לכבוש את הקיר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לכבוש את הקיר
מכר
אלפי
עותקים
לכבוש את הקיר
מכר
אלפי
עותקים

לכבוש את הקיר

4.5 כוכבים (379 דירוגים)
ספר דיגיטלי
35
ספר מודפס
61.6 מחיר מוטבע על הספר 88

עוד על הספר

  • שם במקור: The Wall of Winnipeg and Me
  • תרגום: אוולין שור
  • הוצאה: אדל
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2018
  • קטגוריה: רומן רומנטי, רומן אירוטי
  • מספר עמודים: 550 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 9 שעות ו 10 דק'

תקציר

הבטן שלי כבר בערה מרוב שהשרירים שלי התכווצו בצחוק.
 
“אתה מבקש ממני… לעזאזל, כואבת לי הבטן… לבצע עבירה פלילית, והסיבה שלדעתך אני צריכה לעשות את זה היא כי אתה מחבב אותי עד כמה שאתה יכול לחבב מישהו, משום שלא אכפת לך שאני בסביבתך, ומפני שאני מיושבת בדעתי?” הרמתי את הידיים וסימנתי באצבעותיי סימני מירכאות באוויר. “וואו. לא חשבתי שיש לך חוש הומור, אבל אני רואה שטעיתי.”
 
שחקן ההגנה הטוב ביותר בליגה האמריקאית לא אפשר למשפט הפתיחה שלי להפריע לו. “אז תעשי את זה?”
 
 
אני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון. לא הייתה שום סיבה בעולם שארגיש רע רק מפני שהתפטרתי. להיות העוזרת האישית/ סוכנת הבית/ הפיה הטובה של שחקן ההגנה הטוב ביותר בליגת הפוטבול הלאומית גם ככה הייתה אמורה להיות רק משרה זמנית. יש לי תוכניות ואף אחת מהן לא כוללת את כיבוס בגדים שלו.
 
 
אבל כשאיידן גרייבס מופיע על סף דלתי ורוצה שאחזור לעבוד עבורו, אני מאבדת את המילים ולא יודעת איך להגיב.
 
במשך שנתיים, הגבר הידוע בכינויו הקיר של ויניפג לא הצליח לגייס את הנימוס הבסיסי לומר לי “שלום” או “בוקר טוב”, שלא לדבר על ברכה קצרה ביום ההולדת שלי, ועכשיו? עכשיו הוא בא אליי ומבקש ממני את הבלתי יעלה על הדעת.
 
ומה כבר אפשר לומר לגבר שרגיל להשיג את כל מה שהוא רוצה ולא מוכן לקבל לא כתשובה?
 
 
לכבוש את הקיר הוא רומן עכשווי ושובה לב על אהבה, פוטבול ומה שביניהם, מאת סופרת רבי המכר מריאנה זאפאטה.
 
הספר זכה במקום הראשון באתר גודרידרס בקטגוריות:FAV Books of 2016   , 2016 Romances You Don’t Want To Miss, RARE17 ובעוד 9 קטגוריות שונות.

פרק ראשון

פרק 1
 
 
ידעתי שאהרוג אותו.
 
יום אחד.
 
יום אחד, הרבה אחרי שאפרוש, כך שאף אחד לא יחשוד בי.
 
"איידן," רטנתי, למרות שהייתי צריכה לדעת ששום דבר טוב לא יצא מזה. בתגובה, קיבלתי רק את המבט – ואת הבעת הפנים המתנשאת והידועה לשמצה שגררה את איידן להרבה יותר מדי קטטות בעבר. או כך לפחות נאמר לי. כשקצות שפתיו נמשכו למטה ונמתחו ועפעפיו נפלו בכבדות על עיניו החומות, כל מה שהתחשק לי לעשות זה לתקוע לו אצבע עמוק לתוך האף. זה מה שאימא שלי הייתה עושה כשהייתי קטנה ועשיתי לה פרצופים.
 
הגבר המדובר שהיה על סף מוות אכזרי שלא הפסקתי לדמיין, או אחד שיתוכנן היטב על ידי, ויכלול סבון כלים, אוכל ותקופת זמן ארוכה למדי, פלט קול מאחורי צלחת סלט הקינואה שעמדה לפניו, והייתה גדולה מספיק כדי להאכיל משפחה בת ארבע נפשות.
 
"שמעת אותי. תבטלי את זה," הוא חזר ואמר, כאילו נהייתי חירשת ולא שמעתי אותו בפעם הראשונה.
 
ובכן, שמעתי אותו. חד וחלק. זו הסיבה שרציתי להרוג אותו.
 
זה הציג הלכה למעשה את נפלאות המוח האנושי: איך אפשר מצד אחד להרגיש אכפתיות כזאת כלפי מישהו, אך בו־זמנית לרצות לשסף את גרונו. למשל, כשיש לך אחות שהיית רוצה לבעוט לה ישר בשחלות. זה לא שאת לא אוהבת אותה, פשוט בא לך לדפוק לה בעיטה ישירות לתנור התינוקות שלה כדי ללמד אותה לקח – לא שאי פעם עשיתי משהו דומה לזה.
 
העובדה שלא הגבתי באופן מיידי, גרמה לו כנראה להוסיף באותה הבעת פנים: "לא אכפת לי מה תגידי להם. תעשי את זה."
 
דחפתי את המשקפיים במעלה גשר אפי והורדתי את יד ימין כדי שהקלסר יסתיר את האצבע המשולשת ששלפתי במיוחד לכבודו. אם הבעת פניו לא הייתה נוראית איך שהיא, נימת הדיבור שלו עצבנה אותי אפילו יותר. זה היה הטון שבו הוא היה מתריע בפניי על כך שאין כל טעם לבזבז את מאמציי לשווא בוויכוח איתו. הוא לא ישנה את דעתו, לא עכשיו ולא לעולם והייתי צריכה להתמודד עם זה.
 
תמיד הייתי צריכה להתמודד עם זה.
 
כשרק התחלתי לעבוד עבור הזוכה בתואר שחקן ההגנה הטוב ביותר של ארגון הפוטבול הלאומי (תואר שבו הוא זכה בפעם השלישית), היו כמה דברים שלא ממש עשו לי את זה: להתמקח עם אנשים, לסרב להם ולהכניס את היד לאשפה, מפני שהייתי גם הטבחית וגם המנקה.
 
אבל אם יש משהו שאני באמת שונאת – וזה אומר ממש, אבל ממש שונאת – זה לתקוע לאנשים ברז ברגע האחרון. זה פשוט עולה לי על העצבים ובניגוד גמור לכל מה שאני מאמינה בו. כי מילה זו מילה, נכון? אבל שוב, זו לא הייתי אני שמאכזבת את המעריצים שלו, טכנית. זה היה איידן.
 
איידן המטורלל שהיה עסוק בשאיבת ארוחת הצהריים השנייה שלו היום, ללא כל דאגה. נראה שהוא בכלל לא היה מודע לתסכול שהוא גרם לי רק מפני שהוא אילץ אותי להתקשר למנהל שלו. אחרי מסכת הייסורים של תיאום הזמנים, הייתי צריכה להודיע שאיידן לא יחתום על שום דבר בחנות הספורט בסאן אנטוניו. יופי לי.
 
פלטתי אנחה, תחושת האשמה התחפרה לה בבטני ובמצפוני המיוסרים. גירדתי את הברך. "כבר הבטחת להם..."
 
"לא אכפת לי, ונסה." הוא שלח לעברי את המבט הזה שוב. האצבע המשולשת שלי התכווצה. "תעשי שרוב יבטל את זה," הוא התעקש, זרועו הענקית מתרוממת כדי לעזור לו לפרוק לפה שלו לפחות חצי קילו של מזון בנגיסה אחת. המזלג דאה באוויר בעוד איידן מבליח לעברי את המבט האפל והעקשן שלו שהתנגש בשלי. "האם זו בעיה?"
 
ונסה פה – ונסה שם.
 
תבטלי. תגידי לרוב שיבטל.
 
זין.
 
אפשר לחשוב שממש התלהבתי מהאפשרות להתקשר לסוכן המטומטם שלו מלכתחילה, ובטח שלא כדי לבקש שיבטל הופעה בציבור יומיים לפני האירוע. הוא הולך להשתגע והוא יפציץ את כל התסכול שלו עליי, כאילו יש לי השפעה כלשהי על מר איידן 'הקיר של ויניפג' גרייבס.
 
האמת היא שהפעם היחידה שהשפעתי איכשהו על ההחלטות שלו, הייתה כשהמלצתי לו איזו מצלמה לקנות, וגם זה משום ש'היו לו דברים טובים יותר לעשות מאשר סקר מחירי מצלמות' ומפני ש'בדיוק בשביל זה אני משלם לך'.
 
הוא צדק, כמובן. הודות לסכומים שהוא הרעיף עליי ובין הצ'ופרים שזאק זרק לעברי מדי פעם, יכולתי למרוח חיוך על הפנים – גם אם מאולץ – ולעשות את מה שהוא ביקש ממני. מדי פעם הייתי אפילו קדה קידה קטנה, משהו שאיידן העמיד פנים שהוא לא רואה.
 
לא נראה לי שהוא העריך את היקף הסבלנות שהייתי צריכה לאגור כדי להתמודד איתו בשנתיים האחרונות. מישהי אחרת כבר מזמן הייתה דוקרת אותו בשנתו – בדוק. אבל אני, בטוב ליבי, גם כשכבר הייתי מתכננת איך אעשה את זה, תמיד דאגתי שזה יהיה חסר כאבים.
 
לרוב.
 
מאז שהוא קרע את גיד אכילס בחודש הראשון של העונה שעברה, הוא היה לאדם אחר. ניסיתי שלא להאשים אותו, באמת שכן. החסרה של כמעט שלושה חודשים מעונה שלמה והתמודדות עם האשמות מצד כל הקבוצה על כך שלא הצליח להשתקם לעונה הבאה וגם לא למשחקי הפלייאוף, לא היו דברים קלים. אם זה לא היה מספיק, אנשים מסוימים היו בטוחים שהוא לא יצליח לחזור לעצמו לגמרי אחרי שישה חודשי הפסקה ושיקום. הפציעה שהוא ספג ממש לא הייתה משחק ילדים.
 
אבל זה היה איידן. ספורטאים מסוימים הזדקקו אפילו ליותר זמן כדי לחזור לעצמם, אם בכלל. הוא לא. אך ההתמודדות איתו כשהיה על קביים, ההסעות שלו למרכז השיקומי ולטיפולים, כל אלה העמיסו עוד ועוד על סבלנותי, הרעועה גם כך, פעם אחר פעם.
 
יש גבול לכמה יכולתי לסבול התנהגות של מניאק קטן ועצבני לאורך יום אחד, אפילו כשזה היה מוצדק. איידן אהב את המקצוע שלו וניסיתי לתאר לעצמי את הפחד שהוא חש מהמחשבה שהוא לעולם לא יחזור לשחק, או שיחזור, אך לעולם לא יהיה באותה רמה כמו קודם. לא יכולתי לדמיין איך הייתי מרגישה אם משהו היה קורה לידיי והייתי עלולה לא לצייר שוב לעולם.
 
בלי שום קשר, עצבנותו הגיעה לשיאים חדשים וחסרי תקדים בהיסטוריית היקום וזה בהחלט אומר משהו, בהתחשב בעובדה שגדלתי בבית עם שלוש אחיות גדולות שסנכרנו ביניהן את המחזור. בגללן, רוב הדברים ורוב האנשים לא הציקו לי בכלל. ידעתי מה זה בריונות ואיידן מעולם לא חצה את הגבול ולא היה אכזרי שלא לצורך. הוא פשוט היה חמור לפעמים.
 
היה לו מזל שהייתי טיפה, אבל טיפ טיפה דלוקה עליו, אחרת הוא היה חוטף את הסטירה כבר מזמן. אבל שוב, כל יצור הולך על שתיים שהטבע העניק לו עיניים ומשיכה מסוימת לגברים – היה בקטע של איידן במידה זו או אחרת.
 
כשהוא היה מרים את הגבות ומביט בי מבעד הריסים השחורים והארוכים האלה שלו בעיניו החומות הכהות מתוך פנים שראיתי בהן חיוך רק בנוכחותם של כלבים, הייתי מבליגה, נדה בראשי באיטיות וחורקת שיניים, סופגת אותו לתוכי. בגלל ממדי גופו שדמו לבניין רב קומות, הייתם מצפים שיהיו לו תווי פנים מעוותים שישוו לו מראה של איש מערות, אך מובן שזה לא היה כך. מסתבר שהוא אהב לנפץ את כל הסטריאוטיפים שנכפו עליו בחיים. הוא היה חכם, מהיר, דייקן, ועד כמה שאני יודעת – מעולם לא צפה במשחק הוקי. הוא אמר "כע" האופייני לקנדים רק פעמיים בנוכחותי ולא צרך שום חלבון מן החי. הבחור לא אכל בייקון. הוא היה האדם האחרון שהייתי מגדירה כמנומס והוא אף פעם לא התנצל. מעולם לא.
 
הוא היה אנומליה מהלכת: קנדי שמשחק פוטבול אמריקאי, מנהל אורח חיים צמחוני – הוא לא אהב להגדיר את עצמו כטבעוני – הוא כולו אנומליה פרופורציונלית באופן מפליא וחתיכית באופן גורף, עד כדי כך שיכול להיות שמדי פעם הודיתי לאלוהים על כך שהוא חנן אותי בעיניים.
 
"מה שתרצה, בחור גדול," אמרתי בחיוך מזויף ובעפעוף נמרץ, למרות שעדיין בהיחבא הרמתי לעברו אצבע משולשת.
 
"הם יתגברו על זה," אמר איידן כלאחר יד, בעודו מתעלם מהכינוי שבו בחרתי עבורו ומגלגל שתי כתפיים אדירות לאחור. אני נשבעת שהן היו רחבות מספיק כדי להעמיד כל אדם רגיל בצל. "זה לא סיפור."
 
זה לא היה סיפור? נותני החסות לאירוע לא ירגישו ככה ובטח שלא הסוכן שלו, אבל שוב, איידן היה רגיל שהכול נעשה כדברו. אף אחד מעולם לא אמר לו 'לא'. היו אומרים 'לא' לי – ואז הייתי צריכה לחשוב על איך לסדר את הדברים.
 
בניגוד למה שאנשים חשבו, הזרוע המגינה של ה'שלוש מאות', קבוצת הפוטבול המקצועית של דאלאס, לא היה ממש חרא של בן אדם או מישהו שקשה לעבוד איתו. למרות כל הפרצופים והקיטורים שלו, הוא מעולם לא התעצבן או 'איבד את זה' בלי סיבה טובה. היו לו דרישות, הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה ואיך הוא אוהב כל דבר קטן בחיים שלו. האמת היא שמדובר בתכונה ראויה להערצה, כך חשבתי, אבל זו הייתה העבודה שלי – לממש את כל הבקשות האלה, בין שהסכמתי עם ההחלטות שלו ובין שלא.
 
רק עוד קצת, הזכרתי לעצמי. הייתי כל־כך קרובה להתפטר, ממש הרגשתי את זה. המחשבה על כך עודדה קצת את נשמתי.
 
לפני חודשיים, חשבון הבנק שלי סוף סוף הגיע למצב הרצוי, הודות לכוח רצון בלתי נדלה, חסכון של כל דולר והרבה שעות נוספות שבהן לא תפקדתי בתור העוזרת האישית/ עוזרת הבית/ הבשלנית של איידן. הגעתי למטרה שלי: לחסוך סכום השווה למשכורות של שנה. סוף סוף הצלחתי. תודה לאל. כמעט יכולתי להרגיש את ריח החופש המתקרב.
 
אך מילת המפתח כאן הייתה 'כמעט'.
 
פשוט עדיין לא מצאתי את הרגע הנכון להגיד לאיידן שאני פורשת.
 
"למה את עושה את הפרצוף הזה?" הוא שאל לפתע.
 
מצמצתי לעברו, מופתעת. הרמתי את הגבות, מנסה להעמיד פני טיפשה. "איזה פרצוף?"
 
זה לא עבד.
 
ידו עם המזלג קפאה ליד הפה שלו והוא צמצם את עיניו. "את הפרצוף הזה בדיוק." הוא החווה לעברי בסנטרו.
 
משכתי בכתפיי כאומרת 'אין לי שמץ של מושג על מה אתה מדבר'.
 
"יש משהו שרצית להגיד?"
 
היו בערך מאתיים דברים שהייתי רוצה להגיד לו בכל רגע נתון, אבל הכרתי אותו יותר מדי טוב. לא באמת הזיז לו אם יש לי משהו להגיד לו. לא הזיז לו שדעתי הייתה שונה מדעתו, או שחשבתי שהוא צריך לעשות משהו בצורה אחרת. זו פשוט הייתה דרכו להזכיר לי מי הבוס.
 
מן הסתם – לא אני.
 
חתיכת חרא.
 
"אני?" מצמצתי. "לא ולא."
 
הוא תקע בי מבט נוקב ואיטי לפני שמבטו התמקד בידי החבויה מעברו השני של השיש במטבח. "אז תפסיקי לי להרים לי אצבע משולשת. לא אשנה את דעתי לגבי מפגש החתימות למעריצים," הוא אמר בטון אגבי באופן מתעתע.
 
קמצתי את שפתיי והורדתי את היד. הוא פשוט מכשף. אני נשבעת בכל היקר לי, הוא פשוט לגמרי מכשף. נביא. אדם עם ראייה על חושית. בכל פעם שהייתי מחווה לעברו אצבע משולשת, הוא היה מודע לזה. לא חשבתי שהייתי עד כדי כך שקופה, גם לגבי זה.
 
וזה לא שהייתי זוקפת לאנשים את האצבע האמצעית סתם לכיף, אבל עצם שהעובדה שהוא מבטל הופעה בציבור ללא שום סיבה לגיטימית באמת הפריעה לי. ביטול רק מכיוון שהוא שינה את דעתו ולא רצה לוותר על אימון הצהריים לא היה נראה לי כסיבה מתקבלת על הדעת. אבל מה אני מבינה?
 
"בסדר," מלמלתי בשקט.
 
איידן, שלפי מיטב ידיעתי לא ידע אפילו בת כמה אני או באיזה חודש חל יום הולדתי – עיווה לשבריר שנייה את פניו. גבותיו העבות והכהות חברו זו לזו ופיו הרחב התקער בקצוות. מייד לאחר מכן הוא משך בכתפיו, כאילו איבד עניין במה שעשיתי.
 
הדבר המצחיק היה, שאם מישהו היה אומר לי לפני חמש שנים שיום אחד אעשה את העבודה המלוכלכת של מישהו אחר – הייתי מתה מצחוק. אני לא זוכרת את עצמי ללא מטרות או תוכניות מסודרות לעתיד. תמיד רציתי שיהיה לי משהו לצפות לו, ולהיות הבוסית של עצמי היה אחד הדברים שאליהם שאפתי.
 
מאז שהייתי בת שש עשרה ידעתי שמתישהו אהיה עצמאית. ההחלטה התקבלה אצלי לאחר שבעבודת הקיץ הראשונה שלי זכיתי לצרחות היסטריות על כך שלא שמתי מספיק קרח בכוס קולה בקולנוע שבו עבדתי.
 
אני לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות. מעולם לא אהבתי. אני עקשנית ותמיד נכנסתי עם הראש בקיר – לפחות זה מה שאבי המאמץ הציג בתור תכונתי הגרועה ביותר.
 
זה לא שרציתי לקטוף כוכבים מהשמיים או להפוך למיליארדרית. לא רציתי להיות מפורסמת או משהו קרוב לזה. פשוט רציתי לפתוח עסק קטן משלי בתחום העיצוב הגרפי שיספיק כדי לשלם את החשבונות, לשים אוכל על השולחן ולהשאיר מעט גם לדברים אחרים. לא רציתי להסתמך על צדקה מאחרים או להיות תלויה בגחמות של מישהו. זה מה שנאלצתי לעשות מאז שאני זוכרת את עצמי: לקוות שאימא תתפכח, שאחיותיי תכנה לי אוכל בזמן שאימא לא בסביבה, ואז לקוות שהעובדת הסוציאלית תוכל לפחות להשאיר אותי ואת אחי הקטן יחד. למה אני בכלל חושבת על זה?
 
רוב הזמן ידעתי מה אני רוצה מהחיים, וברוב תמימותי חשבתי שחלק מהמלחמה כבר מאחוריי ושהחלק הקל הוא לגרום לתוכנית לעבוד.
 
אף אחד לא טרח לומר לי שהדרך להשגת מטרותיי היא לעולם לא קו ישר, אלא יותר כמו מבוך. אתה עוצר, אתה מתקדם, אתה עושה רוורס, אתה פונה כמה פניות שגויות בדרך, אבל הדבר החשוב שצריך לזכור תמיד זה שיש יציאה. איפשהו.
 
פשוט אסור לאבד תקווה ולהפסיק לחפש אחריה, גם אם ממש רוצים.
 
בעיקר לא כשהפתרון הפשוט והמפחיד פחות הוא פשוט ללכת עם הזרם ולא לנסות לפרוץ דרך משל עצמך.
 
איידן דחף לאחור את הכיסא שעליו ישב ונעמד על רגליו, בידו כוסו הריקה. הוא היה גדול כמו הענק הירוק וגרם למטבח המרווח להיראות ממש קטן בכל פעם שהוא נכנס אליו, והוא בילה הרבה מאוד זמן במטבח. כמה לא מפתיע. הוא צרך לפחות שבעת אלפים קלוריות ליום. במהלך עונת הפוטבול הרגילה הוא היה מקפיץ את ספירת הקלוריות לעשרת אלפים. אז מובן שהוא היה מבלה את כל היום במטבח. וגם אני – בהכנת ארוחותיו.
 
"קנית אגסים?" הוא שאל, שוכח במהרה את השיחה שלנו ואת תקרית האצבע המשולשת, בזמן שהוא ממלא את הכוס במים מהפילטר שבמקרר.
 
לא הרגשתי שום תחושת אשמה על כך שנתפסתי בקלקלתי. בפעם הראשונה שזה קרה חשבתי שאמות מבושה ואז אפוטר, אבל עכשיו כבר הכרתי את איידן. לא היה אכפת לו אם עשיתי את זה, או לפחות זה היה הרושם שקיבלתי משום שעדיין הייתה לי עבודה. ראיתי אנשים ניגשים אליו ומנסים לעקוץ אותו, קוראים לו בשמות ומטיחים בו עלבונות שגרמו לי לאבד את זה. אבל מה הוא נהג לעשות כשאנשים היו עושים דברים כאלה? שום דבר. הוא פשוט העמיד פנים שהוא לא שומע אותם.
 
למען האמת, עמוד שדרה חזק שכזה – זה די מרשים. אני לא הייתי יכולה לשלוט בעצמי אפילו כשמישהו צפר לי בזמן נהיגה.
 
אך מרשים ככל שאיידן היה, ככל שישבנו המושלם גרם לנשים לנעוץ בו עיניים, וככל שאנשים היו חושבים שאני בטח מטומטמת אם אני רוצה לפרוש מהמשרה שלי לצידו של אדם שמככב בפרסומות, עדיין רציתי להתפטר והרצון הלך וגבר מדי יום.
 
קרעתי את התחת. אף אחד לא עשה את העבודה בשבילי. זה מה שתמיד רציתי. לאורך השנים, תמיד זכרתי מה הפרס שלי, וזה להיות הבוסית של עצמי. לעשות שיחות טלפון לאידיוטים שהתייחסו אליי כנודניקית או לקפל תחתונים שנצמדו לתחת המדהים ביותר במדינה, זה ממש לא היה זה.
 
תגידי לו, תגידי לו, תגידי לו כאן ועכשיו שאת מתכננת לפרוש, התחנן המוח שלי כמעט בייאוש.
 
אבל הקול הקטן והמציק הזה של חוסר הביטחון והספק שתמיד אהב להסתובב במקום שבו היה אמור להיות ממוקם עמוד השדרה הלא קיים שלי – תמיד הזכיר לי שבעצם, למה למהר?
 
כשפגשתי ב'קיר של ויניפג' בפעם הראשונה, הדבר השני שהוא אמר לי היה 'את יודעת לבשל?'
 
הוא לא לחץ את ידי, לא ביקש ממני לשבת או משהו כזה. בדיעבד, זה היה אמור להזהיר אותי לגבי הדרך שבה הדברים יתנהלו בינינו מעתה והלאה.
 
איידן שאל לשמי בפעם הראשונה כשהוא נתן לי להיכנס והוביל אותי מייד למטבח יפה ופתוח שנראה כאילו יצא מתוכנית טלוויזיה על עיצוב בתים ולאחר מכן הוא עבר ישר לתחקר אותי לגבי יכולות הבישול שלי.
 
לפני אותו יום, המנהל שלו כבר ראיין אותי פעמיים. המשרה הציעה הכנסה בטווח שאליו כיוונתי וזה כל מה שהיה חשוב לי בזמנו. בסוכנות כוח האדם שאליה נרשמתי כבר הזמינו אותי שלוש פעמים למשרדים שלהם כדי לוודא שאני מתאימה ל'סלבריטאי', כפי שהם קראו לו.
 
תואר ראשון, ניסיון בעבודות רבות, החל במזכירות עבור עורך דין שעסק בדיני משפחה במשך שלוש שנים בזמן לימודיי בקולג', עבודות צילום בחודשי הקיץ עבור כל מי שרק הסכים לתת לי עבודה, עסק צדדי די מצליח במכירת מוצרי איפור ודברים מקטלוגים והמלצות מעולות – כל אלו עזרו לי לקבל את העבודה.
 
עם זאת, הייתי די בטוחה שלא זה מה שעזר לי להתקבל לעבודה, אלא בורותי המלאה בתחום הפוטבול האמריקאי. אם שודר משחק בטלוויזיה, סביר להניח שלא הקדשתי לו כל תשומת לב. מעולם לא ראיתי את איידן גרייבס לפני היום שבו התייצבתי על מפתן דלתו. לא בדיוק הסתובבתי וסיפרתי לכולם שהמשחקים היחידים שבהם ציפיתי היו אלה שבהם נכחתי בשנות התיכון.
 
אז כשהמנהל שלו ציין את שמו של מעסיקי הפוטנציאלי, בהיתי בו ללא שום הבעה. אין לי שום דרך לדעת אם דווקא חוסר ההתלהבות שהראיתי הוא מה ששכנע אותו לשכור אותי לעבודה, אבל אני די בטוחה שבדיוק ככה זה היה.
 
אפילו אחרי שהתקבלתי לעבודה, לא טרחתי להריץ עליו חיפוש באינטרנט. מה הטעם? זה לא שמידע כלשהו מהרשת יכול היה לגרום לי לסרב לעבוד בתור העוזרת האישית שלו. באמת, שום דבר לא היה יכול לגרום לזה. אין בי שום בושה להודות שמבחינתי, גם אם הוא היה רוצח סדרתי, עדיין הייתי לוקחת את העבודה אם התשלום היה מתאים.
 
בסופו של דבר, זה טוב שלא עשיתי מחקר עליו. כפי שלמדתי אחר כך, בזמן שהייתי עסוקה בשליחת תמונות שלו למעריצים, התמונות לא עשו איתו צדק בכלל.
 
לאיידן, שגובהו היה מטר תשעים ושבע ולפעמים שקל כמעט מאה ושלושים קילו גם באמצע העונה המתה, הייתה נוכחות של אל מעולם המיתולוגיה ולא של בן תמותה רגיל. איידן היה חיה, לבושה בבגדים של אדם. לא היה בגופו אף שריר שנועד רק ליופי. הוא היה פשוט מסיבי. ובכל מקום. לא הייתי מופתעת אם צילום רנטגן היה מראה שעצמותיו דחוסות יותר מעצמות של אנשים רגילים. שריריו טופחו ועוצבו למטרה אחת בלבד, והיא לחסום ביעילות מרבית את הקוורטרבקים של הקבוצות היריבות.
 
חולצת הטי הגדולה שלבש בבוקר שבו נפגשנו לראשונה לא הצליחה להסתיר את שרירי הטרפז המדהימים שלו, את שרירי החזה, את השרירים התלת־ראשיים ובטוח שלא את שרירי זרועותיו. הבחור היה פשוט בנוי ומחוטב כמו בודי־בילדר. ירכיו כמעט קרעו את התפרים במכנסי הספורט שלבש. אני זוכרת שהבחנתי בכך שאגרופיו נראו כמו לבנים ומפרקי ידיו שחיברו אותם לזרועותיו היו הכי גדולים שראיתי אי פעם.
 
והיו את הפנים שבהן ידעתי שאצטרך להתבונן למשך תקופת זמן לא מבוטלת. בעוד תווי פניו היו קשים כמו של בחורים רבים שהיו בכושר גופני דומה לשלו, איידן היה חתיך בצורה שלא הייתה בדיוק נחשבת יפה מבחינה אסתטית. לחייו היו רזות, עצמות לחייו גבוהות וקו לסתו חד ורבוע. זוג עיניו העמוקות הודגשו על ידי גבות עבות וכהות. היו לו זיפים קצרים ומעוצבים שכיסו את חלקן התחתון של פניו גם אחרי שהוא רק סיים להתגלח.
 
הדבר היחיד שהזיפים הקצרים לא הצליחו להסתיר הייתה צלקת לבנה בקו השיער שלו, שנמתחה מהרקה ועד אל מתחת לאוזן. והיה כמובן את הפה שלו, שהיה עשוי להשוות מראה זועף לכל גבר. שערו היה חום ועורו בצבע זית. שרשרת זהב הציצה מבעד לצווארון חולצתו, אבל דעתי הוסחה על ידי כל יתר מאפייניו של איידן גרייבס, ולכן נדרשו לי כמה חודשים כדי לגלות שעל השרשרת מתנוסס תליון של סנט לוק הקדוש. הוא לא הלך לשום מקום בלעדיו.
 
גודלו היה מספיק כדי להטיל עליי איום, בתקופה הראשונה. עיניו החומות שניקבו בי חורים רק הוסיפו לאיום שנראה שקורן מבעד לנקבוביות עורו.
 
למרות כל זאת, המחשבה הראשונה שלי הייתה: אלוהים אדירים. אבל מייד העפתי אותה הצידה, כי אסור היה לחשוב דברים כאלה על הבוס החדש שלי.
 
בפגישתנו הראשונה, כל מה שהצלחתי לעשות זה להנהן לעברו. נכנסתי לזה במחשבה שאעשה כל מה שצריך כדי לשמור על העבודה הזאת. המנהל וסוכנות כוח האדם דאגו לוודא בריאיון איתי שאני יודעת שבישול הוא חלק מדרישות התפקיד, וזה לא היה סיפור מבחינתי. כשהייתי ילדה, למדתי בדרך הקשה שאם אני רוצה לאכול, אז אני צריכה לעשות משהו לגבי זה, מפני שאחיותיי הגדולות לא הטריחו את עצמן לדאוג לי ואף פעם לא הייתי לי דרך לדעת באיזה מצב רוח אימא שלי תהיה. בקולג' רכשתי את מיומנות בישול על פלטה שהברחתי לחדר במעונות.
 
איידן הביט בי בדריכות לפני שהנחית עליי פצצה, שאליה ממש לא הייתי מוכנה. "אני לא אוכל מזונות מן החי – האם זו תהיה בעיה?"
 
האם היה לי מושג איך להכין מאכלים בלי ביצים, בלי בשר או בלי גבינה? לא ממש. אף אחד לא ציין מכשול זה בפניי לפני כן – ובאופן מפתיע, הוא לא נראה לי כמו אף אחד מהטבעונים שפגשתי בחיי – אבל מבחינתי לא היה מצב שאחזור לעבוד בשלוש עבודות במקביל אם הייתה לי אפשרות שלא לעשות זאת. אז שיקרתי לו בפנים ואמרתי, "לא, אדוני."
 
הוא עמד שם במטבח, מביט בי מלמעלה למטה. לבשתי מכנסי חאקי, חולצה לבנה ללא שרוולים ונעלי עקב חומות. הייתי כל־כך לחוצה שאפילו קמצתי אגרופים. בסוכנות המליצו לי להתלבש בסגנון רשמי אך יום יומי, וככה עשיתי.
 
"את בטוחה?" הוא שאל.
 
הנהנתי, כבר מתכננת לחפש מתכונים בטלפון.
 
עיניו התכווצו מעט, אבל הוא לא התעמת איתי בנושא למרות שהיה די ברור שהוא יודע ששיקרתי לו וזה היה הרבה יותר ממה שיכולתי לקוות לו.
 
"אני לא אוהב לבשל או לאכול בחוץ. אני אוכל בדרך כלל ארבע ארוחות ביום וגם שותה שני שייקים. את תהיי אחראית על הארוחות ואני אדאג לכל מה שאני אוכל בין לבין," הוא אמר בעודו משלב את ידיו על חזהו, שנראה לפחות מטר ברוחב.
 
"כל הסיסמאות שמורות במחשב הנייח שנמצא למעלה. את תקראי ותגיבי לכל האימיילים שלי. תיבת הדואר שלי צריכה להיבדק כמה פעמים בשבוע ואת אחראית גם על זה. המפתח נמצא במגירה שליד המקרר. אכתוב עבורך את כתובת סניף הדואר ומספר התיבה מאוחר יותר. כשאחזור, תוכלי ללכת ולשכפל את מפתח הבית. העמודים שלי ברשתות החברתיות צריכים להיות מעודכנים מדי יום. לא אכפת לי מה את מעלה כל עוד את נעזרת בשכל הישר."
 
הוא בהחלט דאג להסתכל לי בעיניים כשהוא אמר את המשפט האחרון, אבל לא לקחתי את זה אישית.
 
"כביסה, ניהול לוח זמנים..." הוא המשיך לזרוק עוד משימות שדאגתי לתייג ביומן המנטלי שלי. "יש לי שותף לדירה. כבר דיברנו על זה, ואם את בסדר עם זה, יכול להיות שהוא יבקש ממך לבשל גם עבורו מדי פעם. הוא ישלם לך תוספת אם תסכימי לעשות את זה."
 
תוספת כסף? לעולם לא אסרב לתוספת כסף, כל עוד המשימה לא תדרוש להעניק למישהו מציצה.
 
"יש לך שאלות?" שאל הבוס החדש שלי.
 
כל מה שהצלחתי לעשות הוא להניד בראשי לשלילה. כל מה שהוא אמר היה שכיח לסוג המשרה שקיבלתי על עצמי ויכול להיות שהייתי עסוקה מדי בלבהות בו מכדי לומר משהו אחר. מעולם לא ראיתי שחקן פוטבול מקצועי פנים אל פנים קודם לכן, למרות שהיה לי ידיד ששיחק פעם בקבוצה של הקולג'. באותם זמנים לא חשבתי שייתכן שיש אנשים כה גדולים מבחינה פיזית, ויכול להיות שהייתי עסוקה בלנסות להבין כמה איידן היה צריך לאכול כדי להגיע למכסת הקלוריות שהדיאטה שלו דרשה.
 
עיניו החומות חלפו על פניי וכתפיי לפני שחזרו לעיניי. פניו הקשות הופנו היישר אליי. "את לא מדברת הרבה, מה?"
 
חייכתי אליו חיוך קטן וזקפתי את כתפיי. לא הייתי קשקשנית גדולה, אבל לא היה אפשר לומר שאני שקטה או ביישנית. בנוסף, לא רציתי להרוס את זה לפני שהבנתי מה בדיוק הוא רוצה וצריך ממני בתור עוזרת אישית.
 
במבט לאחור, אני לא בטוחה שעשיתי את הרושם הראשון הטוב ביותר, אבל מה לעשות, זה לא שיכולתי לחזור בזמן ולעשות את זה שוב.
 
כל מה שעשה איידן בתגובה היה להרכין את סנטרו בתנועה קצרה וחדה, מה שבהמשך הדרך התגלה בתור הדרך שלו להנהן. "טוב."
 
לא הרבה השתנה בשנתיים האחרונות.
 
מערכת היחסים שלנו התקדמה בכך שהפסקתי לקרוא לאיידן 'אדוני' והשתמשתי ביותר משתי מילים בכל פעם שדיברתי איתו.
 
ידעתי כל מה שרק אפשר על איידן, בהתחשב בעובדה שלהוציא ממנו מידע אישי דמה לעקירת שיניים. ידעתי מה הוא גילו, כמה כסף יש לו בבנק, איזה תבלינים עשו לו רע ואיזה סוג של תחתונים הוא העדיף. ידעתי מה הן המנות האהובות עליו, מה היא מידת נעליו, איזה צבעים הוא סירב ללבוש בכל תוקף ואפילו באיזה סוג פורנו הוא נהג לצפות. ידעתי שהדבר הראשון שהוא רצה שיהיה לו ברגע שיהיה לו קצת יותר זמן פנוי זה כלב. לא משפחה. הוא רצה כלב.
 
אבל כל המידע הזה היה מורכב מדברים שכל מעריץ אובססיבי ממוצע היה יכול לגלות. הוא נצמד לפרטים הקטנים בחייו בשתי ידיו הענקיות. הייתה לי הרגשה שהיקף הדברים שלא ידעתי עליו יכולים היו להעסיק אותי עד סוף חיי, אם אי פעם הייתי מנסה להוציא את זה ממנו.
 
ניסיתי להיות חברותית ברגע שהבנתי שהוא ישנה צורה ויהפוך לענק הירוק אם אשאל שאלות, אבל זה היה לשווא. בשנתיים האחרונות, החיוכים שלי מעולם לא זכו לתגובה, שאלות פשוטות כמו "מה שלומך?" נותרו ללא מענה ולבד מאותו מבט ידוע לשמצה שגרם לי להתכווץ מבפנים, הוא תמיד דיבר אליי באותו טון דיבור יהיר וזחוח, שממש דרש כמה הצלפות הגונות בישבן... אבל ממישהו הרבה יותר גדול ממני.
 
 
 
התפקידים שלנו בתור בוס ועובדת נהפכו למובהקים יותר ויותר מדי יום. דאגתי לו באותה המידה כמו שהייתי דואגת לכל אחד שבחברתו ביליתי לפחות חמישה ימים בשבוע, ושבו טיפלתי למחייתי, והוא התייחס אליי כאל החברה של אחותו הקטנה והמעצבנת שהוא היה מעדיף שלא הייתה קיימת. במשך שנתיים זה היה בסדר מבחינתי לעשות מטלות שלא ממש התלהבתי מהן, אבל הבישול, המיילים וכל הדברים שהיו קשורים למעריצים שלו היו בהחלט הדברים שהכי אהבתי לעשות בתור העוזרת האישית שלו.
 
זה היה חלק מהסיבה לכך ששכנעתי את עצמי שלא למסור מכתב התפטרות עדיין. מכיוון שהייתי בודקת את חשבון הפייסבוק שלו או רואה את הפיד שלו בטוויטר ותמיד רואה משהו מצחיק שהעלה אחד המעריצים שלו. במהלך השנים אפילו הכרתי חלק מהם באינטרנט. במקרים כאלה היה לי קל להיזכר בכך שלעבוד עבורו לא היה כזה גרוע.
 
זו לא הייתה העבודה הכי גרועה בעולם – אפילו לא קרוב לכך. המשכורת שלי הייתה יותר מהוגנת, ומעבר לכך, שעות העבודה היו טובות גם כן. כמו שאמרה כמעט כל אישה שגילתה בשביל מי אני עובדת, היה לי 'את הבוס הסקסי ביותר בעולם כולו'. אם הייתי צריכה להסתכל על מישהו כל הזמן, אז למה שזה לא יהיה מישהו שפניו וגופו העמידו בצל גם את הדוגמנים השווים ביותר.
 
אבל יש דברים בחיים שאי אפשר לעשות בלי לצאת מאזור הנוחות ובלי לקחת סיכונים כלשהם, ולהיות עצמאית היה אחד הדברים האלה.
 
זו הסיבה לכך שלא הלכתי עם זה עד הסוף ולא אמרתי לאיידן "סיונרה, בחור גדול" בשמונים ההזדמנויות השונות שהמוח שלי ציווה עליי לעשות את זה.
 
הייתי עצבנית. לעזוב עבודה בשכר טוב וגם יציבה יחסית, כל עוד לאיידן הייתה קריירה – זה היה מפחיד מאוד. אבל התירוץ הזה כבר הלך ונשחק עם הזמן.
 
איידן ואני לא היינו החברים הכי טובים, וגם ממש לא אנשי סוד האחד של השני. אבל שוב, למה שנהיה? זה היה אדם שבילה לכל היותר עם שלושה אנשים אחרים כשהוא הצליח לנתק את עצמו מאימונים או ממשחקים. חופשות? הוא לא לקח חופשות. אני חושבת שהוא אפילו לא ידע מה זה.
 
לא היו לו תמונות של משפחה או חברים בשום מקום בבית. החיים שלו סבבו סביב פוטבול. זה היה מרכז עולמו.
 
במכלול הגדול של חייו של איידן גרייבס – הייתי סתם אחת, באמת. פשוט סבלנו זה את זה, מן הסתם. הוא היה זקוק לעוזרת ואני הייתי צריכה עבודה. הוא אמר לי מה הוא היה צריך שיתבצע ואני עשיתי זאת, בין שהסכמתי עם זה ובין שלא.
 
מדי פעם ניסיתי לשווא לשנות את דעתו, אבל עמוק בתוכי – מעולם לא שכחתי עד כמה חסרת משמעות הייתה דעתי עבורו.
 
יש גבול מסוים עד כמה אפשר לנסות להיות חברותי למישהו ולתת לו להשתיק אותך עם היחס האדיש שלו – בסופו של דבר הרמתי ידיים. זאת הייתה עבודה, לא פחות ולא יותר. זו הייתה הסיבה לכך שעבדתי כל־כך קשה כדי להגיע לשלב שבו אוכל להפוך להיות הבוס של עצמי, כדי שאוכל לעבוד עם אנשים שיעריכו את הרצינות שלי בעבודה.
 
אבל מצאתי את עצמי ממשיכה לעשות את הדברים ששיגעו אותי ודוחה את הגשמת החלומות שלי יום אחר יום.
 
מה עשיתי לעצמי, לעזאזל?
 
"האדם היחיד שאת דופקת זה את עצמך," אמרה לי דיאנה בפעם האחרונה שדיברנו. היא שאלה אם אמרתי סוף סוף לאיידן שאני עוזבת, ואמרתי לה את האמת: לא.
 
תחושת אשמה הלמה בבטני בתגובה להערה שלה. האדם היחיד שפגעתי בו הייתי אני עצמי. ידעתי שאני צריכה להגיד לאיידן. אף אחד לא עמד לעשות זאת בשבילי. הייתי מודעת לכך. אבל...
 
טוב, לא היה כאן שום 'אבל'. מה אם איפול ואכשל ברגע שאנסה לפתוח עסק עצמאי?
 
תכננתי את הכול ובניתי את העסק שלי כך שזה לא יקרה, הזכרתי לעצמי בעודי יושבת ומביטה באיידן אוכל. ידעתי מה אני עושה. שמתי כסף בצד. הייתי טובה במה שעשיתי וגם אהבתי את זה.
 
אני אהיה בסדר.
 
אני אהיה בסדר.
 
למה חיכיתי? בכל הפעמים הקודמות שחשבתי להגיד לאיידן, פשוט לא הרגשתי שזה הרגע הנכון. הוא בדיוק קיבל אור ירוק להתחיל להתאמן שוב לאחר הפציעה שלו, ולא הרגשתי שזה יהיה נכון להפיל את זה עליו אז. הרגשתי כאילו אפקיר אותו בדיוק ברגע שבו הוא שב לעמוד על רגליו. אחר כך נסענו לקולורדו כדי שיוכל להתאמן בשקט ובשלווה. במקרה אחר, זה לא היה יום שישי. או שהיה לו יום רע. או... משהו. תמיד היה משהו. תמיד.
 
לא נשארתי כי הייתי מאוהבת בו או משהו כזה. אולי בשלב כלשהו, כשרק התחלתי לעבוד בשבילו, יכול להיות שהיה לי קראש קטן עליו, אבל התנהגותו הקרירה לא אפשרה ללב שלי להתפרע מעבר לכך. זה לא שהיו לי ציפיות שמתישהו איידן יביט בי ויחשוב שאני האדם המדהים ביותר בחיים שלו. לא היה לי זמן לשטויות לא מציאותיות כאלה. המטרה שלי תמיד הייתה לעשות בשבילו מה שצריך, ואולי לגרום לאדם שמעולם לא חייך לשלוף חיוך קטן. הצלחתי רק באחד משני הדברים האלה.
 
במרוצת השנים המשיכה שלי כלפיו דעכה כך שהדבר היחיד שהתלהבתי ממנו, או ליתר דיוק – שהערכתי בצורה בריאה ונורמלית – זה את האתיקה המקצועית שלו.
 
ואת הפנים שלו.
 
ואת הגוף שלו.
 
אבל היו בעולם הזה עוד הרבה בחורים עם גוף ופנים מדהימים. מי כמוני יודעת. הבטתי בדוגמנים כמעט כל יום.
 
שום דבר מהתכונות החיצוניות האלה לא עזר לי בשום צורה. בחורים חתיכים לא יעזרו לי להגשים את החלומות שלי.
 
בלעתי רוק ואגרפתי את האצבעות.
 
'תעשי את זה' , ציווה עליי מוחי.
 
מה הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות? שאצטרך למצוא עבודה אחרת אם מאגר לקוחותיי יתייבש? כמה נורא. לא אדע מה יכול לקרות עד שלא אנסה.
 
החיים הם סיכון. וזה מה שתמיד רציתי לעשות.
 
אז נשמתי נשימה עמוקה, הבטתי בריכוז בגבר שהיה הבוס שלי במשך שנתיים ופשוט אמרתי את זה. "איידן, אני צריכה לדבר איתך על משהו."
 
כי באמת, מה הוא כבר יעשה? יגיד לי שאני לא יכולה להתפטר?

עוד על הספר

  • שם במקור: The Wall of Winnipeg and Me
  • תרגום: אוולין שור
  • הוצאה: אדל
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2018
  • קטגוריה: רומן רומנטי, רומן אירוטי
  • מספר עמודים: 550 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 9 שעות ו 10 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
379 דירוגים
18/9/2023

ספר מושלם, התבאסתי ממש כשהוא נגמר... יש בו גם קלילות וצחוק וגם עומק. סיפור מקורי ומערכת יחסים שמתפתחת טוב ולאט. בא לי גם איידן משלי :) מעדיפה ספר כזה פי מיליון מאשר הספרים עם תיאורי הסקס המוגזמים והבידיוניים.

5
6/3/2024

וואוו וואוו וואוו כרגיל ספר סלואו ברן , כזה שהניצוצות שם מהאמצע של הספר אבל המגע הראשון הוא שנייה לפני סוף הספר. מבנה הספרים של מריאנה זאפאטה די חוזר על עצמו, זה כבר הספר השלישי שלה שאני קוראת והתבנית דומה, אפיון הדמויות דומה, ההיסטוריה שלהם בילדותם. העלילה לעומת זאת שונה ומענגת ולא בא לך להוריד את הספר מהיד. כל כך עדין ורגיש ואמיתי , אין שום מהירות בקשר בינהם ולכן הכל אמין ומתחבר. ספר מהמם

3
5/2/2024

מצוין. אהבתי, רומנטי ועדין , לא סליזי וזול. דמויות עגולות עלילה טובה וזורמת.

2
26/11/2024

הרומן רומנטי המושלם❤️‍🔥

1
30/10/2023

Slow burn בדגש על הslooowwww אחד הטובים שקראתי בז'אנר, אם לא הטוב ביותר. לא יכולתי להתנתק לדקה עד שסיימתי. וואו גדול.

1
27/10/2023

התחברתי לכתיבה ואהבתי מאוד את העלילה. הקשר שנרקם בין הדמויות סחף אותי ולא יכלתי לעזוב כת הספר לרגע! ממליצה!

1
21/4/2025

הראשון שקראתי של הסופרת ואותו אני הכי אוהבת 🩵💙 (כמובן שקראתי גם את כל השאר) חוזרת אליו מידי פעם. אוהבת את הכתיבה והסגנון של מריאנה, לאט, מתפתח, אמיתי, כדאי לקרוא 🩷💚

14/4/2025

הספר הטוב ביותר שלה לדעתי. אהבתי שסופר רק מנקודת מבט אחת ואת הדמויות

7/4/2025

ספר מדהים סלואו ברן אמיתי, זוגיות מתפתחת ומתפוצצת לקראת סוף הספר השאיר אותי עם חיוך מאוזן לאוזן כשסגרתי את העמוד האחרון ספר מעולה

28/3/2025

לגמרי נשאבתי , לא יכולתי להוריד את הספר מהיד. מומלץ ביותר.

16/2/2025

נהניתי מהמם

15/1/2025

סופרת נפלאה שמצליחה עם דמויות מורכבות להעביר את כל התחושות והרגשות באופן אמיתי. ההתפתחות שבספר אולי איטית אך מרגישה כל כך נכונה ואמיתית. תענוג.

14/1/2025

מושלם!!! קוראת פעם אחר פעם ונהנית!

8/1/2025

גרם לי להתרגש, ולצחוק, מאוד אהבתי , ממליצה 🌸

12/12/2024

מרגש וסוחף.

2/12/2024

פעם שניה שאני קוראת אותו והרגשות לאורך כל הספר בגאוני הזה פועמים בחוזקה בדיוק כמו הפעם הראשונה! נהנתי מכל רגע שווה בהחלט

15/11/2024

הספר רגש , מתח וגרם למחסור לשינה לא הייתי מרוכזת בכלום עד שסיימתי אותו.

9/11/2024

וואווו איזה ספר מושלם. מרתק, מרגש, מצחיק ורומנטי. פשוט מקסים💙 רוצו לקרא..

24/7/2024

וואוו ספר לצחוק ממנו, לבכות איתו ולחייך המון! מומלץ ביותר. הספר הראשון אחרי משבר קריאה ארוך מאוד

30/6/2024

הכי טוב של מריאנה זאפטה בפער

11/6/2024

אהבתי מאוד. אפילו שבנוי לפי נוסחא נפוצה הוא לא קלישאתי, התחברתי מאוד לשתי הדמויות הראשיות

5/6/2024

ספר מהמם, סוחף, כתיבה מהממת. ממש מומלץ

23/4/2024

ספר קליל שכיף לקרוא, קיטשי ורומנטי בצורה הכי חמודה שיש

31/3/2024

ספר מהמם

27/3/2024

מריאנה זפאטה, מושלמת כמו תמיד!!

16/3/2024

ספר כיפי וזורם! מומלץ!

29/2/2024

אהבתי כל רגע!!

25/1/2024

עוד ספר מושלם של הסופרת המהממת מריאנה זפאטה

24/1/2024

נראה לי שזה הספר הכי מוצלח שלה מבין כל הסדרה. ממש נהניתי מהדמויות

13/1/2024

יפה מאוד, כמו כל הספרים שלה

7/1/2024

ספר מקסים. אי אפשר להפסיק לקרוא

25/12/2023

מקסים

2/12/2023

הספר הכי מוצלח שלה בעיניי. רומנטי ומקסים:)

1/12/2023

ספר מצוין

11/11/2023

כתוב נפלא, מרגש ולעיתים משעשע. אסקפיזם משובח

2/11/2023

אהבתי מאוד, הספרים של מריאנה זפאטה ממש סוחפים ונעימים

1/11/2023

מדהים

23/10/2023

ספר מעולה, הכי אהוב עליי עד כה. ממש התבאסתי שנגמר. מומלץ מאוד.

7/10/2023

מעולה

1/10/2023

מריאנה לא מאכזבת, גם הפעם !! איזה ספר ואוווו אני לא עומדת בזה יותר כי באלי עוד ועוד ועוד!!! מומלץ בחום 🩷

11/9/2023

מומלץ מרתק ומרגש

7/8/2023

מהמם! הרבה יותר טוב מהספר על דיאנה...

4/8/2023

ספר מעולהההה

31/7/2023

מצויין, כתיבה מדוייקת ומאוד ישירה וכנה.

26/7/2023

ספר מעולה וסוחף

25/7/2023

אהבתי! ספר סלואו-ברן קלאסי מאוד חמוד. קל לאהוב את הדמויות ולהיסחף לעלילה הקלילה.

18/7/2023

מריאנה המדהימה כל ספר שלה שווה קריאה כמובן כולל הספר הזה אני תמיד חוזרת לקרוא שוב ושוב את כל הספרים שלה

14/7/2023

ספר מדהיםם אני אוהבת שיש פה רומנטיקה שנבנית ולא סמאט בלי רקע. הספר גם כתוב מהמם.

6/6/2023

מרגש סיפור אהבה יפה

15/5/2023

ספר סוחף שבא לקרוא ממנו עוד ועוד

9/5/2023

ספר מומלץ ממש אהבתי , במיוחד הסוף

8/5/2023

אין אין אין על הספרים של מריאנה זפאטה!! אבל זה הטוב מכולם. אחד הספרים האהובים עליי ביותר. קראתי אותו 3 פעמים בשנתיים האחרונות. מושלם ומומלץ!!!🧡❤

17/4/2023

מקסים

16/4/2023

ספר מדהים הטובים ביותר שקראתי עלילתי פחות או יותר ריאליסטי עין טובה לא משוגע אבל בעיקר רומנטי וסוחף.

26/3/2023

אחד הספרים הכי טובים שקראתי וכבר קראתי איתו מספר פעמים מריאנה זפאטה אחת הסופרות המדהימות כל ספר בבעירה איטית ועם נושאים חשובים השזורים בעלילה וגורמים לך להמשיך ולקרוא ולהתחבר לדמויות

28/2/2023

טוב עוד ספר שהחלטתי לקרוא שוב והאמת שאני מתה עליו. איך מריאנה יודעת לבנות סיפור לפרטי פרטים. גאונה ומעניינת ספר שלמות

27/2/2023

כתוב מצוין, לא הסיפור הצפוי מראש על שחקן על והעוזרת שלו. הדמות של ונסה מענינת, חזקה- שבירה ורומנטית במידה. מהנה מאד!!

19/2/2023

מעולה

17/2/2023

וואו. הספר היה פשוט מדהים. לא אשקר ואומר שלא היו דברים שפחות חיבבתי, כמו זה שהיא חשבה המון. המון. ובשלב מסוים חשבתי לעצמי אוקיי.. תתקדמי. אבל וזה אבל חשוב, הספר הזה היה טוב, כן צפוי אבל במידה. ולכן, אני ממש ממליצה לקרוא אותו.

17/2/2023

פשוט מדהים! איידן גרייבס וונסה הספר האהוב עליי בעולם כולו ללא ספק❤️‍🩹❤️‍🩹 ממליצה לכל עולם הקוראים! עדיין הספר האהוב🤞🏼

15/2/2023

ספר יפה מאוד, אהבתי 😀👍

20/1/2023

עלילה רדודה כתיבה דלה ביותר מאכזב

10/1/2023

וווואו ספר מדהים אומנם אין בו הרבה סמאט אבל זה ספר מרגש ומדבר על חברות הקרבה אהבה ענקית

25/12/2022

הספר הזה היה ההכרות הראשונה שלי עם הסופרת . עלילה סוחפת בתוך זוגיות מזוייפת (או שלא ) .

21/12/2022

נהנתי מכל רגע

21/12/2022

ספר מקסים.

18/12/2022

מרגש

28/11/2022

איזה כיף של כתיבה וסיפור מענג.

8/11/2022

מקסים מאוד, רומן קליל שמעלה חיוך לאורך כל הספר, צפוי, אבל עדיין אי אפשר להניח אותו עד שמסיימים

1/11/2022

מושלם!

16/10/2022

מדהים ..... היא גאונה

23/8/2022

תקופה ארוכה הספר היה ב״מדף האופציות״… קראתי פרק ראשון ותמיד החלטתי להניח אותו שוב בצד. טעות! טעות גדולה! ענקית! הפרק הראשון פשוט לא עושה חסד עם הספר. החלק הראשון (20% בערך) די חלש… אבל… וזה אבל גדול ההמשך?! אי אפשר להניח מהיד. קראתי אותו תוך יום חופשה אחד. כתוב היטב, תאורים חייים מפורטים ממש מחיים את העלילה. והדמויות… ואוו מאוהבת באיידן ובונסה…. שורת תחתונה: פשוט אסור לוותר על הספר הזה! חשוב לקחת בחשבון - לחלוטין לא אירוטי. אבל רומנטי…..

14/8/2022

אחד הספרים האהובים עליי! חוזרת לקרוא אותו שוב ושוב

11/8/2022

ספר מדהים. סלואו בורן מהמם ועלילה פשוט נהדרת!

7/8/2022

אהבתי את הספר מאוד, היו הרבה רגעים מצחיקים. הספר מומלץ בחום❤

23/7/2022

נהנתי לאורך כל הספר, רגעים רבים של צחוק

18/7/2022

איזה ספר מושלם!! אי אפשר להפסיק לקרוא

15/7/2022

פשוט מושלם, בין הספרים היותר טובים שקראתי.

11/7/2022

ספר בין הטובים שקראתי

28/6/2022

מהמם, מושלם. מרתק ומצחיק.

9/5/2022

ספר מקסים❤️

17/4/2022

ספר מהמםםםםם טיפה ארוך מידי אבל כיף לקרוא

13/4/2022

ספר מהמם קצת נמרח

4/4/2022

מהמם!!! slow burn נפלא. מרגש, מצחיק וכתיבה כייפית. ממליצה בחום!!!

10/3/2022

ספר איטי. פחות אקשן אבל נהניתי מכל רגע.

20/2/2022

פשוט ספר מדהים! ככל אהבתי שאין לתאר! חובל לקרוא! הולכצ לקרוא עוד ספרים שלה

13/2/2022

אחד הספרים הכי טובים שקראתי בחיים שלי!!!! ממליצה ממש!!

27/1/2022

מהממם אהבתי ממש

20/1/2022

ספר נפלא קראתי ללא הפסקה .כתיבה חלקה וזורמת . ממליצה

16/1/2022

מושלם ספר נפלא, מרגש מאד

16/12/2021

הספר מרתק, רהוט ומרגש. מאד ממליצה עליו

14/12/2021

ספר מעולה בנוי טוב, מתקדם לאט (לפעמים לאט מידי) אבל ממש מתוק

4/12/2021

פנטסטי

7/11/2021

ספר נפלא, מתחיל קצת באיטיות,אבל תופס קצב בהמשך. כייף לקרוא

31/10/2021

כמו כל הספרים שלה, גם זה לא איכזב! נהנתי מכל רגע. מצחיק, מרגש. וואוווו

10/10/2021

סה״כ אהבתי. לעיתים התיאורים מייגעים. יש קטעים מעט תמוהים - איך פתאום מחוסר עניין כלל הכל מתהפך ב 180 מעלות. איך אף אחד מהזוג לא ממש מדבר ברור, והכי לא ברור איך גבר במלוא אונו שהכי מקובל ונשים רודפות אחריו - לא יוצא עם אף אחת / לא שוכב עם אף אחת - זה קצת מוזר. גם הרקע האלים הן של הגיבור והן של הגיבורה - אמנם מוזכר בקצרה יחסית אך בטוח שהוא אחד הגורמים ל מוזרויות שלהם בהתנהגות החברתית - אני מבינה שזה סוג של :״מצא מין את מינו״ ( שניהם ספגו אלימות קשה) ויחד עם זאת זה תמיד כל-כך נפוץ בספרים הרומנטיים וקשה לקבל שזה גם ככה בחיים האמיתיים. סה״כ מעניין ומושך להמשיך ולקרוא ולא להניח מהיד.

8/10/2021

פשוט מושלם !! כמו כל הספרים שלה, עם הדברים האלה שמאפיינים רק את זאפטה.. הלוואי שיתרגמו את כל הספרים שלה, עד עכשיו כל מה שתורגם היה 5 מ5 כוכבים

24/9/2021

וואוווו איטי וממכר ספר מדהים

24/8/2021

הספר האהוב עליי. Slow burn במיטבו. קראתי אותו כבר 3 פעמים וזה לא נמאס. הדמויות מקסימות ומערכת היחסים ביניהם נבנית בצורה מושלמת לאורך כל הספר. ממליצה בחום - על הספר וגם על הסופרת.

23/8/2021

מדהים. לא לוותר עליו.

21/8/2021

מקסים מקסים מקסים

15/8/2021

ספר שלא משנה כמה פעמים אני אקרא אותו, אני אתאהב בו בדיוק כמו בפעם הראשונה.❤️

9/8/2021

מדהיםםםםם מדהיםםם!! מומלץ

26/7/2021

מצויין. פשוט מצויין סיפור שמתפתח לאט לאט לאט, מצחיק. מריאנה.. יש לה את הקסם שלה

13/7/2021

כשפתחתי את הספר לראשונה קצת דאגתי כי הוא כל כך ארוך.. אבל לא היה לי משעמם לרגע ולא הייתי משנה בו דבר!

11/6/2021

קשה למצוא ספרים כאלה בג׳אנר הזה וחבל. הסיפור של וונסה ואיידן הוא הרבה מעבר למיניות . זה התחיל במערכת יחסים קרה שבה הוא אפילו לא אמר תודה כשהיא קנתה לו מתנות לחגים משם זה הפך לחברות ומשם זה הפך למשהו אחר ועמוק יותר. זה היה ארוך וכל רגע בין הנשיקה המזוייפת שלהם לנשיקה האמיתית שלהם היה שווה את זה. בניגוד לספרים אחרים איידן וונסה מציאותיים יותר , וונסה היא חזקה ויודעת מה טוב לה ולמרות זאת יש לה את הרגעים של החוסר ביטחון ושל החשש כמו כל בן אדם נורמלי. ואיידן הוא לא סטוצ׳יינר שפגע במיליון בחורות כמו שאנחנו רגילים אצל הגברים בספרים. הדבר האחרון שהפריע לי היה הפירוט המיותר של השרירים שלו שהופיע בכל פרק לפחות שלוש פעמים, אבל זה היה נסבל. הלוואי והייתי יכולה לקרוא יותר עליהם כזוג .

28/5/2021

ספר טוב ,

13/5/2021

אווו שלמותתת כל מילה וכל אות!!

10/4/2021

ספר יפה מאד. מרגש וסוחף

7/4/2021

אני לא יודעת איך הגעתי לספר הזה רק עכשיו, אבל איזה כיף שזה קרה😍😍😍 מושלם!!!

5/4/2021

תענוג צרוף! אני הולכת לקרוא כל ספר של מריאנה זפאטה הנהדרת. עמוק וקולח. דמויות נפלאות. סיפור אהבה מושלם ורחוק מלהיות נדוש ובנאלי.

31/3/2021

ספר מושלם

27/3/2021

חמוד חמוד חמוד!

21/3/2021

נפלא! לא הצלחתי להניח מהיד ואי אפשר שלא להתאהב בדמויות.

20/3/2021

ספר כייפי. מאוד מומלץ

18/3/2021

מקסים

3/3/2021

וואו! נכון הוא ארוך ממש... אבל איזה ספר טוב! נהניתי מכל רגע!

1/3/2021

ספר שקשה להפסיק לקרוא. מצוין

28/2/2021

קוראת בפעם השנייה, כייפי מעניין, עלילה זורמת וסוחפת לאורך כל הספר. ספר שמתפתח יפה בקצב טוב מעניין עד לסוף.כמו כל הספרים האחרים של הסופרת, חבל שאין יותר מתורגמים.

21/2/2021

ספר מהמם שלא כולל רק יחסי מין יותר מסופר על התהליך עד ההתאהבות שלהם ממליצה מאוד מאוד!!!!!

12/1/2021

ואו הוא כל כך מושלם לא יכולתי להפסיק ליקראו אותי

4/1/2021

ספר קסום, שובה לב, נקרא בשקיקה💝 מומלץ בחום✨

31/12/2020

מעולה,אחד הספרים הטובים שקראתי

17/12/2020

מושלם תקנו אותו!! הייתי רוצה לקרוא עליהם עוד קצת כמשפחה

2/12/2020

מושלם! כתיבה חכמה, סוחפת. דמויות מרגשות, אנושיות ועלילה שמפתחת לאט אך בטוב. מומלץ בחום!

18/11/2020

ההתחלה איטית. אבל לאחר מכן לא הצלחתי להוריד את הספר מהיד. רומן רומנטי במיטבו. נהניתי מאד והצטערתי כשהסתיים

25/10/2020

מעולה

23/10/2020

אחלה ספר, רומן רומנטי קצת מבאס שנגמר 😯 יכולתי לקרוא עוד קצת על שניהם ביחד כמשפחה

13/10/2020

מהמם! ובעיקר לא מלא בתיאורים לא אמינים.. ממליצה בחום!

9/10/2020

מרגש . כתיבה מצויינת

5/10/2020

בהתחלה יש הרבה מחשבות של המספרת, אבל תמיד כיף לקרוא שוב ושוב...

12/9/2020

מושלם

29/7/2020

פשוט מקסים

17/7/2020

מקסים ממש

17/7/2020

אוף, מדהים, רוצה עוד כאלו מרגיש לי שנגמר מהר מדיי😭😭😭

11/7/2020

וואוווו! בין הספרים המוצלחים שקראתי בשנתיים האחרונות!❤️ אהבתי את העלילה כל כך , אישה חזקה שלא מפחדת להגיד את דעתה. אהבתי את עלילה כל כך. סיימתי בכמה שעות! ממליצה לכל מי שמתלבטת ! במילה אחת. שלמות🦋

9/7/2020

ספר מעולה! המלצה רותחת! סיפור אהבה שבנוי טוב, אמיתי. לקוח לדמויות זמן להתאהב.. וכיף לקרוא את כל ההתרחשות.

23/6/2020

נוגע ללב ומיוחד לז'אנר

30/5/2020

נהניתי מכל רגע, לא קיטשי מידי ועם דמויות מתוקות ומרתקות שאתה מרגיש שאתה לומד להכיר ככל שמתקדם הספר. העלילה מעניינת ומותחת וכמובן שאם ספר גורם לך לצחוק בקול זה בונוס ענק. ממליצה!!!

24/5/2020

אהבתי.. היה חסר לי קצת.. אבל בסך הכל אחלה ספר...

23/5/2020

הקריאה היתה כיף גדול! באמת כדאי

27/4/2020

ספר מקסים.מתאר התפתחות של סיפור אהבה בעדינות והומור. מומלץ לאוהבי הז'אנר הרומנטי.

25/4/2020

אימלה אימלה אימלה באמת יש ספרים שפשוט דרושה בהם הרבה סבלנות כדי להגיע לרגעים המרגשים האלה. ופה כל היופי שרואים הרבה מעבר, מעבר למשיכה ומעבר למיניות, יש פה סיפור שלם של אהבה בין שני קצוות שונים, שבעצם כל כך דומים אחד לשני. הייתה לי הזכות לקרוא את הספר הזה, פשוט שלמות.

19/4/2020

מעולפת על כתיבתה של זאפטה. כמה עומק כל מילה נקראה בשקיקה רבה רצה לקרוא את הספר השלישי שלה. מרינה תעשי לי ספר😉

14/4/2020

רומנטי מאוד ומשעשע אבל פחות מתאים לחובבות הסקס ...מתעסק בעיקר בניית סיפור התאהבות.

9/3/2020

Great book

2/3/2020

רוצה עוד ספרים של מריאנה זאפטה

2/2/2020

אהבתי מאוד. לא קלישאתי כמו שאר הספרים מהזאנר

18/12/2019

אהבתי,זורם ונבנה יפה, אין סתם סקס בכל מקום

20/8/2019

ספר מקסים. אהבתי מאוד (הרבה יותר טוב מהספר "המשך")

19/8/2019

וואוו! מהמם, אהבתי מאוד. מומלץ בחום!

18/7/2019

מקסים!!!! אילנית

15/7/2019

במילה אחת וואו....
ספר רומנטי נהדר!!!!! סוף סוף ספר רומנטי שאתה לומד את הדמויות ואת המערכת יחסים ביניהם כמו שצריך.
נהניתי מכל רגע...
אחד מספרי הרומנטיקה הטובים ביותר שקראתי.

10/7/2019

וואו של ספר. פשוט וואו.

4/7/2019

הספר הכי טוב בקראתי !!!

1/7/2019

נהדר

30/6/2019

מושלם! אהבתי מאוד. סיפור אהבה שנרקם לאט. כתוב מהמם

20/6/2019

מקסים, אהבתי מאוד

8/6/2019

ממליצה בחום

30/4/2019

מדהים!

3/2/2019

ואוו. ספר ממש טוב. שונה מכל הספרות האחרונה בז'אנר הרומנטי. ספר שנותן לדברים להתבשל כפי שהם קורים במציאות ולא שם את הקטע המיני במרכז. נהנתי אבל ממש!

30/1/2019

וואווו

16/11/2018

מושלם

24/5/2024

קשה לדרג את הספר הזה שמתחיל מתיש ואיטי כל כך, המון מלל, המון מחשבות שחוזרות על עצמן, חפירה מייגעת ומייסרת. מצד שני עובדה ששרדתי, משהו שם מושך ומשאיר אותך, הרצון לראות איך תתפתח האהבה שבמשך המון זמן נראית כלא הולכת לשום מקום. הגיבורה היא מעולה, עם עבר פוצע ופצוע. הצליחה להתאושש ולהיות אופטימית והישגית. איתו היה לי מאוד קשה בהתחלה כי ההתנהגות היתה מזעזעת, אח״כ הוא השתפר, מזלו שהוא חתיך…

1
27/4/2025

מעניין ועמוק יותר מהסטנדרט

28/10/2024

ספר חמוד. אהבתי את החברות והשותפות בין הדמויות הראשיות כאן. ובכלל הטרופ הזה של קרבה מאולצת ונישואי נוחות היה ממש נחמד.

7/10/2024

סיפור נחמד. נמרח מעט יותר מדי עם מחשבות וחוויות של הדמות הראשית. יש הרבה חוסר בטחון בדמות הזאת ולפעמים זה מעצבן. התרגום לא טוב. לא בלתי נסבל, אבל מוריד מחוויית הקריאה.

11/8/2024

סהכ הספר טוב, הסיפור יפה ומרגש מאוד. אבל נמרחחחחח נמרח. היה אפשר לקצר ב100 עמודים לפחות. ממליצה למי שיש סבלנות ואוהבת אקסטרה סלואו ברן

9/3/2024

נהניתי מכל רגע

17/2/2024

slow burn כמו שהסופרת יודעת לכתוב חמוד רומנטי מתוק סיפור של השתקמות שיקום

28/1/2024

ספר ארוך מדי, מלא בפרטים קטנים על כל צעד של הגיבורים, ברמת הרמת הגבה והזזת היד, כמו כל הספרים של מריאנה זפאטה. הסיפור עצמו מקסים ורומנטי ומתאים למי שרוצה להתנתק מהמציאות ליום וחצי.

15/1/2024

ספר נחמד, מצחיק, קליל, סיפור העלילה מתפתח לאט, לטעמי נמרח.

21/9/2023

ספר מהמם איטי קצת בהתחלה יותר מהקודמים שלה אבל איכשהו סולחת לה כי הסיפור מושלם

9/9/2023

ספר נחמד, עלילה רומנטית הסופרת משקיעה בתיאורים, לפעמים י7תר מדיי

29/7/2023

דמויות שובות לב, קצת נמרח, אבל נחמד

22/7/2023

כן, נהנתי לקרא אותו כן, אסקפיזם נחמד ממתק קליל מצד אחד אבל גם מתיש לעיתים, לא תמיד אמין או מציאותי מהרבה סיבות. הסופרת בונה לאורך הספר מתח מיני שאמורה להתפוצץ בסצנת מין גדולה מהחיים ובסוף מסתימת בקול ענות חלושה. בקיצור סבבה לטיסה ולחופשה

29/4/2023

ספר חמוד ומחמם לב, לא משהו מיוחד

7/1/2023

חמוד וכיפי, קולח

9/12/2022

נחמד, הסוף קצת מרוח ולא אמין

19/11/2022

ספר מושלם ממליצה!!

18/10/2022

הקצב שלו נורא איטי אז זה רק למי שאוהבת את הסגנון הזה. קראתי אותו ביומיים, נחמד מאוד, אהבתי

9/9/2022

ספר מהמם אבל מתיש ברמות !! רק ב20 אחוז האחרונים של הספר היתה התפתחות מה שכן הכתיבה מדהימה והדמויות דיי מיוחדות. אך העלילה רגילה ולא מחדשת שום דבר. אם יש לך לכן כוח רצון וסיבולת להתמודד עם ספר שנמרח בכזאת צורה תקנו אותו כי הסוף היה דיי מושלם .

8/9/2022

ספר מהנה וקולח, דמויות שקל לחבב ולהיקשר אליהן, וכרגיל אצל הסופרת - סיפור אהבה כובש ב-slow burn כתוב היטב. לי אישית תמיד יש תחושה שאחרי שהזוג סוף סוף מתוודה על אהבתו, הכל נגמר תוך 10 עמודים... חסרים לי עוד 1-2 פרקים של חיי הזוגיות שלהם יחד לפני הפרק של ''אחרית דבר'' שמיד קופצים אליו

23/12/2021

ספר יפה על התמודדות , אהבתי

8/12/2021

תראו סך הכל אהבתי את הספר אבל הדמות הראשית חופרת מדי מתי שלא צריך וגם בקושי יש סצנות סקס בספר. סהכ ספר חביב.

27/11/2021

ספר איטי, מלא בתיאורים שלעיתים מייגעים. עדיין נהנתי מהסיפור עצמו, לטעמי יכלו לחתוך הרבה קטעים שהדמות המרכזית סיפרה על עצמה או נכנסה לקונפליקט פנימי על גבי מספר עמודים. שווה קריאה, רק להתכנון לקצב איטי.

7/11/2021

אחלה

4/10/2021

הספר הזה הפך לי את הבטן! ואו!

27/9/2021

כתוב טוב , עלילה ודמויות שמתפתחות ונבנות אט אט נדיר בז'אנר ומאוד מרענן

18/7/2021

ספר טוב ומרתק, אבל רק מאמצע הספר.. עד האמצע נמתח בהמון תיאורים מעייפים, אחרי שעוברים את אמצע הספר אי אפשר להפסיק

20/5/2021

ספר טוב עם עלילה מעניינת. חבל שאין בו קצת יותר מתח מיני ודרמה אבל עדיין מאוד ממליצה לקרוא.

4/4/2021

*ספוילר* הסוף פה לא הגיוני בעליל... אחרי שכל הספר אנחנו קוראים על המחשבות, ההתחבטויות והרגשות של הגיבורה, בנוגע לכל מה שקורה... וכל הספר המתח ביניהם נבנה... פתאום בסוף ישנה סצנת סקס (שגם לא ממש מוצלחת בעיני) ופתאום - נגמר הספר! הם עם שני ילדים והכל יופי-טופי... הסוף לא הסתדר לי עם כל הספר שקדם לו והיה ממש מאכזב... הרגשה של "בום-וגמרנו" - תרתי משמע... חבל...

16/3/2021

סה"כ נהנתי. צחקתי והתרגשתי מהסיפור. אפשר היה לקצר אותו.. יש המון תיאורים שחוזרים על עצמם, בעיקר של רגשות..

13/3/2021

סופסוף, ספר שבנוי כמו שצריך, עם אהבה מציאותית שמתפתחת לאורך זמן, לאור חוויות משותפות ולא תוך רגע. כל פרק מתגלה נדבך נוסף בחיים של הדמויות, ביחד ולחוד. חבל שלא סופר חלק מהסיפור גם מנקודת המבט של איידן וכוכב פחות בגלל הקפיצות מאירוע לאירוע שלא תמיד נראה רציף. מומלץ בחום

12/12/2020

אהבתי מאוד. סיפור שנבנה לאיטו, דמויות מתפתחות ועלילה שמתקדמת. זה לא רומן רומנטי של זבנג וגמרנו. נקודת המבט קצת ילדותית, חפרנית ולא כל כך מתוחכמת, אבל כן בסופו של דבר מהנה. לעיתים הסופרת מגזימה בתיאורים מיותרים כמו איך בנאדם מרים את המזלג כדי לאכול, אבל אפשר לצלוח את זה לטובת סיפור טוב. סך הכל מאוד מהנה וקולח.

9/12/2020

העלילה ממש נחמדה אבל מרוח ברמותתת. יצא הנשמה עד שקרה בינהם משהו.

9/10/2020

מה לקח להם ככ הרבה זמן

28/9/2020

ספר מקסים, קצת נמשך כמו מסטיק כל התחושות של הדמות העיקרית

23/8/2020

ספר מקסים. זפטה יודעת לבנות דמויות עמוקות ואמינות... חבל שהרומן מגיע אחרי 95 אחוזים מהספר.... מרגיש קצת כמו משחק מקדים בלתי נגמר ובסופו קתרזיס קצר שלא מצדיק את ההשקעה עד אליו....

21/8/2020

ספר נחמד, הגיבור שותק הרבה, slow burn עד הרגע האחרון

13/8/2020

מדהים. היא השאירה אותי במתח בצורה מדהימה פשוט

22/6/2020

חמוד

27/5/2020

רומן רומנטי חמוד, ארוך , קצת נמתח

18/4/2020

נחמד מאוד אבל קצת משכו את העלילה מעבר למה שצריך

18/12/2019

ספר ארוך מידי, קצת נמרח ונראה שלא מתקדם בחצי הראשון שלו, הרבה מוטיבים שחוזרים על עצמם, אך בהמשך ישנה התפתחות מהירה יותר שמפצה על ההתחלה המנומנמת של הספר. הכתיבה יפה וזורמת....

14/10/2019

אוף, למה זה הסתיים ? ספר מקסים. כולו רגישות, כנות והומור. קשר מקסים שנרקם בין שני אנשים עם עבר מזעזע וכואב. כל כך אמין וכנה וסוף סוף בלי סקס. אפשר לכתוב על אהבה טהורה גם בלי זיונים כל הזמן (סליחה על המילה ז'..). הייתי שמחה להמשיך לקרוא בו עוד 1000 עמודים.

6/7/2019

נחמד ביותר

26/6/2019

שלמות.. כובש... נדיר...שווה כל רגע

9/4/2019

תענוג צרוף. סיפור אהבה יפה כתוב בצורה רהוטה אין סקס בכל פינה אלא מערכת יחסים מתפתחת.

8/7/2024

סגנון כתיבה בהחלט מאפיין את הסופרת. מבחינת הסיפור, הסיפור אינו קולח, לעיתים ההתרחשויות נראות לא הגיוניות. לדעתי מבין ספרייה שקראתי בעבר זה פחות טוב.

1
6/7/2024

על פניו יש פוטנציאל. הדמויות, בעיקר הנשית, מעניינת ועם עבר מורכב. וגם בעקרון אני מחובבי ה-slow burn, אבל פה זה היה ארוך ומייגע ומאוד חוזר על עצמו. איכשהו שרדתי עד הסוף, אבל קראתי עוד שני ספרים אחרים תוך כדי

1
4/4/2021

כתוב באפון רהוט עם כושר ביטוי מעולה ………… אבל …… מתיש… ארוך, חוזר על עצמו, הדמויות הראשיות מסתובבות אחד סביב השני עד 2 העמודים האחרונים של הספר בלי מגע אחד… מדגישה … מתיש

1
10/3/2025

שלא תבינו לא נכון. אני מאוד מאוד מאוד אוהבת בעירה איטית. ואני חושבת שיש פה בעירה איטית סופר איכותית ומציאותית. אז מבלי לתת ספוילרים, מה הבעיה? שמרוב שהבעירה הייתה איטית, כל ההתפתחות הרומנטית הייתה הכי קצרה מהירה ולא אמינה שיש. אני כן אהבתי את המערכת יחסים ביניהם, אבל ציפיתי שתהיה התקדמות מוקדם יותר בספר.

7/2/2025

ספר יפה ומרגש טיפה הרגשתי שנמרח קצת

17/1/2025

כל כך כל כך ארוך ומלא בתיאורים מיותרים, רק ברבע האחרון של הספר העלילה זזה ונהיה מעניין. ממש דילגתי על עמודים שלמים שמתארים את המחשבות של גיבורת הספר

23/12/2023

לא משהו, חוסר הביטחון של ונסה מרגיז

7/10/2022

חמוד קצת נמרח מידי

22/8/2022

נחמד. קצת נמרח

22/7/2022

נחמד אבל כל כך איטי. . ..

27/2/2022

איטי על גבול המייסר...

25/2/2022

הכתיבה טובה אבל העלילה פחות. הרעיון יפה, הדמויות מעניינות, סיפור אהבה שנרקם לאט. מאד מאד לאט. בסהכ לא השאיר עליי רושם מיוחד. הרבה חפירות מיותרות של הגיבורה, הרבה חפירות על השרירים שלו וכמה שהוא גדול ונפלא (אין עמוד שהיא לא מסתכלת עליו ומתרשמת) כמעט ואין ביניהם מגע עד בערך העמוד האחרון והאמת שהם כאלה יבשושיים שגם כשהיה מגע זה לא היה מרגש במיוחד. * לדעתי הגיבור חייב לעבור אבחון. כל החוסר הבעת רגשות הזה זה הרבה מעבר ל"אני כבר קשוח" ויותר לכיוון בעיה.

29/10/2021

מרגיש כמו משחק מקדים שנמשך לאורך כל הספר.

20/7/2021

הספר טוב בגדול אבל הוא כל כך מעייף ונמרח באמת ועד שקורה ביניהם משהו את לא מספיקה לקלוט כי הספר כבר נגמר .

3/7/2021

ספר מתיש…. המון חזרה על פרטים, רק בסוף היה מעניין

30/4/2021

ספר נחמד העלילה יפה אבל קצת מבאס שרק בסוף הספר הם היו יחד... אין הרבה נקודות מפנה נחמד מינוס

29/4/2021

ארוך, מאוד ארוך, יותר מדיי ארוך. היה ספר הרבה יותר טוב אם היו חותכים לחצי

8/3/2021

עם כל הביקורות שהספר ״וואו!!״ ציפיתי להרבה יותר.. החצי הראשון של הספר נמתח מידי ודיי משעמם, פשוט מצאתי את עצמי מדלגת על דפים כדי למצוא את ה-״וואו״ שסבבו הביקורות, היה חסר לי הדיאלוג בין הדמויות, הגיבורה מדברת בעיקר עם עצמה... החצי השני של הספר יותר טוב, יש עלילה ודיאלוגים בין הדמויות... בקיצור- נחמד ולא מעבר, ציפיתי ליותר מהביקורות...

3/12/2020

מאוד מרוח

6/10/2022

שרדתי כדי לכתוב..... ממש לא אהבתי. הדמות הנשית הראשית מעצבנת, חופרת, לא אינטליגנטית ולא נעימה. דווקא הספר התחיל נחמד ואז הייתה נפילה אינסופית. כמה תיאורים של אותו הדבר?? איזה סיפור אהבה מתואר פה בכלל? נראה שמה שהיא אוהבת זה את שרירי החזה/ הישבן/ הירכים וחוזר חלילה. כך מתוארת אהבתה, לא באמת את אופיו, אוקי נחמד לשמוע על גבר כה שווה אבל כמה??!!. לא מרגש,לא סקסי,לא הגיוני, לא התחברתי בכלל. קראתי עד הסוף כי אני בדרכ מסיימת ספרים גם אם הם גרועים. ממליצה לכם לדלג על הספר השיטתי בתחפושת של עומק והגיגים

1
28/12/2024

ארוך ומייגע, יותר מידי מחשבות של הדמות הראשית ומעט מידי דו שיח בין שני הגיבורים. הדמות הגברית לא הייתה סקסית בעניי, לא מעניינת , אנטיפת, אנטגוניסט מוחלט לשחקן פוטבול. והדמות הנשית לא מובן איך התאהבה בו. הוא לא שם עליה במשך שנתיים, אז הוא קצת התחיל לשים לב לפרטים אחרי מליון שנה אז פתאום היא מתאהבת? בשל הדירוג הגבוהה והביקורות ציפיתי לספר הרבה יותר מעניין. לא ממליצה

1/8/2024

ההתחלה נוראית. מתישה בטירוף. ההמשך סבבה סהכ. הסוף נחמד אבל מגיע מאוחר מידי. גיבורה קצת מתישה ויללנית כמו כל הגיבורות של זפאטה.

3/7/2023

כנראה שכגודל הציפיה כך גודל האכזבה. קניתי בגלל התגובות הטובות ובכלל לא התחברתי, לא לכתיבה ולא לעלילות.

10/9/2021

רומן עם אוטיסט

23/5/2020

רק נחמד ציפיתי ליותר

18/11/2018

הספר היה ארוך . וההתפתחות הקשר הרומנטי בין הגיבורים היתה איטת ומתישה

15/2/2025

פעם ראשונה שזה קורה לי לא מצליחה לסיים ספר. למה כל התיאורים האין סופיים האלה ? משעמם ברמות

8/9/2024

אני לא יודעת מאיפה להתחיל הספר ארוך מעייף ומלא ברברת הוא כתוב אך ורק מהצד של הדמות הראשית והיה לי ממש חסר גם את הצד שלו בכל הסיפור. בדגול הוא לא הכי גרוע שקראתי אבל עדיין מיותר נ.ב קניתי אותו בגלל סרטון בטיקטוק 😒 נ.ב.ב אין סמאט בכלל 👎

8/6/2024

לא הצלחתי לסיים 200 עמודים הראשונים מרוב שהטקסט היה מלא במחשבות של הדמות הראשית, כך שיצא שהשיחה ביניהם המסתכמת בשלושה משפטים במקסימום לוקחת שני עמודים וגם אז הולכים לאיבוד. המונולוג שלה חוזר על עצמו ולא תורם בכלל. זה פשוט בלתי קריא עד למצב של כאב ראש. חבל, חבל. חבל.

3/6/2023

חפירה ארוכההההההההה

20/12/2022

מייגע...ממש מעייף.

26/10/2022

אני חייבת להגיד שזה הספר הכי משעמם שאי פעם יצא לי לקרוא לא מרגש בכלל וכל הזמן עסוק במחשבות של ונסה לאורך כל הספר אין שום אינטראקציה בין הדומיות של איידן ונסה כמעט עד לסוף הספר .. לא אהבתי בכלל

3/10/2021

משעמם, ארוך,בלי פואנטה.

13/7/2021

וווואו איזה מתיש. דפדפתי לסוף

29/6/2021

רצינית? גיבור הספר גבר ענק (כמו בכל הספרים שלה) שלא עשה סקס מהתיכון ?

12/3/2020

ארוך ומייגע

3/9/2019

עלילה משעממת, כתיבה נמרחת וצפויה.

לכבוש את הקיר מריאנה זפאטה
פרק 1
 
 
ידעתי שאהרוג אותו.
 
יום אחד.
 
יום אחד, הרבה אחרי שאפרוש, כך שאף אחד לא יחשוד בי.
 
"איידן," רטנתי, למרות שהייתי צריכה לדעת ששום דבר טוב לא יצא מזה. בתגובה, קיבלתי רק את המבט – ואת הבעת הפנים המתנשאת והידועה לשמצה שגררה את איידן להרבה יותר מדי קטטות בעבר. או כך לפחות נאמר לי. כשקצות שפתיו נמשכו למטה ונמתחו ועפעפיו נפלו בכבדות על עיניו החומות, כל מה שהתחשק לי לעשות זה לתקוע לו אצבע עמוק לתוך האף. זה מה שאימא שלי הייתה עושה כשהייתי קטנה ועשיתי לה פרצופים.
 
הגבר המדובר שהיה על סף מוות אכזרי שלא הפסקתי לדמיין, או אחד שיתוכנן היטב על ידי, ויכלול סבון כלים, אוכל ותקופת זמן ארוכה למדי, פלט קול מאחורי צלחת סלט הקינואה שעמדה לפניו, והייתה גדולה מספיק כדי להאכיל משפחה בת ארבע נפשות.
 
"שמעת אותי. תבטלי את זה," הוא חזר ואמר, כאילו נהייתי חירשת ולא שמעתי אותו בפעם הראשונה.
 
ובכן, שמעתי אותו. חד וחלק. זו הסיבה שרציתי להרוג אותו.
 
זה הציג הלכה למעשה את נפלאות המוח האנושי: איך אפשר מצד אחד להרגיש אכפתיות כזאת כלפי מישהו, אך בו־זמנית לרצות לשסף את גרונו. למשל, כשיש לך אחות שהיית רוצה לבעוט לה ישר בשחלות. זה לא שאת לא אוהבת אותה, פשוט בא לך לדפוק לה בעיטה ישירות לתנור התינוקות שלה כדי ללמד אותה לקח – לא שאי פעם עשיתי משהו דומה לזה.
 
העובדה שלא הגבתי באופן מיידי, גרמה לו כנראה להוסיף באותה הבעת פנים: "לא אכפת לי מה תגידי להם. תעשי את זה."
 
דחפתי את המשקפיים במעלה גשר אפי והורדתי את יד ימין כדי שהקלסר יסתיר את האצבע המשולשת ששלפתי במיוחד לכבודו. אם הבעת פניו לא הייתה נוראית איך שהיא, נימת הדיבור שלו עצבנה אותי אפילו יותר. זה היה הטון שבו הוא היה מתריע בפניי על כך שאין כל טעם לבזבז את מאמציי לשווא בוויכוח איתו. הוא לא ישנה את דעתו, לא עכשיו ולא לעולם והייתי צריכה להתמודד עם זה.
 
תמיד הייתי צריכה להתמודד עם זה.
 
כשרק התחלתי לעבוד עבור הזוכה בתואר שחקן ההגנה הטוב ביותר של ארגון הפוטבול הלאומי (תואר שבו הוא זכה בפעם השלישית), היו כמה דברים שלא ממש עשו לי את זה: להתמקח עם אנשים, לסרב להם ולהכניס את היד לאשפה, מפני שהייתי גם הטבחית וגם המנקה.
 
אבל אם יש משהו שאני באמת שונאת – וזה אומר ממש, אבל ממש שונאת – זה לתקוע לאנשים ברז ברגע האחרון. זה פשוט עולה לי על העצבים ובניגוד גמור לכל מה שאני מאמינה בו. כי מילה זו מילה, נכון? אבל שוב, זו לא הייתי אני שמאכזבת את המעריצים שלו, טכנית. זה היה איידן.
 
איידן המטורלל שהיה עסוק בשאיבת ארוחת הצהריים השנייה שלו היום, ללא כל דאגה. נראה שהוא בכלל לא היה מודע לתסכול שהוא גרם לי רק מפני שהוא אילץ אותי להתקשר למנהל שלו. אחרי מסכת הייסורים של תיאום הזמנים, הייתי צריכה להודיע שאיידן לא יחתום על שום דבר בחנות הספורט בסאן אנטוניו. יופי לי.
 
פלטתי אנחה, תחושת האשמה התחפרה לה בבטני ובמצפוני המיוסרים. גירדתי את הברך. "כבר הבטחת להם..."
 
"לא אכפת לי, ונסה." הוא שלח לעברי את המבט הזה שוב. האצבע המשולשת שלי התכווצה. "תעשי שרוב יבטל את זה," הוא התעקש, זרועו הענקית מתרוממת כדי לעזור לו לפרוק לפה שלו לפחות חצי קילו של מזון בנגיסה אחת. המזלג דאה באוויר בעוד איידן מבליח לעברי את המבט האפל והעקשן שלו שהתנגש בשלי. "האם זו בעיה?"
 
ונסה פה – ונסה שם.
 
תבטלי. תגידי לרוב שיבטל.
 
זין.
 
אפשר לחשוב שממש התלהבתי מהאפשרות להתקשר לסוכן המטומטם שלו מלכתחילה, ובטח שלא כדי לבקש שיבטל הופעה בציבור יומיים לפני האירוע. הוא הולך להשתגע והוא יפציץ את כל התסכול שלו עליי, כאילו יש לי השפעה כלשהי על מר איידן 'הקיר של ויניפג' גרייבס.
 
האמת היא שהפעם היחידה שהשפעתי איכשהו על ההחלטות שלו, הייתה כשהמלצתי לו איזו מצלמה לקנות, וגם זה משום ש'היו לו דברים טובים יותר לעשות מאשר סקר מחירי מצלמות' ומפני ש'בדיוק בשביל זה אני משלם לך'.
 
הוא צדק, כמובן. הודות לסכומים שהוא הרעיף עליי ובין הצ'ופרים שזאק זרק לעברי מדי פעם, יכולתי למרוח חיוך על הפנים – גם אם מאולץ – ולעשות את מה שהוא ביקש ממני. מדי פעם הייתי אפילו קדה קידה קטנה, משהו שאיידן העמיד פנים שהוא לא רואה.
 
לא נראה לי שהוא העריך את היקף הסבלנות שהייתי צריכה לאגור כדי להתמודד איתו בשנתיים האחרונות. מישהי אחרת כבר מזמן הייתה דוקרת אותו בשנתו – בדוק. אבל אני, בטוב ליבי, גם כשכבר הייתי מתכננת איך אעשה את זה, תמיד דאגתי שזה יהיה חסר כאבים.
 
לרוב.
 
מאז שהוא קרע את גיד אכילס בחודש הראשון של העונה שעברה, הוא היה לאדם אחר. ניסיתי שלא להאשים אותו, באמת שכן. החסרה של כמעט שלושה חודשים מעונה שלמה והתמודדות עם האשמות מצד כל הקבוצה על כך שלא הצליח להשתקם לעונה הבאה וגם לא למשחקי הפלייאוף, לא היו דברים קלים. אם זה לא היה מספיק, אנשים מסוימים היו בטוחים שהוא לא יצליח לחזור לעצמו לגמרי אחרי שישה חודשי הפסקה ושיקום. הפציעה שהוא ספג ממש לא הייתה משחק ילדים.
 
אבל זה היה איידן. ספורטאים מסוימים הזדקקו אפילו ליותר זמן כדי לחזור לעצמם, אם בכלל. הוא לא. אך ההתמודדות איתו כשהיה על קביים, ההסעות שלו למרכז השיקומי ולטיפולים, כל אלה העמיסו עוד ועוד על סבלנותי, הרעועה גם כך, פעם אחר פעם.
 
יש גבול לכמה יכולתי לסבול התנהגות של מניאק קטן ועצבני לאורך יום אחד, אפילו כשזה היה מוצדק. איידן אהב את המקצוע שלו וניסיתי לתאר לעצמי את הפחד שהוא חש מהמחשבה שהוא לעולם לא יחזור לשחק, או שיחזור, אך לעולם לא יהיה באותה רמה כמו קודם. לא יכולתי לדמיין איך הייתי מרגישה אם משהו היה קורה לידיי והייתי עלולה לא לצייר שוב לעולם.
 
בלי שום קשר, עצבנותו הגיעה לשיאים חדשים וחסרי תקדים בהיסטוריית היקום וזה בהחלט אומר משהו, בהתחשב בעובדה שגדלתי בבית עם שלוש אחיות גדולות שסנכרנו ביניהן את המחזור. בגללן, רוב הדברים ורוב האנשים לא הציקו לי בכלל. ידעתי מה זה בריונות ואיידן מעולם לא חצה את הגבול ולא היה אכזרי שלא לצורך. הוא פשוט היה חמור לפעמים.
 
היה לו מזל שהייתי טיפה, אבל טיפ טיפה דלוקה עליו, אחרת הוא היה חוטף את הסטירה כבר מזמן. אבל שוב, כל יצור הולך על שתיים שהטבע העניק לו עיניים ומשיכה מסוימת לגברים – היה בקטע של איידן במידה זו או אחרת.
 
כשהוא היה מרים את הגבות ומביט בי מבעד הריסים השחורים והארוכים האלה שלו בעיניו החומות הכהות מתוך פנים שראיתי בהן חיוך רק בנוכחותם של כלבים, הייתי מבליגה, נדה בראשי באיטיות וחורקת שיניים, סופגת אותו לתוכי. בגלל ממדי גופו שדמו לבניין רב קומות, הייתם מצפים שיהיו לו תווי פנים מעוותים שישוו לו מראה של איש מערות, אך מובן שזה לא היה כך. מסתבר שהוא אהב לנפץ את כל הסטריאוטיפים שנכפו עליו בחיים. הוא היה חכם, מהיר, דייקן, ועד כמה שאני יודעת – מעולם לא צפה במשחק הוקי. הוא אמר "כע" האופייני לקנדים רק פעמיים בנוכחותי ולא צרך שום חלבון מן החי. הבחור לא אכל בייקון. הוא היה האדם האחרון שהייתי מגדירה כמנומס והוא אף פעם לא התנצל. מעולם לא.
 
הוא היה אנומליה מהלכת: קנדי שמשחק פוטבול אמריקאי, מנהל אורח חיים צמחוני – הוא לא אהב להגדיר את עצמו כטבעוני – הוא כולו אנומליה פרופורציונלית באופן מפליא וחתיכית באופן גורף, עד כדי כך שיכול להיות שמדי פעם הודיתי לאלוהים על כך שהוא חנן אותי בעיניים.
 
"מה שתרצה, בחור גדול," אמרתי בחיוך מזויף ובעפעוף נמרץ, למרות שעדיין בהיחבא הרמתי לעברו אצבע משולשת.
 
"הם יתגברו על זה," אמר איידן כלאחר יד, בעודו מתעלם מהכינוי שבו בחרתי עבורו ומגלגל שתי כתפיים אדירות לאחור. אני נשבעת שהן היו רחבות מספיק כדי להעמיד כל אדם רגיל בצל. "זה לא סיפור."
 
זה לא היה סיפור? נותני החסות לאירוע לא ירגישו ככה ובטח שלא הסוכן שלו, אבל שוב, איידן היה רגיל שהכול נעשה כדברו. אף אחד מעולם לא אמר לו 'לא'. היו אומרים 'לא' לי – ואז הייתי צריכה לחשוב על איך לסדר את הדברים.
 
בניגוד למה שאנשים חשבו, הזרוע המגינה של ה'שלוש מאות', קבוצת הפוטבול המקצועית של דאלאס, לא היה ממש חרא של בן אדם או מישהו שקשה לעבוד איתו. למרות כל הפרצופים והקיטורים שלו, הוא מעולם לא התעצבן או 'איבד את זה' בלי סיבה טובה. היו לו דרישות, הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה ואיך הוא אוהב כל דבר קטן בחיים שלו. האמת היא שמדובר בתכונה ראויה להערצה, כך חשבתי, אבל זו הייתה העבודה שלי – לממש את כל הבקשות האלה, בין שהסכמתי עם ההחלטות שלו ובין שלא.
 
רק עוד קצת, הזכרתי לעצמי. הייתי כל־כך קרובה להתפטר, ממש הרגשתי את זה. המחשבה על כך עודדה קצת את נשמתי.
 
לפני חודשיים, חשבון הבנק שלי סוף סוף הגיע למצב הרצוי, הודות לכוח רצון בלתי נדלה, חסכון של כל דולר והרבה שעות נוספות שבהן לא תפקדתי בתור העוזרת האישית/ עוזרת הבית/ הבשלנית של איידן. הגעתי למטרה שלי: לחסוך סכום השווה למשכורות של שנה. סוף סוף הצלחתי. תודה לאל. כמעט יכולתי להרגיש את ריח החופש המתקרב.
 
אך מילת המפתח כאן הייתה 'כמעט'.
 
פשוט עדיין לא מצאתי את הרגע הנכון להגיד לאיידן שאני פורשת.
 
"למה את עושה את הפרצוף הזה?" הוא שאל לפתע.
 
מצמצתי לעברו, מופתעת. הרמתי את הגבות, מנסה להעמיד פני טיפשה. "איזה פרצוף?"
 
זה לא עבד.
 
ידו עם המזלג קפאה ליד הפה שלו והוא צמצם את עיניו. "את הפרצוף הזה בדיוק." הוא החווה לעברי בסנטרו.
 
משכתי בכתפיי כאומרת 'אין לי שמץ של מושג על מה אתה מדבר'.
 
"יש משהו שרצית להגיד?"
 
היו בערך מאתיים דברים שהייתי רוצה להגיד לו בכל רגע נתון, אבל הכרתי אותו יותר מדי טוב. לא באמת הזיז לו אם יש לי משהו להגיד לו. לא הזיז לו שדעתי הייתה שונה מדעתו, או שחשבתי שהוא צריך לעשות משהו בצורה אחרת. זו פשוט הייתה דרכו להזכיר לי מי הבוס.
 
מן הסתם – לא אני.
 
חתיכת חרא.
 
"אני?" מצמצתי. "לא ולא."
 
הוא תקע בי מבט נוקב ואיטי לפני שמבטו התמקד בידי החבויה מעברו השני של השיש במטבח. "אז תפסיקי לי להרים לי אצבע משולשת. לא אשנה את דעתי לגבי מפגש החתימות למעריצים," הוא אמר בטון אגבי באופן מתעתע.
 
קמצתי את שפתיי והורדתי את היד. הוא פשוט מכשף. אני נשבעת בכל היקר לי, הוא פשוט לגמרי מכשף. נביא. אדם עם ראייה על חושית. בכל פעם שהייתי מחווה לעברו אצבע משולשת, הוא היה מודע לזה. לא חשבתי שהייתי עד כדי כך שקופה, גם לגבי זה.
 
וזה לא שהייתי זוקפת לאנשים את האצבע האמצעית סתם לכיף, אבל עצם שהעובדה שהוא מבטל הופעה בציבור ללא שום סיבה לגיטימית באמת הפריעה לי. ביטול רק מכיוון שהוא שינה את דעתו ולא רצה לוותר על אימון הצהריים לא היה נראה לי כסיבה מתקבלת על הדעת. אבל מה אני מבינה?
 
"בסדר," מלמלתי בשקט.
 
איידן, שלפי מיטב ידיעתי לא ידע אפילו בת כמה אני או באיזה חודש חל יום הולדתי – עיווה לשבריר שנייה את פניו. גבותיו העבות והכהות חברו זו לזו ופיו הרחב התקער בקצוות. מייד לאחר מכן הוא משך בכתפיו, כאילו איבד עניין במה שעשיתי.
 
הדבר המצחיק היה, שאם מישהו היה אומר לי לפני חמש שנים שיום אחד אעשה את העבודה המלוכלכת של מישהו אחר – הייתי מתה מצחוק. אני לא זוכרת את עצמי ללא מטרות או תוכניות מסודרות לעתיד. תמיד רציתי שיהיה לי משהו לצפות לו, ולהיות הבוסית של עצמי היה אחד הדברים שאליהם שאפתי.
 
מאז שהייתי בת שש עשרה ידעתי שמתישהו אהיה עצמאית. ההחלטה התקבלה אצלי לאחר שבעבודת הקיץ הראשונה שלי זכיתי לצרחות היסטריות על כך שלא שמתי מספיק קרח בכוס קולה בקולנוע שבו עבדתי.
 
אני לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות. מעולם לא אהבתי. אני עקשנית ותמיד נכנסתי עם הראש בקיר – לפחות זה מה שאבי המאמץ הציג בתור תכונתי הגרועה ביותר.
 
זה לא שרציתי לקטוף כוכבים מהשמיים או להפוך למיליארדרית. לא רציתי להיות מפורסמת או משהו קרוב לזה. פשוט רציתי לפתוח עסק קטן משלי בתחום העיצוב הגרפי שיספיק כדי לשלם את החשבונות, לשים אוכל על השולחן ולהשאיר מעט גם לדברים אחרים. לא רציתי להסתמך על צדקה מאחרים או להיות תלויה בגחמות של מישהו. זה מה שנאלצתי לעשות מאז שאני זוכרת את עצמי: לקוות שאימא תתפכח, שאחיותיי תכנה לי אוכל בזמן שאימא לא בסביבה, ואז לקוות שהעובדת הסוציאלית תוכל לפחות להשאיר אותי ואת אחי הקטן יחד. למה אני בכלל חושבת על זה?
 
רוב הזמן ידעתי מה אני רוצה מהחיים, וברוב תמימותי חשבתי שחלק מהמלחמה כבר מאחוריי ושהחלק הקל הוא לגרום לתוכנית לעבוד.
 
אף אחד לא טרח לומר לי שהדרך להשגת מטרותיי היא לעולם לא קו ישר, אלא יותר כמו מבוך. אתה עוצר, אתה מתקדם, אתה עושה רוורס, אתה פונה כמה פניות שגויות בדרך, אבל הדבר החשוב שצריך לזכור תמיד זה שיש יציאה. איפשהו.
 
פשוט אסור לאבד תקווה ולהפסיק לחפש אחריה, גם אם ממש רוצים.
 
בעיקר לא כשהפתרון הפשוט והמפחיד פחות הוא פשוט ללכת עם הזרם ולא לנסות לפרוץ דרך משל עצמך.
 
איידן דחף לאחור את הכיסא שעליו ישב ונעמד על רגליו, בידו כוסו הריקה. הוא היה גדול כמו הענק הירוק וגרם למטבח המרווח להיראות ממש קטן בכל פעם שהוא נכנס אליו, והוא בילה הרבה מאוד זמן במטבח. כמה לא מפתיע. הוא צרך לפחות שבעת אלפים קלוריות ליום. במהלך עונת הפוטבול הרגילה הוא היה מקפיץ את ספירת הקלוריות לעשרת אלפים. אז מובן שהוא היה מבלה את כל היום במטבח. וגם אני – בהכנת ארוחותיו.
 
"קנית אגסים?" הוא שאל, שוכח במהרה את השיחה שלנו ואת תקרית האצבע המשולשת, בזמן שהוא ממלא את הכוס במים מהפילטר שבמקרר.
 
לא הרגשתי שום תחושת אשמה על כך שנתפסתי בקלקלתי. בפעם הראשונה שזה קרה חשבתי שאמות מבושה ואז אפוטר, אבל עכשיו כבר הכרתי את איידן. לא היה אכפת לו אם עשיתי את זה, או לפחות זה היה הרושם שקיבלתי משום שעדיין הייתה לי עבודה. ראיתי אנשים ניגשים אליו ומנסים לעקוץ אותו, קוראים לו בשמות ומטיחים בו עלבונות שגרמו לי לאבד את זה. אבל מה הוא נהג לעשות כשאנשים היו עושים דברים כאלה? שום דבר. הוא פשוט העמיד פנים שהוא לא שומע אותם.
 
למען האמת, עמוד שדרה חזק שכזה – זה די מרשים. אני לא הייתי יכולה לשלוט בעצמי אפילו כשמישהו צפר לי בזמן נהיגה.
 
אך מרשים ככל שאיידן היה, ככל שישבנו המושלם גרם לנשים לנעוץ בו עיניים, וככל שאנשים היו חושבים שאני בטח מטומטמת אם אני רוצה לפרוש מהמשרה שלי לצידו של אדם שמככב בפרסומות, עדיין רציתי להתפטר והרצון הלך וגבר מדי יום.
 
קרעתי את התחת. אף אחד לא עשה את העבודה בשבילי. זה מה שתמיד רציתי. לאורך השנים, תמיד זכרתי מה הפרס שלי, וזה להיות הבוסית של עצמי. לעשות שיחות טלפון לאידיוטים שהתייחסו אליי כנודניקית או לקפל תחתונים שנצמדו לתחת המדהים ביותר במדינה, זה ממש לא היה זה.
 
תגידי לו, תגידי לו, תגידי לו כאן ועכשיו שאת מתכננת לפרוש, התחנן המוח שלי כמעט בייאוש.
 
אבל הקול הקטן והמציק הזה של חוסר הביטחון והספק שתמיד אהב להסתובב במקום שבו היה אמור להיות ממוקם עמוד השדרה הלא קיים שלי – תמיד הזכיר לי שבעצם, למה למהר?
 
כשפגשתי ב'קיר של ויניפג' בפעם הראשונה, הדבר השני שהוא אמר לי היה 'את יודעת לבשל?'
 
הוא לא לחץ את ידי, לא ביקש ממני לשבת או משהו כזה. בדיעבד, זה היה אמור להזהיר אותי לגבי הדרך שבה הדברים יתנהלו בינינו מעתה והלאה.
 
איידן שאל לשמי בפעם הראשונה כשהוא נתן לי להיכנס והוביל אותי מייד למטבח יפה ופתוח שנראה כאילו יצא מתוכנית טלוויזיה על עיצוב בתים ולאחר מכן הוא עבר ישר לתחקר אותי לגבי יכולות הבישול שלי.
 
לפני אותו יום, המנהל שלו כבר ראיין אותי פעמיים. המשרה הציעה הכנסה בטווח שאליו כיוונתי וזה כל מה שהיה חשוב לי בזמנו. בסוכנות כוח האדם שאליה נרשמתי כבר הזמינו אותי שלוש פעמים למשרדים שלהם כדי לוודא שאני מתאימה ל'סלבריטאי', כפי שהם קראו לו.
 
תואר ראשון, ניסיון בעבודות רבות, החל במזכירות עבור עורך דין שעסק בדיני משפחה במשך שלוש שנים בזמן לימודיי בקולג', עבודות צילום בחודשי הקיץ עבור כל מי שרק הסכים לתת לי עבודה, עסק צדדי די מצליח במכירת מוצרי איפור ודברים מקטלוגים והמלצות מעולות – כל אלו עזרו לי לקבל את העבודה.
 
עם זאת, הייתי די בטוחה שלא זה מה שעזר לי להתקבל לעבודה, אלא בורותי המלאה בתחום הפוטבול האמריקאי. אם שודר משחק בטלוויזיה, סביר להניח שלא הקדשתי לו כל תשומת לב. מעולם לא ראיתי את איידן גרייבס לפני היום שבו התייצבתי על מפתן דלתו. לא בדיוק הסתובבתי וסיפרתי לכולם שהמשחקים היחידים שבהם ציפיתי היו אלה שבהם נכחתי בשנות התיכון.
 
אז כשהמנהל שלו ציין את שמו של מעסיקי הפוטנציאלי, בהיתי בו ללא שום הבעה. אין לי שום דרך לדעת אם דווקא חוסר ההתלהבות שהראיתי הוא מה ששכנע אותו לשכור אותי לעבודה, אבל אני די בטוחה שבדיוק ככה זה היה.
 
אפילו אחרי שהתקבלתי לעבודה, לא טרחתי להריץ עליו חיפוש באינטרנט. מה הטעם? זה לא שמידע כלשהו מהרשת יכול היה לגרום לי לסרב לעבוד בתור העוזרת האישית שלו. באמת, שום דבר לא היה יכול לגרום לזה. אין בי שום בושה להודות שמבחינתי, גם אם הוא היה רוצח סדרתי, עדיין הייתי לוקחת את העבודה אם התשלום היה מתאים.
 
בסופו של דבר, זה טוב שלא עשיתי מחקר עליו. כפי שלמדתי אחר כך, בזמן שהייתי עסוקה בשליחת תמונות שלו למעריצים, התמונות לא עשו איתו צדק בכלל.
 
לאיידן, שגובהו היה מטר תשעים ושבע ולפעמים שקל כמעט מאה ושלושים קילו גם באמצע העונה המתה, הייתה נוכחות של אל מעולם המיתולוגיה ולא של בן תמותה רגיל. איידן היה חיה, לבושה בבגדים של אדם. לא היה בגופו אף שריר שנועד רק ליופי. הוא היה פשוט מסיבי. ובכל מקום. לא הייתי מופתעת אם צילום רנטגן היה מראה שעצמותיו דחוסות יותר מעצמות של אנשים רגילים. שריריו טופחו ועוצבו למטרה אחת בלבד, והיא לחסום ביעילות מרבית את הקוורטרבקים של הקבוצות היריבות.
 
חולצת הטי הגדולה שלבש בבוקר שבו נפגשנו לראשונה לא הצליחה להסתיר את שרירי הטרפז המדהימים שלו, את שרירי החזה, את השרירים התלת־ראשיים ובטוח שלא את שרירי זרועותיו. הבחור היה פשוט בנוי ומחוטב כמו בודי־בילדר. ירכיו כמעט קרעו את התפרים במכנסי הספורט שלבש. אני זוכרת שהבחנתי בכך שאגרופיו נראו כמו לבנים ומפרקי ידיו שחיברו אותם לזרועותיו היו הכי גדולים שראיתי אי פעם.
 
והיו את הפנים שבהן ידעתי שאצטרך להתבונן למשך תקופת זמן לא מבוטלת. בעוד תווי פניו היו קשים כמו של בחורים רבים שהיו בכושר גופני דומה לשלו, איידן היה חתיך בצורה שלא הייתה בדיוק נחשבת יפה מבחינה אסתטית. לחייו היו רזות, עצמות לחייו גבוהות וקו לסתו חד ורבוע. זוג עיניו העמוקות הודגשו על ידי גבות עבות וכהות. היו לו זיפים קצרים ומעוצבים שכיסו את חלקן התחתון של פניו גם אחרי שהוא רק סיים להתגלח.
 
הדבר היחיד שהזיפים הקצרים לא הצליחו להסתיר הייתה צלקת לבנה בקו השיער שלו, שנמתחה מהרקה ועד אל מתחת לאוזן. והיה כמובן את הפה שלו, שהיה עשוי להשוות מראה זועף לכל גבר. שערו היה חום ועורו בצבע זית. שרשרת זהב הציצה מבעד לצווארון חולצתו, אבל דעתי הוסחה על ידי כל יתר מאפייניו של איידן גרייבס, ולכן נדרשו לי כמה חודשים כדי לגלות שעל השרשרת מתנוסס תליון של סנט לוק הקדוש. הוא לא הלך לשום מקום בלעדיו.
 
גודלו היה מספיק כדי להטיל עליי איום, בתקופה הראשונה. עיניו החומות שניקבו בי חורים רק הוסיפו לאיום שנראה שקורן מבעד לנקבוביות עורו.
 
למרות כל זאת, המחשבה הראשונה שלי הייתה: אלוהים אדירים. אבל מייד העפתי אותה הצידה, כי אסור היה לחשוב דברים כאלה על הבוס החדש שלי.
 
בפגישתנו הראשונה, כל מה שהצלחתי לעשות זה להנהן לעברו. נכנסתי לזה במחשבה שאעשה כל מה שצריך כדי לשמור על העבודה הזאת. המנהל וסוכנות כוח האדם דאגו לוודא בריאיון איתי שאני יודעת שבישול הוא חלק מדרישות התפקיד, וזה לא היה סיפור מבחינתי. כשהייתי ילדה, למדתי בדרך הקשה שאם אני רוצה לאכול, אז אני צריכה לעשות משהו לגבי זה, מפני שאחיותיי הגדולות לא הטריחו את עצמן לדאוג לי ואף פעם לא הייתי לי דרך לדעת באיזה מצב רוח אימא שלי תהיה. בקולג' רכשתי את מיומנות בישול על פלטה שהברחתי לחדר במעונות.
 
איידן הביט בי בדריכות לפני שהנחית עליי פצצה, שאליה ממש לא הייתי מוכנה. "אני לא אוכל מזונות מן החי – האם זו תהיה בעיה?"
 
האם היה לי מושג איך להכין מאכלים בלי ביצים, בלי בשר או בלי גבינה? לא ממש. אף אחד לא ציין מכשול זה בפניי לפני כן – ובאופן מפתיע, הוא לא נראה לי כמו אף אחד מהטבעונים שפגשתי בחיי – אבל מבחינתי לא היה מצב שאחזור לעבוד בשלוש עבודות במקביל אם הייתה לי אפשרות שלא לעשות זאת. אז שיקרתי לו בפנים ואמרתי, "לא, אדוני."
 
הוא עמד שם במטבח, מביט בי מלמעלה למטה. לבשתי מכנסי חאקי, חולצה לבנה ללא שרוולים ונעלי עקב חומות. הייתי כל־כך לחוצה שאפילו קמצתי אגרופים. בסוכנות המליצו לי להתלבש בסגנון רשמי אך יום יומי, וככה עשיתי.
 
"את בטוחה?" הוא שאל.
 
הנהנתי, כבר מתכננת לחפש מתכונים בטלפון.
 
עיניו התכווצו מעט, אבל הוא לא התעמת איתי בנושא למרות שהיה די ברור שהוא יודע ששיקרתי לו וזה היה הרבה יותר ממה שיכולתי לקוות לו.
 
"אני לא אוהב לבשל או לאכול בחוץ. אני אוכל בדרך כלל ארבע ארוחות ביום וגם שותה שני שייקים. את תהיי אחראית על הארוחות ואני אדאג לכל מה שאני אוכל בין לבין," הוא אמר בעודו משלב את ידיו על חזהו, שנראה לפחות מטר ברוחב.
 
"כל הסיסמאות שמורות במחשב הנייח שנמצא למעלה. את תקראי ותגיבי לכל האימיילים שלי. תיבת הדואר שלי צריכה להיבדק כמה פעמים בשבוע ואת אחראית גם על זה. המפתח נמצא במגירה שליד המקרר. אכתוב עבורך את כתובת סניף הדואר ומספר התיבה מאוחר יותר. כשאחזור, תוכלי ללכת ולשכפל את מפתח הבית. העמודים שלי ברשתות החברתיות צריכים להיות מעודכנים מדי יום. לא אכפת לי מה את מעלה כל עוד את נעזרת בשכל הישר."
 
הוא בהחלט דאג להסתכל לי בעיניים כשהוא אמר את המשפט האחרון, אבל לא לקחתי את זה אישית.
 
"כביסה, ניהול לוח זמנים..." הוא המשיך לזרוק עוד משימות שדאגתי לתייג ביומן המנטלי שלי. "יש לי שותף לדירה. כבר דיברנו על זה, ואם את בסדר עם זה, יכול להיות שהוא יבקש ממך לבשל גם עבורו מדי פעם. הוא ישלם לך תוספת אם תסכימי לעשות את זה."
 
תוספת כסף? לעולם לא אסרב לתוספת כסף, כל עוד המשימה לא תדרוש להעניק למישהו מציצה.
 
"יש לך שאלות?" שאל הבוס החדש שלי.
 
כל מה שהצלחתי לעשות הוא להניד בראשי לשלילה. כל מה שהוא אמר היה שכיח לסוג המשרה שקיבלתי על עצמי ויכול להיות שהייתי עסוקה מדי בלבהות בו מכדי לומר משהו אחר. מעולם לא ראיתי שחקן פוטבול מקצועי פנים אל פנים קודם לכן, למרות שהיה לי ידיד ששיחק פעם בקבוצה של הקולג'. באותם זמנים לא חשבתי שייתכן שיש אנשים כה גדולים מבחינה פיזית, ויכול להיות שהייתי עסוקה בלנסות להבין כמה איידן היה צריך לאכול כדי להגיע למכסת הקלוריות שהדיאטה שלו דרשה.
 
עיניו החומות חלפו על פניי וכתפיי לפני שחזרו לעיניי. פניו הקשות הופנו היישר אליי. "את לא מדברת הרבה, מה?"
 
חייכתי אליו חיוך קטן וזקפתי את כתפיי. לא הייתי קשקשנית גדולה, אבל לא היה אפשר לומר שאני שקטה או ביישנית. בנוסף, לא רציתי להרוס את זה לפני שהבנתי מה בדיוק הוא רוצה וצריך ממני בתור עוזרת אישית.
 
במבט לאחור, אני לא בטוחה שעשיתי את הרושם הראשון הטוב ביותר, אבל מה לעשות, זה לא שיכולתי לחזור בזמן ולעשות את זה שוב.
 
כל מה שעשה איידן בתגובה היה להרכין את סנטרו בתנועה קצרה וחדה, מה שבהמשך הדרך התגלה בתור הדרך שלו להנהן. "טוב."
 
לא הרבה השתנה בשנתיים האחרונות.
 
מערכת היחסים שלנו התקדמה בכך שהפסקתי לקרוא לאיידן 'אדוני' והשתמשתי ביותר משתי מילים בכל פעם שדיברתי איתו.
 
ידעתי כל מה שרק אפשר על איידן, בהתחשב בעובדה שלהוציא ממנו מידע אישי דמה לעקירת שיניים. ידעתי מה הוא גילו, כמה כסף יש לו בבנק, איזה תבלינים עשו לו רע ואיזה סוג של תחתונים הוא העדיף. ידעתי מה הן המנות האהובות עליו, מה היא מידת נעליו, איזה צבעים הוא סירב ללבוש בכל תוקף ואפילו באיזה סוג פורנו הוא נהג לצפות. ידעתי שהדבר הראשון שהוא רצה שיהיה לו ברגע שיהיה לו קצת יותר זמן פנוי זה כלב. לא משפחה. הוא רצה כלב.
 
אבל כל המידע הזה היה מורכב מדברים שכל מעריץ אובססיבי ממוצע היה יכול לגלות. הוא נצמד לפרטים הקטנים בחייו בשתי ידיו הענקיות. הייתה לי הרגשה שהיקף הדברים שלא ידעתי עליו יכולים היו להעסיק אותי עד סוף חיי, אם אי פעם הייתי מנסה להוציא את זה ממנו.
 
ניסיתי להיות חברותית ברגע שהבנתי שהוא ישנה צורה ויהפוך לענק הירוק אם אשאל שאלות, אבל זה היה לשווא. בשנתיים האחרונות, החיוכים שלי מעולם לא זכו לתגובה, שאלות פשוטות כמו "מה שלומך?" נותרו ללא מענה ולבד מאותו מבט ידוע לשמצה שגרם לי להתכווץ מבפנים, הוא תמיד דיבר אליי באותו טון דיבור יהיר וזחוח, שממש דרש כמה הצלפות הגונות בישבן... אבל ממישהו הרבה יותר גדול ממני.
 
 
 
התפקידים שלנו בתור בוס ועובדת נהפכו למובהקים יותר ויותר מדי יום. דאגתי לו באותה המידה כמו שהייתי דואגת לכל אחד שבחברתו ביליתי לפחות חמישה ימים בשבוע, ושבו טיפלתי למחייתי, והוא התייחס אליי כאל החברה של אחותו הקטנה והמעצבנת שהוא היה מעדיף שלא הייתה קיימת. במשך שנתיים זה היה בסדר מבחינתי לעשות מטלות שלא ממש התלהבתי מהן, אבל הבישול, המיילים וכל הדברים שהיו קשורים למעריצים שלו היו בהחלט הדברים שהכי אהבתי לעשות בתור העוזרת האישית שלו.
 
זה היה חלק מהסיבה לכך ששכנעתי את עצמי שלא למסור מכתב התפטרות עדיין. מכיוון שהייתי בודקת את חשבון הפייסבוק שלו או רואה את הפיד שלו בטוויטר ותמיד רואה משהו מצחיק שהעלה אחד המעריצים שלו. במהלך השנים אפילו הכרתי חלק מהם באינטרנט. במקרים כאלה היה לי קל להיזכר בכך שלעבוד עבורו לא היה כזה גרוע.
 
זו לא הייתה העבודה הכי גרועה בעולם – אפילו לא קרוב לכך. המשכורת שלי הייתה יותר מהוגנת, ומעבר לכך, שעות העבודה היו טובות גם כן. כמו שאמרה כמעט כל אישה שגילתה בשביל מי אני עובדת, היה לי 'את הבוס הסקסי ביותר בעולם כולו'. אם הייתי צריכה להסתכל על מישהו כל הזמן, אז למה שזה לא יהיה מישהו שפניו וגופו העמידו בצל גם את הדוגמנים השווים ביותר.
 
אבל יש דברים בחיים שאי אפשר לעשות בלי לצאת מאזור הנוחות ובלי לקחת סיכונים כלשהם, ולהיות עצמאית היה אחד הדברים האלה.
 
זו הסיבה לכך שלא הלכתי עם זה עד הסוף ולא אמרתי לאיידן "סיונרה, בחור גדול" בשמונים ההזדמנויות השונות שהמוח שלי ציווה עליי לעשות את זה.
 
הייתי עצבנית. לעזוב עבודה בשכר טוב וגם יציבה יחסית, כל עוד לאיידן הייתה קריירה – זה היה מפחיד מאוד. אבל התירוץ הזה כבר הלך ונשחק עם הזמן.
 
איידן ואני לא היינו החברים הכי טובים, וגם ממש לא אנשי סוד האחד של השני. אבל שוב, למה שנהיה? זה היה אדם שבילה לכל היותר עם שלושה אנשים אחרים כשהוא הצליח לנתק את עצמו מאימונים או ממשחקים. חופשות? הוא לא לקח חופשות. אני חושבת שהוא אפילו לא ידע מה זה.
 
לא היו לו תמונות של משפחה או חברים בשום מקום בבית. החיים שלו סבבו סביב פוטבול. זה היה מרכז עולמו.
 
במכלול הגדול של חייו של איידן גרייבס – הייתי סתם אחת, באמת. פשוט סבלנו זה את זה, מן הסתם. הוא היה זקוק לעוזרת ואני הייתי צריכה עבודה. הוא אמר לי מה הוא היה צריך שיתבצע ואני עשיתי זאת, בין שהסכמתי עם זה ובין שלא.
 
מדי פעם ניסיתי לשווא לשנות את דעתו, אבל עמוק בתוכי – מעולם לא שכחתי עד כמה חסרת משמעות הייתה דעתי עבורו.
 
יש גבול מסוים עד כמה אפשר לנסות להיות חברותי למישהו ולתת לו להשתיק אותך עם היחס האדיש שלו – בסופו של דבר הרמתי ידיים. זאת הייתה עבודה, לא פחות ולא יותר. זו הייתה הסיבה לכך שעבדתי כל־כך קשה כדי להגיע לשלב שבו אוכל להפוך להיות הבוס של עצמי, כדי שאוכל לעבוד עם אנשים שיעריכו את הרצינות שלי בעבודה.
 
אבל מצאתי את עצמי ממשיכה לעשות את הדברים ששיגעו אותי ודוחה את הגשמת החלומות שלי יום אחר יום.
 
מה עשיתי לעצמי, לעזאזל?
 
"האדם היחיד שאת דופקת זה את עצמך," אמרה לי דיאנה בפעם האחרונה שדיברנו. היא שאלה אם אמרתי סוף סוף לאיידן שאני עוזבת, ואמרתי לה את האמת: לא.
 
תחושת אשמה הלמה בבטני בתגובה להערה שלה. האדם היחיד שפגעתי בו הייתי אני עצמי. ידעתי שאני צריכה להגיד לאיידן. אף אחד לא עמד לעשות זאת בשבילי. הייתי מודעת לכך. אבל...
 
טוב, לא היה כאן שום 'אבל'. מה אם איפול ואכשל ברגע שאנסה לפתוח עסק עצמאי?
 
תכננתי את הכול ובניתי את העסק שלי כך שזה לא יקרה, הזכרתי לעצמי בעודי יושבת ומביטה באיידן אוכל. ידעתי מה אני עושה. שמתי כסף בצד. הייתי טובה במה שעשיתי וגם אהבתי את זה.
 
אני אהיה בסדר.
 
אני אהיה בסדר.
 
למה חיכיתי? בכל הפעמים הקודמות שחשבתי להגיד לאיידן, פשוט לא הרגשתי שזה הרגע הנכון. הוא בדיוק קיבל אור ירוק להתחיל להתאמן שוב לאחר הפציעה שלו, ולא הרגשתי שזה יהיה נכון להפיל את זה עליו אז. הרגשתי כאילו אפקיר אותו בדיוק ברגע שבו הוא שב לעמוד על רגליו. אחר כך נסענו לקולורדו כדי שיוכל להתאמן בשקט ובשלווה. במקרה אחר, זה לא היה יום שישי. או שהיה לו יום רע. או... משהו. תמיד היה משהו. תמיד.
 
לא נשארתי כי הייתי מאוהבת בו או משהו כזה. אולי בשלב כלשהו, כשרק התחלתי לעבוד בשבילו, יכול להיות שהיה לי קראש קטן עליו, אבל התנהגותו הקרירה לא אפשרה ללב שלי להתפרע מעבר לכך. זה לא שהיו לי ציפיות שמתישהו איידן יביט בי ויחשוב שאני האדם המדהים ביותר בחיים שלו. לא היה לי זמן לשטויות לא מציאותיות כאלה. המטרה שלי תמיד הייתה לעשות בשבילו מה שצריך, ואולי לגרום לאדם שמעולם לא חייך לשלוף חיוך קטן. הצלחתי רק באחד משני הדברים האלה.
 
במרוצת השנים המשיכה שלי כלפיו דעכה כך שהדבר היחיד שהתלהבתי ממנו, או ליתר דיוק – שהערכתי בצורה בריאה ונורמלית – זה את האתיקה המקצועית שלו.
 
ואת הפנים שלו.
 
ואת הגוף שלו.
 
אבל היו בעולם הזה עוד הרבה בחורים עם גוף ופנים מדהימים. מי כמוני יודעת. הבטתי בדוגמנים כמעט כל יום.
 
שום דבר מהתכונות החיצוניות האלה לא עזר לי בשום צורה. בחורים חתיכים לא יעזרו לי להגשים את החלומות שלי.
 
בלעתי רוק ואגרפתי את האצבעות.
 
'תעשי את זה' , ציווה עליי מוחי.
 
מה הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות? שאצטרך למצוא עבודה אחרת אם מאגר לקוחותיי יתייבש? כמה נורא. לא אדע מה יכול לקרות עד שלא אנסה.
 
החיים הם סיכון. וזה מה שתמיד רציתי לעשות.
 
אז נשמתי נשימה עמוקה, הבטתי בריכוז בגבר שהיה הבוס שלי במשך שנתיים ופשוט אמרתי את זה. "איידן, אני צריכה לדבר איתך על משהו."
 
כי באמת, מה הוא כבר יעשה? יגיד לי שאני לא יכולה להתפטר?

עוד ספרים של מריאנה זפאטה