אסתרי

חלק א

חייו של פטגו באתיופיה

 

רועה צאן מתחיל

ערב אחד ניגש טנקואייה אל פטגו בנו ובישר לו כי החליט שהוא בוגר דיו לרעות את הצאן לבדו.

״אתה חושב שאתה מסוגל לכך?״ שאל אנקואייה, ופטגו, שלא רצה להיראות פחדן בעיני אביו, אמר שיעשה זאת ללא קושי.

כל אותו הלילה לא עצם פטגו עין. הוא חשב על המחר ותהה אם באמת יצליח לרעות את העזים לבדו. מה יקרה אם הן לא ישמעו לי, חשב. מה יקרה אם יבואו תנים ויתקפו את העדר? אחרי הכול, הרגיע את עצמו, ילדים בני גילי כבר רועים עדר של צאן ובקר, ואילו אני צריך לרעות צאן בלבד.

הוא שכב ער במיטה עד עלות השחר וכאשר הריח את ריח פולי הקפה שקלתה אטיימרו אמו, מיהר לקום. כשהתעוררו אחיו והבחינו שהשכים לקום, הקניטו אותו על התלהבותו מהתפקיד החדש שקיבל, אבל הוא התעלם מהם. אטיימרו הכניסה לתוך האקופאדה שלו פיתת אגי׳רה ברוטב שירו, שהכינה לכבוד יומו הראשון כרועה. היא דאגה לו, אבל לא אמרה על כך דבר. פטגו נטל את האקופאדה ותלה אותו בהצלבה על כתפו. בידו הימנית אחז את המטה שלו, מטה עשוי עץ זית, שעיבד בקפדנות מבעוד

מועד במיוחד לכבוד היום הזה. הוא השתדל לגלף ולהקציע מטה חזק ויפה משום שמעמדו של רועה בקרב הרועים האחרים נקבע לא רק לפי גודל העדר שלו, אלא גם על פי חוזקו ויופיו של מטהו.

אנקהאיייה ריכז את עדר הצאן בסמוך לבית ונכנס פנימה. להפתעתו כבר עמד פטגו ליד המפתן, מוכן ליציאה, האקופאדה על כתפו והמטה בידו.

״אתה נראה כמו רועה צאן מקצועי,״ אמר, ופקגו חייך במבוכה. אטיימרה ניגשה אל פקגו והגישה לו את הגריירה, מימייה העשויה מדלעת מיובשת. הוא הודה לאמו ותלה אותה על כתפו, לצד האקופאדה.

T T I

פקגו יצא עם הצאן אל ההרים. שם המתינו לעזים שיחים מלבלבים בשפע. כמנהג רועי הצאן, שר פקגו בקול רם בעודו מוביל את עזיו אל המרעה, ולקול שירתו התלוותה שרשרת הדים שהלכו ונמוגו בין ההרים. בתחילה הדהד קולו בחוזקה מההר שממול, לאחר מכן נשמע חלש יותר מההר הסמוך, וכך המשיך הקול ועקב אחריו והתגלגל והתפוגג.

המדרונות שאליהם הוביל פקגו את צאנו לא היו זרים לו. הוא הכיר את האזור היטב משום שנהג להתלוות עד כה אל אחיו או אל רועי צאן אחרים מהכפר. כשחלפו על פניו רועים אחרים בדרכם אל המרעה ושאלו אותו לשלומו, השיב להם בברכת שלום והקפיד להדגיש באוזניהם שעתה הוא כבר בוגר ורועה צאן עצמאי ממש. אחדים מהרועים בירכו אותו על מעמדו החדש, אחרים דווקא נהנו להפחיד אותו וסיפרו לו שראו תנים באזור. לכן בעוד העזים מתענגות על עלי השיחים, שמר עליהן פטגו בדריכות והשגיח שלא יופיע פתאום תן רעב ויטרוף את אחת מהן. שני האויבים העיקריים של הצאן היו התנים והצבועים,

ששיחרו תמיד לטרף. באור יום תקפו להקות של תנים את עדרי הצאן בהפתעה, ובלילות התגנבו צבועים למכלאות הצאן ותלשו, ללא רחמים, איברים מגופן של העזים בעודן חיות.

להבדיל מפטגו, הובילו מרבית הרועים גם כמה פרות ועגלים נוסף על הצאן. בבעלות המשפחות העשירות יותר היו גם שוורים שבעזרתם חרשו את האדמה, אך הוריו של פטגו גידלו רק צאן מפני שלא עסקו בחקלאות. באזור זה רק עבודת חקלאות כיבדה את בעליה, ומשפחות רבות שלא היתה בבעלותן אדמה פורייה נאלצו לעסוק בקדרות ובאריגה גם אם אומנויות אלה נחשבו מקצועות נחותים.

בני משפחתו של פטגו נדדו ממקום למקום ותקופה ארוכה חיו חיי נוודות. בכל פעם שהגיעו לאחד הכפרים נוכחו לראות שכל האדמות הפוריות מוחזקות בבעלות הנוצרים. על פי החוק האתיופי, נאסר על אנשי ביתא ישראל להחזיק בבעלותם חלקות אדמה מפני שהם נחשבו פלשים, זרים. הותר להם לעבד רק אדמות שהנוצרים השכירו להם ושהיו בדרך כלל אדמות רזות, המניבות תנובה דלה. בסוף הקציר היו בעלי האדמות לוקחים נתח גדול מהתבואה, כך שאם רצה חקלאי מביתא ישראל להרוויח מעיבוד אדמה שכורה, היה עליו לעמול עד צאת נשמתו. לכן עסקו רובם באריגה בקדרות וברתכות.

הוריו של פטגו קצו במסעות הנדודים והחליטו להתיישב לבסוף באזור ותאבה, אף שלא מצאו שם אדמה פורייה להשכרה. אטיימרו טענה שעשו זאת מכיוון שמרבית בני משפחתה מתגוררים באזור זה, ואנקואייה האמין שזאת יד האלוקים.

אטיימרו היתה קדרית מוכשרת, ונוסף על אישיותה החביבה וטוב לבה, היא היתה בתה של אמויהי אזלץ׳ המכובדת. שמה של אטיימרו הלך לפניה, והיא נודעה •מומחיותה באזור כולו, עד

שגם הגויים מהכפרים המרוחקים ביותר הגיעו אליה והזמינו כלי חרס.

אנקהאייה היה אורג וחייט. הוא השתמש בנול אריגה פשוט, שהוסיף לו מיני אביזרים ועזרים מסורבלים כדי להפיק מוצר טוב יותר. הוא עבד בחריצות ולא יצא לשום הפסקה באמצע העבודה אלא לכבוד טקס הממה בלבד. לאחר שסיים לארוג את הבדים, הכין מהם גלימות אג»מ«ה גדולות שבהן נהגו להתעטף הגברים, צעיפי נטלה העשויים כותנה דקיקה שבהם התעטפו הנשים ושמלות ימיס מקושטות ברקמות צבעוניות שמכר לכל דורש.

הפחד מאמסלו

כאשר הגיעה השמש למרכז השמים התיישב פטגו לאכול ארוחת צהריים בדיוק כפי שעשה עם אחיו עד אותו היום. הוא בחר לשבת על סלע גדול כדי שיוכל להשגיח על הצאן ומשום שפחד להתיישב במקום נמוך שבו הוא עלול להרגיש פגיע. העזים, שהיו רגילות למאכלים של בני אדם, הריחו את מזונו והתקבצו מיד סביב הסלע. פטגו השתדל שכל אחת ואחת מהן תזכה לטעום מהאוכל שלו. הוא חשש שאם לא יעשה זאת הן יכעסו עליו, וידע לעומת זאת שאם ייטיב עמן הן יתרגלו אליו ויהיו צייתניות יותר.

בעודו אוכל, הבחין פטגו כי אחת העזים החלה לצעוד במהירות לכיוון נהר האשכהלית. הוא קם וקרא לה לשוב, אבל העז המשיכה לדלג אל הנהר. פטגו אמנם לא נעלב מסרבנותה, אבל הבין שיהיה עליו לעמול קשה כדי שהעזים יכירו בסמכותו. הוא אסף את חפציו, קיבץ את העזים סביבו והלך איתן אחריה. מכיוון שכבר

הספיקה להתרחק, הוא זירז את שאר העזים, ולבו נמלא כעס. הוא קרב אל העז ותפס את קרניה בזעם, אך היא הצליחה להשתחרר מלפיתתו והחלה לרוץ.

פטגו רדף אחריה עד שעצר פתאום וקפא על מקומו. ברכת מים, שצבעם כחול עמוק, נגלתה לפניו. עץ זית ענקי, שעמד על גדותיה, הטיל צל גדול ומאיים על המים. הברכה עוררה אימה גדולה בכל מי שהתקרבו אליה, והצל רק הוסיף למסתורין שאפף אותה. נראה שתוך כדי המרדף, בלי לתת את הדעת לכיוון שאליו רץ, התקרב פטגו אל ברכת אמסלו וכשעצר לפניה בבעתה החל לרעוד מפחד. בעוד רגע, ידע, יצא הקולה, השד, מהברכה וישתה את דמו.

מיום שהחל פטגו להבין את העולם, הוא ידע על קיומם של השדים, של הקולוץ׳. בני האדם לא יכלו להבחין בהם בדרך כלל, אך למעשה התגוררו הקולוץ׳ כמעט בכל מקום. הנהרות היו האתרים המועדפים עליהם, והברכות שימשו להם בית. שם ניהלו הקוילויץ׳ חיים דומים לחייהם של בני האדם - הקימו משפחות, התרבו, טיפלו בילדיהם והזדקנו. הם לא נהגו בדרך כלל להרוג את האנשים שחיו בסביבתם, אלא רק פגעו בהם והתנכלו להם. אבל פטגו ידע שכאשר אדם זר חוצה נהר ויש באמתחתו מזון, עליו להשאיר חלק ממנו לקוילויץ׳ שבנהר כי אחרת הם עלולים להרוג אותו ללא רחמים.

הברכה היתה ביתו של אמסלו, קולה שהתגורר בגפו, ללא ילדים, ולכן נחשב לקולה חסר רגשות ואכזר. פטגו ידע שכל מי שמפריע את מנוחתו של אמסלו - דינו מוות. הוא זכר איך אחד משכניו סיפר לו שהבחין פעם באמסלו עומד ליד הברכה שלו. השכן סיפר שהוא היה מזוקן, אדיר ממדים ומעורר פלצות. זמן לא רב לפני כן, שיחקו שני ילדים מהכפר ליד הברכה.

אחד מהם זרק להנאתו אבנים אל תוך המים, ומיד לאחר שחזר לביתו החל לסבול מכאבי בטן עזים, כעבור שעות אחדות כבר היה על סף מוות. רק לאחר שחברו סיפר כי ראה אותו זורק אבנים אל ברכת אמסלו הבינו הוריו מה מקור הכאבים וכיצד אפשר להציל את חייו. מיד הזעיקו את סבתו של פטגו, סבתא אזלץ׳, והיא הורתה לקחת ביצים ולהניחן על שפת ברכת אמסלו כדי לפייס את הקולה. הוריו של הילד עשו כמצוותה, דעתו של הקולה נתפייסה והילד ניצל.

דודתו של פטגו סיפרה לו על איש אחד שעבר לתומו ליד ברכת אמסלו. כשהתקרב אל הברכה, הוא שמע צרחות ויללות ומיהר להתרחק משם. הוא חצה את הנהר במרחק בטוח, אבל את הצרחות המשיך לשמוע גם ממרחק. הוא טיפס על גבעה קטנה, אל נקודת תצפית שממנה היה אפשר להשקיף על הברכה, אבל פחד להסתכל לכיוונה. הוא נשכב על הארץ, האזין לצרחות והצליח להבין את תוכנן. אלה היו הקולוץ׳ שהתקבצו סביב ברכת אמסלו. הם מיררו בבכי וקראו ״ממרה אאה גוטפה!״ (״אוי, אדון הנהרות והשיטפונות״) כדי לנחם את הקולה אמסלו על מות אביו. האיש הגיע לביתו חיוור מפחד. אשתו נבהלה ממצבו, וכשביקשה לדעת מה אירע, הוא סיפר לה על הצרחות והיללות שבקעו ועלו מברכת אמסלו. ״מה שמעת?״ שאלה האישה. ״את הקולוץ׳ שמעתי והם בכו וצרחו,״ אמר האיש. ״ומה צרחו הקולוץ׳?״ שאלה. ״ארה איה גורפו,״ ענה. לפתע קפצה דמות מהתקרה למרכז החדר. ״אבאתיה, אבאתיה!״ צעקה הדמות ורצה לכיוון ברכת אמסלו. זאת היתה קולה שישבה על תקרת החדר ושמעה את הסיפור

שסיפר האיש. היא היתה אחותו של אמסלו ועד לאותו הרגע לא ידעה על מות אביה, שהיה אחד הקולוץ׳ הגדולים והחשובים.

הסיפורים הללו התרוצצו במהירות בראשו של פטגו. הוא לא הצליח לשלוט ברגליו, והן פתחו בריצה ונשאו אותו הרחק משם. רק לאחר שגמא בריצתו כמה עשרות מטרים הוא הצליח לעצור. הוא הסתכל סביב ווידא ששום קולה לא רדף אחריו, אבל מכיוון שהקולה אינו נראה לעיניהם של בני אנוש, כל נגיעת עשב וכל שריקת רוח הקפיצו אותו כאילו נגע בו הקולה. לאחר שהצליח להסדיר מעט את נשימתו שב אליו השכל הישר, אף על פי שהוא עדיין פחד, והוא נזכר שזנח את הצאן ליד הברכה.

ככל שהתקרב אל ברכת אמסלו, כך התחננו לפניו פחדיו שיעצור. גאוותו, לעומתם, התעקשה שעליו להציל את כבודו וניצחה. כשהתקרב אל הברכה ראה כי העזים סיימו לשתות מהנהר והן מתרחקות מהברכה וחוזרות למקום שממנו באו. פטגו חצה את הנהר, מילא בחיפזון את הגריירה שרוקן בצימאונו עוד לפני ארוחת הצהריים, פתח בריצה מהירה לכיוון העדר, וכמעט נתקל בדרכו בנשים שבאו למלא את כדיהן מים.

כשהגיע אל הצאן הוא ספר את כל העזים והתיישים והבין שאחת העזים חסרה. העז שברחה אל ברכת אמסלו דווקא עמדה שם והביטה בו בעיניים ריקות, אבל עז אחרת נעלמה כלא היתה. הוא הביט אל הדרך שממנה באו, הוא הסתכל סביב, אבל שום עז לא נראתה באופק.

יללה חדה נפלטה מגרונו של פטגו והוא פרץ בבכי קולני שהדהד בין הגבעות וההרים. אנקואיייה, שעבר בסמוך, שמע את צעקות בנו, מיהר אליו בדאגה וכשמצא אותו בריא ושלם, מיד רווח לו.

״הקולה אמסלו טרף את העז!״ יילל פטגו משהבחין באביו.

אנקהאייה בחן את פניו של בנו וניסה לאמוד את רצינות דבריו. פטגו הביט באביו במבט מעורר אמון וסיפר שראה איך הקולה גורר את העז אל תוך הברכה.

״למה בכלל התקרבת לברכת אמסלו?״ גער בו אנקהאייה, ופטגו שמח בלבו שאביו האמין לסיפור שהמציא, אך הקפיד להשפיל את מבטו אל הארץ. לאחר שנרגע, השאיר אנקהאייה את פטגו עם הצאן וחזר לעיסוקיו בלי לסטור לו על רשלנותו, אף על פי שחינוך ביד קשה ופעמים אף במכות היה מקובל אצל בני העדה.

לעולם לא אתקרב עם הצאן לברכת אמסלו, הבטיח לעצמו פטגו ורעה את העזים לכיוון אחד ההרים. בעודו מטפס עם הצאן במעלה ההר, הוא הביט לאחור ונדהם לגלות שהעז החסרה הופיעה פתאום ושהיא ממהרת לחבור אל העדר. היא הגיעה אל פטגו ונעצרה לצדו, כאילו מתוך חנופה. הוא ליטף את ראשה וזירז אותה להצטרף אל שאר העזים.

השמחה שמילאה את לבו ברגעים הראשונים למראה העז שנעדרה הפכה במהירות לבושה גדולה, והוא החל לדמיין איך הרועים האחרים לועגים לו על פחדנותו. הוא חזר לטפס במעלה ההר בעקבות העזים שדילגו בין השיחים ובין הסלעים, וניסה לעכל ולהפנים את אשר קרה לו ביומו הראשון כרועה צאן.

עם רדת החשכה חזר פטגו הביתה. לארוחת הערב הגישה לו אמו אנג׳רה ברוטב ווט, וטלה (בירה אתיופית) בספל ואנמיה מחרס. בפניו של פטגו ניכרה מבוכה קלה, אמו מעולם לא הגישה לו טלה משום שזהו משקה של מבוגרים.

העזים והתיישים עמדו בנחת מחוץ לבית והעלו גרה. הגדיים התרוצצו סביבם ושיחקו. אנקהאייה, שחשש שהגדיים ישברו את כלי החרס שהכינה אטיימרה, ביקש לרכזם בדיר. הוא נכנס אל

הדיר ובדק את תקינותו, כפי שעשה מדי ערב. היה עליו לוודא שלא נפערו פתחים חדשים ושגזעי עץ הזית, שמהם נבנו קירותיו, נמצאים כולם במקומם, כדי שהצבועים לא יצליחו לחדור לתוכו באישון לילה. לאחר שמצא את הדיר תקין, הכניס אנקואייה את הצאן פנימה וספר את העדר. להפתעתו גילה שכל העזים חזרו מהמרעה, כולל העז הנעדרת. הוא תהה מדוע שיקר לו פטגו, אבל לא ייחס לכך חשיבות. העיקר שהכול בסדר, חשב, יצא החוצה ונעל אחריו את שער הדיר.

כשחזר לביתו ראה את בנו מתענג על טלה בוואנצ׳ה. כשהבחין פטגו שאביו מתבונן בו שותה משקה של מבוגרים, הוא השפיל את מבטו במבוכה.

״אמרת שהקולה אמסלו אכל את העז,״ אמר אנקואייה. ״אהה,״ התעשת פטגו מיד וענה ללא היסוס, ״אחרי שהלכת התקרבתי אל ברכת אמסלו וזרקתי חצי מהאוכל שאמא הכינה לי בבוקר. מיד אחר כך ראיתי את העז חוזרת משם,״ אמר והשתתק.

אנקואייה הביט בבנו שבע רצון, כאילו מרוצה שבנו יודע לספק תירוצים טובים. אף על פי שידע שפטגו אינו דובר אמת, הוא יצא החוצה בלי להוסיף דבר.

מטה הנער הנוצרי

עם בוקר הפיצו אחיו של פטגו את הידיעה כי הוא הציל עז מטלפיו של הקולה אמסלו. כשיצא עם הצאן להרים, ניגשו אליו רועי הצאן האחרים.

״שמענו שהצלת את העז מהקולה אמסלו,״ אמרו בעיניים בורקות ופטגו הסתכל עליהם כמו גיבור אמיתי ולא אמר דבר. הוא לא אמר ״כן״ ולא אמר ״לא״ משום שבתוכו התחולל קרב

בין השקר ובין האמת. במקרה שלי עדיף להיות שקרן וגיבור מאשר להיות דובר אמת שהראש שלו באדמה מרוב בושה, חשב. הרועים האחרים ביקשו לצעוד בחברתו, והוא כמובן הסכים. הוא נהנה מתדמית הגיבור שדבקה בו ובחר להתעלם מכך ששיקר.

״איך ידעת שאם תזרוק אוכל לברכה ישחרר הקולה את העז?״ שאל ציאקולה, ופטגו סיפר להם כי נזכר בסיפור על הילד שזרק אבנים לתוך ברכת אמסלו וכמעט מת.

בצהריים הלכו כל הרועים עם עדרי הצאן והבקר אל נהר האשכולית, והקפידו להתרחק מברכת אמסלו. ליד ברכה קטנה ועמוקה עמדו כמה רועים נוצרים שהגיעו גם הם להרוות את צימאונם. פטגו וחבריו ניגשו לברכה ושאלו אותם לשלומם. הם הכירו אלה את אלה מהמפגש היומיומי על גדות נהר האשכולית. בזמן שציאקולה סיפר לרועים הנוצרים על מעשי הגבורה של פטגו, רכן אחד מהם כדי לשתות ממי הנהר ומטהו נשמט מידו ונפל למים. הזרם החזק סחף במהירות את המטה אל הברכה העמוקה, והוא גלש לתוכה עם מפלי המים ושקע למצולותיה באטיות.

הרועה ביקש מפטגו ומחבריו שיוציאו למענו את המטה, אך הם סירבו. בכיסו היו כפתורים, שבהם נהגו הילדים להתקשט ולשחק, והוא הציע בתמורה את כל הכפתורים שהיו ברשותו. אבל פטגו וחבריו עמדו בסירובם.

״למה שלא תוציא אותו אתה?״ שאל אבבהו, והרועה הנוצרי הסביר שהוא וחבריו לא יודעים לשחות ושהשחייה היא מיומנותם של אנשי ביתא ישראל.

״אם אתה באמת כזה גיבור גדול,״ אמרו הרועים הנוצרים לפטגו, ״אז נראה אותך מוציא את המטה מהברכה העמוקה.״ כולם הביטו בפטגו בשתיקה, גם חבריו מביתא ישראל. פטגו

חשש להיכנס לברכה שמעולם לא שחה בה בעבר, אבל ידע שעליו להוכיח את גבורתו. הוא חלץ את נעליו, הוריד את בגדיו ועמד על שפת הברכה עירום כביום היוולדו. לאחר שהיסס רגע קפץ אל תוך המים וצלל למצולות, אך מרוב פחד יצא מיד בלי שחיפש את המטה. כך קרה גם בפעם השנייה שצלל. רק בניסיון השלישי הבחין פטגו במטה, אך נאלץ לחזור למעלה כי נגמר לו האוויר. כשצלל בפעם הרביעית כבר לא פחד, הוא למד להכיר את הברכה ולא התקשה לצלול עד הקרקעית ולהוציא את המטה החוצה.

הילדים הריעו לו, והנער הנוצרי הגיש לו את כל הכפתורים שהיו בכיסו. עכשיו הרגיש פטגו גיבור אמיתי ללא שום נקיפות מצפון. הוא לבש את בגדיו בזריזות והחל לספור את הכפתורים שקיבל. עשרים כפתורים היו בידיו, אחדים מהם יפים להפליא, והוא שמח על האוצר הגדול שקיבל תמורת גבורתו. ״עכשיו נראה אתכם שוחים,״ אמר פטגו לחבריו אך הם טענו שהם עייפים. ״אתם סתם פחדנים,״ קראו הרועים הנוצרים, ״לא כמו פטגו.״ פטגו אמנם שמח על הכבוד הרב שזכה לו, אבל החל לחשוש שמעתה, בכל פעם שיזדקקו חבריו לגיבור תורן, תעמוד גבורתו למבחן, וכך ייאלץ להתגבר שוב ושוב על פחדיו כדי לשמור על תדמיתו החדשה.

אנקוטו

כשחזרו הרועים מנהר האשכולית הם עברו ליד שדה תבר, דגן הדומה בצורתו לתירס אבל דק ממנו. נער עם רוגטקה עמד על מבנה גבוה, בסמוך לשדה, והגן על התבואה מפני הציפורים שאהבו לנקר את ראשי המבר.

״כנראה הנער שמגן על התבר יודע להשתמש טוב ברוגטקה. אחרת אי אפשר להסביר איך התבר שמור כל כך,״ אמר טמסגן למראה השדה המטופח והיבול היפה, וחבריו הסכימו עמו.

למראה התבר הבשל החל פטגו לפנטז על אב־ קנקהטו. הוא הציע לחבריו שכל אחד יתרום שני כפתורים, ובעזרתם יקנו תבר מהנער עם הרוגטקה. הרועים, שגם הם החלו לפנטז על תבר אנקוטו, הוציאו כל אחד שני כפתורים ונתנו אותם לפטגו. אחרי שווידא שיש בידיו שמונה כפתורים, עלה פטגו על גבעה קטנה וקרא בקול רם לנער עם הרוגטקה. הנער ירד ממגדל השמירה וניגש אל פטגו. הם עמדו זה מול זה ולא לחצו ידיים. פטגו הציע לנער שישה כפתורים תמורת ראשי תבר לאנקהטו, שיספיקו להשביע ארבעה ילדים. הנער עם הרוגטקה הסכים להצעתו של פטגו בלי להתמקח ודרש את הכפתורים. לאחר שספר אותם אפשר הנער לפטגו להיכנס אל השדה ולקחת את הסחורה.

כשחבריו של פטגו הבחינו בו צועד לקראתם עם ערמת ראשי התבר, יצא אחד מהם לקושש עצים יבשים והשניים האחרים מיהרו לבדוק את התבר שפטגו הניח על הארץ. הם היו מרוצים כל כך מהסחורה עד שלא התעניינו כמה כפתורים נתן פטגו תמורתה. הילדים הבעירו מדורה, וכאשר הפכו העצים לגחלים קטנות ולוהטות דיין, הניחו ביניהן את ראשי התבר. לאחר שנקלו היטב, הוציאו את ראשי התבר מהמדורה, מוללו אותם בין כפות ידיהם ובררו מתוכם את הגרגירים המוכנים למאכל.

פטגו וחבריו התענגו על התבר קנקהטו החם והטעים והודו לאל על המזון, בדיוק כפי שמודים הוריהם לאחר כל ארוחה.

״נשארו שני כפתורים,״ אמר פטגו משסיימו לאכול, ״נשחק עליהם את משחק הכפתורים. מי שינצח במשחק ייקח אותם.״

הילדים התחלקו לשני זוגות יריבים והחלו לשחק. פטגו התרשל בזריקת האבן לכן הוא ואבבהו, בן זוגו למשחק, הפסידו.

״מחר משחקים משחק חוזר,״ הודיע אבבהו, ושלושת הרועים קיבלו את הצעתו בשמחה.

כדי לפצות את אבבהו על רשלנותו, נתן לו פטגו בהיחבא שניים מהכפתורים שקיבל מהרועה הנוצרי.

״אל תספר,״ לחש לו ושניהם גיחכו ולא הסכימו לספר לחבריהם מדוע.

משסיימו לאכול ובעיית שני הכפתורים הנותרים באה על פתרונה, התפנו ארבעת הרועים לספור כל אחד את עדרו. פטגו מנה את צאנו בקפדנות ובריכוז משום שהעזים נהגו להתרוצץ, להסתובב סביב עצמן ולבלבל אותו.

״ראיתם את העז האדומה שלי?״ שאל פתאום טמסגן בדאגה. חבריו מיהרו אליו, ולאחר שווידאו שהעז האדומה שלו אכן נעלמה ואיננה, יצאו כולם לחפש אותה. הם הכירו היטב את התחושה הקשה המלווה היעלמות של עז. פטגו הלך בין עצי הזית. הוא ידע שהעזים אוהבות ללקט עלים טריים, אבל אחרי חיפוש מדוקדק חזר בידיים ריקות. הוא התקדם לקראת חבריו, גם הם לא מצאו את העז האדומה. סימני דאגה ניכרו בפניו של טמסגן, ופטגו החל לחשוש שהעז האדומה נטרפה.

טמסגן החל לבכות, הוא אהב את העז האדומה. היא נבדלה מהעזים האחרות בצבעה האדמוני המיוחד. וכשחשב על כך שאביו בוודאי יעניש וילקה אותו כשישוב הביתה, בכיו רק התגבר. ״לכולנו זה קורה,״ אמר אבבהו. ״גם לי זה כמעט קרה אתמול,״ הזכיר לו פטגו. לבסוף נרגע טמסגן, וארבעת הרועים, שהבינו כי לא יצליחו למצוא את העז האדומה, פנו רועה רועה לעדרו.

העזים של פטגו נהגו לחזור הביתה דרך ההרים, הן אהבו לשחק ולקפץ במורדות התלולים. פטגו עלה אחריהן במעלה השביל, אך פתאום הבחין בנוזל אדום קרוש מרוח על סלע גדול לצד הדרך. הוא התקרב אל הסלע וטיפס עליו, מחפש אחר עקבות הנוזל האדום הקרוש. כשהגיע לפסגתו גילה שערות אדומות בלולות בתוך שלולית אדומה.

חששותיו של פטגו התאמתו. הנוזל האדום היה הדם של העז האבודה, והשערות - שערותיה, אך הוא התאפק מלקרוא לטמסגן מפני שרצה למצוא הוכחה אמיתית לכך שמדובר בעז האדומה. הוא המשיך לעקוב אחרי סימני הדם עד שמצא את מחצית גופתה האכולה.

הוא קרא לטמסגן, שטיפס על הסלע ממרר בבכי. כשראה את גופת העז האכולה הוא החל להתייפח בקול גדול. אביו של טמסגן זיהה את קול הבכי של בנו ומיהר להגיע אל המקום. אביו של פטגו, שצעד בחברתו, הצטרף אליו. השעה היתה שעת אחר הצהריים - שעה שבה רבים מהאבות, ובהם אבותיהם של פטגו ושל טמסגן, נהגו לחזור מעיסוקיהם ולעבור באזורי המרעה של עדרי הבקר והצאן.

טמסגן ביקש את סליחת אביו, והתוודה לפניו שהעז נעלמה משום שישב עם חבריו לאכול תבר אנקהטו. האב לא אמר מילה. הוא לקח את שאריות העז למאכל הכלבים וכדי לפשוט את עורה, ירד מהסלע וצעד בחזרה אל הכפר.

קבירת השקר והכוראט

פטגו חזר הביתה עם ערב. אמו הגישה לו את ארוחת הערב, הוא בירך והחל לאכול בעודו מהרהר בגורל חברו טמסגן ובערב

שעובר עליו. לאחר שנעל את הצאן בדיר, נכנס אנקואייה הביתה והצטרף אל פטגו. האב והבן ישבו ושתו יחד טלה, כאילו כך היו הדברים מאז ומעולם.

״אז חוץ מלגרום למותה של העז האדומה, מה עוד עשית היום?״ שאל אנקואייה, ופטגו סיפר לאביו שקיבל עשרים כפתורים מרועה נוצרי לאחר שצלל והוציא את מטהו שטבע בברכת מים. אנקואייה כמעט שיצא מדעתו. הוא הניח על הארץ את כוס הברלה, העשויה זכוכית ונראית ככד קטן, וגער בבנו על מעשיו המטופשים.

״מחר אתה תחזיר לרועה הנוצרי את כל הכפתורים שהוא נתן לך,״ ציווה עליו אנקואייה. הוא הפציר בו שלא יעשה עוד מעשים שכאלה לעולם, ופטגו האזין לצעקות בשתיקה. הוא הבין שאביו צודק. הרי עם מזל טוב פחות יכול היה לסיים את חייו בברכה ההיא.

למרות השעה המאוחרת הגיעה סבתא אזלץ׳ לביקור קצר, וכולם התפנו לקבלה בנשיקות. פטגו חשב שעתה יוכל לנשום לרווחה כי יניחו לו, אבל מיד התבדה.

״למה גוערים בפטגו?״ שאלה סבתא אזיץ׳, ואנקואייה סיפר לה על מעלליו של בנו. היא הציצה בפטגו והוא הנהן בראשו להסכמה.

״אלה מעשים טיפשיים של גאווה ויהירות,״ אמרה בשקט, ללא כעס בקולה. ״מעשים כאלה יכולים להרוג בני אדם.״ היא סימנה לפטגו בעיניה שהיא מבקשת לצאת עמו החוצה. הוא הבין את בקשתה אף שלא אמרה מילה, ושניהם יצאו מהבית והתיישבו על הארץ.

״עכשיו,״ אמרה, ״ספר לי את האמת. הסיפורים שסיפרת לאביך הם סיפורים טיפשיים שלא מבוססים על המציאות.״

פטגו ישב מבויש. הוא ידע שדבר אינו נסתר מעיניה של סבתא אזלץ׳.

״הכול בגלל ששיקרתי אתמול,״ אמר בראש מושפל, מחזיק בידו הימנית פיסת עץ. ״למה שיקרת?״ שאלה.

״כי פחדתי שאנקהאייה יחשוב שאני פחדן. פחדתי שהוא לא ייתן לי יותר להיות רועה צאן, ואז כולם היו צוחקים עלי.״

״בדיוק על זה דיברתי,״ אמרה סבתא אזלץ׳, ולקולה נעימה מנחמת, ״אלה מעשים טיפשיים של גאווה ויהירות. אנקהאייה ביקש שאדבר איתך, הוא אמר לי שאתה מפחד מהקולה אמסלו.״ כשפטגו הבין שאבא אנקהאייה שלח את סבתא אזלץ׳ לדבר איתו, הוא התבלבל. הרי היה בטוח שאביו האמין לסיפורו. אבל סבתא אזלץ׳ לא הניחה לו להתבלבל זמן רב ומיד קטעה את מחשבותיו.

״מוטב היה לו סיפרת את האמת. קנקהאייה יודע שאתה מפחד מהקולה אמסלו,״ אמרה.

הוא פתח את לבו לפניה, סיפר לה שאינו מסוגל להגיד לאביו ששיקר וביקש ממנה שתעזור לו.

״עכשיו כבר מאוחר,״ אמרה סבתא אזלץ׳, ״היית צריך לחשוב על כך לפני כן. אבל אני מבטיחה שאשתדל לעזור.״ היא דרשה ממנו שיבטיח לא לשקר עוד לעולם, ופטגו הבטיח זאת ללא היסוס.

״עכשיו,״ אמרה, ״תניח שתי אבני חצץ בתוך הבור שחפרת.״ רק אז שם לב שתוך כדי השיחה הוא חפר בור בעזרת פיסת העץ שאחז בידו הימנית. הוא לקח שתי אבני חצץ קטנות והניח אותן במרכז הבור. לאחר מכן הרים את מבטו והביט בה בשתיקה, ממתין להוראות נוספות.

״שתי אבני החצץ האלה מסמלות את השקר ואת הכוראט שלך. עכשיו עליך לקבור ולכסות אותן בעפר. כך לעולם לא תראה אותן שוב,״ אמרה.

״גם את הכוראט אני צריך לקבור?״ שאל פטגו. ״כוראט הוא שורש כל הרע, הוא הגאוותנות והיוהרה שנמצאות עמוק בכל אחד מאיתנו,״ אמרה, ופטגו כיסה את אבני החצץ בעפר והבטיח שלא ישקר עוד לעולם. אטיימרו הציצה החוצה והזמינה את סבתא אזלץ׳ לבונה, היא קמה ובדרכה פנימה ליטפה את ראשו של פטגו.

״אתה יכול להיות רגוע,״ אמרה, ״אני אדאג לכך שהכול יהיה בסדר.״

בונה הוא קפה באמהרית, ושתייתו מלווה בטקס הנערך בשלושה סיבובים. הסיבוב הראשון נקרא אבול, ובו הקפה חזק מאוד. הסיבוב השני נקרא טונה, והאחרון נקרא ברכא, מלשון ברכה, מפני שבו מברכים על הקפה.

הזאר של דודה איטטה

פטגו נשאר לשבת עוד זמן מה מחוץ לביתו והביט בבור שזה עתה קבר בתוכו את השקר ואת הכוראט שלו. יש לי מזל גדול שסבתא אזלץ׳ היא הסבתא שלי, חשב לעצמו. בעודו מהרהר שמע רעשים מוזרים בוקעים מתוך הבית. גאשה אחיו יצא פתאום החוצה והתרחק בזעף. פטגו, שלא הבין מה קרה, קם ונכנס פנימה.

הקטורת העלתה עשן, הבונה היה מזוג בספלי הבונה, ויאבבה־ קולו, שפירושו פופקורן, הוגש בקערה גדולה. כולם ישבו בשקט, פרט לדודה איטטה שעשתה תנועות וקולות מפחידים. תנועותיה

היו כתנועות של ילדה זריזה אף על פי שהיתה אישה מבוגרת. בתנועות חדות ומהירות היא התיישבה והתרוממה בו־זמנית, ומגרונה בקע קול גברי מפחיד שמלמל מילים בשפה שפטגו לא שמע מעולם.

פטגו ידע כי דודה איטטה היא בעלת זאר. קונקהאייה אחותו סיפרה לו על כך באחד הימים אך הוא מעולם לא ראה זאת במו עיניו. הוא ניגש לקונקהאייה והתיישב לצדה. ״תהיה בשקט,״ לחשה.

אטיימרה ישבה ליד הקומקום ומזגה אבול לכל מי שרצה קפה. הרצפה היתה מכוסה עשבים שמפזרים על הארץ לכבוד הזאר, ושגאשה הביא קודם לכן למאכל החמורים. לכן הוא יצא בכעס, חשב פטגו. עכשיו הוא צריך ללכת לקצור עוד עשב לחמורים.

טקס הבהנה לא הפחיד את פטגו, הוא חזה בו פעמים רבות. אבל התנהגותה של דודה איטטה, שעתה ניגשה אל אמו, מלמלה לפניה מילים לא מובנות ונישקה אותה נשיקות גדולות, הבהילה אותו והוא חשש שהיא תפגע בה.

דודה איטטה הניחה לאמו והתחילה להסתובב ברחבי הבית והיא מנפנפת במטה גדול ופולטת קולות מבהילים ולא ברורים. פטגו הסתכל סביבו וראה שכל הנוכחים מביטים בדודה איטטה בחשש, למעט סבתא אזלץ׳, שעקבה אחריה בעיניה הטובות. דודה איטטה הלכה והשתוללה יותר ויותר, תנועותיה הפכו פראיות וקונקהאיייה תפסה את ידו של פטגו ויצאה איתו החוצה. מיד הוקל לו שכן בפנים הרגיש שאינו שולט בפחדיו.

״זאת לא דודה איטטה שמשתוללת שם,״ אמרה קונקהאייה, ״זה הזאר שלה. כשהיא עושה מעשים שלא מוצאים חן בעיני הזאר שלה, אז הוא יורד, משתלט עליה ועושה בה מה שהוא רוצה.״

פטגו נזכר בתקרית שאירעה לו בברכת אמסלו ורגליו החלו לרעוד מפחד, כאילו הוא רועד מקור.

״הקולה אמסלו ישתלט גם עלי?״ שאל והביט באחותו בעיניים פעורות מאימה.

״לא!״ אמרה נחרצות, ״הקולה לא משתלט על ילדים. רק על מבוגרים שיכולים לספק לו את מבוקשו.״

כעבור דקות אחדות יצאה סבתא אזלץ׳ החוצה, כמו הבינה שפטגו זקוק לה. היא ניגשה אליו ואל אחותו וציוותה על קונקואיייה לחזור פנימה ולעזור לאמה. לאחר שנשארו לבדם, הסבירה סבתא אזלץ׳ לפטגו שהוא לא צריך לפחד ממה שראה עכשיו.

״לדודתך יש זאר,״ אמרה.

״כן, קונקואייה סיפרה לי. אבל יש הבדל בין הקולה לזאר?״ שאל. בקולו ניכר שהוא עדיין חשש מהקולה אמסלו.

״שניהם אותו הדבר,״ הסבירה סבתא אזלץ׳, ״מי שהקולה השתלט עליו נקרא יבעל זאר׳ או יבעל קולה׳. אבל הם לא צריכים להפחיד אותך, כי אתה אדם מיוחד.״

היא סיפרה לו שדודתו נפלה קורבן לקולה, כמו רבים מבני הקהילה. הקולה משתלט על אנשים טובים עוד לפני שהם מפתחים אמונה חזקה דיה באל בורא העולם. הם צריכים לטעות רק טעות אחת קטנה, והקולה מיד ישתלט עליהם.

״אבל,״ הוסיפה סבתא אזלץ׳, ״השתלטות הזאר על אדם היא לא סוף העולם. לפעמים ככה טוב לו יותר. אם משתלט על האדם זאר טוב, אז הוא שומר עליו מכל פגע כי לפעמים הזאר הוא טוב והוא יודע את גבולותיו. אבל לפעמים משתלט על האדם קולה רע שמרוקן אותו מכל כוחותיו. קולה כזה, או זאר כזה, לא יסתפק בשום פולחן עד אשר ירוקן את אותו האדם מכל

כוחותיו וכך יהרוג אותו לבסוף.״ סבתא אזלץ׳ ידעה שפטגו עדיין מפחד. ״אבל אליך שום קולה לא יכול להתקרב,״ אמרה, ״כל עוד תמשיך להיות ילד טוב ותפסיק לשקר, לא יקרה לך דבר.״

סבתא אזלץ׳ ביקשה מפטגו להתלוות אליה. היא אחזה בידו ומשכה אותו אחריה פנימה. עתה שרר בבית שקט, דודה איטטה ישבה על הארץ ונראתה רגועה ושלווה. פטגו רצה לשבת בפינה המרוחקת שבה ישב לפני שיצא מהבית אבל סבתא אזלץ׳ לא הרפתה מידו, והושיבה אותו בינה ובין דודה איטטה.

פטגו לא העז להסתכל בפניה של דודתו. אטיימרה מזגה לאיטטה את הטונה ואף על פי שהבהנה היה רותח, היא שתתה אותו בלגימה אחת גדולה.

״הזאר של דודתכם הופיע כי היא התרגשה לראות את אחותה אטיימרה,״ אמרה סבתא אזלץ׳ לכל המסובים, ״גם הזאר מתרגש ומתגעגע לכל אלה שהיא מתגעגעת אליהם ומתרגשת לראותם.״ פטגו הציץ בקונקהאייה, והיא השפילה את מבטה משום שהבינה שהטעתה אותו כשטענה כי הזאר משתלט על דודתו רק כאשר הוא כועס עליה. פטגו הביט בשאר הנוכחים, נדמה שדבריה של סבתו הרגיעו גם אותם. עתה ישבו כולם בשקט, כאילו דודה איטטה לא השתוללה וצעקה ומלמלה ונפנפה במטה שלה לפני כמה רגעים. פטגו הביט בפניה של סבתו. היא עצמה את העיניים וחייכה לעצמה חיוך קטן.

ריקוד האסתרי

מדגם גוג׳ו

בשעות אחר הצהריים, כאשר עשה פטגו את דרכו מהמרעה בחזרה אל הכפר, כבר קרקרה בטנו מרעב, והוא פנטז על הילה שתגיש לו אמו. אבל כשהגיע לביתו התאכזב להיווכח שהיא היתה במתם, בנידה, ולא יכלה לבשל למשפחתה. הנשים בימי הנידה נחשבו טמאות, ואנקואייה כבר החל בבניית כ׳רגם גוג׳ו, שבו תשהה אטיימרו בימי נידתה. בבטן ריקה נאלץ פטגו לעזור לאביו לבנות את הגוג׳ו, הוא ידע את המלאכה היטב מכיוון שמדי חודש עזר בהקמה. כמו כן ידע שעליו להמתין בסבלנות לבואה של השכנה עם ארוחת הערב שהכינה למענם, משום שהנשים נהגו לעזור זו לזו בימי הנידה.

המרגם גוג׳ו בנוי בצורת קונוס שעשוי מגזעי עץ וענפים, והוא מכוסה בעשבים שמונעים מהגשם, מהאבק ומהרוח לחדור פנימה. זהו מבנה ארעי, המשמש לשמונה ימים בלבד, לכן אין משקיעים בבנייתו עבודה רבה. ובכל זאת המרגם גוג׳ו שבנה אנקואייה היה ידוע באיכותו. לרוב העדיפו הנשים להעביר את ימיהן בצוותא במרגם אחד, לכן דאג אנקואייה לבנות לאשתו גוג׳ו מרווח שבו יוכלו להתגורר בנוחות שלוש נשים. כל נשות

הכפר העדיפו את הגוג׳ו שהקים אנקהאייה על פני אלה שבנו בעליהן.

פתח הכניסה למרגם גוג׳ו היה צר כדי שהרוח לא תטריד את הנשים שהשתכנו בתוכו. סביב המרגם גוג׳ו הניחו אבנים גדולות במעגל שקוטרו כארבעה מטרים, וכל השטח במתחם נחשב טמא, כולל האוויר שמעל האדמה ועד לגובהו של המרגם גוג׳ו עצמו.

בדרך כלל נהגו הנשים הטמאות לבשל לעצמן את האוכל בכלים מיוחדים של המרגם גוג׳ו. כשנדרשו להן מצרכי מזון נוספים, הם היו נזרקים אליהן באוויר - מחוץ לגוג׳ו אל תוך קערותיהן - מפני שאיש לא רצה שטומאתן וטומאת כליהן תדבק בו. מי שחדר לתחום המרגם גוג׳ו או נגע בטעות באישה בזמן נידתה, נטמא גם הוא. אדם כזה לא היה יכול להתערות בחברת האנשים הטהורים, אלא אם כן ייטהר. לשם כך היה עליו לצום יום שלם ובערב בתום הצום, לגשת למקווה ולטבול לטהרה. לאחר הטבילה היה הכהנת מברך אותו, ורק אז הותר לו לחזור לשגרת חייו.

בהמות וחיות אחרות שנכנסו לתחום המרגם גוג׳ו לא נחשבו טמאות, בשל תמימותן ומשום שמצוות הטהרה מיועדת רק למקבלי התורה, הם ביתא ישראל. גם ילדים הם תמימים, אבל תמימותם אינה פוטרת אותם מהטומאה, ופטגו לעולם לא ישכח את אשר קרה לו כשהיה בן ארבע. הוא התלווה לאמו שהלכה לכפר הסמוך ובלי דעת נכנס לתחום המרגם גוג׳ו שהוקם לצד הבית שביקרו בו. כל אותו היום נאלץ פטגו להישאר בתחום המרגם גוג׳ו עם הנשים הזרות, ולא עזרו לו לא הבכי ולא היללות.

למחרת היום באה סבתא אזלץ׳ לביתם כדי לבשל ולדאוג

למשפחתה של בתה בזמן נידתה. היא באה עוד לפני שהשמש הגיעה למרכז השמים, וכבר הספיקה להכין להם ארוחת צהריים. פטגו אהב את ביקוריה הארוכים של סבתא אזלץ׳. הוא אהב לבלות בחברתה ואהב את האנגוצ׳ה העגולות, הגדולות והטעימות שהכינה לו ולאחיו משאריות הבצק שממנו הכינה לחם.

אסתרי

באחד הימים שלח אנקואייה את פטגו לקושש עצים לבישול ולחימום. פטגו לא אהב לצאת לקושש עצים. היה עליו לגמוא מרחק רב כדי למצוא ענפים יבשים ואחר כך היה נאלץ לשאת את המשא הכבד כל הדרך חזרה. זאת היתה עבודה מייגעת שפטגו השתדל להימנע ממנה. אבל הפעם הצטרפה אליו סבתו, ומשום כך הוא דווקא שמח לצאת אל הדרך.

הם הרחיקו לכת עד נהר הוואאבה, ששם היו ענפים יבשים רבים. מה גם שפטגו רצה לאכול מפירות הדואמה שגדלו רק על גדות הוואאבה. פטגו אסף במהירות ענפים וזרדים ואגד אותם לשתי חבילות גדולות, אחת לסבתו ואחת לעצמו. מיד אחר כך התפנה לקטיף פירות הדוקמה שגדלו על גדות הנהר בשפע.

עצי הדוקמה דומים במראם לעצי איקליפטוס, ופירותיהם דומים לענבים שחורים. פטגו החל לטפס על עץ דוקמה ענקי, אך בעודו מטפס הבחין שבעץ הסמוך יש פירות יפים יותר, לכן ירד ועבר אל העץ השני. סבתא אזלץ׳ הזהירה אותו שלא יטפס גבוה מדי כי הוא עלול ליפול. פטגו הקשיב לאזהרותיה, עצר במרכז העץ ומשך אליו את הפירות הגבוהים בעזרת ענף ארוך שקצהו מעוקל כחרמש. הפירות היו בשלים ושחורים, מגעם משיי, ופטגו קטף אותם בזה אחר זה.

״את רוצה פירות דוקמה טעימים?״ שאל את סבתו. ״לא, אבל תאסוף הרבה בשביל האחים שלך,״ קראה לעברו סבתא אזלץ׳ שישבה לצד הענפים האגודים. פטגו אכל בהנאה עוד שני פירות וכשהציץ שוב למטה, ראה שציפור אסתרי חגה מעל סבתו, וזו עוקבת אחר מעופה בעיניה. הציפור ריחפה במעגלים מעל ראשה של סבתא אזלץ׳ ולבסוף נחתה על ידה הימנית.

פטגו לא האמין למראה עיניו. ציפור עומדת על סבתא, חשב לעצמו. הציפור החלה לצפצף ולצייץ בהתלהבות ונראה שהיא מנסה לומר משהו לסבתו בצפצופיה. פטגו התרגש כל כך מהמחזה עד שלא שם לב איך ירד מהעץ והגיע עד לסבתא אזלץ׳. הוא מצא את עצמו עומד ובוהה כמהופנט בציפור שעל ידה הימנית. נוצותיה של הציפור הקטנה היו שחורות ומבריקות, וגון רגליה ומקורה כתום־זהוב. הוא התקרב אליה. הציפור הביטה בו אבל לא ברחה. הוא שלח את ידו לעברה, אבל אזלץ׳ עצרה אותו במבטה.

״לא לגעת בה,״ אמרה בשקט.

פטגו הבין מדוע סבתו עצרה אותו. הציפור הזאת כה יפה עד שאני צריך להודות על שניתנה לי בכלל ההזדמנות להסתכל עליה מקרוב, חשב. אין הרבה אנשים שזוכים לראות את ציפור האסתרי מקרוב כל כך, ואין ילדים שציפור האסתרי יושבת על היד של הסבתא שלהם. לאחר זמן מה פרחה הציפור והתעופפה, ופטגו נופף לה לשלום.

״איך הצלחת לגרום לציפור להיות חברה שלך?״ שאל פטגו את סבתו בהתרגשות, ״תלמדי אותי איך את עושה את זה. תסבירי לי איך לגרום לאסתרי להיות גם חברה שלי.״ סבתא אזלץ׳ חייכה כהרגלה.

״לא גורמים לאסתרי להיות חברה,״ אמרה, ״הציפורים לא

נועדו להיות חברות של בני האדם מפני שבני האדם מסוכנים לציפורים.״ פטגו הבטיח לסבתו שלא יסכן שום ציפור אסתרי וגם לא כל ציפור אחרת.

״שרק תהיה חברה שלי,״ התחנן, ״שתשב לי על היד כמו שהיא ישבה על היד שלך.״

״תחנונים לא יהפכו את אסתרי לחברה שלך,״ אמרה סבתא אזלץ׳, ״או שאתה נולד עם זה או שלא,״ פסקה וקמה ללכת.

פטגו לקח את פירות הדוקמה שקטף לאחיו וקשר אותם לחבילות העצים. הוא דאג להשאיר אשכול אחד בידו כדי שיוכל להמשיך ולאכול בדרך חזרה הביתה. הוא הציע לסבתא אזלץ׳ את מחצית האשכול, אבל היא דחתה את הצעתו ואמרה שאינה נוהגת לאכול בזמן ההליכה.

לפתע הבין פטגו מדוע הפליא אותו מראה ציפור האסתרי עוד לפני שהיא נחתה על ידה הימנית של סבתו.

״מה ציפור אסתרי עושה פה? זאת בכלל לא העונה שלה.״ ״היא הגיעה בשבילך פטגו,״ אמרה סבתא אזלץ׳, ״תאמין לי שהיא סובלת פה. היא אוהבת את האביב, לא את החורף. אבל אל תשאל שאלות יותר. בבוא העת תבין עוד דברים רבים, ולא רק מדוע היא הגיעה לכאן בחורף.״

פטגו צעד לצד סבתו בשתיקה. מכיוון שביקשה שלא ישאל עוד שאלות, הלכו השאלות ונערמו בתוך ראשו, אבל הוא התאפק מלשאול אותן. הוא חשב על הציפור הקטנה שהתעופפה במעגלים מעל סבתא אזלץ׳ ונחתה לבסוף על ידה הימנית, הוא חשב על המשפטים המשונים שאמרה לו סבתו. אסתרי הגיעה בשבילי? שאל את עצמו. או שאתה נולד עם זה או שלא? רק אז הבין לראשונה ש״צום אסתרי״, שהוא יום כיפור, נקרא על שם הציפור. הוא התפלא איך מעולם לא קישר בין השניים, אבל כך קורה

פעמים רבות עם מושגים שגדלים עליהם והם נתפשים כמובנים מאליהם. השאלות המשיכו לטפס זו על זו בתוך ראשו עד שלא הצליח להתאפק והחליט לשאול רק שאלה אחת, בקול חרישי.

״׳צום אסתרי׳ נקרא על שם הציפור הזו?״ שאל בשקט, וסבתו חייכה חיוך רחב.

״שמו האמיתי של הצום הוא אסתסריו בעל,״ אמרה, ״והוא באמת נקרא על שמה של הציפור. היא הרי נבראה כאשר העולם נברא, ובני ישראל החלו לכבד את יום הכיפורים רק אחרי יציאת מצרים. ביום כיפור אנחנו צמים כדי לכפר על החטאים שלנו, כדי שהאל ימחל לנו ויעלה אותנו לירושלם. כל שנה, ביום כיפור, מביאה לנו אסתרי בשורות טובות מירושלם ומזכירה לנו שאם נתנהג יפה האל יחזיר אותנו הביתה. אין זה מקרי שיום כיפור חל באביב. בעונה הזו ציפורי האסתרי מגיעות לאתיופיה. ועכשיו מספיק עם השאלות,״ פסקה אזלץ׳.

למרות השאלות הרבות שנותרו בפיו, פטגו שתק. הוא ניסה לשחזר את המחזה שנגלה לעיניו ולהבין את אשר התרחש שם הוא זכר עכשיו רק את מראה הציפור השחורה והיפה, אם כי ידע שהיה שם עוד משהו. הוא הכיר היטב את ציפור האסתרי, למעשה כל אנשי ביתא ישראל הכירו אותה וידעו לזהותה, אבל רק הוא זכה לראות ציפור אסתרי מקרוב. היא נראית כמו ציפור רגילה למדי, ובכל זאת היא אפופת מסתורין. פטגו וחבריו לכדו לעתים ציפורים, אבל מעולם לא נגעו בציפורי האסתרי, משום שנאמר להם שאלה ציפורים המביאות בשורות מירושלם.

פטגו וסבתו עלו בדרך תלולה עד שהשקיפו על העמק הרחב שחצבו מימי נהר הווזאבה במהלך אלפי שנים. העלייה החדה עייפה את שניהם אבל פטגו המשיך לצעוד במרץ כי לא רצה

לחשוף את עייפותו. לעומתו, סבתא אזלץ׳ לא התביישה וביקשה לנוח.

״אני לא צעירה כמוך,״ אמרה.

סלע העזים

סבתא אזלץ׳ בחרה לנוח על סלע גדול שהשקיף על כל עמק הוואאבה. פטגו ידע שהמקום נקרא ״סלע העזים״ משום שהעזים אהבו לשחק שם. גללי עזים היו פזורים מסביב ושערן היה דבוק לסלע מפני שהן נהנו להתגרד עליו. סבתא אזלץ׳ חיפשה שטח נקי משערות ומגללים וכשמצאה התיישבה עליו. פטגו התיישב לצדה בלי שבדק אם יש תחתיו גללים או שערות מפני שהם לא הפריעו לו. הם ישבו בלי לומר מילה והאזינו לנהר הוואאבה. לראות את הנהר לא יכלו, מפני שעצי הדוקמה שצמחו על גדותיו הסתירו אותו.

השמש עמדה לשקוע וקרניה האדומות כיסו את העמק במעטה אדמדם ועוצר נשימה. עצי הדוקמה שעל גדות הנהר בהקו גם הם בקרני השמש הארגמניות. העלים החזירו אל העולם ברק אדום, נעים ולא מסנוור. כל העמק כוסה במראה דמיוני ומרגיע ועם זאת חי ואמיתי. פטגו התקשה לעכל את כל זה. בעוד ראשו מלא מחשבות טורדניות על אודות הופעתה של אסתרי, נגלה פתאום מראה השקיעה המשכר. אתמקד בנוף, חשב, על אסתרי אחשוב אחר כך.

הוא הקשיב בריכוז לקול זרימת נהר הווזאבה, למגע הרוח הקלילה בעצים ולרשרוש העלים שהפיקה במשביה. רעש זרימת הנהר השתלב ברשרוש העצים, בציוצי הציפורים ובקרקורי

הצפרדעים, וגוני הצלילים כולם עלו מן העמק עד שנדמה לפטגו שהעולם כולו מהלל ומשבח את אלוהים.

בשעה שישב והתענג מנוף השקיעה, מקולות אחר הצהריים ומחברתה של סבתא אזלץ׳, נזכר פטגו בחלום שחלם בלילה האחרון. חלום ששכח עוד לפני שהתעורר ולפתע פתאום הוא צף ועלה בזיכרונו, בהיר וחד. הוא חלם את הרגע שבו התיישבה האסתרי על ידה ימנית של סבתו על גדת נהר הוהזאבה והתבלבל, מכיוון שגם המראה שראה בחלום וגם מראה הנוף שראה באותו הרגע לנגד עיניו היו בהירים באותה המידה. כך התמזגו להם המראות, ופטגו לא ידע להבחין בין המציאות ובין החלום.

״אני יודעת שאתה מבולבל בגלל החלום,״ אמרה סבתא אזלץ׳ והוא הביט בה בתדהמה.

״מה את יודעת? איך את יודעת?״ קרא. ״את אשר חלמת באה הציפור לספר לי,״ אמרה סבתא אזלץ׳. פטגו נזכר שבחלום הבין את משמעות הצפצופים של הציפור כפי שלא הבין כשעמד לצד סבתו על שפת הנהר. היא שרה שיר, שיר שנהגו אנשי הכפר לשיר לקראת צאת יום כיפור ושבו הביעו תקווה שגם ביום כיפור הבא יזכו הסבתות הזקנות והמכובדות לצום:

״תךר תאד־ה מלק תשעה אסתרי ק־מו אסתזללמו. אמוסיי מטו בקולקולטו, יאדרה גומן אייגומדו, אהואה סטואליאו יגוממטו. תך־ תאד־ה מלק תשעה...״

(״שמורה בהשגחה עליונה ועטופה ברוח השכינה, ביום כיפור, בשנה הבאה, תרד הזקנה במדרון בריצה על אף שתנגוס רק בעלה חסה ישן. תגישו לה מים, כדי שתגרגר, שמורה בהשגחה עליונה ועטופה ברוח השכינה.״)

בחלומו לא דיברה הציפור בשפת בני האדם ולא דיברה בשפת הציפורים. היא פשוט דיברה, ופטגו הבין אותה. הוא חשב על מה שסבתו אמרה, שאת אשר חלם באה הציפור לספר לה, והבין שכך באמת היה. בחלומו באה אסתרי לספר לה שהוא חולם. חולם את אותו הרגע.

ובחלומו הוא ראה הכול. הוא ראה את העצים, את הנהר, את היתושים, את הציפורים, את הצפרדעים, את הנמלים, את הזחלים, את הדגים, את המים, את האדמה, את השטן, את השדים, את הרוחות, את השמים, את הכוכבים, את השמש, את המלאכים - את הכול ראה, שום דבר לא נסתר מעיניו ומחושיו, את כל אשר ראה גם הרגיש. אבל במציאות הוא רק ראה את הציפור והתלהב לראותה עומדת על ידה הימנית של סבתא אזלץ׳.

הוא לא הבין איך החלום התגשם למציאות, מדוע בחלום הוא הבין והרגיש את הכול, ואילו במציאות לא הבין דבר. פטגו התבלבל, אבל סבתו הסבירה לו שאין סיבה שיתבלבל.

״בימים שיבואו,״ אמרה, ״תצליח להבין את אסתרי גם במציאות.״

״איך את מצליחה להבין אותה?״ שאל.

״בדיוק כמו שהבנת אותה בחלום,״ ענתה סבתא אזלץ׳. ״בני האדם טועים כשהם חושבים שרק הם יכולים לדבר,״ הוסיפה, ״אבל יש עוד הרבה מאוד שפות שונות ומשונות. אתה זכית לקבל מתנה גדולה מהאל, את היכולת להבין שפה שבני האדם אינם מבינים. אלוקים הבטיח לאברהם שלפחות אחד מבני ישראל יבין את השפה הזו, לכן כמעט בכל דור יש בכל עם ישראל אדם אחד שמבין אותה. זוהי שפת דומייה, שפת האלוהים, ללא הגייה וללא מילים. מי שמבין אותה מבין, ומי שלא אמור להבין, לעולם לא יבין.״

סבתא אזלץ׳ הסבירה לפטגו שכל בני האדם היו יכולים להבין את השפה הזו אילו לא שכחו אותה במרוצת השנים. תינוקות מבינים אותה כי הם טהורים, אבל רק תינוקות שיועדו לכך יוכלו להבין את השפה הזאת גם כשיגדלו.

״כך קרה לך,״ אמרה, ״כך לי. וכך לנביאים רבים שהיו לישראל. בקרוב מאוד תבין מדוע נועדת להבין את השפה הזו, ולמה דווקא אתה מכל הילדים. אני כבר זקנה, פטגו,״ המשיכה סבתא אזלץ׳, ״ומעכשיו אדבר עם אסתרי פחות ופחות כי כדי לדבר איתה יש צורך בריכוז רב. אתה צעיר וחזק, לכן לא תתקשה לדבר איתה, אבל תצטרך להתאזר בסבלנות. הסבלנות היא אחד הסודות אשר יביאו אותך להבין את אסתרי. אני יודעת שיש לך שאלות רבות, אך תצטרך להתאפק עד אשר אחזור באביב. בקרוב אעזוב אתכם משום שעלי ללכת ולבקר את בני, את הדוד שלך, ואשאר שם עד האביב. עד אז עליך להתרחק ממעשים מטופשים כמו זה שעשית בעקבות ביקורך בברכת אמסלו, אחרת לא תוכל להבין את אסתרי.״

פטגו הקשיב פעור פה לדבריה של סבתו, ולמרות נטייתו

הטבעית לחשוב שהיא מספרת לו סיפורי בדים, הוא ידע שזאת האמת.

״כדאי שנצא שוב לדרך. השמש כבר שוקעת,״ אמרה סבתא אזלץ׳. רק אז הבין פטגו כמה מהר שוקעת השמש, מהר כפי שהיא זורחת.

הם הרימו את חבילות העצים והעמיסו אותן על גבם. פטגו לא שכח לשאת בידו את אשכול הדוקמה, ומדי פעם אכל ממנו. מחשבות רבות כל כך התרוצצו בראשו, שאפילו נביחות הכלב המאיים של השכנים שהתגוררו בכניסה לכפר לא הפריעו לו. נראה שהכלב הבין שפטגו הפסיק לפחד מפניו, לכן השתתק לאחר כמה נביחות עקרות.

כשהגיעו הביתה, מיהר אנקואייה אל סבתא אזלץ׳ וקיבל ממנה את העצים. משהוסר המשא מגבה, עזרה סבתא אזלץ׳ לפטגו להוריד מגבו את חבילת העצים. כאשר רכן לקחת את אשכול הדוקמה שהביא לאחיו, רכנה סבתא אזלץ׳ מעליו. ״אף מילה!״ לחשה.

האמונה באלוהים

הלינה בגורן

החודשים חלפו, והחורף בא אל קצו. הזמן שחלף לא השכיח מפטגו את אותם אחר צהריים קסומים שבילה בחברת סבתו על סלע העזים. מדי ערב כששכב לישון, הוא שחזר את המראות, את התחושות ואת דבריה של סבתא אזלץ׳ מילה במילה. סבלנות, סבלנות, שינן, וציפור האסתרי שנגלתה בלילה ההוא בחלומו הופיעה לנגד עיניו והביטה בה בו במבט אנושי וחודר.

האביב הגיע, ועונת הקציר עמדה בפתח. פטגו המשיך לצאת מדי בוקר עם עדר העזים וקיבל בשמחה את האביב, שלהבדיל מהחורף האטי והמשעמם טמן בחובו הבטחה לאירועים מרגשים רבים.

באחד הערבים, כשהתיישב פטגו לאכול ארוחת ערב, הוא שמע את קולו של טמסגן קורא לו מבחוץ. פטגו יצא החוצה וראה את חברו נושא על ראשו מגש מוסב ענקי, שבתוכו נושאים אלנ׳רה, ובידו החזיק קערת אגלגיל המיועדת לנשיאת מזון. המחזה הצחיק את פטגו כי ראשו של טמסגן נבלע בתוך המוסב הגדול ממנו כפליים.

״אתה בא אל הגורן שלנו?״ שאל טמסגן, ופטגו הפסיק לצחוק

כי שמח על ההזמנה. הוא מיהר לבקש את רשות אביו, ואנקואייה, שידע שהשניים חברים טובים ושמשפחתו של טמסגן היא משפחה חמה וידידותית, לא הביע כל התנגדות.

פטגו בישר לטמסגן בשמחה שאביו הרשה לו להצטרף אליו, וטמסגן שאל אם הוא ירשה לו גם להישאר לישון בחברתם בגורן. ״לישון שם?״ תמה פטגו. ״כן,״ ענה טמסגן, ״יהיה כיף. יגיעו הרבה ילדים.״ פטגו חזר אל אביו והפעם ביקש את רשותו להישאר לישון בגורן. לשמחתו לא התנגד אנקואייה גם לכך ונפרד מבנו בברכת לילה טוב.

פטגו חזר אל טמסגן שמח ומאושר, וזה ביקש ממנו שיישא את האגלגיל במקומו. ״מה יש בגורן?״ שאל פטגו.

״יש הכול,״ ענה טמסגן, ״יש קולו, דאבו, ניפרו, אנג׳רה וטלה. וליתר ביטחון, אנחנו נביא עכשיו עוד אנג׳רה ועוד קולו.״

כשהגיעו אל הגורן, מצאו השניים את השוורים נחים לאחר שדשו את השיבולים כל היום ואת אבא של טמסגן מנער את התבואה בקלשון. התבן והמוץ עפו ברוח הקלילה, וגרעיני החיטה נותרו על הרצפה הנקייה. אביו של טמסגן סיים את עבודתו וניגש אל המוסב כדי לאכול אנג׳רה. הוא הזמין את פטגו ואת בנו, ושלושתם אכלו לשובע. כשסיימו לאכול הוא הציע להם טלה. הם החלו לשחק בתבן שהצטבר בצד הגורן ומדי פעם ניגשו ללגום עוד ילה.

ילדי הכפר הגיעו בזה אחר זה אל הגורן והצטרפו אל פטגו ואל טמסגן. הם שיחקו בתבן, נאבקו זה בזה ובחנו את כוחם. המבוגרים ישבו סביב מדורה, שתו טלה ובפיהם דברי חוכמה וסיפורי גבורה. כשאור הירח האיר את שמי הלילה השחורים, כבר

הגיעו כל המוזמנים אל הגורן. משסיימו הילדים לשחק בתבן, ניגשו אל המדורה והתיישבו לצד המבוגרים.

״?זרת, ?זרת!״ (״סיפור, סיפור״) קרא גרמאו, זקן הכפר המכובד. כך הכריזו מספרי הסיפורים בכל פעם שביקשו לספר סיפור. על ראשו חבש גרמאו כומתה של חייל איטלקי שהרג במו ידיו באמצע שנות השלושים כאשר לחם במלחמה נגד האיטלקים ומאז לא הסיר אותה. ״לם בברת,״ (״הבקר ברפת״) ענו כמקובל שאר הנוכחים. כשהבקר לא היה סגור ברפת, הוא היה עלול להשחית את היבול בשעה שכולם שקועים בסיפור.

״בכפר נידח, לפני ימים רבים, היה צבוע אחד שכרת ברית עם בני האדם,״ פתח גרמאו הזקן בסיפורו. ״הוא התחייב בפניהם שהוא ובני משפחתו ינסו לטרוף את הצאן שלהם רק כאשר יהיו רעבים באמת, ובני האדם התחייבו בפניו שלא יהרגו אותו או את בני משפחתו ללא סיבה.

״באחד הימים הפר אחד מתושבי הכפר את ההסכם שנחתם בין הצבוע ובין אנשי הכפר, והחל להרוג צבועים ללא כל סיבה. הצבוע הורה לבני משפחתו להפסיק לטרוף את הבהמות של אנשי הכפר, גם כאשר הם רעבים באמת, בתקווה שכך יירגע האיש. אך הוא המשיך בשלו וקטל צבועים רבים בתת־מקלע. הלך הצבוע אל זקני הכפר ודרש מהם שיכבדו את ההסכם שנחתם. ׳זה בלתי אפשרי,׳ אמרו, ׳ניסינו כבר פעמים רבות. אבל האיש הזה בשום אופן לא מוכן לציית לנו.׳

״עזב אותם הצבוע בלי לומר מילה. הוא אסף את בני משפחתו לעת ערב וכך אמר: ׳בני משפחתי היקרים, אנשי הכפר עומדים חסרי אונים מול האדם שהורג בנו. לכן עלינו לפעול על דעת עצמנו, גם כדי להפסיק את ההרג וגם כדי שנוכל להמשיך ולקיים

את ההסכם בעתיד. מחר בצהריים,׳ הכריז הצבוע, ׳נצא כולנו מהמערות שלנו ונפתיע את האיש שהורג בנו ללא סיבה, בביתו.׳ ״אף שצבועים נהגו לצאת למסעות הציד שלהם בלילה, יצאו כולם ממערותיהם בצהרי היום והלכו לביתו של האיש הרשע. הוא נח את מנוחת הצהריים שלו בנחת. את תת־המקלע הסתיר האיש בין קורות התקרה מפני שחשש שמישהו מבני הכפר ינסה לגנוב אותו. בעודו ישן, התגנבו הצבועים לביתו והקיפו את מיטתו. הצבוע יילל יללה גדולה, והאיש התעורר בבהלה. לתדהמתו היה כל ביתו מלא בצבועים, והנשק שלו מוחבא הרחק ממנו, בין קורות התקרה. ׳הצילו! הצילו!׳ קרא האיש הפחדן והשתין במכנסיו. השכנים מיהרו לביתו ונדהמו לגלות שהבית מלא בצבועים. זקן הכפר נכנס גם הוא אל הבית. ׳אל תתערבו,׳ אמר להפתעת כל הנוכחים, ׳הצבועים צודקים. הם כיבדו את ההסכם וטרפו את הבהמות שלנו רק כאשר היו רעבים באמת. הם אף הגדילו לעשות, ולאחר שהאיש הזה החל להרוג בהם, ניסו לפייס אותו וחדלו לחלוטין לצוד את בהמותינו למרות הרעב שבוודאי הציק להם מאוד. אבל הוא המשיך להרוג את הצבועים ללא סיבה. לכן הניחו להם לעשות כאוות נפשם,׳ הכריז.

״לעיני כל הנוכחים ניגש האיש הרשע אל הצבוע, כרע על ברכיו והתחנן לפניו שיניח לו, אך בלבו של הצבוע לא היתה כל חמלה כלפי האיש שהרג בבני משפחתו. הוא פער את מלתעותיו ותלש בחוזקה את אחת מזרועותיו של האיש. כך לא יוכל עוד לירות בתת־המקלע שלו, וכל בני משפחת הצבועים שבו אל מערותיהם בשלום.״

בתום הסיפור ישבו כל הנוכחים בשתיקה. ״?זרת כירת!״ קרא פתאום מבוגר אחר. ״לם בברת,״ ענו שאר הנוכחים והוא החל לספר סיפור אחר.

כך ישבו זמן רב, המבוגרים סיפרו סיפורים, והילדים הקשיבו להם בדממה. כאשר התעייפו, ערמו הילדים את התבן, סילקו מתוכו את האבנים והכינו לעצמם מיטות מאולתרות. גם פטגו ערם תבן לערמה, הוציא מתוכו בקפדנות את כל האבנים הקטנות והתכסה בבד דק שעליו ערם עוד תבן. הוא שכב על גבו, תבן מתחתיו ומעליו, התענג על מראה הירח והכוכבים וניסה לזהות את הכוכב הזוהר ביותר מביניהם. כשחשב שמצא אותו, גילה להפתעתו אחד נוסף, זוהר יותר וגדול יותר, והכתיר אותו לשליט השמים.

שוב נזכר בחלום שחלם בימי החורף ההם. שוב עלו לנגד עיניו המראות והתחושות שחש על סלע העזים, ולבו נמלא געגועים לסבתו, שהרי לא ראה אותה כבר כמה ירחים. הוא שב לבחון את גרמי השמים. בטח אותם הכוכבים היו בשמים גם כשאלוקים הבטיח לאברהם שזרעו יהיה רב כמספר כוכבי השמים, חשב וניסה להיזכר בציטוט המדויק אך לא הצליח. הוא לא הבין כיצד רק כמה מאות כוכבים יכולים לייצג את אינספור בניו ובני בניו של אברהם, והצטער שסירב ללכת ללמוד אצל כהנת הכפר. לולא סירב כבר היה יכול להיות בקיא בתורה. בהיותו ילד קטן פחד פטגו מהכהנתוץ׳ בשל המטריות הססגוניות שנשאו בהלוויות בבית הקברות של ביתא ישראל. צבען העז של המטריות, קינות הקהל הרב שנשמעו ברקע, זעקות הנשים - כל אלה מילאו את לבו חרדה גדולה. באחד הימים, כאשר עבר ליד בית הקברות עם אחותו קונקהאייה, ביקש להפנות את תשומת לבה להלוויה שבדיוק החלה והצביע לעבר בית הקברות. קונקהאייה נבהלה, ״אסור להצביע על בתי קברות!״ נזפה בו, ״עכשיו תצטרך לנשוך את כל האצבעות בידיים שלך, אחרת תמות!״ פטגו נבהל ומיהר לנשוך בחוזקה את אצבעותיו שוב ושוב. סימני הנשיכה נעלמו

מאצבעות ידיו רק ביום שלמחרת, והוא הבטיח לעצמו שלעולם לא יתקרב אל הכהנתוץ׳ ושלעולם לא יהיה אחד מהם.

כשפטגו הרגיש שהוא עומד להירדם, הוא בירך לשלום את הירח ואת הכוכבים. הוא הלך ושקע לתוך שינה נעימה, אך יללת צבוע קרעה את האוויר לגזרים והעירה אותו. הצבוע מהטרת ?זרת הלך לפניו בדמיונו וקרע את זרועו של האיש הרשע שוב ושוב. האיש קיבל את המגיע לו, ניסה להרגיע את עצמו, אני לעולם לא הייתי הורג צבועים תמימים שלא עשו לי כלום. לאחר מכן נרדם כאילו מעולם לא סיפרו לו את הסיפור המפחיד, כי הוא ביקש מהירח שישמור עליו.

הקולה והכוראט

האדמה, התבן והמוץ התחממו מקרני השמש, ואוויר הלילה הקריר והלח התחמם והתייבש. הילדים התעוררו מחום השמש ומיהרו לשבת בצל. פטגו, שאהב לבלות את שעות הבוקר בחיק משפחתו, נפרד מחבריו ושב לביתו. כשהתקרב אל הבית שמע קריאות שמחה בפנים, וכשהציץ מבעד לדלת גילה כי דודה איטטה באה לביקור. למרות חששותיו כי הזאר של דודתו ישתלט עליה, הוא ניגש אל איטטה ונשק לה על לחייה. לשמחתו, הזאר לא הופיע והיא נראתה בריאה ומאושרת. פטגו הביט סביב, הוא חיפש את סבתא אזלץ׳ שבדרך כלל נהגה להצטרף אל דודתו לביקור.

״סבתא לא באה איתי,״ אמרה איטטה, שהבחינה במבטו של פטגו, ״היא עדיין בבנקר, אצל דודך הגדול והמלומד.״ ״למה הדוד גר רחוק כל כך מאיתנו?״ שאל פטגו ברוגז.

״מכיוון שהוא מורה ומלמד בעיקר בעיר בנקר,״ הסבירה דודתו.

״אז מתי סבתא אזלץ׳ תחזור אלינו?״ שאל, אף על פי שידע את התשובה.

״אולי בתחילת האביב,״ ענתה, ופטגו ניגש מאוכזב לאכול ארוחת בוקר. סבלנות, סבלנות, חזר ושינן.

עברו חודשי הסתיו והחורף, וסבתא אזלץ׳ שבה אל הכפר. כל התושבים קיבלו את פניה בשמחה גדולה, ויותר מכולם שמח פטגו. למחרת כבר עלו פטגו וסבתו אל המצפה המשקיף על עמק הוהזאבה, שבעונה זו היה חביב על הציפורים הנודדות. אולי הן התקבצו בעמק בגלל הנהר הרחב, אולי בגלל הפרחים הססגוניים שכיסו אותו והעצימו את יופיו. נדמה שעמק הוהזאבה הוא העמק המגונדר ביותר בעולם. הוא היה מנומר כולו בכתמי צבע מרהיבים, כל כתם והפרח שלו. כתמים אדומים, צהובים, סגולים, כחולים, כאילו שתל אותם מישהו לפי תוכנית מסודרת. פטגו ישב לצד סבתו וספר בלבו את צבעי הפרחים. צבעים רבים כל כך נגלו לעיניו עד שבכל פעם התבלבל והיה עליו להתחיל לספור מהתחלה. לבסוף התעייף וישב אל מול הנוף בדממה, ממש כמו סבתו. זמן רב חלף מאז דיברו על אסתרי, ופטגו המתין בסבלנות, כפי שהורתה לו סבתו. עכשיו, כשישבו אל מול נופו המרהיב של עמק הוהזאבה, הוא כבר לא הצליח להתאפק.

״תספרי לי על אסתרי,״ ביקש.

סבתא אזלץ׳ המתינה לרגע הזה. גם היא המתינה עד עתה בסבלנות כי ידעה שעל פטגו להעלות את הנושא ביוזמתו, וברגע ההוא לא היה מאושר ממנה בעמק כולו.

״באחד הימים,״ אמרה סבתא אזלץ׳, ״תופיע אסתרי בחלומך

ותדבר אליך. למרות הקושי, יהיה עליך להבין כי החלום הוא הוא המציאות האמיתית, ויהיה עליך לעשות כל מה שהיא תורה לך.״ היא אחזה בשתי כתפיו של פטגו והביטה בו בעיניה החומות. ״אתה צריך להבין שאסתרי חכמה ונבונה יותר ממך וממני, לכן עליך לעשות כל אשר תצווה עליך,״ הדגישה והשתתקה. היא בחנה את פני נכדה, שעטו ארשת מבולבלת. ״מה לא הבנת?״ שאלה.

״איך ציפור קטנה יכולה להיות חכמה יותר ממני ויותר ממך?״ שאל פטגו, ואזלץ׳ חייכה חיוך שנחרת בזיכרונו. שיניה הלבנות נשמרו כולן למרות גילה המתקדם, ופניה קרנו אור, הוד, הדר וקדושה.

״זה הכוראט שלך שמדבר מגרונך,״ אמרה. ״למה הכוראט שלי?״ הקשה פטגו. ״הכוראט גורם לך לחשוב שאתה טוב מאחרים,״ אמרה, ״יפה מהם, חכם מהם. הכוראט הוא שגורם לאדם להאמין שהוא יצור־על, יצור חכם יותר מהחיות האחרות. אבל במציאות האדם הוא חיה כמו כל החיות. אם יבינו בני האדם שהם טיפשים מאסתרי ומחיות רבות אחרות, הם יצליחו לקדם את האנושות לעבר הבינה. הכוראט הוא לא חלק מהאישיות שלך, הוא האויב שלך, לוחש לך מיום לידתך דברי הבל וטיפשות. אבל לא רק הכוראט שלך עושה זאת. הכוראט של כל האנשים בכל העולם גורם להם לזלזל באנשים אחרים, לכן נראה העולם כמו שהוא נראה. מלחמות, שנאה, כעס, עצב. כל אלה גורמים לאדם לפלוט כוחות שליליים ומחשבות ודאגות טורדניות שהם הבסצ׳יט והצ׳יניט, ומי שאוהב את הבסצ׳יט והצ׳ינקט הם הקולוץ׳. תתפלא, אבל הקולוץ׳ הם אלה שטיפחו את הכוראט שלנו. כך אנחנו פולטים כוחות שליליים שהם המזון שלהם.״

פטגו התקשה להאמין לדברי סבתו אבל ידע שהיא תמיד דוברת אמת.

״אז הקולה מאמסלו בהאר מסתובב איתי וחי בתוכי ואוכל את הכוחות השליליים שאני פולט?״

״לא,״ אמרה אזלץ׳ בנימת הקול המרגיעה והמלטפת שלה, ״יש כמה סוגי קולוץ׳ ולא רק סוג אחד. הקולה מאמסלו בהאר הוא קולה יערות שאינו חי בקרב בני אדם. קולה היערות אמנם ניזון בעיקר מהפחדים ומהחרדות של חיות הבר, אך הוא מסוכן גם לבני אדם שנקרים בדרכו. הכוחות השליליים של בני האדם יכולים להיות מעדן בשבילו, מנת הבסצ׳יט והצ׳ינקט שלו, והוא יכול לרוקן את האדם מכל כוחותיו ברגע אחד. לעומתו, הקולוץ׳ שחיים בקרב בני האדם הם קולוץ׳ מבויתים. הזאר של דודה איטטה למשל הוא קולה מבוית וטוב, מפני שהוא שומר עליה שלא תעשה שגיאות מוסריות.״

״ומה עושה לבני האדם הקולה המבוית?״ שאל פטגו. ״קולה ביתי נוהג בחוכמה עם בני האדם,״ הסבירה אזלץ׳, ״משום שהוא ניזון מהבסצ׳יט והצ׳ינקט של האדם טיפין טיפין ולא זולל אותם בבת אחת כמו קולה היערות. בדרך זו בני האדם ממשיכים להאכיל את הקולה שלהם כל ימי חייהם, עד מותם. על הקולה הביתי להיות זהיר, והוא לעולם לא יחשוף את עצמו לפני בני האדם. אם אדם יראה את הקולה שלו, יהיה על הקולה להמיתו מיד כדי שהוא לא יגלה לאחרים על עצם קיומו. קולה היערות לעומתו הוא קצת רשלן. לפעמים אפשר לראות אותו במקום שקט ושלו כשהוא נח את מנוחתו. כשקולה היערות חש בנוח הוא מסיר מעליו את המעטפת שמסתירה אותו מעיני האדם, ורק אז ניתן לראותו. כל רחש קל יעורר אותו ויגרום לו להיעלם

שוב. לכן כשרואים קולה ביער, יש להשמיע גרגור קל בלי להביט בו.״

״ואיך נראה קולה היערות?״ הקשה פטגו, וסבתו הסבירה לו שלקולה יש הופעות רבות ולא צורה אחת מסוימת.

״הוא יכול לבחור לו כל צורה שירצה,״ אמרה סבתא אזלץ׳, ״אבל בדרך כלל הוא יעדיף מראה של אדם כדי שבני האדם יחשבו שהוא איש זר וימשיכו בדרכם. אם יבחר להיראות כמו אחת מחיות היער, בני האדם עלולים לנסות לצוד אותו. לכן אם אתה פוגש אדם זר ביער ואתה חש פחד או אימה כפי שלא קורה בדרך כלל כאשר פוגשים סתם אדם זר ותמים ביער, יש סיכוי גבוה שזהו קולה יערות. אם פגשת את אותו האדם יותר מפעם אחת ביער, סימן שהוא לא קולה משום שהקולה לא יחזור וישתמש באותו המראה פעמיים. בכל מקרה,״ הוסיפה סבתא אזלץ׳, ״על בני האדם להיזהר מקולה היערות משום שאם ילכוד אותם במבטו הוא ירוקן אותם מכוחותיהם, ובני אדם המתרוקנים מכוחותיהם שוקעים בהרס עצמי ואף מנסים לפגוע באנשים אחרים.״

פטגו נזכר בשכנתו שהשתוללה עם דוקרן ווספה מברזל, המיועד לתפירת עורות, והחלה לדקור את עצמה ואת כל מי שניסה להתקרב אליה. עכשיו הבין שהמסכנה חזרה מהיער מבועתת אחרי שפגשה את קולה היערות פנים אל פנים והוא רוקן אותה מכוחותיה. היא פצעה את עצמה עד זוב דם, רק אז הצליחו להשתלט עליה ולקחת אותה אל סבתא אזלץ׳. סבתו נשארה איתה לבדה כל הלילה בבית ריק, שבו דלקו רק אש וקטורת, שהפיצה ריח נעים ומרגיע. אנשי הכפר סיפרו שבלילה ההוא שמעו את אזלץ׳ ממלמלת מילים לא ברורות. בבוקר יצאה האישה מהבית בכוחות עצמה, ואנשי הכפר ההמומים הכריזו שמדובר בנס. סבתא אזלץ׳ היתה ידועה כאשת רוח גדולה, אך עכשיו הבין

פטגו שסבתו איננה רק דביירא או טנקהאיית, אלא גם אשת אסתרי - תכונה ששום דבטרא לא התברך בה ובוודאי לא טנקואיי. הדבטרא הוא אדם שלמד את מלאכת הכהנת אך לא הוסמך לעסוק בה, הטנקואיי והטנקואיית הם רופאי אלילים או מכשפות. ״מה מלמלת באותו הלילה כשהיית עם האישה ההיא?״ שאל פטגו, ״ואיך הצלחת להציל אותה? ולמה אנשים מספרים שאת הטנקואיית הכי גדולה?״

״רק התפללתי, פטגו,״ ענתה סבתא, ״זאת היתה האישה שנאבקה בכאב וצעקה. למרות מה שהאנשים מספרים, לא אני היא שהצילה אותה. אלה היו אמונתה באלוהים ומעשיה הטובים שלה עצמה שהצילו אותה. אני לא מרפאת אנשים,״ חזרה והדגישה, ״אני לא עוד טנקואיית ולא דבטרא כמו אלה בכפרים הסמוכים. אנשים חושבים שאני טנקואיית כי זה מה שהם מכירים, אבל האמת היא שאני כלל לא כזו.״

האמונה באלוהים

״אז איך אפשר למנוע מהקולוץ׳ להתקרב אלינו?״ שאל פטגו, ״יש אנשים שחיים בלי שהקולה השתלט עליהם?״ סבתא אזלץ׳ חייכה.

״יש אנשים שחיים בלי שהקולה השתלט עליהם,״ אמרה, ״אבל אלה אנשים מעטים. אין להם תרופת פלא ולא איזה מעשה כשפים של טנקואיית. כל מה שיש להם הוא האמונה באלוהים.״ סבתא אזלץ׳ הסבירה לפטגו שכשאדם מאמין באלוהים, הוא מבטא זאת במעשים טובים וחי חיים צנועים. אנשים אלה הם אנשים שלווים ורגועים, הם דואגים לזולת והם הגונים. אנשים

אלה לוקחים את מה שהם צריכים ולא צוברים ממון או רכוש, כי הם יודעים שהכול שייך לאל ולא להם.

״כדי להיות אדם כזה,״ אמרה אזלץ׳, ״עליך להתחיל לעשות מעשים טובים, מעשים שנובעים מטוב לבך ולא מתוך תקווה שבסוף תקבל גמול. כשאדם עושה מעשים טובים, מלאכי השלום שחגים במרום יורדים אליו כדי לכבד אותו. נוכחותם של המלאכים ממלאת אותו בטוב האלוהי, והם מיד מסלקים את הקולה, שאינו יכול לעמוד מול קדושתם וטוהרם. כשהקולה והכוראט עוזבים את האדם, מתפוגגות המחשבות הטורדניות, האדם זוכה לתודעה הטבעית שהאל העניק לו והוא מתחבר לטוב האלוהי. רק אז הוא שם לב לסביבתו. וכשאדם כזה באמת רואה את סביבתו הוא לא מבין איך עד עכשיו התעלם מפרטים כה רבים שנמצאים כה קרוב אליו. פתאום הוא שם לב שעל האדמה שעליה הוא עומד מתרוצצות נמלים, ושמעליו מתעופפות ציפורים בין עננים לבנים ושחורים. האוויר משתנה מרגע לרגע, והוא מרגיש סוף סוף את החיים האמיתיים. הוא זוכה לצלילות ולחוכמה שכמותן לא ידע לפני כן, והוא מתהלך שיכור מהמראות ומהריחות ומהצלילים. אדם כזה, שטעם את טעם החיים האמיתיים, ימשיך במעשיו הטובים ויפיץ סביבו רק טוב. וכך, הוא הופך למעין סוכן שמפיץ את טוב לבו של אלוקים.

״אתה צריך לזכור,״ הוסיפה סבתא אזלץ׳, ״שהקולה אמנם יכול לשלוט במצב רוחו של האדם, אבל הוא אינו יכול לשלוט במעשי האדם משום שאינו מסוגל לצפות את תוצאת המעשה. רק האל צופה מראש את תוצאת המעשה. זוהי הדרך היחידה להערים על הקולה. כך יכול האדם להרחיק את הקולה בעזרת מעשים טובים. מי שחי חיים של אהבה, של שלווה, של טוב לב, של דאגה לזולת, של כבוד לאחרים ולשונים ממנו, הוא ׳סוכן׳

של המלאכים ושל כוחות הטבע הטובים. מי שחי כך, יודע את סוד ׳מבחן החיים׳.״

פטגו הביט סביבו. הוא נשם אוויר מלוא ריאותיו והצליח באמת לראות את העצים, את העלים המבריקים, את שקיעת השמש. לשמוע באמת את ציוצי הציפורים, את רשרושי העלים, את זרם מי הנהר. בשאיפה אחת עמוקה הצליח באמת להפנים את כל העולם. הוא הביט בסבתא אזלץ׳, בטוב ובטוהר שדמותה הכפופה הפיצה סביבה, ולא הצליח להבין מדוע ברא אלוהים את הרע בעולם.

״למה אלוהים ברא את הקולוץ׳ אם הם רעים כאלה?״ שאל, וסבתו סיפרה לו את סיפור גן העדן.

״הכול התחיל עם חטא האדם הראשון,״ אמרה. ״עד לאותו הרגע, אדם היה צריך לקיים רק מצווה אחת והיא לא לאכול מעץ החיים ומעץ הדעת. עד לאותו הרגע, חי אדם בגן עדן בשלווה ובאושר, ׳לעובדה ולשומרה׳. האדם היה טהור ותמים, כמו מלאך, וחי בשלום עם הנחש ועם יצורי גן העדן. אך אשתו הראשונה של אדם החלה לאכול מפרי עץ הדעת ומיד נעשתה ערמומית, שתלטנית ושטנית. לכן הפריד אותה האל מאדם וברא לו אישה חדשה מצלעו, חוה שמה.

״אשתו הראשונה של אדם נתנה גם לבניה לאכול מפירות עץ הדעת. לאחר שהפריד האל בינה ובין אדם ויצר לו אישה חדשה, זעמו על כך האישה הראשונה ובניה, נעלמו מעיני אדם וחוה, והפכו לקולוץ׳. כנקמה בחוה ובבנותיה, ציוותה האישה הראשונה על בניה לחנך את ילדיהם לשלוט ביד קשה בנשותיהם.

״הקולוץ׳ התיידדו עם הנחש ונתנו לו לאכול מפרי עץ הדעת. כך היה הנחש ליצור השני שידע את הטוב ואת הרע. האל ציווה על המלאכים לשמור על הקולוץ׳, שלא יהפכו את סדרי גן העדן

ולא יפתו את אדם ואת חוה לאכול מפרי עץ הדעת. אבל הנחש, כמחווה לחבריו הקולוץ׳, פיתה את חוה לאכול מפרי עץ הדעת. אחרי שחוה אכלה מפרי עץ הדעת, היא שידלה את אדם ונתנה גם לו לאכול מהפרי.

״מן הרגע שאדם אכל מפרי עץ הדעת כעסו עליו הקולוץ׳ שחיו בגן העדן וניזונו מפירותיו, על שהעז לאכול מהעץ שלהם. אבל כל אשר בגן העדן שייך לאל, לכן זעם אלוקים על הקולוץ׳ שתבעו את עץ הדעת לעצמם ולא האמינו שאלוקים ייתן להם ולכל חי אוכל בשפע - זה היה חטאם. גם האדם חוטא בחטא הקולוץ׳ כאשר הוא אוסף וצובר לעצמו דברים וחפצים רבים ברכושנות ולא מאמין שאלוקים ידאג לכל מחסורו.

״מכיוון שאדם הפר את מצוות הבורא ואכל מעץ הדעת, החליט אלוקים להוציא אותו מגן העדן ולהשאיר ברשותו רק חמישה חושים. לפני כן התברך בחושים רבים, אך לאחר שאכל מעץ הדעת, הפך ליצור מסוכן שעלול להשתמש בהם לרעה. לכן הותיר לו האל רק חמישה חושים בסיסיים ואדם, שיועד לעבוד ולשמר את גן העדן, הפך ליצור מוגבל וחלש. אבל אם הוא יעסוק בטוב, יזכה לכל הפחות בצלילות דעת ובשלווה.

״הקולוץ׳ שלטו באדם מאז ימי גן העדן ועד מעמד הר סיני, זמן מתן תורה. הם אינם יכולים להימצא ליד מקום קדוש, ליד אנשים קדושים, ליד מלאכים, וודאי שלא ליד האל הטוב והמיטיב. ולכן כאשר ירד אלוהי אברהם, יצחק ויעקב אל הר סיני כדי לתת תורה לבני ישראל, תורה אשר מרחיקה מכל רע, נפוצו הקולוץ׳ לכל עבר והתפזרו כרוח לארבע כנפות הארץ, הרחק הרחק מהר סיני ומארץ הקודש. רבים מהם נמלטו דרומה אל אפריקה, אחרים נסו צפונה אל ארצות הצפון או ברחו מזרחה, והיו ששטו מערבה אל מעבר לים. מאז קיבלו בני ישראל את התורה ועד שחטאו ויצאו

לגלות הם היו חסרי דאגות, כי הקולוץ׳ עזבו אותם לנפשם ולא התקרבו לארץ הקודש. אחרי החטא של עם ישראל שבו הקולוץ׳ מארבע רוחות השמים וחזרו לשלוט באדם ביד רמה.״

סבתא אזלץ׳ השתתקה משום שהיתה צריכה לנוח, אבל פטגו הסקרן שאל אותה מיד מה הוא סוד ״מבחן החיים״ שהזכירה קודם לכן, ואזלץ׳, ששמחה על השאלה, שבה ופתחה את פיה למרות עייפותה.

״מן הרגע שהאדם נולד ועד ליום מותו, הוא עסוק בניסיון לפתור את שאלת מהות קיומו,״ אמרה, ״הוא רוצה לדעת לשם מה נברא, ומה הוא בכלל טבעו, ואם יש לשמים סוף. אבל האדם לא יוכל להגיע אל האמת בגלל החטא של אדם וחוה. הם ידעו את מהות חייהם ואת מהות בריאתם, אבל ברגע שחטאו כל הידע הזה נעלם ונמחק מראשם. ובכל זאת בחר אלוהים, שהוא אל רחום וחנון, לגלות כמה ממסתרי החיים לאדם אחד בלבד - לאיש דגול וצדיק שחיפש את האמת ואת האל האמיתי אפילו כשסביבו האמינו כולם באלילים. שמו של האיש אברהם, ואלוהים, שהכיר היטב את מעלותיו של האיש, התגלה אליו, גילה לו את סוד ׳מבחן החיים׳ והבטיח לו שגם בניו - אנשי האסתרי - יידעו את הסוד, וכיודעי הסוד יהיה עליהם לעזור לבני ישראל שבגלות ולתמוך בהם.

״לאחר שהאישה הראשונה וחסרת המצפון של אדם אכלה מעץ הדעת, האשים אותה האל שהמרתה את פיו, אבל היא הצטדקה ואמרה ׳לא אכלתי׳. אדם לא היה יכול להעיד נגדה משום שהיא נועדה להיות לו רק ׳לעזר׳. האל חזר וציווה על אדם שלא יאכל מעץ הדעת וברא לו את המצפון כדי שישמור עליו. ועוד ברא האל לאדם את אשתו השנייה חוה, והפעם ברא אישה שהיא ׳עזר כנגדו׳. כך היתה חוה לעזר ונגד גם יחד. בחייו תיטיב האישה

עם האדם, תעמוד לימינו ותהיה לו לעזר. אך בבוא העת, כאשר יתייצב האדם לפני בורא עולם, האישה, שהיתה עדה לכל מעשיו הטובים והרעים, תתייצב נגדו ותעיד עליהם.

״אני אספר לך את סוד ׳מבחן החיים׳,״ אמרה אזלץ׳, ״אבל אתה חייב להבטיח לי שלעולם לא תספר אותו לאדם שלא יהיה מוכן לכך.״ ופטגו נשבע שלא יספר.

״נדמה לך שאתה חי עם אנשים, פוגש בהם, אוהב ושונא אותם,״ הסבירה, ״אבל לא בזה העניין משום שהאנשים האלה הם בעצם הבוחנים והעדים שלך. הקולוץ׳ מכירים את סוד ׳מבחן החיים׳, לכן הם מסכסכים בין בני האדם כדי לזכות בכוחותיהם הנפלטים. כילד אסתרי עליך לדעת שהאנשים שיציקו לך, שיפגעו בך, שיקללו אותך - ונשלטים למעשה על ידי הקולוץ׳ - הם הבוחנים שיבחנו אותך ואת תגובותיך, ובסוף ימיך הם יעידו על מעשיך. הם יתכוונו למעשיהם ולא יהיו מודעים לתפקידם כבוחנים, כפי שגם אתה אינך מודע להיותך בוחן ועד. וברגע שתבין את זה תבין שהם לא אשמים, שהם בסך הכול מבצעים את תפקידם כראוי. האדם לא חי לבדו, בכל מקום יש לו בוחנים ועדים.

״כשברא אלוהים את האדם הוא נתן לו את היצר ואת החופש לבחור,״ המשיכה סבתא אזלץ׳ לאחר שכחכחה בגרונה כדי להתגבר על צרידות קולה, ״אבל ברא לו גם בוחנים שיבחנו אותו ועדים שיתעדו את מעשיו ויעידו עליהם. כך בבוא האדם לפני האל לא יוכל לטעון להגנתו ׳לא אכלתי׳, כפי שטענה האישה הראשונה. גם ברגעים הקשים, כאשר אנשים ינסו להרע לך, עליך לזכור את סוד ׳מבחן החיים׳, לזכור שאתה נבחן ומתועד, רק כך תצליח לשמור על שפיותך.״

המציאות היא אחרת

״אנשי האסתרי,״ המשיכה סבתא אזלץ׳, ״נתברכו במקצת החושים שאיבד האדם בגן העדן. אני, שמדברת עם ציפורי האסתרי, ואתה שתדבר איתן בעתיד, התברכנו בחושים שקשה להסבירם במילים. אנשי האסתרי שרואים את הכול, לא זו בלבד שיודעים את סוד ׳מבחן החיים׳ או שמזהים ממדים שונים ומשונים בו־זמנית, אלא שהם גם מבינים, באמת מבינים, את מה שהטבע מספר להם. הם יודעים שלכל דבר, חי או דומם, יש שפה משלו. הם מבינים את רשרושי העלים, את קול האדמה הנדרכת, את כל רחשי הטבע. הם גם מבינים את כוחם של הדממה ושל השקט, כוחות שאין חזקים מהם.

״החושים הללו קשים להבנה, ולמידתם אורכת זמן רב. לא נורא אם לא תבין את משמעות הדממה. צריך רק להקשיב, באמת להקשיב, בסביבה שקטה. ככל שהאדם מאזין לדממה, מתרכז בה ומתמסר לה, כך מתחדדים החושים החדשים שלמד, ועם הזמן הוא מבין שאין מקום לדאגה. הדאגות אינן מטבע האדם, פטגו, אלא עוד דרך שבה מטריד הקולה את בני האדם. אדם שיצליח להרחיק את הקולה, שיחיה בשלווה ובאושר ויעסוק במעשים טובים, יזכה למלאכים שיהיו לצדו ויבין שאין שום חשיבות לסביבה שבה הוא חי, לבגד שהוא לובש, למזון שהוא אוכל או לאוויר שהוא נושם. הוא יבין שרק ההבנה חשובה, הבנה כי הכול שייך לאל. החיים והמוות, העבר ההווה והעתיד, העושר והעוני, הכאב והאושר, היופי והכיעור, לא קיימים באמת. אנו חווים אותם רק בגלל מגבלות חושינו.

״כל אדם יודע שהוא ישן בלילה אבל אינו זוכר את שנתו. הוא יודע שהוא ישן משום שהמראה של אנשים אחרים ישנים מוכר

לו, ולאחר שהוא קם משנתו הוא מדמיין שישן בלילה בדיוק כפי שישנו האנשים שראה. למעשה כאשר האדם ישן הוא עובר לממד אחר, ממד שאינו יכול להבין בחושיו המוגבלים. לכן לאחר שאנחנו מתעוררים ונזכרים בחלומותינו, הם נראים חסרי היגיון לחלוטין, גם אם בזמן שחלמנו אותם הם היו הגיוניים לגמרי. האדם צריך להיות מודע למגבלות חושיו ולדעת שמה שהוא קולט בחושיו איננו המציאות, משום שהמציאות היא אחרת.״

להתוודע ליצר ולנפש

״עכשיו אלמד אותך עוד סוד חשוב,״ אמרה סבתא אזלץ׳, ״את סוד התודעה העצמית. עליך לדעת מי אתה.״

״אני פטגו,״ אמר פטגו, אבל סבתא אזלץ׳ הסבירה לו שאין זה מספיק שהוא מכיר את עצמו כפטגו ורק כשהוא יתוודע לנפשו הוא יוכל להילחם בקולה ובכוראט.

״עליך להכיר בחולשותיך וביתרונותיך,״ הסבירה, ״רק לאחר מכן תוכל להתוודע לנפשך הטהורה. אסור לך לדכא את היצר שלך, אבל גם אסור לך להתמכר לו או להיכנע לו. עליך לנהוג בו בחוכמה. אחד החטאים הגדולים של האדם הוא התכחשותו ליצר והחלטתו לחיות בסגפנות יתר. אם לא נחוץ הדבר, אם אינו לשם מלאכת קודש כמו זו של המננוץ׳, אסור לאדם לחיות בסגפנות, ואסור לו להשוות את עצמו למלאכים או לאל. הוא צריך לזכור שהוא נברא כמו כל חיה אחרת ושגם לו יש יצר. רק לאחר שיתוודע ליצריו יוכל לבחור את דרך החיים הנכונה. האדם הוא יצור חופשי, ודרך חייו היא בחירה.״

״ומה אני צריך לעשות כדי להתוודע לנפש שלי?״ שאל פטגו. ״קודם כול להאמין,״ ענתה לו אזלץ׳, ״להאמין שאתה יכול.

אחר כך עליך לגשת למלאכת ההתוודעות ולצפות בנפשך דרך עיניך. העיניים הן החלון היחיד שדרכו אפשר להציץ בנשמה.״ אזלץ׳ חיטטה בחגורת המינט שלה, חגורה שנהגו הנשים לחגור על שמלותיהן, הוציאה מתוכה מראה והגישה אותה לפטגו. ״קח את המראה הזו,״ אמרה, ״לך לפינה שקטה ותתבונן בעיניך בלי למצמץ, בריכוז מוחלט.״ פטגו הביט בה בשתיקה, המתין שתמשיך את דבריה, אבל היא נפנפה בידה. ״למה אתה מחכה, לך ותעשה את זה.״ ״עכשיו?״ שאל פטגו.

״אז מתי?״ נזפה בו אזלץ׳. פטגו קם, התרחק ממנה, ופנה לעבר אחד העצים שצמחו באלכסון מעל למדרונות העמק.

הוא התיישב לבדו והקשיב לעולם. לאחר מכן הרים את המראה והתבונן אל תוך עיניו. הוא לא מצמץ ולא חשב על דבר, רק התרכז בהן. מיד התעוותו פניו, ושתי עיניו הפכו לאחת. גופו החל לרעוד, ופחד גדול אחז בו. הוא הרגיש שהוא לא רואה את עצמו אלא מישהו אחר, ומיד הפסיק להסתכל בעיניו ומיהר לחזור אל סבתו ברגליים כושלות. הוא השליך לעברה את המראה, ידיו עדיין רועדות מפחד.

״שב!״ ציוותה סבתא אזלץ׳, והוא התיישב לידה. היא ליטפה את ראשו ברוך. ״אני יודעת,״ אמרה בשקט, ״ראית מישהו זר.״ ״הרגשתי שאני מישהו אחר,״ אמר פטגו. ״זה בסדר,״ הרגיעה אותו סבתו, ״לא את עצמך ראית במראה אלא את הקולה שאינו רוצה שבני האדם יתבוננו בנפשם, לכן הוא מפחיד אותם. משום כך כאשר מתבוננים בני האדם במראה, לעולם לא יתבוננו לעומק עיניהם משום שהם מפחדים לראות את הקולה. עכשיו לך ותתבונן שוב בעיניך. הפעם תצליח להתגבר על הקולה.״

למרות חששותיו עשה פטגו כדברי סבתו. הוא חזר אל פינתו השקטה, תחת העץ הנוטה מעל מדרונות העמק, התיישב והביט אל תוך עיניו החומות. שוב התעוותו פניו, שוב היו שתי עיניו לאחת, שוב הביט בו הקולה. אבל פטגו המשיך להתבונן לעומק עינו האחת, וכשנתקל בנשמתו חלף פחדו כלא היה. עכשיו כבר לא רצה להפסיק ולהתבונן בנשמתו הטהורה והמושלמת. הוא שקע בה והתמלא תחושה נעימה ומנחמת שכמותה לא הרגיש מעולם. כשראתה סבתו שהוא מבושש לחזור ניגשה אליו, אמרה שדי להיום ודחקה בו להניח מידיו את המראה. אבל פטגו לא היה יכול לעזוב את נשמתו, וסבתא אזלץ׳ חטפה את המראה מידו וקשרה אותה למקנט שלה. פטגו הביט בה בתדהמה, חלפו כמה רגעים עד שהצליח לצאת באמת מנשמתו ולשוב אל העולם.

״נלך,״ אמרה אזלץ׳, ״עוד מעט ירד הערב.״ פטגו קם על רגליו וצעד לצדה. הם ירדו מהמצפה וצעדו במורד השביל בשתיקה. ״רק מעטים מכירים את עצמם, ורק מעטים מתוודעים לנפשם,״ אמרה סבתא אזלץ׳ לאחר דקות אחדות, ״רוב בני האדם חיים חיי שקר. האדם נולד לתוך חברה ועליו לנהוג לפי כלליה כדי שהיא תוכל לשלוט בו בקלות. כדי שלא ימעד, מלמדים אותו כמה משפטים ופתגמים מעודדים, ושולחים אותו לשרוד בעולם. כך, בכל פעם שקשה לו, הוא שולף את אותם הפתגמים ומתנחם בהם וחי חיי שקר.

אבל מי שמתבונן בעצמו, מי שמאמין באלוהים, עושה מעשים טובים ולא נכנע לכוראט, יהיה אדם חופשי, וגם אם ישעבדו את גופו, איש לא יוכל לשלוט בנפשו. אם יחבקו אותו הוא ישמח על כך ולא יישאר אדיש וחסר רגש, אם יכאיבו לו הוא יצעק ׳כואב׳ ולא יסבול בשקט כפי שחינכו אותו. וגם אתה, פטגו, אם

ידכאו אותך על תתכחש לכך, אם יכאיבו לך אל תתעלם מהכאב. רק כך תוכל לחיות באושר את חיי האמונה באל, רק בדרך זו תוכל להבין את הלך רוחו של האדם.״

ילד אסתר*

חג הקזגד

הקיץ החל דוחק את האביב, אך זה מיאן ללכת והפרחים שעדיין נראו פה ושם סימלו את רצונו להישאר עוד קצת. אחדות מהציפורים הנודדות עדיין לא התעופפו צפונה, כאילו התקשו גם הן להיפרד מחבל הארץ היפה הזה. ציפורי אסתרי מעטות עדיין נראו מתעופפות בין העצים, ופטגו היה משוכנע כי אינן עוזבות משום שהן רוצות לחגוג את חג הסגד עם ביתא ישראל. חג הסגד הוא חג הכיסופים לירושלם ומסמל את מעמד הר סיני, ציפורי האסתרי רוצות שאחר כך יהיה להן מה לספר לעם ישראל המפוזר בתפוצות, חשב.

בתקופה זו היו הכול עסוקים לקראת הסגד שעמד בפתח. החקלאים, שבפניהם ניכרה הקלה, החלו לקצור את שזרעו בעמל רב, ורועי הצאן נרתמו לקושש כמות גדולה יותר של עצים כדי שפרט לשימוש הרגיל בהם בבישול, יספיקו גם לאפיית האבשילו, הלחם שממנו מכינים טלה. נבטי הבקל, המשמשים גם הם להכנת הטלה, פוזרו לייבוש על מחצלות שנפרשו בחצרות הבתים, ועל הרועים היה להשגיח שהעזים לא יאכלו אותם.

למרות העבודה הרבה נראו אנשי הכפר מרוצים ושמחים

בחלקם משום שחג הסגד איננו רק מסמל את הגעגועים לירושלם, אלא גם מבשר את בוא הקציר. פעם שמע פטגו את אביו מספר לאחיו הבכור שאפילו הגויים אוהבים את חג הסגד.

״לא רק בזכות המאכלים והמשקאות שהם זוכים להתכבד בהם,״ אמר, ״אלא משום שגם הם שמחים על בואה של תקופת הקציר.״

הנוצרים קינאו באנשי ביתא ישראל על חג הסגד המיוחד שלהם. לכל חג יהודי היתה מעין מקבילה נוצרית, וכדי להדגיש את נבדלותם ואת ייחודם דאגו הנוצרים שהיא תהיה מעט שונה. השבת הוא יום המנוחה של היהודים, יום ראשון הוא יום מנוחתם של הנוצרים. היהודים חוגגים את חג הפסח, הנוצרים חוגגים את הפסחא; אבל לא היה להם שום חג השקול או דומה בערכו לחג הסגד.

״מה יגידו, ואיזה חג ימציאו שיהיה מקביל לחג הסגה״ נהג לומר אנקהאיייה, ״הרי הסגד הוא חג של ה׳פלשים׳ המתגעגעים למולדתם. הנוצרים לעומת זאת כבר נמצאים בארצם, יש להם מולדת ויש להם אדמות. הם רואים בנו פולשים ומונעים מאיתנו בעלות על אדמות, אז לנו לפחות יש חג מיוחד ולהם אין.״

מרבית המשפחות מקהילת ביתא ישראל לא יכלו לחגוג את חג הקציר הלכה למעשה משום שלא החזיקו בבעלותן אדמות, אך היו משפחות מעטות שהתמזל מזלן והן זכו לקצור את אשר זרעו באדמתן. כאשר תפס מנגיסטו היילה מרים את השלטון באתיופיה באמצע שנות השבעים, הוא החליט לחלק מחדש את האדמות בין התושבים ביתר שוויוניות ובלי להפלות לרעה את אנשי ביתא ישראל. כך רצה להוכיח שהוא טוב ומיטיב יותר מהשלטון הקודם. מכיוון שאנשיו היו נוצרים, עמדה טובתם של כלל הנוצרים לנגד עיניהם, והם דאגו שאנשי ביתא ישראל לא

יזכו באדמות הפוריות. ליתר ביטחון, בכל שנה בתקופת הקציר נהגו הנוצרים לפקוד את האדמות של אנשי ביתא ישראל, לבדוק את כמות היבול שהניבו ולנסות לגזול מהם את האדמות שהתגלו כפוריות.

ההכנות הרבות הסתיימו, וסוף כל סוף הגיע חג הסגד. הקלה והמאכלים השונים כבר היו מוכנים, וצריך רק לקום בבוקר ולעלות על הר הסגד שבאמבובר. פטגו רצה גם הוא לעלות אל ההר ככל הילדים, אך היה עליו לצאת כבכל יום עם הצאן אל ההרים. מדי פעם הבחין בציפורי אסתרי שהתעופפו מעליו. הוא תהה לאיזה מרחק הן יכולות לנדוד, ודמיין איך הוא מתעופף יחד איתן ומבקר את כל שבטי ישראל.

פטגו טיפס עם עדרו במעלה ההרים, ולעיניו נגלה הר הסגה שנצבע כולו לבן. המוני עולים לרגל בגלימותיהם הלבנות עלו אל ההר מכל עבריו, וממרחק הוא נראה כמו ראשו של זקן חכם או כמו שדה כותנה אדיר ממדים. פטגו התיישב על אחד הסלעים, ובעוד עזיו מלחכות את עלי השיחים, הוא הביט בהר כמהופנט, ולובן מראהו רק העצים את קדושת החג.

בעבר, עוד לפני שהיה לרועה, נהג לעלות עם אביו אל ההר בחג הסגה ואת התפילות לירושלם שהדהדו אז מכל העברים, עדיין היה יכול לשמוע בראשו.

פתאום נחתה לצדו ציפור אסתרי. הם הביטו זה בזה זמן מה עד שהציפור התעופפה לה ונעלמה. הוא תהה מתי יגיע היום שבו יוכל גם הוא לדבר עם ציפור האסתרי, כפי שסבתא אזלץ׳ הבטיחה, והרים את עיניו אל הר הסגה השמש עמדה במרכז הרקיע, והר הסגד בהק בלובנו. עתה המטריות הססגוניות של הכהנתוץ׳ ניקדו אותו בצבעים. מול מראה קדוש שכזה, אין אדם שלא יתרגש עד עמקי נשמתו, ובדמיונו שמע פטגו את שאון

התפילה ההמונית של הכהנתוץ׳, שזכר מימי ילדותו, וראה את הקהל הגדול שסגד בדממה לאלוהי אברהם יצחק ויעקב ואת ידי הנשים שנפרשו אל על כדי לבקש מחילה ולהתחנן לפני האל שישיב אותם לירושלם.

העזים אכלו לשובע והחלו לשוב על דעת עצמן לכיוון הכפר, פטגו נאלץ לעזוב את הר הסגד מאחוריו וללכת בעקבותיהן. כשהגיע לביתו השאיר פטגו את העדר על גבעה קטנה מול הבית ונכנס פנימה. על הגבעה לא נשקפה לעזיו סכנה כי ביום לא העזו הטורפים להתקרב אל גבולות הכפר. וכאילו הבינו העזים שזהו יום חג ואל להן להכביד עליו, המתינו שיסיים את ארוחת הצהריים שהכינה לו אמו.

האזמרי, הזמרים שנדדו בין הכפרים לקראת חגים וחגיגות, כבר הגיעו אל הכפר כבכל שנה. המסנקו, בעל המיתר האחד, היה מונח לצדם, והם ישבו ושתו ילה עד תחילת החגיגות. בכפר היתה תכונה רבה, כל אנשי ביתא ישראל התכוננו לחגיגות, כל הרועים חזרו בערב מוקדם מהרגיל ומיהרו להכניס את הצאן אל הדיר ואת הבקר אל הרפת, והעולים לרגל שבו מהר הסגד. לכבוד החג לבשו כולם לבן, הגברים התעטפו באגדנמה לבנה, והנשים התעטפו בנילה. פטגו לבש מכנסיים קצרים וחולצה לבנה וחשב לעצמו שהיה רוצה להיות כבר מבוגר כדי שיוכל להתלבש בבגדי החג האמיתיים. בשעות היום צמו המבוגרים והתפללו לבוא ימי הגאולה. הילדים לא נהגו לצום, אבל בערב ישבו בחברת המבוגרים ואכלו עמם, כאילו צמו גם הם. כדים גדולים, מלאים ילה, הובאו לחוגגים. הצעירים יצקו מהם טלה לתוך קנקנים, ועם הקנקנים בידיהם הסתובבו בין החוגגים ודאגו למלא כל כוס שהתרוקנה.

האזמרי פתחו בנגינה. התופים תופפו, וצלילי המסנקו מילאו

את הכפר כולו. כל החוגגים שרו שוב ושוב ״במימטאו מסקרמ כירושלמי׳ (״באביב הבא בירושלם״), וצעקו את המילים כאילו ראו את ירושלם במו עיניהם. הם יצאו בריקודי האסקסטה המסורתיים, מניעים בעיקר את הצוואר ואת הכתפיים, ולא חדלו לרקוד כל הלילה.

הביקור אצל סבתא אזלץ׳

בבוקר שלאחר חגיגות חג הסגד התעורר פטגו עייף והצטער שעליו לחזור לשגרת העבודה. הוא אסף את ציודו, הוציא את העזים מהדיר ויצא אל ההרים. הוא התיישב בשדה הפתוח על סלע גדול, והעזים אכלו ושיחקו סביבו. הוא נזכר בחלום שחלם בלילה ותמה איך הצליח לחלום בזמן המועט שישן לאחר הריקודים והחגיגות. כאשר החל לשחזר את החלום, הבין שחלם את שראה במציאות יום קודם לכן. בחלום כמו במציאות, הוא ישב מול הר הסגד הצבוע לבן, ציפור האסתרי נחתה לצדו והם הביטו זה בזה, אך שלא כמו במציאות, בחלומו גם דיברה אליו הציפור, והוא הבין את שאמרה.

״סבתא אזלץ׳ כבר זקנה ועייפה,״ אמרה אסתרי, ״אין לה עוד כוחות לדבר איתי. אתה צריך להתכונן ברצינות למעמד החדש שלך, אתה צריך להשלים את המהלך ולהפוך לילד אסתרי.״

כשחזר בערב לביתו, ניגש אל אביו וביקש ממנו רשות ללכת לבקר את סבתא אזלץ׳. אנקואיייה אמנם לא הבין מדוע פטגו מבקש זאת, אבל הוא סמך על בנו וכיבד את רצונותיו לכן נענה לבקשתו, ופטגו יצא לדרכו בשמחה.

סבתא אזלץ׳ שהתה בבית דודו, וכשהגיע לשם מצא אותה מתפללת. הוא שמע את המילים היפות שיצאו מפיה, את הברכות,

את ההלל והשבח לאל. בתום התפילה, כפי שעשתה תמיד, ביקשה סבתא אזלץ׳ שיגיע היום שבו ישובו כולם הביתה, לירושלם. משסיימה הבחינה בפטגו ושאלה לשלומו.

״אני רוצה ללמוד להתפלל יפה כמוך,״ אמר פטגו. ״לא לומדים להתפלל,״ ענתה, ״אני אומרת את התפילות היוצאות לי מהלב.״

הם התיישבו על הידב שמחוץ לבית, וסבתא אזלץ׳ הסבירה לפטגו שתפילות הן עניין אישי ושלא משננים אותן מילה במילה. ״אסור לאדם להתפלל כמו כולם,״ אמרה, ״מפני שאז הוא לא מתרכז בתפילה עצמה אלא רק במילים. כך, יום אחד, אתה תזכור את התפילה בעל פה ואז אתה עלול לדקלם אותה במקום להתפלל מהלב. אתה מבין? תפילה היא דבר שבלב ולא משהו שנלמד.״

פטגו תהה מדוע סבתא אזלץ׳ לא שואלת אותו לפשר בואו בשעה הזו של שקיעת החמה.

״כן, אני יודעת למה באת,״ אמרה אזלץ׳ ובכך קטעה את תהיותיו, ״השאלה היא מדוע אתה לא ידעת שאני יודעת.״ פטגו חייך במבוכה אף שלא הבין איך היה אמור לדעת שהיא יודעת. ״תיזכר בדברים שאמרה לך אסתרי בחלום שחלמת,״ הסבירה סבתו. ״לך אל לסבתא אזלץ׳,״ היא אמרה לך, ״והיא תחכה לך ותסביר לך הכול.״

״חלמתי או שזה היה במציאות?״ שאל פטגו מבולבל. ״לא חלמת,״ ענתה אזלץ׳, ״דיברת עם אסתרי במציאות. אבל מכיוון שאתה עדיין לא בשל לשוחח איתה במצב של ערות, אז נדמה לך שאתה חולם את זה.״ פטגו המשיך להביט בסבתא אזלץ׳ בבלבול, והיא חייכה בהבנה. ״אני יודעת שזה מבלבל,״ אמרה, ״כדי להבין באמת את כל מה שאמרתי יהיה עליך להמתין

בסבלנות לימי הקואגמה. ביום הראשון של הקואגמה יהיה עליך לקום השכם בבוקר, עוד לפני שמשכימים כולם, עוד לפני קריאת התרנגול, וללכת לטבול בנהר לבדך.״

הקואגמה היא תקופה מיוחדת של חמישה או שישה ימים, והיא ייחודית ללוח השנה האתיופי. אלה ימים הנוספים על שנים־עשר חודשי השנה, נספרים בנפרד ונחשבים כאילו היו החודש השלושה־עשר. בימים אלו נוהגים בני העדה לטבול מדי בוקר בנהר.

״אני אצטרך לחכות עד לקואגמה?״ שאל פטגו מאוכזב, ״זה עוד הרבה זמן, בסוף החורף.״ סבתו נעצה בו מבט חודר. סבלנות, סבלנות, שינן פטגו, חייך אליה והנהן בעדינות.

״אנשי ביתא ישראל לא קבעו לקואגמה תאריך אקראי, ויש טעם לבחירתם.״ הסבירה סבתא אזלץ׳, ״בימי הקואגמה נקיים מי הנהר וצלולים יותר מבכל זמן אחר בשנה. אלו הם ימי סוף החורף, הגשמים כבר שטפו את מי הנהר מכל הלכלוך והטינופת והותירו אותם זכים וקדושים, וכל מי שטובל בהם ושותה מהם - מיטהר, מתברך ומתקדש. המים הם כוח טבע אדיר ומיוחד אף יותר מכל כוחות הטבע משום שלא זו בלבד שהם מקור חיים, אלא שיש בכוחם גם לזקק ולמרק את האדם ואת כל העולם. עליך לנקות את חטאי גופך פטגו,״ הדגישה סבתא אזלץ׳, ״כדי שהנפש שלך תהיה שלווה. האדם מורכב מגוף ומנפש. הנפש נוצרה בידי האל, וכפי שנאמר, גם בצלמו, לכן היא תמיד נקייה וטהורה. אבל את הגוף יש לטהר מפני שהוא מתלכלך מהבלי העולם.

״המים, גם כאשר הם מלוכלכים הם למעשה נקיים במהותם. המים הם יסוד טהור ואין בהם שום יסוד אחר, אבל בגלל יכולת ההמסה החזקה שלהם, חומרים מזוהמים רבים מומסים בהם. די

להרתיח מים מלוכלכים ולקרר ולעבות את אדיהם כדי להפריד מהם את המזהמים ולקבל מים טהורים. עליך להרגיש שאתה כמו המים משום שגם אם יערבבו אותך עם תרבויות שונות ואמונות שונות, נשמתך תמיד תישאר נקייה וטהורה כמוהם.״ היא בחנה את פניו של פטגו וחשה שהבין את דבריה. ״בקואגמה יהיה עליך להרחיק לכת עד לנהר הוהזאבה. מפאת מרחקו הרב, אך גם מפני שהוא מעורר מורא, לא רבים הולכים אליו לטבול בו. עליך לטבול בנהר הוהזאבה לפני שיגיעו לשם בני אדם אחרים ולפני שהציפורים ישירו את שירת הבוקר שלהן. בשעה הזו יהיו המים במלוא טהרתם וקדושתם. בימים הראשון והשני יהיה עליך ללכת בעיניים פקוחות כדי שתוכל להכיר ולשנן את הדרך. ביום השלישי כבר תכיר את הדרך ואז תוכל להפנות את כל תודעתך לדבר אחד ולהתרכז רק בו.״

״במה אצטרך להתרכז?״ שאל פטגו. ״תצטרך להבין שאתה הולך לעולם שאתה לא מכיר. נאמר, לעולם החלומות. יהיה עליך להבין שאתה האוויר, שאתה המים, שאתה האדמה, שאתה העצים, הסלע, האור, החושך, הכול. יהיה עליך לשכוח שאתה בן אדם, בשר ודם, ולהתחיל להבין שבתוכך נמצאים כל החומרים המרכיבים את היקום כולו, שאתה הכול. ואז, אם תאכל מפירות הדוקמה תהיה בעצמך לדוקמה. אבל לא רק לדוקמה, תהיה גם לאדמה כי עץ הדוקמה ניזון ממנה, ותהיה למי הגשם, כי עץ הדוקמה שותה מהם. האדם הוא העצים מפני שהוא ניזון מפירותיהם. האדם הוא הים כי הוא שותה מים וניזון מדגים. האדם הוא האוויר כי הוא נושם אותו. האדם הוא האור מפני שהוא רואה בעזרתו ומתחמם בקרני השמש. האדם הוא החושך מפני שבחושך הוא יכול לנוח ולהתקרר. האדם הוא הכול, ויהיה עליך להתרכז ביקום כולו, כלומר בעצמך. כך לא תהיה לך

שום סיבה לפחד מהחושך או מחיות הטרף כי באותם הרגעים הם יהיו חלק ממך.״

קואגמה

פטגו חיכה בקוצר רוח לבוא החורף. הוא מעולם לא אהב את החורף, אבל הפעם היתה לו סיבה להמתין לבואו. כדי להתגונן מפני הגשם, הוא התקין לעצמו, בעזרת קנים דקים וארוכים, גסה, מעין שכמייה. עד אז אחיו הכינו למענו את הגסה, והוא רצה להכין אחד במו ידיו. הוא גם רצה להתקין באותו חורף גסה גדול משהיה לו בעבר, שכן גופו גדל.

מדי פעם הרחיק לכת עם צאנו והגיע עד לנהר הווזאבה, ושם בחר את הברכה שבה יטבול בקואגמה. הוא בחר לו אחת מהברכות הקטנות שמצא אותה נקייה מכל השאר. אפילו בקיץ נראתה הברכה נקייה, והצאן לגם ממנה מים בהנאה. אחת העזים התקרבה שוב ושוב לברכה, ובכל פעם הביטה בה ארוכות, כאילו חזרה ובדקה אם היא מתאימה לפטגו.

החורף הגיע, אבל על פטגו היה להמתין שהוא יתקרב לתומו. גם בחורף הוא פקד מפעם לפעם את הברכה שלו, אבל דאג להישאר שם רק זמן קצר משום שנהר הווזאבה מסוכן כשהוא עולה על גדותיו, ולאורך השנים קטל בהמות ובני אדם.

כשהחורף התקרב לתומו והאביב נראה בפתח, כוסתה הארץ מרבדים ירוקים ופרחים ססגוניים, וציפורי האסתרי החלו להופיע בשמי אתיופיה. ימי הקואגמה המיוחלים החלו סוף סוף, ופטגו לא היה יכול לכבוש את התרגשותו.

כפי שסבתא אזלץ׳ הורתה לו הוא התעורר מוקדם בבוקר והלך אל הנהר בלי שאיש ידע על כך או שמע את צעדיו המתרחקים.

אור הירח הציץ מבעד לעננים והאיר את דרכו אל הנהר הגדול. פטגו פחד מחיות טרף ומקולה היערות, כל רחש הבהיל אותו, אך הוא המשיך לצעוד באומץ. געש הנהר הלך והתחזק, וככל שגבר פעם לבו של פטגו חזק יותר. הוא הבחין בצבועים החוזרים למאורותיהם, שמע את קריאות התנים ואת נשיפות הינשופים, ושינן שוב ושוב את שסבתו אמרה לו, רק כך הצליח להמשיך ולהתקרב אל הנהר הגדול.

הוא נעמד לצד הברכה. השתקפות אור הירח על פני הברכה צבעה את המים בצבע לבן מתכתי בוהק. הוא חלץ את נעליו, פשט את בגדיו וקפץ למרכז הברכה, כאילו ניסה לתפוס את הירח שהשתקף על פני המים.

פטגו צלל לעומק המים ונשאר כך במעמקים. הוא דמיין שהוא טיפת מים טהורה, וראה לנגד עיניו איך הוא מתערבב עם אחיותיו הטיפות הממלאות את הברכה. כשהוציא את ראשו כדי לשאוף אוויר הרגיש שהמים חמים יותר מן האוויר שבחוץ, לכן הקפיד להישאר בתוך המים והוציא את ראשו החוצה רק כדי לנשום.

כשסיים את טבילתו הראשונה שב הביתה עוד לפני שאנשי הכפר התעוררו ויצאו לטבול בנהר האשכהלית. הוא היה מרוצה והתגאה בעצמו שהצליח למלא את אשר סבתו ציוותה עליו ושעמד במשימתו הראשונה, אף שידע שעליו להימנע מהכוראט. גם אנקהאייה קם מוקדם מהרגיל כדי להעיר את בני משפחתו ומצא שפטגו כבר ער. כשהביע את פליאתו, ענה לו פטגו כי כבר חזר מהנהר, ומיד כעס על עצמו משום שכמעט גילה את סודו. לפחות לא סיפרתי לו שהרחקתי עד לנהר הוהזאבה, חשב. כששמע אנקהאייה שפטגו צעד לבדו בלילה אל הנהר נזף בו על שסיכן את עצמו ואסר עליו לעשות זאת שוב. אך עמוק בלבו הוא שמח על אומץ הלב שגילה בנו.

גם ביום השני התעורר פטגו לפני כולם, וכפי שעשה ביום הראשון, גם הפעם התרכז בדרך ובמכשוליה השונים וקפץ לשחות במי הברכה החמימים. ביום השלישי היה עליו ללכת בלי להתרכז בדרך. הוא צעד בחושך, ובתחילה התקשה להתעלם ממראן המאיים של פסגות ההרים השחורות ומרחשי הלילה. אך פתאום, בלי שהרגיש בכך, הוא הפסיק לראות את כל אלה מבעד לעיניו והפך להכול. וכשהפך להכול, חיות הטרף כבר לא הפחידו אותו כי הוא היה בכל פעם לאחת מהן. הוא קרא את מחשבותיהן והבין שהן פוחדות. עוד מעט תעלה השמש ועליהן לשוב במהירות למאורותיהן כי הן פוחדות מבני האדם ומכלי הנשק שלהם.

בימים הרביעי והחמישי הוא כבר צעד בביטחון ולא התקשה להיות הכול. הוא מצא את עצמו בכל מקום ובכל רגע. פעם היה חיה, פעם אוויר, פעם אור ופעם סלע. ביום האחרון הוא כבר הצליח להיות הכול בכל עת ובכל שעה. דבר לא נעלם ממנו, הכול נגלה לפניו, והוא ריחף בעולם ללא קושי.

הממד שבו מבינים את אסתרי

האביב היה בעיצומו, פטגו כבר סיים את משימתו, אבל בכל זאת המשיך ללכת לנהר ולטבול בברכה. הוא סיפר לסבתו שהוא חושש שהתמכר לטבילת גופו בשעות המוקדמות של הבוקר.

״לא התמכרת,״ הסבירה לו, ״ברגע שהדבר יאבד את קסמו אתה תדע להפסיק.״

באחד הימים, כשהגיעה לביקור פתע, ביקשה מפטגו שייקח אותה אל סלע העזים.

״אבל אי אפשר ללכת לשם עם העדר. הדרכים חסומות לצאן

בעונה הזאת,״ אמר. ״זה בסדר,״ אמרה אזלץ׳, ״נלך רק אתה ואני, בלי הצאן.״

״ומי ישמור על העזים?״ שאל. ״אנקהאייה,״ ענתה, ״הוא ישגיח עליהם עד שנחזור.״ הם צעדו יחד עד לנהר הוהזאבה, ושם הראה פטגו לסבתו את הברכה שלו. סבתא אזלץ׳ אמרה שזאת ברכה מצוינת, ופטגו ביקש לטבול בה אבל הרוח הקרירה הניאה אותו מכך. הם טיפסו על סלע העזים, שבעונה הזאת של השנה היה נקי מגללים ומצמר משום שהגשם שטף וניקה את הסלעים, התיישבו מול הנוף עוצר הנשימה ושתקו. לאחר דקות אחדות נחתה לצדם ציפור אסתרי. פטגו והאסתרי התבוננו זה בזה. לפתע נפלה על פטגו תרדמה גדולה, אך הוא נותר ער מתמיד. עוד לפני שהבין מה קרה לו, כיסה עליו חושך שחור ומאיים. הוא ניסה לברוח אבל לא היה לו לאן, הוא ניסה להתעורר אבל לשווא.

כשהפסיק לנסות לברוח שרתה עליו שלווה גדולה, וכל גופו נרגע. הוא הבחין שהמקום שישב בו השתנה לחלוטין. הוא ישב באותו המקום, על אותו הסלע, אל מול אותו הנוף, אבל הכול היה שונה ומשונה. הסלע כבר לא היה קשה, והוא לא ישב עליו כלל. הוא שלח את ידו אל הסלע, אבל ידו נכנסה לתוכו כאילו היה מים, כאילו שלח את ידו אל תוך האוויר. הכול השתנה סביבו והיה יפה ומפחיד כמו בחלומות. הוא לא נפל ולא קם, לא עמד ולא שכב, והמציאות היתה כחומר בידיו. הוא הביט באסתרי ובסבתא אזלץ׳, שתיהן נשארו כפי שהן, אבל גם הן היו דמויות העשויות אוויר.

״אל תיבהל,״ אמרה לו סבתא אזלץ׳, ״אתה נמצא בממד האחר, הממד שאנחנו מכנים בחיי היום יום חלום.״ היא הסבירה

שנדמה לו שהוא חולם רק בלילות, אך למעשה הוא חולם גם במציאות. עד עתה, כאדם רגיל, הוא לא הבין זאת.

״האדם איבד את היכולת להבין את ממד החלום,״ אמרה אזלץ׳, ״הוא מוגבל לחמשת חושיו שלא מאפשרים לו לתפוס או להבין זאת. כמו שסיפרתי לך, אחרי חטא האדם בגן העדן, נלקחו ממנו כל חושיו חוץ מחמישה חושים מגבילים. אילו לא הגבילו אותך חמשת החושים שלך, לא היית חושב שהסלע הוא מוצק כי הסלע מעולם לא היה מוצק, ממש כשם שעכשיו אנחנו לא מדברים, לא מניעים את השפתיים, לא מוציאים קול, ובכל זאת אנחנו מדברים. רק בעזרת חמשת החושים המגבילים שלנו אנחנו מסוגלים להבין את ההברות ואת המילים. השפה שבה אנחנו מדברים עכשיו היא שפת הדממה, שפת האל שעליה סיפרתי לך פעם. בשפה הזאת נברא העולם ובעזרתה אתה יכול להבין את דבריה של אסתרי. שפת האדם לא יכולה לתאר את הממד שבו אנחנו נמצאים, הממד של כל הדברים היפים. שפת הדממה היא שפת האלוקים, השפה שבה הוא יצר את העולם. שפת הדממה הזו מהדהדת כמו רעם והיא יצרה את כל הרעשים בעולם. בני האדם נשארו עם החלום אבל ללא השפה. לכן, עד עתה, יכולת להבין את אסתרי רק בחלום.״ סבתא אזלץ׳ השתתקה. היה נדמה שהיא מתקשה לדבר. היא הביטה באסתרי, והציפור החלה לדבר במקומה.

״עכשיו תבין שהכול יכול להיות,״ אמרה אסתרי, ״כשחשבת שחלמת על השיחות בינינו, הן התרחשו למעשה בדיוק כמו עכשיו. אתה ניחנת במתת האל, פטגו,״ אמרה אסתרי, התעופפה והתיישבה על ידו הימנית, ״אתה לא שונה משאר בני האדם כך שאתה לא צריך להיבהל, אבל להבדיל מהאנשים האחרים אתה יודע לדבר בשפת הדממה ולהבין את העולם דרכה. זאת השפה

שבה דיבר האל עם אברהם יצחק ויעקב, זאת שפת האל שדי. אתה יכול להיות גאה בכך שזכית להתקרב למעמדם, ולשמוח ולשבח את האל על שנתן לך לראות את היופי של כל הדברים בעולם.״

״אבל תמיד ראיתי את היופי בעולם והתענגתי עליו,״ אמר פטגו.

״יופי רואים רק כשרוצים לראות יופי,״ תיקנה אותו אסתרי, ״יופי הוא בחירה, לא יותר. אתה בחרת לראות את היופי שראית. לו בחרת ברוע, היית רואה רק רוע.״

פטגו לא היה יכול להתעלם מעיניה העייפות של סבתו. הוא הרגיש שהיא רוצה להגיד לו ולאסתרי עוד משהו, אך פתאום נקרעה מעולם האל שדי וחזרה לממד הרגיל של המציאות. פטגו חשב בתחילה שהיא עשתה זאת בכוונה, כדי לתת לו להתנסות בכוחותיו החדשים לבדו. אבל אסתרי תיקנה את מחשבתו.

״סבתא שלך לא יצאה מהממד הזה כדי לתת לך להתנסות בו לבדך.״ אמרה, ״סבתא שלך עזבה את הממד כי לא נותרו לה כוחות להישאר בו. אחריות גדולה נפלה זה עתה על כתפיך ויהיה עליך לשאת בה. בקרוב תהיה הדובר היחיד בשפת האל שדי. אבל אני נשארת איתך פטגו, למרות הקושי ואף על פי שאני ציפור נודדת העוקבת אחרי האביב באשר ילך. נשארתי כדי לעזור לסבתא אזלץ׳ ללמד אותך למלא את ייעודך, שהוא גם ייעודי. ואם תזדקק לי, מיד אופיע כדי להסביר לך הכול ואשאר עוד שנה. אם תתנהג כראוי מהיום הזה ותשמור על הערכים הנכונים ועל תרבותך, תהפוך לאיש אסתרי, ואני אלווה אותך, אל לך לחשוש, אך אם תפסיק להאמין ותחטא, איעלם מחייך, ואתה תאבד לעולם את שפת האל שדי.״

אסתרי פרחה באוויר, ריחפה רגעים אחדים מעל סבתו שישבה

לבדה בעולם הרגיל, והוסיפה ואמרה ״אתה חייב להיות אמיץ וחזק, פטגו, כי שעת הגאולה, שעת החזרה לירושלם, הגיעה.״ ואז התעופפה לה. פטגו יצא מממד האל שדי ושאל את סבתו על החזרה לירושלם, משום שלא הבין את משמעותה.

״בקרוב מאוד תעזבו הכול ותלכו לירושלם,״ אמרה לו סבתא אזלץ׳. ״אני מפצירה בך שתמשיך להיות ילד טוב ואדם הגון כי עליך לכבד את המעמד החדש שלך. אני זקנה מדי בשביל המסע הארוך לירושלם שאתה ובני משפחתך תעברו. ולכן לא אהיה שם כדי לעזור לך ולתמוך בך.״

פטגו וסבתו חזרו הביתה, ואטיימרו הבחינה שפטגו קורן כולו אור. טוב לילד להימצא בחברת סבתו, חשבה לעצמה. וסבתא אזלץ׳, שבדרך כלל התעקשה לחזור לביתה, ביקשה הפעם להישאר ללון בביתם. נראה שסבתא אזלץ׳ נכנעה לזקנה.

החתונה

הכנות לחתונה

פטגו התבגר ביעף. גופו אמנם נותר קטן וצעיר כשהיה, אבל אחרי שביקר בממד האל שדי, ואחרי ששמע את דברי החוכמה של סבתא אזלץ׳ ושל אסתרי הוא כבר לא היה אותו רועה עזים תמים. גם תושבי הכפר חשו בשינוי, בהתבגרותו הפתאומית, והחלו לכבד אותו. ״למה אתם לא כמו פטגו?!״ נהגו לנזוף ההורים בילדיהם, אבל פטגו הקפיד שלא להתגאות בכך כי סבתא אזלץ׳ הורתה לו לקבור את השקר ואת הכוראט שלו.

באחד הבקרים, כאשר יצא פטגו עם הצאן אל ההרים, הוא פגש כמדי בוקר את אבבהו, אך הפעם נראה אבבהו שמח ומאושר מתמיד.

״מה משמח כל כך?״ שאל פטגו.

״אחי מתחתן,״ ענה אבבהו, ״ואולי אני אהיה אחד השושבינים.״ פטגו שמח מאוד על הבשורה. לא בכל שנה נערכה חתונה בכפר. כשסיפר אבבהו שגם הכלה היא בת הכפר, היתה שמחתו של פטגו כפולה, ושניהם שמחו ורקדו כאילו הם כבר בחתונה עצמה. בערב, כשחזר פטגו הביתה סיפר בהתרגשות לבני משפחתו על החתונה המיועדת.

״אנחנו יודעים על החתונה כבר מזמן,״ אמרה אחותו וצחקה. פטגו היה מאוכזב. כל היום אנחנו הרועים נמצאים בהרים, חשב, לכן אנחנו האחרונים שיודעים על כל דבר שקורה.

מועד החתונה התקרב, והכפר כולו עסק בהכנות לקראתה. אטיימרו עזרה לאמו של החתן והכינה אבשילו, והגברים עזרו לאב לבנות את הדאס, מעין סוכה גדולה שבה יחגגו ויתאכסנו אורחי החתונה. באחד הימים, כשרעו פטגו וחבריו את עדריהם והביאו אותם לרוות את צימאונם בנהר האשכולית, הבחינו בחבורה של נערות שהגיעו עם כדים אל הנהר ובהן זיהו את הכלה המיועדת. הם הכירו אותה, היא היתה נערה צעירה, מבוגרת מהם רק בשנים אחדות. כל חברותיה של הכלה המיועדת לבשו בגדי עבודה, רק היא לבשה שמלה צבעונית.

הנערות ניגשו אל הנהר ומילאו את כדיהן מים. פטגו וחבריו ניסו להתקרב אליהן, אך הן סילקו אותם בצעקות, שכן בימים שלפני החתונה נבוכה הכלה ומתביישת בחברת גברים, והרועים התרחקו מהן.

״מושירית אמסואה נזירית,״ החלו חבריו של פטגו לשיר לעבר הבנות, והן בתגובה זרקו עליהם אבנים. מכיוון שהרועים ידעו שאין בכוחן של הבנות לזרוק אבנים למרחק רב, הם לא נבהלו והמשיכו לשיר ולהציק לכלה.

״מה זה בכלל אמסואה שררית?״ שאל פתאום צ׳אקולה, והנערים השתתקו מפני שלא ידעו את פירוש המשפט ששרו.

״אני חושב שזה קשור לבתולין של הכלה,״ אמר אבבהו, היחיד שידע.

״מאיפה אתה יודע?״ שאלו.

״שמעתי את אמא שלי מספרת לשכנה שאמוהי אזלץ׳ באה ובדקה בווספה את בתוליה של הכלה, והשכנה שרה ׳מושירית

אמסואה שררית׳.״ הווספה היתה מחט עבה שבראשה מלופף ברזל בצורת ספירלה. בעזרתה נהגו האמהות או מכובדות העדה לבדוק את בתולי הנערות לפני חתונתן.

הרועים עזבו את הנערות לנפשן ושבו לעדריהם. הנערות, לאחר שמילאו את כדיהן מים, חזרו לביתן. עתה יצאו פטגו וחבריו לחפש, כמצוות הוריהם, עצי גראר שגדלו ביער ובשדות. הוטל עליהם לקלף את הקליפה החיצונית של העץ, והם עשו זאת במיומנות רבה, שהרי מלאכת הגילוף היא אחת המיומנויות של הרועים. לאחר ששבו אל הכפר עם קליפות עצי הגראר, הם נשלחו שוב אל היערות, הפעם סחבו גזעי עצים גדולים מהיער. כשסיימו גם את השליחות הזאת הצטרפו הרועים אל הגברים ועזרו להם בבניית הדאס. הם עזרו בחפירת הבורות, בנעיצת גזעי העצים הגבוהים באדמה ובקשירתם זה לזה בקליפות עצי הגראר. את הגג של הדאס כיסו בענפים שיצלו על האורחים העתידים להגיע מכל כפרי הסביבה להשתכן בדאס. משסיימו את מלאכת הבנייה, נכנסו פטגו וחבריו פנימה, ואבבהו כיבד אותם באאנ׳רה ובילה.

המושירשיךה־אינסוסילה

יום ראשון המיועד הגיע, וטקסי החתונה, שייערכו בכל ימות השבוע, החלו. שבוע החתונה הוא שבוע עמוס אירועים המעסיק את כל אנשי הכפר. מכיוון שגם החתן וגם הכלה היו בני אותו הכפר, הוקמו שני דאסים, אחד ליד בית הכלה והאחר לצד בית החתן.

בערב הראשון נערכו שני טקסי מושירשירה. טקס אחד בביתו של אבבהו, וטקס נוסף בבית הכלה. אלה הם טקסי החינה,

האינסוסילה, שבהם הנער הופך לחתן, למושירה, והנערה לכלה, מושירה גם כן. מתוך לעג למנהגי הגויים נקרא המושירשירה־ אינסוסילה של החתן גם קוסו «טה, כלומר ערב הקוסו, על שם השיח קוסו, שאת עליו לעסו האתיופים הנוצרים לאחר שאכלו בשר חי, כנהוג אצלם בחתונות ובחגיגות. מיץ השיח הגן עליהם מפני התולעים והטפילים העלולים להימצא בבשר החי ולהזיק למעיהם. לקראת המושירשירה־אינסוסילה של הכלה נהגו הנערות והנשים לצבוע את כפות ידיה של הכלה בצבע אדום, המתקבל מכתישת פרי אדמה הדומה לבטטה ונקרא גורשיט.

בצהרי היום הראשון שחט כהנת הכפר ארבעה גדיים, שניים לטקס של החתן ושניים לטקס של הכלה. פטגו וחבריו המתינו בסבלנות ליד המשחטה של הכפר, וכך זכו בארבע השלפוחיות של הגדיים, ניפחו אותן ושיחקו בהן. כל אחד השתדל לנפח את השלפוחית שקיבל כמה שיותר, ובעוד צ׳אקולה התגאה שהשלפוחית שלו היא הגדולה מכולן, הגיח נשר מהשמים וגנב אותה. חבריו לעגו לו, הודיעו שזה עונשו על שחצנותו וניגשו יחדיו לאכול טיבס, בשר צלוי על גחלים.

פטגו חזר הביתה וראה את אחותו הגדולה קונקואיייה ואת אחותו הקטנה דמבולו לבושות בגדים הדורים.

״לאן אתן הולכות עכשיו?״ שאל, והן הסבירו לו שהן הולכות לבית הכלה כדי להשתתף במושירשירה־אינסוסילה שלה.

״כולם יגיעו בערב למסיבה הגדולה בשביל לחגוג, אבל המושירשירה־אינסוסילה עצמו יתקיים בעוד כמה רגעים, ומבצעות אותו רק הכלה וחברותיה. ממש כמו שהחתן מבצע את המושירשירה־אינסוסילה שלו עם חבריו,״ אמרה קונקואייה.

״אני אהיה יפה כי יעשו לי גורשיט כמו לכלה,״ הודיעה דמבולו בהתלהבות.

לפני שיצאו לביתו של אבבהו, ביקשה אטיימרו מפטגו שייקח עמו את האנג׳רה שהכינה, והיא עצמה לקחה את הצ׳אה, פלפל חריף כתוש שמשמש לתיבול רטבים. בדרכם פגשו עוד נשים רבות מהכפר שרצו לתרום את תרומתן לחתונה ונשאו גם הן מאכלים מעשה ידיהן. אבבהו קיבל את פטגו בשמחה, הזמין אותו לכוסית ילה, ושניהם הלכו לראות את החתן מתכונן למושירשירה־אינסוסילה שלו.

אחיו של אבבהו עמד בין חבריו והיה ניכר בו שאינו חש בנוח בבגדיו, בעיקר משום שנאלץ ללבוש מכנסיים ארוכים. הגברים באתיופיה לבשו מכנסיים ארוכים רק לכבוד אירועים מיוחדים, והחתן לא היה רגיל לתחושת הבד שעטף את רגליו עד לקרסוליים. הוא נעל נעלי כדורגל חדישות, ואת השרוכים הקפיד לשרוך בהצלבה. מבעד לבד העדין של השמה־נילה שעטה החתן בצבצה חולצה מודרנית חדשה ובוהקת, ועל ראשו החלו לצמוח שערות קוצניות משום שהוא גילח את כל שערו ימים אחדים לפני כן. המראה הזיפי והמחוספס נחשב יפה ואופנתי בקרב צעירי הכפר.

בערב הגיעו כולם למסיבת המושירשירה־אינסוסילה של החתן. לאחר מכן עברו לבית הכלה והשתתפו במסיבת המושירשירה־ אינסוסילה שלה. פטגו, אבבהו וחבריהם חגגו בשני הטקסים וחיפשו אחר בנות גילם כדי להציק להן.

הקשרה

למחרת בבוקר, יום שני, חזר פטגו לביתו של אבבהו וראה את החתן המיועד יושב בחברת ידידיו.

״הישר קהאא«ה והבכיר מימה כבר נבחרו,״ סיפר אבבהו לפטגו

במידה של עצב. הוא קיווה להיבחר לתפקיד הקשר קואנאה, אך אחיו בחר באחד מחבריו הקרובים משום שמדובר בתפקיד מכובד שאינו מתאים לילדים. ״אבל אנחנו נוכל להיות חלק מהמיזה,״ הוסיף אבבהו, והיה נדמה שהתנחם בכך. המיזה הם השושבינים של החתן והבכיר מיזה עומד בראשם. הקשר קואנאה והבכיר מיזה הם המקשרים בין החתן לכלה. על פי המסורת החתן והכלה מתחתנים בעקבות שידוך. הם לא זוכים לפגוש זה את זה לפני החתונה. לכן תפקידם של המקשרים חשוב ורגיש, ודמותם תלווה את הזוג רוב חייהם המשותפים.

הם בילו את שעות הבוקר בחברת אחיו של אבבהו וחבריו. בצהריים מיהרו אל המשחטה משום שהכהנת הגיע לשחוט ארבעה שוורים לחתונה, שניים לבית החתן ושניים לבית הכלה. הנערים רצו לשים את ידיהם על שלפוחיות השתן הגדולות של השוורים.

בחלוף היום הגיעו המכובדים, בהם אמוהי אזלץ׳, וניגשו לברך את החתן. הכהנת הזמין את הקשר קואנטה ואת הבכיר מיזה לעמוד לצד החתן. הבכיר מיזה, שהיה קרוב משפחתה של הכלה, נשבע לפני החתן שהוא יהיה הגון ולא יעדיף את טובתה של הכלה על פני טובתו. לאחר מכן לקח אביו של אבבהו קשאה עבה וקשרה דק והגיש אותם לכהנת. העבה נועד לחתן, והדק - לקשר קואנטה. הקעורה עשוי שני חוטים לבנים וביניהם חוט אדום אחד.

״שני החוטים הלבנים מסמלים את הדרך החדשה העומדת לפני החתן והכלה,״ לחשה סבתא אזלץ׳ לפטגו לפני שהצטרפה אל שאר המכובדים. ״החוט הלבן העליון מייצג את הכלה, הוא מסמל את דרכה ואת עתידה הטוב ומציין את אחריותו של הבעל לדאוג לה. החוט הלבן התחתון מייצג את החתן ומסמל את דרכו ואת עתידו. החוט האדום המקשר בין שני החוטים הלבנים, בין

שתי הדרכים, הוא אחד ומסמל את כל המשותף לבני הזוג: האל שלהם אחד ויחיד הוא, אהבתם אחת היא, תרבותם אחת היא, ודתם היא דת משה וישראל. הקשרה דומה לקשת בענן וכשם שהקשת מסמלת את ברית השלום והשלווה שכרת האל עם בני נוח ואת הבטחתו שלא יבוא עליהם עוד מבול, כך החתן נושא על ראשו את הקשרה ומצהיר יחד עם כלתו שהם מתכוונים להקים בית של שלום ושלווה, ולא בית של מדון ומריבה. טקס הקשרה הוא מעין הצהרה על שמירת אמונים בין בני הזוג, שבה הם מבטיחים שידאגו זה לזה ולא יפזלו לצדדים.״ היא ליטפה את ראשו של פטגו, חייכה אליו והצטרפה אל שאר המכובדים.

כהנת הכפר נטל את הקשרה העבה בידו, הניח אותו למרגלות החתן והביט סביב. הוא הרים אותו באטיות לאורך רגלו של החתן ואחר כך במעלה הגוף עד שהגיע אל החזה. שם, ליד לבו עצר, וקשר אותו בטקסיות לראשו של החתן.

מיד עם סיום הטקס פרץ הקהל בקריאות שמחה. פטגו הביט בחתן והתפעל ממראהו החדש. יופיים של חוטי הקשרה והאור שהפיצו השלימו את הופעתו, כאילו יצרו מעל ראשו הילה אשר האפילה על לבושו המסורבל.

האזמרי פתחו בנגינה במסנקו, המתופפים תופפו על התופים בקצב מסחרר, הקהל מחא כפיים לקצבם, והורי החתן יצאו במחול האסקס«ה. אחדים מהאורחים ניגשו אל ההורים המאושרים והדביקו שטרות של ביר למצחם, אחרים נישקו אותם, והם לא הפסיקו לרקוד.

סבתא אזלץ׳ עמדה לצד הכהנת. היא הציצה בפטגו שעמד עם חבריו, ורמזה לו לגשת אליה. גם היא מחאה כפיים לקצב התופים, אך היה נדמה שהיא מאבדת את המקצב כי כל תשומת לבה הופנתה לעבר פטגו, שפילס את דרכו אליה.

הוא נעמד לידה, והיא ביקשה ממנו להתרכז. הוא ניסה לעשות כמצוותה, אך לא הצליח. הוא ביקש לצאת החוצה, למקום שקט יותר, אך היא התעקשה שיישאר במקומו, עם כולם, בתוך הרעש, ויתרכז. הוא ניסה לעצום את עיניו אבל היא הניחה את ידה על כתפו ועצרה אותו.

״תדמיין שאתה הולך לנהר,״ לחשה לו, והוא החל לדמיין שהוא צועד עם דמדומי הבוקר אל נהר הווזאבה. הוא שמע את רחשי הלילה, את יללות התנים, את צעדי החיות הממהרות למאורותיהן, הוא הריח את אוויר הבוקר הנקי והלח, הוא שמע את שאון הנהר ואת הקול הדק של זרימת המים בברכה שלו והתמזג עם המים. הוא ישב עם סבתא אזלץ׳ על סלע העזים ונכנס לממד שבו הכול יכול להיות, שבו נמצאים כל הדברים היפים, אל תוך עולם האל שדי.

״ברוך הבא,״ שמע את קולה של סבתא אזלץ׳. הוא הביט בה והבין שהיא נכנסה יחד איתו לממד האחר. היא נראתה מציאותית לגמרי אבל לא מוצקה, היא דיברה אבל לא הניעה את שפתיה. ״אתה חייב לזכור את המראה הזה, פטגו,״ אמרה, ״אתה חייב לזכור את הריקודים, את הכיבודים, את החתן, את הקשרה ואת השמחה הגדולה. אתה חייב לזכור את הכבוד שלו זוכים המבוגרים, את הכבוד לכהנת ולהורי החתן ואת עזרת השכנים.״ פטגו הבטיח לזכור, לזכור את הכול, אבל לא הבין מדוע היא מדגישה זאת באוזניו. כשפנה לשאול אותה על כך גילה שהיא כבר יצאה מהממד. הוא דווקא העדיף להישאר שם. ללא כל קושי היה יכול לשמוע את רחשי לבם של כל אורחי החתונה, והבחין שלכולם יש משאלות לב.

הוא חזר לעולם המציאות, וסבתא נישקה אותו קלות על מצחו. הוא סיפר לה את אשר ראה ושמע.

״ומה חשבת על משאלות לבם של אנשים?״ שאלה. ״זה קצת מוזר,״ ענה. ״היה נדמה לי שכל משאלות לבם היו מטופשות, כל אחד השתוקק למשהו שכבר היה לו. בחורה אחת למשל רקדה וביקשה יופי. אבל היא מאוד יפה, רק שקשה לה לראות את זה. בחור אחר ביקש עושר, אבל יש לו יכולת להשיג אותו, הוא פשוט פוחד לעשות את זה. רווק אחד השתוקק לאישה יפה, אבל הוא רצה רק את הנשים שהיו יפות בעיני גברים אחרים. ואת הנשים היפות לטעמו, דחה בלי לחשוב פעמיים.״ סבתא אזלץ׳ חייכה, ופטגו הבין שהיא מרוצה מהחוויות שחווה.

״כאלה הם כל האנשים,״ הסבירה, ״תכונותיהם ושאיפותיהם מוגבלות כפי שחושיהם מוגבלים. האדם מבקש מהאל את מה שכבר מזמן העניק לו עם לידתו, או את מה שהוא יכול להשיג בכוחות עצמו. ועכשיו לך אל החברים שלך,״ אמרה סבתא אזלץ׳, ופטגו מיהר להצטרף אל המיזה שהתכוננו לצאת לבית הכלה.

המימה צעדו יחד אל בית הכלה. כשהתקרבו אל הבית פתחו בריקוד המסורתי ״ארה יאה גישה״ השמור לחתונות בלבד. הם קיפצו שוב ושוב, גבוה ככל יכולתם. פטגו ניסה להצטרף אליהם, אך לא הצליח לנתר גבוה כל כך. בעת הניתור הניפו המיזה את מטותיהם באוויר, המטות התנגשו אלה באלה, השמיעו נקישות רמות, ואבק גדול התרומם מהקרקע. נשות הכפר המכובדות עמדו לצד הדאס של משפחת הכלה וקיבלו את המיזה בהילולה גדולה. נערות הכפר שהגיעו לפרקן עמדו לצדן ובחנו את המראה של כל אחד ואחד מחברי המיזה ואת הגובה שאליו הצליח לנתר.

״מיהו הבכיר מיזה?״ נשמעה קריאה רמה מפיו של האסטדדארי, מנהל החתונה מטעם משפחת הכלה, שהתקרב אל הבחורים המנתרים. הבכיר מיזה ניגש אליו, ולאחר שהחליפו ביניהם כמה מילים, השקיט הבכיר את חבריו והם חדלו מניתוריהם והתיישבו

באחת מפינות הדאס שיוחדה להם. הורי הכלה הגישו להם כד מלא טלה משובח, ולאחר מכן גם אע׳רה עם סגה ווט העשוי מהחלקים המשובחים של הגדי. גם את זה אזכור, אמר פטגו בלבו.

בחצר בית הכלה לא חדלו האורחים לאכול ולשתות, לשיר ולרקוד עד השעות הקטנות של הלילה. צעירי הכפר, בייחוד המיזה, השתוללו מרוב שמחה. זהו הרגע שבו מתגלה מי מהם רקדן מעולה ומי רק חובבן, וכל מי שהיטיב לרקוד רקד בשביל לשמח את משפחות החתן והכלה.

לכלה מותר לצאת מבית הוריה ולהצטרף אל החוגגים ואל בעלה המיועד רק ביום השלישי לחגיגות לכן נשארה בתוך הבית, וחברותיה קישטו וייפו אותה לקראת יום המחר.

לאחר שעות ארוכות של חגיגות, התעייפו האורחים והחלו להירדם, כל אחד בפינה שבחר לו בדאס. גם פטגו וחבריו נרדמו באחת הפינות לצד המיזה האחרים, וכשהתעוררו הרגישו מבוגרים מפני שזו להם הפעם הראשונה שזכו להימנות עם המיזה. לאחר שאכלו ארוחת בוקר נשלחו להביא מים מהנהר, והם עשו זאת בשמחה.

ביום השלישי המשיכו האורחים לחגוג בדאס של הכלה. היו מהם שהתנדבו ללכת לבית החתן כדי לבשל ולעזור בהכנות לחגיגות הערב שתוכננו להיערך שם. פטגו וחבריו העדיפו להישאר בבית הכלה כי שם שרו ורקדו רוב הזמן, והמטלות שהטילו עליהם המבוגרים היו מעטות. בבית החתן לעומת זאת רק חילקו להם פקודות בלי סוף.

בערב חזר פטגו לביתו ולבש את הבגדים החדשים שקנה לו אביו. הוא מיהר לחזור לבית הכלה, גאה בבגדיו החדשים, ושם התפעלו מהם חבריו ובירכו אותו שיתחדש. הוא פנה אל סבתא

אזלץ׳, כרע ברך לפניה וביקש שגם היא תברך אותו על בגדיו החדשים.

״אדמייך יומם באחהאה ילק,״ (״תאריך ימים, ושהבגד יתבלה מרוב כביסה״) בירכה אותו סבתא אזלץ׳, והוא הודה לה.

כאשר הגיעה השעה להזמין את הכלה אל הדאס, הלך הבכיר מיזה והביאה. פטגו התבונן בה ארוכות. היא לבשה ימיס חדש שאביו ארג, ואת ראשה כיסתה הינומה. מבעד לבד השקוף למחצה ראה פטגו שגם היא גילחה את שער ראשה ימים אחדים לפני כן, כפי שעשה החתן, ועתה שערה החל צומח. האיפור על פניה הבליט את יופייה, ועל צווארה ענדה שרשרת דבו שחרוזיה צבועים כחול כהה. רקמה יפה שרקמה אמו, בצורת מגני דוד, עיטרה את צווארון הקמיס וגלשה מטה לאורך הבד. הבכיר מיזה ישב בין החתן ובין הכלה, ומדי פעם הרגיע את הכלה שהתקשתה להסתגל להמולת החוגגים.

מכובדי הקהילה ביקשו מהנגנים להפסיק לנגן. המוזיקה פסקה, והרוקדים עמדו על מקומם. סבתא אזלץ׳ אחזה בידו של פטגו ומשכה אותו אחריה אל המקום שבו ביקשו מכובדי הקהילה לפתוח בטקס הסראאיה ולרשום את החתן ואת הכלה בברית הנישואין במעמד הוריהם.

״אלמלא היו החתן והכלה שכנים,״ לחשה אזלץ׳ לפטגו, ״אלא היו מתגוררים בכפרים נפרדים, אבי החתן לא היה נוכח בטקס הסמאניה, אלא שולח מכובדים מטעמו משום שאסור לו לעזוב את מוזמניו השוהים בדאס שהקים ליד ביתו.״

הכהנת אחז בקולמוס וכתב את הסמאניה על חתיכת עור גמישה ודקה. לאחר מכן עצם את עיניו ודקלם פסוקים מהתנ״ך בשפת הגעז העתיקה. משסיים, שבו כלי הנגינה לנגן מהמקום

שבו הפסיקו, והרוקדים חזרו לרקוד באותה ההתלהבות שבה רקדו לפני כן.

לאחר זמן מה קמו המיזה, לקחו את הכלה, והקשר קואנטה נשא אותה על גבו. תהלוכת החתונה יצאה בקול תרועה לכיוון בית החתן, אך רוכב על סוס מקושט הופיע לפתע לפניהם ועצר אותם. פטגו ואבבהו לא הבינו מיהו האיש, וצ׳אקולה הסביר להם שזהו הדוד של הכלה. לדוד הכלה תפקיד מרכזי בחתונה, הוא האלממג׳, ותפקידו ללוות את הכלה לאורך החתונה עד ליל כלולותיה כדי לשמור על בתוליה ועל כבודה. דוד הכלה ירד מהסוס, מסר אותו למיזה, והם העלו את החתן ואת הכלה על גבו. הבכיר מיזה אחז ברתמת הסוס, והוביל אותו ואת התהלוכה כולה לבית החתן.

כשהגיעו לבית החתן שוב החלו המיזה לרקוד את ריקוד הארה קאו גישה, והטלה הזורם בעורקיהם משלהב אותם עוד ועוד. בפינת המכובדים הבחין פטגו בסבתו, שעמדה בחברת הכהנתוץ׳ ומכובדים אחרים. מפינתם עלתה שירה אחרת מזו ששרו המיזה. הוא התקרב אליהם ושמע שהם שרים ״אג׳ויה״, שיר שבו מתואר חוסר ניסיונו המיני של החתן. עם תום השיר החלה אם החתן לשיר לכלה את השיר ״אנסוסילה ליג׳ייקייה אדרשינייה״, ובו ביקשה מהכלה שתשמור על בנה היפה. אחריה פצחה אם הכלה בשיר ושרה לחתן את השיר ״אעסוסילה ליג׳יינייה אדרחנייה״ ובו ביקשה מהחתן לשמור על בתה היפה.

ניסיונם של המכובדים לגבור בקולם על שירת המיזה לא צלח. התופים והמסנקו הטריפו את הקהל, אלה התפללו ענוגות, ואלה המשיכו לשיר ולרקוד ללא מעצורים. פטגו העדיף להישאר ליד הכהנתוץ׳ והמכובדים ולשמוע את פיוטיהם שמילאו את נשמתו ביופי, באהבה, באמונה, בשפע ובקדושה.

כשהתעייף פטגו מהריקודים נשען על סבתו, נמנם מעט, ובנמנומו חלם. המוזיקה והריקודים נמשכו בקולי קולות, ואילו בחלומו הם נמשכו בדממה. הוא הביט בחתן, וזה הביט בו במבט מרוקן. חוטי הקשרה שעל ראשו החלו להתמוסס ולנזול על פניו בפסים של אדום ושל לבן. קולות זרים חדרו לדממה המאיימת של החלום, פטגו פקח את עיניו וגילה שאורחים מכפרים רחוקים הגיעו. הם נישקו את סבתא אזלץ׳, והוא התעורר אל תוך ההתגודדות שמסביבה.

פטגו המשיך לשבת בחיק סבתו ולהתבונן ברוקדים. כאשר נדמה לו שהאורחים כבר מתעייפים והולכים לישון, הופיעה פתאום דמות שהתקרבה אליהם מהשדה והיא צועקת ״.יםקטץ׳! .יטקונטטץ׳!״ פטגו נבהל, אבל סבתא אזלץ׳ מיהרה להרגיע אותו. ״זה לא קשור לחלום שחלמת,״ אמרה, קמה ומחאה כפיים עם שאר האורחים.

״אז למה קשור החלום?״ שאל פטגו, אבל סבתו העמידה פנים כלא שומעת, ואולי באמת לא שמעה.

כשהתקרבה התהלוכה הסבירה סבתא אזלץ׳ לפטגו שהאלממג׳ והבכיר מילה לוקחים את החתן ואת הכלה כדי שיתאחדו בפעם הראשונה בחייהם, ושעליהם להיות עדים שעד לאותו הרגע שמרה הכלה על בתוליה.

״הצהרת האלממג׳ שהכלה אכן בתולה מבטלת את הספק בתומתה,״ הסבירה אזלץ׳ לפטגו, ״רק אז יודעים כולם שהיא מכובדת.״

״ואם היא לא היתה בתולה?״ שאל פטגו. ״אז זה מסוכן מאוד בשבילה, ולמשפחתה זאת בושה גדולה,״ ענתה סבתא אזלץ׳. ״לפני כמה שנים,״ סיפרה לו, ״התחתנה בכפר נערה, ובליל הכלולות התברר שהיא לא בתולה. כשהתגלה הדבר

זה היה איום ונורא. האנשים ירקו עליה, קיללו אותה וסילקו אותה מהחתונה בבושת פנים. אבי החתן, שהיה אובד עצות, ניגש אל המכובדים ואל הכהנתוץ׳ וביקש מהם שימצאו לבנו כלה הגונה מכיוון שהחתן חייב להתחתן ביום החתונה בכל מחיר. המכובדים הסתובבו בין היושבים וביקשו לדעת מי אינו קרוב משפחה של החתן ויש לו בת בשלה לחתונה. לבסוף הסכים אחד האנשים לחתן את בתו, וכך מצאה את עצמה אחת הנערות מתחתנת בלי שתכננה זאת.״

למחרת בבוקר התעורר פטגו בביתו ולא הצליח להבין איך חזר הביתה. הוא הרים את ראשו וגילה שהוא לא היחיד שישן שם. סביבו החלו להתעורר עוד כעשרה אנשים, שלא את כולם הכיר, ולצדו שכבה סבתא אזלץ׳. הוא ניסה לקום ולהסתלק משם בלי שישמו לב אליו.

״אה, התעוררת,״ אמרה סבתא אזלץ׳. ״כן,״ לחש פטגו. האנשים הזרים הפנו אליו את מבטיהם ושאלו את סבתא אזלץ׳ מיהו.

״הוא הנין שלי,״ הסבירה להם ומיד הורתה לו שייגש לנשק אותם. פטגו ניגש ונישק כל אחד ואחד מהם ונשבע שיותר לא יירדם ליד סבתא אזלץ׳.

הוא ניגש אל הדאס וגילה שחבריו עדיין ישנים שם. אפילו קרני השמש הלוהטות לא הפריעו להם, ופטגו מיהר להעיר אותם משום שפחד שיתייבשו. בעוד הם מתעוררים לאטם, הבחין פטגו שהקשר קואנטה משוחח עם אחת הנשים. הוא ניגש אליהם והבין שהם מתמקחים על המחיר שתצטרך האישה לשלם כדי לראות את הכלה. לבסוף התפשרו השניים על הסכום, היא שילמה ופנתה לראות את הכלה.

״אנחנו כמעט לא מרוויחים כלום,״ התלונן הקשר קואנטה

באוזני הבכיר מיזה שעמד לידו, ״רוב האורחים כבר מכירים את הכלה, ומ רצה לשלם כסף כד לראות אחת שהוא כבר מכ ר.״ בשעות הבוקר המאוחרות, כשהשמש הגיעה למרכז השמים, עלה האלממג׳ על סוסו המקושט ודהר לכיוון בית משפחת הכלה. ״רוץ אחריו,״ זירזה אותו אזלץ׳, ״חשוב שתראה את הטקס שעומד להתרחש שם.״

פטגו רדף אחרי הסוס הדוהר. האלממג׳ הג יע לבית הכלה, ועד שירד לאטו מהסוס וסידר את האגלמ«ה שלו, הספיק גם פטגו להג יע. האלממג׳ החל לצעוד בצעדים מרש ימים ומדודים לכיוון הדאס של הכלה, פטגו רץ מהר, עקף אותו, והתערבב בקהל. ״יטקטץ׳! יטקונטטץ׳!״ הכריז האלממג׳ בגאווה. סבתא אזלץ׳, שהלכה באט ות בעקבות הם, התקרבה לב ת הכלה ונעמדה ל ד פטגו.

״עכש יו האלממג׳ מבשר להורי הכלה שבתם שמרה על כבודה ועל בתוליה עד להתייחדותה עם החתן,״ אמרה אזלץ׳. ״אנשים ימשיכו לבוא אל בית החתן ולשמח את בני הזוג עד סוף השבוע, והורי החתן ימשיכו לכבד את האורחים במאכלים ובילה. ביום השביעי יוריד החתן את הקשרה מעל ראשו, והכלה תצא אל הנהר להב א מ ם עם חברות ה.״

פטגו בילה זמן מה בבית הכלה עד ששם לב שסבתו נעלמה. כאשר צא משם וצעד בחזרה אל ב ת החתן, הבח ן בדמותה היושבת במצפה המשקיף אל עמק הוהזאבה. אף שחבריו המתינו לו בדאס של החתן, הוא העד ף להצטרף לסבתו. הוא ט פס אל המצפה, נעמד לידה, ויופיו הנדיר של עמק הוהזאבה מילא אותו באחת.

״שב בני,״ ציוותה סבתא אזלץ׳, והוא מיהר לציית להוראתה.

״האם הפנמת את המסרים שניסיתי להעביר לך בחתונה הזו?״ שאלה.

״אני חושב שכן,״ ענה פטגו.

״כל אדם נוהג כפי שאבותיו נהגו מאז ומעולם,״ אמרה אזלץ׳, ״האדם אינו אלא תרבותו וערכיו.״ היא הביטה בו, עיניה החומות שכה אהב בחנו את פניו, והוא ראה מבעד להן דאגה עמוקה שכמותה עדיין לא ראה בעיניה של סבתו. ״בימים קשים,״ סיפרה, ״נהגו נזירי ביתא ישראל, המננוץ׳, להסתובב בין כפרי ביתא ישראל ולספר סיפור. שמו של הסיפור הוא ׳אריה חסר אופי׳, ואני אספר לך אותו עכשיו.״ וכך סיפרה:

״מעשה באריה שרבץ לו ביער. באותה שעה יצאו מכפרן שלוש נערות יפהפיות כדי לקושש עצים לבעירה. בלי משים הגיעו הנערות למקום מרבצו של האריה. הוא התעורר לקול צחוקן וראה מולו שלוש נערות יפהפיות. מבין שלוש הנערות אחת במיוחד שבתה את לבו, שהיה צמא לאהבה. הוא החליט לעקוב אחריה, לגלות היכן היא מתגוררת ולבקש את ידה מאביה, כנהוג אצל בני האדם. כשהגיעה הנערה לביתה ובידה העצים שקוששה, שאג האריה שאגה אדירה שהקפיצה את כל תושבי הכפר.

״׳מה רצונך?׳ שאל אבי הנערה שיצא לקראתו. ״׳את בתך אני רוצה לשאת לאישה,׳ ענה האריה. האיש רעד מפחד, אך מכיוון שבגורל בתו מדובר התעשת מיד.

״׳אם בתי תראה אותך כך היא תפחד ולא תסכים להתקרב אליך. עליך להוריד את רעמתך ואולי כך בתי לא תפחד מפניך.׳ ״׳בסדר,׳ אמר האריה והלך.

״למחרת התייצב האריה מול בית הנערה ושוב שאג שאגה אדירה.

״׳מי אתה?׳ שאל אבי הנערה ש יצא לקראתו. ״׳אני האריה שרוצה לשאת את בתך לאישה,׳ ענה האריה, ׳הנה, כמו שביקשת הורדתי את רעמתי.׳

״׳אמנם השינוי הוא לטובה, אבל אתה עדיין מפחיד. עליך לחתוך את זנבך. אולי כך בתי לא תפחד מפניך.׳ ״׳בסדר,׳ אמר האריה והלך.

״למחרת התייצב האריה מול בית הנערה ושוב שאג שאגה אדירה.

״׳מי אתה?׳ שאל אבי הנערה שיצא לקראתו. ״׳אני האריה שרוצה לשאת את בתך לאישה,׳ ענה האריה, ׳הנה, כמו שביקשת חתכתי את זנבי.׳

״׳אתה עדיין מפחיד,׳ אמר האב, ׳לך ועקור את המלתעות האיומות שלך, אולי כך בתי לא תפחד מפניך.׳ ״׳בסדר,׳ אמר האריה והלך.

״למחרת התייצב האריה מול בית הנערה והשמיע יללה של גור חתולים.

״׳מי אתה?׳ שאל אבי הנערה שיצא לקראתו. ״׳אני האריה שרוצה לשאת את בתך לאישה,׳ ענה האריה, ׳הנה, אני ללא רעמתי, ללא זנבי וללא מלתעותי האיומות, עכשיו תן לי לשאת את בתך.׳ האיש פרץ בצחוק מלגלג.

״׳יצור חסר אופי שכמוך,׳ אמר, ׳לך לעולם לא אתן את ידה של בתי.׳ האב הרים את מטהו, הכה את האריה בחוזקה, והוא ברח לו משם בכאב ובבושה.״

סבתא אזלץ׳ שאלה את פטגו אם הבין את המסר של הסיפור, ופטגו הודה שאינו בטוח.

״תהיה במקום אשר תהיה,״ אמרה סבתא אזלץ׳, ״תרצה את אשר תרצה, אבל לעולם אל תזנח את תרבותך, את מנהגיך

ואת דתך, שבהם נהגו אבותיך בכל הימים והורישו לך בגאווה. ולעולם, לעולם אל תזנח את האופי שלך. זה המסר של הסיפור,״ אמרה סבתא אזלץ׳ בהדגשה, ״וזה המסר של החתונה שרציתי שתחקוק היטב בזיכרונך.״