחה הבאה. ברגעים האלה הוא הזכיר לי את נינה שלי. גם מעליה נפתח זרקור ענקי והמונים שעטו לתפוס מקום טוב. אלא שבשונה מנינה - שלעתים ממשיכה ללהוט גם בחשכה, כשהיא רק איתי - הפרופסור השנון מכבה את האור בעצמו ברגע שמיצה את הנושא, כל נושא, והולך לו. במקומו מופיע איש קצר רוח וזעוף גבות, חסר סבלנות שמתופף בעצבנות באצבעותיו הדקות על כל דבר, כדי להאיץ את הזמן ולסיים את השהייה הלא נעימה שנכפתה עליו. הוא לא בן אדם רע, חלילה, ואין בלבי עליו ולא כלום. אני אוהב אותו בדרכי. מקבל אותו כמו שהוא. מקצועו הדורשני ואופיו הדורסני תרמו רבות לריפוד ספות משובח, לבגדים איכותיים ולמכשירי חשמל שלא היו בנמצא לאף ילד בגילי. וכשנישאתי, קנה אבי לנינה ולי דירה יפה ומוארת. "תגיד לו לדחוף את המאה עשרים מטר האלה לתחת שלו," אמרה נינה כששמעה על המתנה. "יש לי את הדירה שלי. ובה נגור."
אבי, בזמנו, משך בכתפיו לנוכח סירובי והחל לחבב את נינה. ואז הגיע השבץ המוחי, שהשאיר אותו בדיוק באותה המשבצת שבה היה קודם - לא מתקשר עם הסביבה. כך שלפחות רגשית, אמא שלי לא מרגישה אחרת. אני מקווה שהיא לא שמחה לאידו, אם כי אני מפקפק בכך. היא סבלה ממנו הרבה שנים.
אני ילד יחיד, כך שבאמת יכולתי לסבול מהרבה מאוד ציפיות. אבל אבי מעולם לא טרח להכביד עלי בדברים האלה ועל כך אני מודה לו מאוד. העיוורון שלו הקל עלי ועדיין מקל. אמא שלי חשבה שזאת היתה טעות להתחתן איתו. טעות שהמשיכה הלאה והביאה אותי לעולם. אבי, לעומת זאת, לא חשב שאריקה היפה היא טעות, כי הוא זה שבחר בה, והוא לא טועה. מה שכן, הוא חשב שהיא טועה הרבה מאוד פעמים. יותר מדי. והטעויות שלה עלולות להזיק לו, לכן הוא צריך להתרחק ממנה. מהתבוננות בהם יכולתי לראות שהטעויות שלה שימשו אותו. לכן אני מאמין בכל לבי, עד היום, שטעויות במקום אחד תמיד צודקות במקום אחר.
גם הנרייטה ואריה, ההורים של נינה, כשעוד היו חיים, חשבו שזאת היתה טעות לתת לילדה שלהם להתחתן איתי, כי אישה כמוה צריכה מישהו שיפרנס ויחנך אותה ויהיה יותר חזק ממנה ויותר חכם ממנה ובכלל יותר ממנה. ואני לא כזה. "איפה את ואיפה הוא?" אמרה לה אמה ונינה חזרה על כך בפני וגעתה מצחוק. "אמא שלי חושבת שמגיע לי גבר שיוריד למעני את הירח. אמרתי לה שניל ארמסטרונג כבר תפוס, אלא שהיא לא ויתרה. 'תפוס, את אומרת? אז שיתפנה. הרי אין הרבה נשים כמוך, נינה'לה,'" אמרה לה ובמהלך השנים היינו צוחקים על זה. אני הייתי מהלך עירום בחדר השינה לאט, כמו אסטרונאוט על הירח, ונינה היתה מצקצקת, "מיכלסון, יש לנו בעיה חמורה עם היוסטון שלך." היא אף פעם לא אמרה לי שהיא חושבת שאני טעות. וגם עכשיו, אחרי שקרה מה שקרה, ואני כבר פחות מכיר את צורת החשיבה שלה, אני עדיין בטוח שהיא לא סבורה שאני טעות.
כמו שאתם רואים, טעות היא חוט השני העובר לאורך חיי. גם הורי הילדים שבאים אלי לייעוץ חושבים שזאת טעות לתת לי לטפל בילדים שלהם, כי הילדים שמגיעים אלי מקולקלים, לא חוזרים מתוקנים. לפחות לא בקצב שההורים היו רוצים. גם ההתנהגות שלי לא עוזרת להם להינחם. איתם, עם ההורים, אני מנותק רגשית והדיווחים שלי לקוניים ואדישים, אם כי אני עושה מאמץ לא קטן להיות תקשורתי. כמובן, הילדים הם רק קצה החוט הכפול של שני הוריהם. ובדרך כלל רוב הפתרונות נמצאים אצלם. הריחוק שלי מאפשר לי לראות את הבורות שלתוכם נפלו ילדיהם, מבלי להושיט את ידי ולחנוק אותם למוות. אני מכיר את עצמי. אני מזדהה באופן טבעי עם הקורבנות. פחות עם הרוצחים. זה מאיים עלי. וכשאני מאוים, אני לא פסיכולוג טוב. ויש כאן נשמות קטנות להציל. לכן, המנהרה הרגשית והאמפתית שאני חופר עם כפית למען הילדים, אינה מיועדת להוריהם. הם נאלצים לתקשר איתי כמו כולם, דרך גבשושיות ומסלעות מצדם, ואוטיזם, כמו שמני אומר, מצדי.
כשהייתי בן שש, היתה לאמא שלי שנה קשה אחת. בסופה, היא קמה על הרגליים והמשיכה לרוץ אחרי העמדת הפנים שלה. אבל בשנה ההיא, אני זוכר אותה עומדת במטבח עם חלוק מלא גולגלך וחוטים פרומים שקנתה במיוחד לכבוד שנת הדיכאון הקליני שלה, מחבת שרופה בידה, שערות שיבה שצמחו מוקדם מדי ולא נצבעו מונחות על קרקפתה, והיא ממלמלת, "אתה ילד טעות, חגי. לא רצינו ולא התכוונו, ובטח שלא תכננו. והופ - אתה הגעת אלינו." שם, מהמשפט הזה, בעצם, נולדה התיאוריה שלי. מה אני אומר תיאוריה, כל צורת החשיבה שלי. זה היה רגע מכונן שעזר לי לגבש את האישיות שלי. מאחורי הביטוי הזה לא עמד רוע, רק אומללות. את הריח שבכל זאת נדף ממנו ייחסתי לשניצל שנשרף, ואת הטון הזולג הדבקתי ללבן שנזרק בשיערה ולשמיטוּת הכללית של החיים שלה. איכשהו אז זה נראה לי קשור. אני זוכר שחזרתי על המשפט הזה הרבה פעמים, עד שהוא איבד משמעות והפך לג'יבריש.
אולי בגלל זה היו לי מחשבות ללמוד ספּרות ולצבוע לכל הנשים את השבילים הלבנים שלהם. שם, כך חשבתי, טמון שורש האומללות. אני זוכר שנכנסתי יום אחד למטבח חגור חלוק לבן שמצאתי אצל אבא, ובידי זוג מספריים מקצועיים שלקחתי מקופסת התפירה שלה, והושבתי אותה על כיסא המטבח. "מה אתה עושה, חגי," שאלה בהתרגשות, מקווה שאני מראה לה קטע מהצגה שבה אני הכוכב הראשי. "תספורת, אמא, אני אהיה ספר כשאהיה גדול," אמרתי והיא קפאה לרגע ואז צווחה את הצווחה הכי מכוערת שאי פעם שמעתי, חטפה מידי את המספריים וזרקה אותם לפח. אחר ניגשה אלי, סטרה לי בחוזקה ויצאה מהמטבח. עד היום כשאני פוגש מספריים כאלה, אני רואה את מקור האלומיניום של ציפור הטרף הנוראית הזאת שברחה לה מהלוע ושומע את קריאתה. הנושא לא עלה שוב, ובסופו של דבר החלטתי להקדיש את חיי לטעויות שצודקות ממקום אחר. נינתי, האישה הנערצת שלי, דווקא אהבה את התספורות שלי. "מיכלסון," היתה מנגנת את שמי על השפתיים מלאות הליפסטיק שלה, "תגזור לי קצת מהאורך." וגם, "מיכלסון, תיישר לי את השוונצים בצדדים." ואני הייתי מושיב אותה על כיסא גבוה, בדיוק כמו שרציתי להושיב את אמא שלי, וגוזר. והיא תמיד אהבה את התוצאה. אישה יפה, מה שתעשה לה, תצא יפה. "תראי כמה את יפה, נינה," הייתי אומר לה. "אוי, כמה שאתה צודק לפעמים," היא היתה צוחקת, לוקחת את המספריים ומקרבת את המספריים לחנות מכנסי. "אם תעז לשקר בעניין הזה, אני אגזור לך את השוונץ, מיכלסון, תיזהר." אני הייתי בורח והיא רודפת אחרי בצחקוקים, עד שהיינו נפגשים על איזו ספה וקורסים זה לתוך זה. "רק להזכיר לך שכל האיברים שלך הם שלי ורק אני אקבע אם הם יהיו תקינים או לא," היתה נינתי אומרת בקול שמנסה לחקות את קולו הרועם לשעבר של אבא שלי. ואז היתה מנשקת אותי בכל מקום ואני הייתי מודה לאלוהים על האישה שלי.
קולגות שביקרו בקליניקה שלי אמרו שהעיצוב של המקום שגוי. "הוא לא מספיק צבעוני," אמרו. "ילדים צריכים צבעים עליזים סביבם," צקצקו שפתיים בחמדנות של צודקים. "זה משפיע עליהם לטובה," התרו, "ויש מחקרים שמוכיחים את זה שחור על גבי לבן."
בדיוק כך, אני אומר לעצמי. שחור ולבן. השטיח הכהה שלי והספה הלבנה, זו תמונת העולם של הילדים הללו. יש או אין. צבעוניות, במצבם הנפשי הקשה, הופכת ללעג. איך ארכוש את אמונם אם אשקר להם בצבעים, בדובונים, בווילונות עם פרחים? בחיים שלהם לא פורח עכשיו אפילו בצל ירוק. לא. זאת לא השיטה שלי.
"ומה עם הלכלוך, מי שם ספה לבנה בחדר עם ילדים?" היו ההורים מנסים לתקשר איתי על דרך הפרקטיות. משיכת כתפיים היא כל מה שהם קיבלו. אני אוהב לכלוך של ילדים. לכלוכים ילדותיים הם החומרים האמיתיים. זאת העבודה שלי.
תום, כמו כל ילד בטיפול כזה, מחכה לבגידה שלי. אני מייצג בעיניו את הבוגרים הבוגדים. והוא בודק וחוקר ומנסה בכל דרך להבין מתי יקרה השינוי, והתחפושת שלי תנשור מעלי והאיש "שמבין ילדים" יחזור להיות כמו כולם. התמימות של תום נוהה אחרי, אבל הניסיון המר שלו עוצר אותו בכל פעם מחדש.
ההורים של תום, כמו הורים אחרים, מחכים מחוץ לחדר הסגור. מחכים שאתקן את מה שקולקל. מחכים בקולניות. בסיר לחץ מלא רגשות אשם. של עצמם. של החברה. הם שונאים אותי כי הם מרגישים שאושרו של ילדם תלוי בי והם שונאים את כל התהליך כי הוא מכער אותם ומפנה אצבע מאשימה, שנשארת זקורה לכיוונם ולא מוכנה להתקפל, מה שלא יעשו. זאת הסיבה שאטמתי אקוסטית את המבואה שבה הם מחכים. אני מודה שהתלבטתי אם עדיף לאטום את חדר הטיפולים עצמו, אבל החלטתי שהנזק הגדול יבוא מהכיוון ההוא ולא להפך, ועדיף לכלוא את הרעלים בצנצנת סגורה מאשר לסתום את נחירי הקורבנות.
תום הוא המטופל האחרון שלי להיום. אחרי שאחזיר אותו לחיק הוריו הדוקרים ואספוג את מבטם המצפה, שיתחלף באכזבה כשיראו את פניו המכורכמים של ילדם, הם יאספו את חפציהם ויעזבו את המקום, מבטיחים לעצמם לברר אם יש מטפל ילדים סימפתי יותר. במבואה ייוותר אד מחניק של תסכול מבאיש מהול בלבנדר שפיזרתי בפינות, ושאריות בושם יקר של דנה טורמן, אמו של תום, שגם החלונות הפתוחים לא יאווררו לחלוטין. כשאשאר לבדי, ארשום בפנקסי את תאריך הפגישה ופרטים רלוונטיים נוספים שעלו היום. ואז אקח את מעילי, מעיל עור בלוי שנינה קנתה לי לפני שבע שנים בשוק בפירנצה ומאז אין לי כל רצון להחליפו באחר, למרות שבכל פעם שראתה אותי לובש אותו היתה מגלגלת עיניה לתקרה ונושפת בכעס. "קניתי לך מאז מאות מעילים, חתיכת משוגע אחד, כולם יפים יותר מהסמרטוט הזה," היתה צועקת ואני הייתי מחייך אליה. היא לא הבינה שככה אני משמר קרוב לגופי את עוצמת האהבה שהיתה לה אלי אז, באותו הרגע, גופה עדיין מלא במיצים שלי ושמש איטלקית מפזזת בשיערה. כן, יש גם מעילים אחרים, אבל האהבה בהם שגרתית יותר ואני דבק באהבה הספציפית ההיא. אהבה סוערת יותר, גחמנית. נינה החדשה לא מכירה, כנראה, את סיפור המעיל, כי הדבר היחיד שהיא אמרה לי לגביו היה, "אתה מאוד סקסי בזה."
לבסוף אכבה את כל האורות, אטול איתי את ארבעים ושלוש שנותי ואת שיערי המקליש מעט, ארכוס את החדר והמבואה ואצא מכאן, משאיר מאחורי חיים של אנשים אחרים.

בבית מחכה לי נינה. נינה אחרת. לרגע אחד אני לא מעמיד פנים שהכול כשורה. ברור לי שנינה של עכשיו היא לא נינתי שאיתה התחתנתי. זו לא האישה שאיתה ביליתי את עשר השנים האחרונות. היא אישה אחרת. אני עדיין קורא לה נינתי, אבל אני לא מדחיק ולא מבכה את המוזרות שנכפתה עלי. אני זורם איתה, כי כזה אני, לא מופתע מהשינויים שהחיים כופים עלי. לא. אני כן מופתע, אבל מרחוק. מה שמאפשר לי להתעשת ולמהר לרוץ אחרי החוקים החדשים, כמו ברווזון קטן שרץ אחרי כל מה שמהדס לפניו. כל השרירים שלי מתוחים לעיקולים הבלתי־צפויים שמזומנים לי, אבל הנשימה שלי שלווה. וחוץ מזה, אני בטוח שכל העניין הזה הוא זמני. משוכנע לחלוטין. לא יכול להיות אחרת. אישה לא מתחלפת באישה אחרת לנצח. או שכן?
"תקשיב לי, חופר קודקודים, אני לא מוכנה לתת לך פרנסה," היתה נינה מטיחה בי כשניסיתי להכניס אותה בסוד העבודה שלי. "אל תסביר לי שכבות תת־קרקעיות ואל תנתח לי מצבים, מיכלסון. אני לא שם. אני חיה את שכבת החיים הראשונה. תעשה לי טובה, בלי ערימות של חול בסלון." לא, היא לא נתנה את עצמה מהבחינה הזאת. היא כן הבטיחה לי בוקר וערב שאני הגבר של חייה. אני לא יודע אם היו לה עוד ואני לא רוצה לדעת. "המסירות שלך אלי היא מתנה ואני אוהבת מתנות. במיוחד כאלה שלא מצריכות ממני להחזיר שום דבר," היא צוחקת. אבל זה לא מדויק. כשנחה עליה הרוח היא מעניקה לי חסדים כמו צחוקים וכנפיים לעוף איתן אל מחוץ לאדמה שבה אני נטוע. היא מעמיסה אותי על הגב שלה וטסה לעננים. אני אוהב לטוס איתה. והיא נותנת לי את ההרגשה שאני בכלל לא כבד לה. שנעים לה שטוב לי שם למעלה. "אני משתדלת, כי ילדים אין לנו ולא יהיו לנו. אני מתחנפת אליך שתאהב אותי בלי החצוצרות שלי," היא לוחשת לי ומושכת באוזני, כמו לבטל את רצינות האמירה. "נראה לי שאתה שמח שאני עקרה, מיכלסון. ככה אני יותר איתך. יותר מצחיקה ומתעניינת. ברור שאני מנצלת את האהבה העיוורת שלך כדי לארגן לי את החיים בנוחות מקסימלית. כמו שברור לי שהיית רוצה ילדים. אבל מה לעשות, מיכלסון. על לונה פארק כמו נינתך, משלמים. כל החיים משלמים."
ואני משלם. ולא מתלונן. להפך. מודה יום־יום על קיומה של האישה שנותנת לי לתת לה. וילדים ממילא יש לי כל היום בקליניקה. דווקא מרענן לחזור בסוף היום לבית שקט, צבעוני ומבוגר, מלא רק בנינה ובבגדים שהיא מפזרת בכל מקום.
במכונית אדליק את הרדיו על ווליום גבוה ואקשיב, לא חשוב למה, העיקר ששאריות היום יתאיידו ממני החוצה. אני מתייחס לרדיו כאל וֶנטָה שלוקחת את האוויר ספוג ריחות הטיגון של כאבי הלב ומוציאה אותו החוצה ממני. כשאני מחנה בחניה המקורה שבחצר ביתי, לא נשאר שריד מתום, מהוריו ומכל ילד אחר. "בטח שלא נשאר שריד," נינה תמיד אומרת, וצוחקת עלי, מסתכל עליה, "אתה דורס אותם כל הדרך הביתה, מיכלסון. עובר עם הגלגלים עד שהם הופכים לאריזה שטוחה של פיצה. ילדי הפיצה של מיכלסון. יש עם זיתים ויש עם פפרוני." לא, זה לא מחריד אותי, הפה הבוטה שלה. אני יודע מי היא ולמה הוא בוטה. ורוב הזמן זה משעשע אותי. כי היא צודקת. צריך רק להוציא מהמשפטים שלה את הבוטות וישר רואים שהיא צודקת. אני באמת קצת דורס אותם. לא כדי להיפטר מהם, אלא כדי לדחוס אותם צפוף, כמו שעושים עם שקיות ואקום. זה חוסך לי מחשבות מיותרות ועוזר לי להתרכז רק בה. וכיוון שלעולם אין לי מושג מה יהיו מצב רוחה וצורכי האפסון שלה, אני מגיע מוכן ופנוי. שחלילה לא יהיה חסר לה, לנינתי, מקום אצלי רק כי שכחתי את הבעיות של איזה ילד מפוזרים על שטיח תודעתי. אובססיבי? כמובן. אבל לא ככה מתנהג כל גבר מאוהב?
אני מכיר את נינה הקודמת כבר עשר שנים. מכיר טוב ולא מכיר בכלל. אוהב אותה ולעולם לא שונא אותה. היא האישה שלי. האהובה הלא־נמאסת שלי. היא הלא קלקול והלא תיקון שלי. היא מעל לזה. והיא, נינה, לא אוהבת לחכות. לא לי ולא לטיסה מתאחרת, לקופאית בסופר או לאורגזמות המשתהות שלה. והן לרוב משתהות. כלומר, הן היו משתהות. מאז שהחליפה עצמה באישה האחרת הן מגיעות משום מקום ודוהרות אלי במהירות עצומה, שאני בקושי מצליח לנווט. והיא, נינה החדשה, מחייכת במבוכה.
"היא" זאת קלרה, אחותה התאומה של נינה. תאומה זהה. האם היא צצה משום מקום? כן. במהלך השנים, נינה הזכירה שיש לה אחות. אחות לא בסדר. "אני לא יודעת אם היא קיימת. אני רק בטוחה שכן," היתה אומרת לי, מהורהרת. היא לא אמרה תאומה, כי אז היא עוד לא ידעה שהיא תאומה. והאחות, קלרה, שגם את השם שלה נינה לא ידעה אז, חיה לה איפשהו באיזה מוסד או בית חולים לחולי נפש. ככה סיפרו לה. או ככה הבינה. זה סיפור ארוך ועצוב, אבל כמו שאמרתי, זמני לגמרי.
הכול התחיל כשנינתי, שטעיתי לחשוב שקיומה הערטילאי של אחותה לא הטריד אותה יותר מדי, החליטה בוקר אחד ללכת, לראשונה בחייה, לבקר אותה בבית החולים ההוא. היא לא אמרה לי מילה וחצי מילה על הצורך בביקור, או בכלל על סקרנות כלשהי שיש לה לגבי האחות ההיא. אין לי מושג איך הגיעה דווקא למקום ההוא. בשיחה נדירה על אחותה, כשרק התחתנו, הסבירה שהוריה ילדו ילדה מקולקלת לגמרי, והחליטו שכדי לגדל את נינה כמו ילדה רגילה, יש להרחיק את האחות. להעלים אותה מחייהם. "אני לא יודעת את כל הפרטים. רק את מה שגנבתי מהם, כשהם לא שמו לב. בכל מקרה, הם כנראה אשפזו אותה באיזה בית חולים ושם היא גדלה, לא יודעת מימינה ומשמאלה," אמרה אז. "היא סוג של מתה. המוח שלה לא עובד כמו שצריך, מעולם לא עבד, ואין לי צורך לבקר גוש בשר, רק בגלל שהגנים שלנו דומים. אני סומכת עליהם שהם ידעו מה הם עושים כשהפרידו בינינו," אמרה ופרמה את כפתורי חולצתה. ככה תמיד היתה עושה כשרצתה להחליף את נושא השיחה ולפייס אותי באותה נשימה. ובנשימה אחרת התוודתה שחלק ממה שהיא יודעת על אחותה המציאה בעצמה. ואין לה מושג איזה חלק.
בתמונות הילדות שלה רק נינה מככבת. הוריה מעולם לא ביקרו את אחותה בבית החולים ההוא. כך לפחות הבינה נינה. למעשה, עד גיל חמש-שש, היא כלל לא ידעה שיש לה אחות. הוריה של נינה, ניצולי שואה, גידלו את נינה כמו נסיכה. נסיכה שחיה בגטו. נתנו לה הכול, אבל עטפו את הנתינה בניילון־פצפצים של שתיקת הגנה. שכבות של שתיקה שכמעט לא אפשרו לה לראות שיש בכלל נתינה. הכול היה חנוק ולכוד בפחדים ובתחושת אובדן. זה מה שאני הבנתי מסיפורי הילדות המזגזגים שלה. אלא שהיא, ראוי לציין, פרחה והתחזקה בגטו, בעטה בפחדים ופוצצה את החרדות של הוריה. "שישתקו, המשוגעים האלה," היתה אומרת לי, כשהם עדיין היו בחיים. "הם ממילא כבר מתו שם, עכשיו הם רק נרקבים. אל תגיד לי שאתה לא מריח את זה כשאתה נכנס אליהם הביתה, מיכלסון," היתה מחייכת בחמיצות ומנפנפת בידיה לגרש את הריח. "אתה הרחת את הסירחון שלהם כבר אז, בפעם הראשונה שפגשת אותם. כשהתנפל עלינו הבושם האימתני של הנרימֵתָה והחיוך המפוסל שחקוק על הפרצוף שלה. גם אתה אמרת שהם מתים מהלכים, זוכר?" אמרה לי ואני הנהנתי. לא שזכרתי, אבל זה באמת לא משנה. אם שימשתי לה תיבת תהודה, זה רק העמיק את היחסים בינינו.
לנינה היתה חברת נפש אחת - מיקי, שכונתה בפיה מיקי מאוס. וכשמה כן היתה, אפרפרה עם זנב קוקו דקיק ועיניים שמוטות בקצותיהן. מיקי ונינה היו מדברות עשרות פעמים ביום בטלפון ומלהגות כמו ילדות בנות עשרה. "עם המני האידיוט שלך אתה לא יכול לדבר על כלום," היתה מנפנפת בחברותה האמיצה.
איתי מיקי לא ממש תקשרה, אבל יכול מאוד להיות שזה בגללי. לא היה לי שום עניין בה. היא של נינה. וכל מה ששייך לנינה ולא קשור אלי ישירות, לא קשור אלי בכלל. אני חושש שגם מיקי לא ממש חיבבה אותי. ואולי הרגשתי את זה וזזתי הצדה.
בשנים האחרונות נותק הקשר ביניהן ומיקי נעלמה מחיינו. נגוזה. נינה לא סיפרה מה קרה ואני לא שאלתי.
ובוקר אחד, אחרי עשר שנים שאנחנו חיים יחד, נינה הלכה כהרגלה לעסקי הפלסטיק שלה, ובערב חזרה אישה אחרת. לא היה לי מושג שהיא כבר לא נינתי ובטח שלא ידעתי לאן הלכה. אני לא נוהג לחקור אותה. מעולם לא הגבלתי את תנועותיה. אי־אפשר להגביל את נינה בשום דבר. אני, בכל אופן, לא יכול ולא מעוניין. אני זוכר שהיא חזרה מהורהרת ומכונסת. להגנתי רק אומר שלא פעם חזרה נינה הביתה כשמצב הרוח שלה נגרר אחריה, מתעופף מעליה, או אפילו נבעט פנימה לפניה ומשנה את כל התנהגותה. לא היה בעיניה המצועפות באותו הערב שום רמז למשהו שונה.
בדיעבד הבנתי שלא נינה חזרה אלי. זו היתה קלרה.
וקלרה זו לבשה את שמלתה המחמיאה של נינה, ועל אצבעותיה נענדו הטבעות המסנוורות של נינה. אלא שהיא הגיבה אחרת לגמרי. ואולי לא. כי אני, ברוב אוטיסטיותי, לא שמתי לב למשהו יוצא דופן.
לא הבנתי מיד שאשתי לא איתי. הנחתי לה להיות אחרת והנחתי לעצמי להיות עם אחרת. איך קורה דבר כזה? אין לי תשובה חכמה. אולי אני רק צופה בגורלי. לא פעיל. אני יודע שתמיד אומרים שאין כזה דבר לא לדעת. אתה יודע הכול, רק לא רוצה להיות מודע למה שאתה יודע. ואני חייב להגיד שלא. לא עלה על דעתי שהאישה שאיתי היא המשוגעת שחייתה כל חייה בבית משוגעים. ואיך יעלה על דעתי? הלוא לא ידעתי שנינה ביקרה אצלה. לא ידעתי שהן תאומות ובטח שלא זהות. אפילו לא הייתי בטוח שאחות כזאת קיימת. והאמת, גם אם האישה שחזרה באותו הערב היתה מתוודה שהיא איננה היא, הייתי צוחק מהרעיון, כמו שאני מגיב לרוב השנינויות של נינה.
כשאני מגלגל את הסרט אחורנית וחוזר לערב ההוא, אני נבוך מעצמי. איני יכול שלא לחוש שוב בתשוקה המטפסת ההיא, ואפילו האיבר שלי נזכר בה באחת ומרים אלי ראשו כמו חבר טוב שקורץ לרעהו בסוד משותף. ובכן, כן. נינה רצתה לשכב איתי באותו הערב ואני נעתרתי בשמחה, יודע שסקס תמיד מפוגג את ענני השכבות שלה וגם אם לא, חום גופי יעטוף את אי־נוחותה והאורגזמה המשתהה שלה תשחרר את הראוי לשחרר והכול ייגמר. ואז נשב ונדבר על מה שמטריד אותה, אם היא תרצה. אבל שום דבר מזה לא קרה. הסקס היה פראי ושונה. נינתי היתה לוהטת אבל בועטת והאורגזמות שלה היו מהירות, חריפות ולא התחשבו בי בשום צורה. כאילו היתה רק היא לבדה. היא והרכבת הזאת שלה שהגיחה פתאום, בלי אורות דהרה בקולניות, כשהיא פורעת את שערותיה, מסרבת להיעצר ולאסוף נוסעים, ורק המשיכה לדהור, מותירה אחריה רציפים מבולבלי אדם. הגוף שלי היה המום, אך למרבה הבושה הגיב מעצמו והאיץ את דופק התשוקה, עד שזו נקשה בתוכי בטירוף חדש. תק תק תק.
אני זוכר את עצמי מתנשף כמו נהג קטר שנשכח מאחור ונאלץ לרוץ כל עוד נפשו בו, לעלות לקבינה, לתפוס את ההגה ולחזור לשלוט במצב. אבל אבק ופיח סגרו עלי ורגליים חזקות ליפפו אותי וקצוות שיער נתחבו לפי. וגם כשהצלחתי להגיע לתא הנהג, ההגה לקח את עצמו בידיו־שלו ולי נותר רק לעצום את עיני ולהיטרף מהרוח החזקה שנשבה על פני ומהצפירות החזקות שהיום אני מבין שהיו צפירות התרעה. אז הם נשמעו לי כמו קולות ייחום יוצאי דופן. והיו כאלה לנינה הקודמת. לא הרבה, אבל פה ושם.
כשהכול התפזר ונשימתי חזרה אלי, ריח גוף נשי חזק מילא את החדר ונינה החדשה כבר ישנה. נינתי אף פעם לא נרדמת ככה. היא תמיד צריכה לדבר אחרי סקס. היא מפטפטת במונוטוניות שמרגיעה את הנפש שלה לאט־לאט, עד שהיא עוצמת את עיניה. אני מכיר את ההרגל הזה שלה ואוהב אותו. ואני תמיד משתף פעולה עם הערסול המילולי הזה. פה שואל שאלה, שם מהנהן. אבל בפעם ההיא בהיתי בגב היפה והארוך ובשיער שקוצר מעט, בלי ששמתי לב לכך, וגלש במחלפות פזורות דעת. אני זוכר שהרגשתי משהו. לא יודע מה. לא, אני כן יודע. הרגשתי כאילו החיים ניגשו אלי, נעמדו קרוב־קרוב לפני, עד שיכולתי להריח את הבל פיהם, ואז נתנו לי סטירת לחי מצלצלת. חזקה יותר מהסטירה היחידה ההיא של אמי, כשהייתי בן שש. כל ההוויה שלי הפכה בבת־אחת למוחשית. מחודדת. ולשכב עם אישה במצב כזה, זאת חוויה מחשמלת. חוויה שלאחריה הייתי מסופק מדי. שבע. שום בדל מחשבה לא חצה את מוחי. כל מה שרציתי היה להירדם לתוך הנענוע הזה. וכך עשיתי.
בבוקר למחרת נסעתי לקליניקה שלי וחשבתי על אי־הפטפוט של נינה. איפה הרטינה המתוקה שלה, "גם אם זה לוקח כמה דקות, מיכלסון, זה מרגיז, כי כשזה כבר בא, אני רק רוצה לתת לאורגזמה שלי אגרוף. אבל אז היא ממלאת אותי בכל כך הרבה מתיקות, בקלאווה. טונות של בקלאווה, שאני מוותרת לה על שהתעכבה." ואיפה משפטים כמו, "אתה יודע, מיכלסון, יש רגע שאני רוצה למות מרוב עונג. או לרצוח. ואז הרגע נעלם ואני נשארת עם עוגמת נפש גופנית ונפשית, כי לא הצלחתי להחזיק בו יותר מכמה שניות." ככה נינה בדרך כלל. ואני רגיל לקחת את פטפוטיה איתי לנסיעת הבוקר שלי ולמולל אותם לאט־לאט. ללקט עוד כמה פרטים על נינתי ולחזור אליה חכם יותר. בבוקר, נינה תמיד מפייסת אותי בנוקשות. משדלת אותי להיכנע לקסם שלה, בלי למהול בטון הדיבור אפילו רבע של נימה אישית. "קום, פגר, החיים התחילו, אם לא שמת לב. תאסוף את עצמך ותיכנס למירוץ. כל העכברים מחכים." כי כזאת היא נינה. לא אישית. כללית. ואני אוהב אותה ואת הכלליות הזאת שלה. את ה"אין פנים" האלה שהיא רואה בי. את הכאילו אף־אחד. כאילו עובר האורח שחומק מן התודעה בביישנות. אבא שלי תמיד היה ממלמל לאמא שלי, "הילד הוא כלומניק. אני אומר לך, אריקה, נוֹבּאדי."
יש לי ידע רב, אינטליגנציה גבוהה ופנים יפים כמו של אמא שלי. אבל נוכחות, לא. נוכחות אין לי. אף פעם לא היתה לי. לא ליד נינה ולא ליד אנשים בוגרים אחרים. רק ליד ילדים.
לנינה יש. היא אש וגופרית. מניפה ידיים לכאן ולכאן, ומשאירה את האוויר סמיך גם אחרי שהיא הולכת. כמו אבא שלי. יש כאלה שמרגישים מחנק בסביבתה. אני, כנראה, לא צורך הרבה אוויר, כי אין לי שום בעיה עם החמצן שהיא לוקחת. שתיקח כמה שהיא רוצה.
אלא שבבוקר ההוא נהניתי מהשקט. מהבלילה המילולית שלא היתה. מנוקשות הבוקר שלה שנעדרה. היא קמה אחרת. נישקה את כף ידי והתכרבלה בריח גופי, כמו תינוקת. כל הדרך הרגשתי רזה, זריז, עורי דבוק לשרירי. לאחר כמה דקות פגה התחושה ונכנסתי לשגרת הטיפולים שלי. ככה עברה היממה הראשונה שלי עם אחותה התאומה של נינה, קלרה.