באדולינה- שובה של המלכה

תחילת אוקטובר 1998, גינת פרוור בורגני זעיר בלוס אנג'לס.
שישה רמקולים נסתרים מצננים את האדים מעל לג'קוזי העגול במוזיקת צ'יל אאוט. בועות קצף מדגדגות לי את הגב. כוסית שמפניה בידי, כוסית גם בידו של חברי הטוב סטו. אנחנו טובלים כאן אחרי ארוחת ברביקיו שופעת, אהובותינו יצאו להביא גלידה. "אני לוקחת את המכונית שלך," אומרת אשתו של סטו, כריסטין. סטו נוהג בפורשה 911 עם גג נפתח. לכריסטין יש מכונית ספורט יפנית אדומה. "נו פרובלם, בייבי," משיב ידידי וממלא את הכוסות שלנו. שככה יהיה לנו טוב.
 

סוף אוקטובר 1998, פינת רחוב בעיירה קטנה, צפון אמא הודו.
צפירות של מכוניות, ריקשות ואופניים; נביחות של כלבים מזי רעב. המשרוקית העצבנית של השוטר המשופם מנסה לשווא להשליט משמעת בתוך הכאוס. קריאות של רוכלים, צווחות משחק ובכי של ילדים לבושי סמרטוטים. כוס פלסטיק שחוקה בידיה של בהגוואטי, מטבע בידי. אני מטיל את המטבע לכוס, בהגוואטי מודה לי בברכה הודית - מצמידה את כפות ידיה לסנטרה ומשפילה את מצחה בקידה. המונח "כפות ידיים" עלול להטעות: בכף היד שאוחזת בכוס יש רק שתיים וחצי אצבעות. בכף היד השנייה אין שום אצבע. למעשה אין כף יד, רק גדם. וכך גם בכפות הרגליים. בהגוואטי מצורעת. היא מרכיבה משקפיים עם זגוגיות בעובי של קיר, בפיה אולי ארבע שיניים. היא יושבת בשולי הכביש הצר - אין פה מדרכה - ליד ערמה טרייה וקדושה של קקי פרה.

את שתי התמונות האלה זכיתי לחוות בהפרש של פחות מחודש. באיזשהו אופן, הצירוף של שתיהן שינה את חיי. כי בכל תקופת חברותי הממושכת עם סטו מעולם לא זכיתי לראות בעיניו קמצוץ מהשמחה ומהחום שנשקפו אלי בכל בוקר מעיניה הכמעט עיוורות של בהגוואטי המצורעת.

סטו וכריסטין יחד מגיל 14. הוא הבטיח לה אז ששלוש שנים אחרי שיתחתנו יהיה להם מיליון דולר. הם נשואים כבר ארבע שנים, וסטו קרוב מאוד להגיע לסכום הזה. יש לו חברה קטנה לשירותי ניקיון. במשך כשבועיים עבדתי אצלו - חשבתי שזה יהיה פריט אקזוטי בביוגרפיה שלי. עבדנו בשני צוותים קטנים, ניקינו בלילות את בנייני המשרדים של אחד מאולפני הוליווד הגדולים. בכל לילה, מחצות עד שש בבוקר. הרווחנו שכר מינימום, והקולגות נמנו עם אחת משתי אוכלוסיות: צעירים מהעיר התחתית שנאחזו בעבודה הזאת כדי להיחלץ ממעגל ההרג של הכנופיות, ובני טובים, שבלילות ניקו את השטיח של מנכ"ל יוניברסל סטודיוז ובימים עמלו על כתיבת תסריט או על אודישנים לתפקיד באיזה סרט של יוניברסל. היה גם ישראלי אחד עם תלתלים שטען שהוא סופר בפוטנציה ושהוא כאן רק כי אולי יום אחד זה ייתן לו פסקה לאיזה ספר.

האוטו של סטו הוא לא של סטו - הוא חכור. זה עולה לו כמו לגדל ילד, אבל סטו מסביר לי שכדי לקבל חוזי עבודה בעיר הזאת אתה חייב להגיע ברכב המתאים. גם את מכונית הספורט של אשתו הוא לא באמת יכול להרשות לעצמו, אבל הוא ממילא בפיגור עם המיליון שהבטיח לה, אז לפחות שתיראה כאילו יש לה מיליון דולר. לכן הוא גם מעודד אותה לצאת למסעות שופינג יומיים. חדר הארונות שלהם, שגדול מכמה בתים משפחתיים שראיתי בהודו, מלא בבגדים שעדיין מקופלים בשקיותיהם או מעוטרים בתוויות המחיר ולא יזכו לראות אור יום. כן, לסטו יש כמעט מיליון דולר, אבל הכול ממונף, ממושכן, מוערך. שינוי קל אחד במשב הרוח - חוזה אחד שילך למתחרים, מיתון קטן במשק, כישלון קופתי של סרט אחד של יוניברסל - וסטו נשאר בלי כסף לביטוח בריאות. אמריקה.

בהגוואטי נולדה בריאה לחלוטין, כמו כל המצורעים. היא נולדה להורים מצורעים, בתוך שכונת הפחונים של המצורעים, וכמו כל הילדים נדבקה באיזשהו שלב במחלה ואיבריה החלו להתנוון בזה אחר זה. צרעת היא מחלה שקל מאוד להימנע מלהידבק בה - כל מה שצריך זה תנאי היגיינה בסיסיים כמו מים נקיים ופלסטרים. אבל בשכונה של בהגוואטי מים זורמים הם לוקסוס, ופלסטרים רואים רק בסרטים של בוליווד.
מדי בוקר בהגוואטי מגיעה לעמדה הקבועה שלה - פינה מובחרת מבחינת תנועת הולכי הרגל. התיירים עוקפים אותה בזהירות או תורמים כמה רופיז מתוך אשמה ורחמים. את עיקר פרנסתה עושה בהגוואטי דווקא מהמקומיים העניים. לרוב ההודים שהכרתי יש את הקבצנים הקבועים שלהם והם יתרמו להם כעניין שבשגרה - לא מתוך אשמה ורחמים, אלא כפועל יוצא של תפיסת הקרמה: זכותי המלאה לבעוט בקבצן, אבל בגלגול הבא אהיה קבצן שחוטף בעיטות. גם בהגוואטי מאמינה בקרמה: בגלגול הזה היא אמנם מצורעת, אבל אם היא תחיה בשלום עם הקרמה שלה, בגלגול הבא היא יכולה להיות כוכבת קולנוע או מנהל בית ספר.
בהגוואטי מחייכת כמעט תמיד - לא חיוך אוטומטי, אלא התפרצות של חדווה ילדותית. היא היתה הקבצנית החביבה עלי באזור שבו התגוררתי, והיא חביבה גם על רבים אחרים, לכן העניק לה מנהיג המצורעים את הפינה הזו. אבל בהגוואטי לא יוצאת דופן. אצל רבים מהקבצנים האחרים ראיתי סיפוק ושמחת חיים יותר מאלה שמצאתי אצל סטו. וזה לא שסטו היה בדיכאון או משהו. להפך, כשהכרנו דווקא היתה לו תקופה מצוינת.
 

נחַתי בהודו אחרי שנתיים באמריקה, ולקח לי כמה שבועות עד שהבנתי מה אני רואה. בהתחלה, כמובן, הייתי בהלם מהעוני, מההזנחה, מהלכלוך. באמריקה הכול ארוז כל כך יפה - המומים הכי קטנים מוסווים באיפור או מתוקנים על ידי ניתוחים פלסטיים, ואילו בהודו האריזה כל כך לא אטרקטיבית, אף אחד לא מנסה להסוות את הדפקטים, להפך, אנשים עושים מהם קריירות. אבל במהלך שנה של חיים בתת־היבשת פגשתי מספר מסחרר של אנשים שמחים בחלקם. לא בהכרח מאושרים (אני חושד שאושר הוא כמו התאהבות - מצב תודעה קצת הזייתי), אבל בהחלט שמחים בחלקם. ואילו ככל שחשבתי על המוני האנשים שפגשתי במשך השנים שחייתי בארצות הברית, יכולתי למנות על אצבעות כף יד מצורעת אחת את האנשים שהיו אולי שמחים בחלקם. פגשתי שם המון אנשים כמעט שמחים בחלקם, אוטוטו שמחים בחלקם: אנשים שאם רק יקבלו את הקידום ההוא בעבודה, רק יקנו את האוטו ההוא, רק יעברו לשכונה ההיא, רק יעשו את ניתוח האף הזה, רק יגיעו למיליון הראשון - הם יהיו מאושרים, בטוח. החלום האמריקאי, כמו כל חלום, הוא משהו לשאוף אליו, להתקרב אליו עוד ועוד, אבל תמיד יעמוד משהו בינך לבין ההגשמה שלו. ואם תהיה מרוצה לפני שהגשמת את החלום המתעתע במלואו, אתה סתם בטלן, סתם לוזר.

את מלך ומלכת באדולינה פגשתי קצת פחות משנה אחרי הפעם הראשונה שנתתי לבהגוואטי מטבע. בגלל זה לא נפלתי מהרגליים כשהמלך הודיע ש"גם קבצן הודי יכול להיות מלך". אחרי שעברתי מהארץ הכי עשירה בעולם לארץ הכי ענייה, נוכחתי בבהירות מצלצלת אוזניים שאין שום קשר בין המציאות החומרית לבין שמחת החיים שלנו. מה שלא הבנתי זה איך אני יכול לתרגם את זה לחיים שלי. הרי אני לא הודי, ועם כל הספקנות שינקתי בחלב האם ושלמדתי בסמטאות המזרח התיכון, אי־אפשר להתחיל להאמין פתאום בקרמה כאילו חונכתי על ברכיה של שאקטי. במבט לאחור, זה מה שמלך ומלכת באדולינה סיפקו לי באותה תקופה - הם שימשו לי דוגמה אישית ומקור השראה. הדגם שהביאו הוד מעלתם לכל מקום שאליו הלכו נגע באותם החומרים שמהם היתה בנויה שמחת החיים של בהגוואטי, רק שהיה הרבה יותר שימושי עבורי.
אז למשך כמה חודשים שמחים נצמדתי אליהם. קצת בגלל השיחות עם המלך, קצת בגלל שהתאהבתי במלכה. נפגשנו בהודו, וכשהוד רוממותו הציע לי ללוות את מסעם הרשמי בישראל, לא היה לי אפילו צל של התלבטות. אחר כך הם נסעו, ואני המשכתי את חיי על הגל הבאדוליני שהזוג המלכותי יצר מסביבי. זה עבד נפלא. הגעתי לישראל מהודו עם 60 קילו של רכוש ו־60 שקל על שמי, אבל לא דאגתי לרגע. כל הדלתות נפתחו בפני. קיבלתי למשך כמה חודשים דירה מרווחת על שפת פארק הירקון תמורת טיפול בכלבת שנאוצר מתוקה, היתה לי מלתחה מלכותית של בגדים רג'סטאניים, ולא חשבתי לרגע שיש בזה משהו חריג בתוך הקוד השחור של תל אביב. מתוך חובה עיתונאית לאומית וצורך אישי בפרנסה סיקרתי את הביקור המלכותי במדור התרבות של אחד העיתונים היומיים. אחרי שמונה פרקים בעיתון ועוד כמה ליטושים ומשמושים כתבתי פרק סיום, ערכתי קצת מפה קצת משם, הצעתי לחברתי הטובה איילת זורר לצייר, והספר היה מוכן. בזכות הזוג המלכותי מבאדולינה והעובדה שעסקתי בהם וכתבתי עליהם, הרגשתי כמו גולש בחוף הכי מובחר בהוואי ועפתי לי מגל לגל.

שלוש הוצאות לאור דחו את כתב היד של "באדולינה". זה נראה לי בסדר גמור. ידעתי שהגל הבאדוליני מנתב אותי בדיוק למקום הנכון. אחר כך פגשתי את עליזה ציגלר, שהיתה העורכת הראשית של הוצאת "ידיעות אחרונות", ומכרתי לה עסקת חבילה: את הרומן שעליו עבדתי כבר שנים והיה עדיין רחוק מסופו, "פרא", עם הספרון הבאדוליני, שעליו עבדתי בקושי תשעה שבועות. כשהחוזה נחתם ו"באדולינה" הועבר לבית הדפוס, נסעתי לגמור את "פרא" בפורטוגל, שנראתה לי מבודדת ונידחת מספיק כדי להכריח אותי לשבת ולכתוב. "באדולינה" נשארה כאן לבדה וחמקה לגמרי מתחת לרדאר הספרותי. רק עיתון מרכזי אחד הקדיש לספר ביקורת, במדור ספרי הטף. המבקרת כתבה בזעם שלאידיוט הזה אין מושג איך כותבים לילדים.
אבל לווירוס הבאדוליני יש דרכים משלו. כמו שהמלך הסביר לי פעם, "תוכנית היא קו ישר, רצון הוא גל." הזוג הבאדוליני עבר מפה לאוזן, מלב אל לב. כשפגשתי את המלך לראשונה, הרגשתי שסוף־סוף יש מישהו שיודע לבטא בבהירות את מה ששכחתי שאני יודע. וזה מה שקרה לעוד ועוד אנשים. בערך חצי שנה אחרי שהספר יצא לאור, הוא הגיח לפתע בתחתית טבלת רבי המכר, מה שנראה כמו בדיחה באדולינית חצופה. אבל בשבוע שאחר כך הוא טיפס קצת, ובשבוע שאחרי עוד קצת, ופתאום הוא היה במקום הראשון, ונשאר שם במשך שנה וחצי ברציפות, יותר מכל ספר סיפורת אחר עד אז או מאז.
אם להודות באמת, זה היה נהדר. זחוח וצוהל המשכתי לרכוב על הגל כאילו הוא עשוי מבטון. חשבתי שבעזרתו של המלך ובהשראתה של המלכה פיצחתי איזה סוד גדול, שמכאן ואילך הכול יהיה באדוליני כזה. אבל היו כמה דברים שעדיין לא ידעתי בקשר לגל הבאדוליני. למשל, שהוא לא קורה מעצמו. הגל הבאדוליני דורש ממך נוכחות וערנות בכל רגע ורגע. להיות מלך אין פירושו שאין יותר דרקונים בעולם, זה רק דורש ממך לזכור שוב ושוב שעומדת לרשותך בחירה חופשית לגמרי - כלומר שאתה (או את, כמובן. מה יהיה עם הקטע הזה של העברית? אולי נעבור ללשון נקבה, למען האיזון), כלומר שאת חייבת לבחור. אבל אני לא ידעתי את זה. עם הזמן, וככל שזכרם של המלכה והמלך הלך והיטשטש בתוכי, היו מקרים שבהם חמקתי מחובתי לבחור, הגבתי במיאוס, בהדחקה או בעוינות לדרקונים שלא נראו לי סקסיים מספיק עבור קרב מלכותי. אז הם גדלו. ככה בדיוק דרקונים גדלים: בחושך. והממלכה שלי הלכה והצטמצמה לפי גבולות האי־נוחות שלי; כל אזור שבו הופיע צל הוגלה מהממלכה שלי, עד שנותר ממנה מעט מאוד.
כל זה התרחש בלי שיהיה לי מושג, כמובן. זה כל היופי בהדחקה, לא?
 

בערך שנה אחרי ש"באדולינה" יצא לאור הוזמנתי לדבר בפני קהל קוראים בבית קפה תל אביבי. לקראת סוף המפגש הצביע אחד המשתתפים, נדמה לי שקראו לו מתן, קם על רגליו ואמר, "קראתי את הספר שלך. אני מבין את מה שאתה מתאר ואני מאוד נמשך לזה. אבל החיים שלי כאן," בידו הימנית הוא סימן נקודה דמיונית, "עם המשכנתה והלחצים בעבודה והמקרר המקולקל והשחיקה היומיומית; ומה שאתה מתאר נמצא שם," בידו השמאלית סימן נקודה אחרת, תלויה באוויר. "אתה מבין," הוא אמר, "חסרה לי איזושהי חוליה באמצע. איך אני עובר מכאן לשם?"
אני לא זוכר איך יצאתי מזה. אבל זוכר את התחושה המיידית שאני לא באמת יודע איך לענות על זה. כשלעצמי, בזכות התיווך של הזוג המלכותי, קפצתי מכאן לשם בלי שום חוליה באמצע. מבחינתי הם פשוט הופיעו וסחפו אותי לעולם שלהם. אבל מה עושה מי שלא נופל בגורלו מזל כזה?
מאז שמעתי את השאלה הזאת שוב ושוב בניסוחים שונים. עם הזמן היא גם הפכה רלוונטית עבורי. הדרקונים שהדחקתי גדלו עוד ועוד, הממלכה שלי הלכה והצטמקה, התובנות הלכו והתבלבלו עד שלא היתה לי ברירה - נאלצתי לצאת ולחפש את החוליה המקשרת ההיא.
עשר שנים אחרי, וללא עיכוב נוסף -
מתן, הסיפור הזה בשבילך: