את בחיים לא תעזי, אמרה הילדה הקטנה.
אני כן, אמרה האישה.
ממש־ממש לא, אין שום סיכוי בעולם, את כזאת פחדנית, אמרה הילדה בקול מתוק, נוטף ארס, והאישה אמרה דווקא כן, ועכשיו אל תפריעי לי, יש לי פרק לכתוב.
אני הולכת לישון, אמרה הילדה, תעירי אותי כשמשהו יקרה באמת.
***
והאישה, שהייתה סופרת צללים, כתבה:
"עשרה ילדים היו לשמואל ולאדלה, שניים, יואל ואפרים, עלו לארץ ישראל שנים ספורות לפניהם והיו לחלוצים, ארבעה נשארו בפולין, וארבעת הקטנים הורשו לעלות יחד אתם."
איך יכולים הורים להשאיר את ילדיהם מאחור? שאלה בלבה האישה, גם אם הם גדולים. לאישה אין אחים או אחיות, אבל ילדים יש לה. אולי לא ניתנו להם סרטיפיקטים? ואולי העדיפו לשמור על קשר עם המולדת הישנה למקרה שלא יסתדרו וייאלצו לחזור. כך או כך ארבעה נותרו מאחור, חשבה האישה, אהרון ועמנואל שהיו רווקים, אסתר שהייתה נשואה ובעלת משפחה, ולייזר, בבת עינה של אדלה, שהיה נשוי למניה ואב להלינקה התינוקת.
"האם הייתה זו מניה שסירבה להפליג אל הלא־נודע? התמונות מעידות שהייתה יפה ומטופחת, מניקוריסטית במקצועה. באחת מהן נראות נשות סוסנוביץ כשהן ממתינות בתור כדי שתמשח את ציפורניהן בלכה ותכניס מעט צבע לקדרות חייהן. באחרת נראית היא עצמה מטופפת בנעלי עקב ברחובות העיר, לבושה במעיל פרווה, מאופרת ומסורקת בתסרוקת גבוהה."
לא בדיוק הטיפוס להיכנס לנעלי העבודה של החלוצות ולעזור בבניין הארץ כאחת הפועלות, חשבה האישה, ועוד עם הלינקה, התינוקת שטרם מלאה לה שנה, יפה ומקושטת כמו אמה. לראשה סרט ורוד, ועל הסינר רקומים פרחים ופרפרים. בכל אחת מהתמונות ניכרת נטייתה של מניה לאסתטיקה. אישה שחשוב לה לעטוף את החיים ביופי, אמרה בלבה האישה. במחשבה שנייה, ייתכן שהיה זה לייזר שבחר להישאר בפולין מחשש שהילדה הרכה לא תעמוד בתלאות המסע לפלשתינה ובקשיי החיים שבה. יש להניח שחס גם על מניה, לא הצליח לדמיין אותה מתאקלמת בארץ החדשה. מי יודע, ייתכן שהיה זה דווקא שמואל שפסק כי הכול בידי שמים, ייסעו הנוסעים ויישארו הנשארים ויום יבוא וכולם ייפגשו בעזרת השם. אני מתארת לעצמי שאדלה הסכימה אתו כדרכה, חשבה האישה, זה ברור מכל הסיפורים ששמעתי עד כה. הנה כאן, בתמונה הזאת, רואים כיצד היא מאמצת אל חיקה את ילדיה הקטנים על רקע האנייה.
נו, אמרה הילדה, מתי תגמרי כבר?
התעוררת? שאלה האישה.
אני התעוררתי, השאלה אם את התעוררת.
אני ערה, סתם חולמת בהקיץ.
בדיוק בגלל זה אנחנו לא מתקדמות לשום מקום.
אני כותבת את הסיפור של לייזר.
זאת הבעיה, אמרה הילדה, אילו רק תחשבי עלינו, אולי יום אחד תוכלי לכתוב גם את הסיפור שלנו.
מוטב שתחזרי לישון, אמרה האישה, יש לי דדליין ואת סתם מפריעה לי כאן.
והאישה המשיכה לכתוב למרות מחאותיה של הילדה. אני עוד לא מוכנה אמרה בלבה, והיא רק ילדה, היא אינה רואה את התמונה הגדולה.
"אדלה טיפסה במדרגות המובילות אל הסיפון המרכזי כשדמעות חונקות את גרונה. על הרציף עמדו ארבעת ילדיה הבוגרים, אך היא לא חיפשה אותם בין ההמון ולא נופפה להם לשלום. בכוחות שלא ידעה כי ניחנה בהם אחזה בילדיה הקטנים ולא הביטה לאחור אפילו פעם אחת. פניה היו אל הארץ הנכספת שלא הוד לה ולא הדר...
"רוח חמה, לא מוכרת, קיבלה את פניהם ושמואל השתטח על אדמת הארץ הקדושה, קרקע חולית זרה, ונשק לה. מה שהיה היה ועכשיו העיניים נשואות לפנים, אל החיים החדשים על כל צפונותיהם.
"הם קבעו את מקום מושבם בקריית חיים, שכונת פועלים חדשה שאך הוקמה בפאתי חיפה. לאדלה הייתה רק בקשה אחת: דירה מרובת חדרים שיהיה בה מקום לילדים שכבר כאן ולאלה שעוד יגיעו, וגם גזוזטרה שבלעדיה החיים בארץ אינם שלמים. בחדרים הריקים שיכנו בינתיים סטודנטים שהגיעו מחוץ לארץ ללמוד בטכניון. החיים היטיבו עמם ככל שאפשרו התנאים, ועד מהרה הכירה כל קריית חיים את שמואל, יהודי אדוק בעל זקן עבות, איש מאיר פנים, חביב הבריות, שעבד כצבע והיה מהלך ברחובות עם סולם בידו האחת ודלי של סיד בידו השנייה. אדלה טיפלה בבית ובילדים והמשיכה לחלום על היום שבו תיפגש שוב עם ילדיה שנשארו מאחור.
"בשנים הראשונות שמחו הילדים שנשארו בעצמאות שנפלה בחלקם, ובבית שעמד לפתע כולו לרשותם. חופשיים מעיניהם הפקוחות של הוריהם אימצו הנשואים את הרווקים ויחד סעדו בלילות שבת ובימי חג ומועד. החיים התנהלו על מי מנוחות ולמעט מקרה חריג אחד, התנכלות על רקע אנטישמי שגבתה את חייו של ילד יהודי, נהנו היהודים, שהיו חלק נכבד מאוכלוסיית העיר, מחיים רגועים וטובים.
"חודשים ספורים לפני פלישת גרמניה הנאצית לפולין הזהירו האחים יואל ואפרים, שכבר היו ותיקים בארץ, כי נשקפת סכנה ליהודים, והאיצו באחיהם שבפולין להצטרף אליהם. אך למרות אזהרותיהם ולמרות המכתבים ספוגי הדמעות של אדלה ולמרות הציורים המרגשים ששלחו הקטנים לאחיהם הבוגרים — היחידי שהחליט להימלט מפולין רגע לפני המלחמה היה אהרון. אף כי לא השיג את הסרטיפיקט המיוחל, עלה על ספינת מעפילים ובדרך לא דרך הגיע לארץ ישראל והצטרף למשפחתו."
יש הפתעות בחיים, אמרה האישה, אבל הילדה לא הייתה שם. נמאס לה ממני, אמרה בלבה האישה, אבל היא עוד תחזור. אני מכירה אותה, עקשנות והתמדה אלה התכונות הבולטות שלה, שלא לומר נדנוד.
"זמן קצר אחר כך הגיע מידע שלפיו הצליח עמנואל להימלט לרוסיה, אולם איש לא ידע מה עלה בגורלם של אסתר, לייזר ובני משפחותיהם. עשרה חדרים היו בלבה של אדלה, והשניים שנותרו ריקים התמלאו בחרדות בעקבות הנעשה באירופה. בשנת 1942 החלו כבר להגיע לארץ ידיעות מבוססות על השמדת היהודים, אך אף לא ידיעה אחת על אסתר ועל לייזר. האוזניים שמעו, אבל הלב סירב להאמין. מי לחיים ומי למוות? הלא־נודע היה הנורא מכול, כך חשבה אדלה שכל בקשתה הייתה לדעת מה עלה בגורל ילדיה. אך לאחר שנודע כי אסתר ובני משפחתה נספו באושוויץ, כבר לא רצתה לדעת, גם לא לקוות. להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם הקשר עם אהרון ניתק. בעקבות הצטרפותו לבריגדה היהודית הוצב אהרון באיטליה, זמן קצר לפני פלישת בעלות הברית לשם, והידיעות שהגיעו ממנו התמעטו מיום ליום. לייזר, עמנואל ואהרון — שלושה בנים בשלוש ארצות בעולם שדעתו נטרפה עליו, ובקצהו השני יושבת אם הפוכרת את ידיה ולא יודעת את נפשה.
"במחנות העקורים שבאיטליה פגש אהרון את הניצולים שהגיעו משם. הם היו רבים כל כך ועם זאת מעטים כל כך, וסיפרו בלי מילים סיפורים שאיש לא רצה לשמוע. מחנה אחר מחנה והעיניים מסרבות להתרגל למראות, והלב מסרב להשלים. בעולם שאיבד את אנושיותו לא היה אפשר לצפות לדבר. בים הייאוש הגדול לא נראה כי יש עוד תקווה, אבל אהרון לא התייאש והמשיך לחפש את לייזר בכל מקום שהגיע אליו. כל צל אדם שנקרה בדרכו נדמה בעיניו לאחיו שאבד. הוא שאל את כל מי שפגש אך איש לא שמע, איש לא הכיר. כל כך הרבה אנשים נעלמו מן העולם בלי להשאיר סימן וזכר, אמרו לו, כולנו מחפשים זה את זה, מעטים זוכים למצוא."
אני רואה שאת חוזרת לאזור הנוחות שלך, אמרה הילדה.
איך את מעזה? ענתה לה סופרת הצללים שבמרבית חייה הבוגרים חיה חיים של אחרים. האנשים האלה, שרידי האדם האלה, קמו מעפר והמשיכו הלאה. את אפילו לא יכולה לתאר לעצמך מה עבר עליהם. בשעה שאת אכלת פשטידה מנחמת והקשבת לסיפורים — משפחותיהם נשרפו למוות.
אילולא אני, אמרה הילדה, אילולא אני, חזרה ואמרה, גם את כבר היית קבורה בין הדפים.
אם תמשיכי ככה אני אאסור עלייך לבוא לכאן.
נראה אותך, אמרה הילדה, הכול דיבורים. במילים את טובה, אבל במעשים?!
"בדומה לסיפורים עם סוף טוב, רגע לפני שאמר נואש נתקל אהרון ביענקל, שכן מסוסנוביץ. יענקל, כך הבין אהרון, סירב להישאר במחנה העקורים הראשון שהגיע אליו והחליט להמשיך הלאה, לברוח אם אין ברירה, ובלבד שלא לדרוך במקום. זה היה הלקח שלו. לצעוד עד פלשתינה אם צריך, כך אמר. אבל מה עם אסתר ולייזר והמשפחות שלהם? ראית מישהו, שמעת משהו? יענקל השפיל מבטו ואהרון הבין כל מה שהיה להבין. יענקל ראה אותם באושוויץ בשעה שנלקחו לתאי הגזים. ראה את אסתר ואת מניה ואת הלינקה. כן, גם את הלינקה הקטנה הם לקחו. אבל לייזר כאן, אמר לפתע, רק אתמול נתקלתי בו. היה לו מזל, הוסיף ואמר, הוא הגיע למחנה שבמחוז פּוּלְיָה, אתה יודע איפה זה? בדרום איטליה, בקצה השני, אבל הוא חולה מאוד."
האישה נשענה לאחור. איך אני מחלצת אותו משם? חשבה, לייזר כבר לא בחיים, ממנו לא תצמח לי הישועה.
תפעילי את דמיון הסופרת שלך, אמרה הילדה.
על כל דבר יש לך מה להגיד.
אם אני לא אגיד — מי תגיד?
"אהרון, שהיה ידוע לכול באיחוריו, ידע שלפגישה הזאת הוא לא יכול להרשות לעצמו לאחר..."
איך את יודעת שהוא היה מהמאחרים? שאלה הילדה.
אני לא יודעת, אבל זה הרגע בסיפור שצריך להכניס קצת מתח.
אני במתח מהרגע הראשון שסיפרת לי. אני כבר לא יכולה לחכות מרוב מתח.
לכל דבר יש הזמן שלו, אמרה האישה. עכשיו זה הזמן של אהרון למצוא את אחיו.
"ניצולים רבים נפטרו ממחלות אחרי ששרדו את הנורא מכול, ואהרון ידע שהוא יוצא למרוץ נגד הזמן. אני אמצא אותו, נשבע בלבו, אני אחזיר אותו לאמא. אחוז התרגשות ביקש אישור מיוחד ממפקד המחלקה. למעשה לא הייתה זאת בקשה, אלא קביעת עובדה. עם אישור יציאה לשבועיים רקם, לפני השינה, את התוכנית. לפנות בוקר יצא מן המחנה ולקח שלושה פריטים, שלא לומר גנב: אישור יציאה ריק, חליפת מדים — בתקווה ש... אמר בלבו ולא העז להשלים את המחשבה — וג'יפ, וכך יצא למשימת חייו."
הוא הספיק להגיע? שאלה הילדה.
נו, מה את חושבת?
כמו שאני מכירה אותך — סוף טוב לא יהיה כאן.
"בחודשים שבהם שירת אהרון בבריגדה, ראה כמעט כל מה שאפשר לראות. שארית הפליטה, כפי שכינו ההיסטוריונים בני התקופה את הניצולים, היו שרידי אדם. על כן התקשה להאמין שחולה הטיפוס הכחוש, אותו צל אדם, עור ועצמות, שבקושי הצליח להיעמד, הוא אחיו. גם לייזר שקדח מחום והיה שקוע בהזיות, סירב להאמין למזלו הטוב. אבל אז חדרה ההכרה ללבם והשניים נפלו איש על צווארו של אחיו כשהם רועדים מהתרגשות. זה היה אחד מאותם נסים, אירוע נדיר בחיי אדם, רגע אחד בחיים, ארוך וממושך, של אושר צרוף. 'רגע ששווה לחיות בשבילו,' אמר אהרון בכל פעם שסיפר את סיפור פגישתם."
האישה, שלפעמים נדמה לה כי אינה רק סופרת צללים אלא אשת צללים, וכי חיי הרגש שלה מתנהלים הרחק מעיניהם הפקוחות של הסובבים אותה, לא כתבה שלייזר לא באמת שב מן המתים. שמעולם לא התגבר על מות אשתו ובתו ולא הקים משפחה חדשה. היא גם לא כתבה שאמר לאמו שחבל שלא מת כי ממילא אין אלה חיים. המשפטים האלה לא הצליחו להיכתב למרות העדויות של המשפחה. נוח בשלום בין דפי הספר, אמרה בלבה.
עוד סיפור של אחרים, אמרה הילדה ופיהקה.
ישבת כמה דקות בשקט, מה קרה פתאום?
חשבתי שאולי יש כאן נמשל.
אין לך בושה. איש אינו יכול לשער בנפשו מה עבר על האנשים האלה.
אני לא מתעסקת בהשוואות. אבל הגיע הזמן להפריד בין החיים הכתובים לחיים האמתיים. אנחנו לא זזות לשום מקום, אמרה הילדה. מתי יגיע תורנו? האישה שתקה. נו, אמרה הילדה ומשכה בשולי חצאיתה של האישה, לא נראה לך שהגיע הזמן? מתי תלמדי משהו מכל הסיפורים האלה שאת כותבת? אמא כבר לא תפריע לנו, את יודעת.
אני לא יודעת מאיפה להתחיל, אמרה האישה שמעולם לא הייתה חיילת אמיצה בבריגדה היהודית, וגם לא ניצולת שואה ואפילו לא אישה קשת יום במציאות אפורה, אני עוד לא מבינה את הסיפור הזה שלנו.
תתחילי מהסוף, אמרה הילדה, ושיהיה סוף טוב בבקשה. אני שונאת את הסופים הרעים שלך.
לייזר מצא את אהרון, זה לא נחשב לסוף טוב בעינייך?
את צוחקת. איזה חיים היו לו ללייזר, הרי בעצמך כתבת שהלב שלו נשאר באושוויץ עם אשתו ועם בתו. מה טוב בזה?
זהו, שלא כתבתי את זה. השארתי את הנושא פתוח. איש אינו יכול לדעת מה הרגיש לייזר, ולא משנה מה סיפרו לי המקורבים אליו.
טוב, מספיק עם לייזר, אמרה הילדה. אם תדמייני סוף טוב יהיה לך סוף טוב. את יודעת שמילים הן נבואות שמגשימות את עצמן. תתחילי מהסוף, ומשם תרוצי אל ההתחלה.
מפחיד לרוץ לאחור, אמרה האישה, אין לי עיניים בגב.
זה כל הכיף, אמרה הילדה והתחילה לרוץ לאחור, מניפה אל על את זרועותיה הקטנות. נו, בואי! אמרה בקול רם, פחדנית אחת, אני אתן לך יד. נו, בו־אי!
האישה נאנחה. היא שאפה עמוקות ואז נשפה החוצה את האוויר שבריאותיה יחד עם אמה שהייתה פעם החכמה באדם והיום היא אינה זוכרת איך קוראים לה, ועם עבודתה כסוכנת נוסעת בחייהם של אחרים, ועם בדידותה ומשפחתה הדרות בבית אחד. עכשיו, משהתרוקנה נעשתה קלילה והחלה ללכת. אט אט, מילה אחר מילה, נסוגו מחשבותיה לאחור, לעבר אחותה היחידה, שעד לפני זמן קצר לא הייתה מודעת כלל לקיומה.
