הכימיה של האהבה

א. הורמונים והכימיה של האהבה

"סַמְּכוּנִי, בָּאֲשִׂישוֹת--רַפְּדוּנִי, בַּתַּפּוּחִים: כִּי-חוֹלַת אַהֲבָה, אָנִי"
(שיר השירים ב, 5)

המין מהווה גורם מרכזי בחיינו ומעסיק את מוחנו שעות רבות במהלך חיינו משום שהוא משמר את הגנים*. במוח טמונים רצונותינו, חשקינו והזיותינו. היות שהמין משמר את הגנים נבחרה האהבה לשרתו. האהבה והקשר הזוגי מקדמים את הפוריות, מעניקים ביטחון ומורידים את רמת הדחק.
[* Sex is good for the genes.]
מתקופת המקרא ועד ימינו נחשבה האהבה לרגש מסתורי ולא זכתה עד לאחרונה לתשומת לבם של אנשי המדע. משוררים שרו עליה, טרובדורים נשבעו בשמה, והאוהבים היו מוכנים למות למענה. מה הוא אפוא סודה?

חולי אהבה ועיוורי אהבה
בעיותיה של הדוגמנית הבריטית פטרינה קשוגי החלו ב-1999. באותה שנה נודע לה שאביה הביולוגי הוא לא אחר מאשר ג'ונתן אייטקין, שר לשעבר בקבינט הבריטי שניהל פרשת אהבים עם אמה. פטרינה התמכרה לסמים, נגמלה מהם לאחר טיפול במוסד גמילה, אבל אז גילתה שהיא מכורה לסם אחר - לאהבה. שורת פרשיות אהבה עם המפורסמים והעשירים מבין רווקי אנגליה הביאו אותה למסקנה שהיא "חולת אהבה". מכאן קצרה הדרך להצטרפותה לעמותה הבריטית "מכורים אנונימיים לסקס ולאהבה"*.
[* "Sex and Love Addicts Anonymous"]
בכל תופעה התנהגותית שבסיסה ביולוגי, אפשר לבחון הימצאות חריגים. מתברר שיש. אנשים הקופצים מבן-זוג אחד למשנהו כדי להתאהב כל פעם מחדש, ורק עצם ההתאהבות מעניינת אותם. החוקרים מיכאל לייבוביץ ודונלד קליין מהמכון הפסיכיאטרי של מדינת ניו יורק מכנים אותם "חולי אהבה"*, ופטרינה קשוגי וחברי העמותה נמנים עמם.
[* Love Junkies]
בנוסף אליהם יש קבוצה הנקראת "עיוורי אהבה", שבה גברים בעיקר, שאינם מסוגלים להתאהב כלל. לאחר שגברים המוגדרים עיוורי אהבה טופלו בהורמוני מין (משום שלא יכלו להפרות), הבחינו החוקרים כי השתפרה גם יכולתם לאהוב. כלומר, חיזוק מערכת הורמוני המין פתר לא רק את ההפרעה הפיזיולוגית, אלא גם את ההפרעה הפסיכולוגית. קיומן של שתי הקבוצות, חולי האהבה ועיוורי האהבה, לצד קבוצה שלישית הכוללת אנשים נורמטיביים, מצביע על גורם ביולוגי-כימי המובנה בבסיסה של האהבה. עובדה שלרבים קשה להשלים איתה.
ענת טור מאוניברסיטת בר אילן, מצאה במחקריה שנשים המכורות לאהבה נוטות ליצור סגנון התקשרות חרד ואמביוולנטי. וביוון הקדומה דיברו על אהבה מסוג "אלפא" שהתאפיינה בכבוד הדדי, אמון, סובלנות, חברות, שלווה, ביטחון ומסירות.
קלוד ברנרד (1813-1878) אבי הפיזיולוגיה המודרנית, קבע את המושג "הסביבה הפנימית"* וההומיאוסטזה. גופנו מצוי בשיווי משקל דינאמי ולמרות השינויים בסביבה (חום, קור, עקה) מפעיל הגוף מנגנונים פיזיולוגיים כדי לשמר את הסביבה הפנימית הקבועה. זאת בתנאי כמובן שאנו בריאים. אם נכשל הגוף במשימה זו אנו חולים. חומרי הגוף נמצאים אפוא בשיווי משקל שהפרתו תגרום למחלה. אין חדש תחת השמש, יאמרו אלו הזוכרים את ההיסטוריה של המדע. התיאוריה ההומוראלית של גאלן ששלטה בכיפה החל מהמאה השנייה לספירה ועד המאה ה-18 הניחה למעשה את המסד לתפישתו של קלוד ברנרד. על פי התיאוריה של גאלן (שמקורה בהיפוקרטס), יש בגוף ארבעה נוזלים שמקורם במרה ואיזונם דרוש לאדם הבריא. צער עמוק (מלנכוליה)** כשמו כן הוא: עודף של נוזל מרה שחור. מאניה היא עודף של נוזל מרה צהוב. כלומר עולם הנפש הוא כימי. אף שהפרטים היו שגויים ואפשרו מעט מאוד מקום להתערבות רפואית מועילה, נכונה הנחה זאת גם לימינו. כל שעלינו להניח הוא, כי במקום נוזלי מרה מדובר במוליכים עצביים שתפקידם לקודד את הרגשת האהבה במוח. אצל מרביתנו רמת המוליכים העצביים מאוזנת ועל כן אנו מסוגלים לאהוב ולהתמיד בזאת. חוסר איזון ברמת המוליכים העצביים יגרום לתופעת חולי האהבה ועיוורי האהבה. ברם, פריטת האהבה למרכיביה הכימיים אינה פוגמת ביופייה ובהדרה.
[* Milieu inte`rieur]
[** Melancholia]