מושלמת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מושלמת

מושלמת

4.3 כוכבים (226 דירוגים)

עוד על הספר

תקציר

נועה בולימית. והיא רוצה מאוד שיחשבו שהיא מושלמת. לכן היא משקרת, משחקת ומנסה להציג דמות מושלמת. היא משחקת עד שהיא כבר לא צריכה לשחק – כי מגיע מישהו שלא צריך אותה מושלמת, אבל צריך אותה.

פרק ראשון

פרק 1
 
"נועה, הבאת את החבל שלך היום? הוא הכי טוב."
החבל שלי לא היה מחבלי הקפיצה הפשוטים האלה. הוא היה חבל עבה, חזק, איכותי.
"ברור שהבאתי, ואני אחליט מי משחקת."
"טוב, אבל אני בטוח משחקת, ואני לא מחזיקה, בסדר?"
"אל תדאגי, שירה, נחליט יחד."
 
המשכנו להתלחשש בינינו, שירה ואני, שתי תלמידות כיתה ו', עד שהמורה לטבע קראה: "נועה ושירה מספיק לדבר שם. עוד חמש דקות הפסקה. עד אז תתאפקו, בבקשה."
הרכנו את הראש בבושה והפסקנו לדבר.
הגנבתי מבט אל שירה, שישבה בטור מצד ימין, וחייכתי, כי ידעתי שההפסקה הבאה תהיה שלנו, שאנחנו נחליט על המשחק.
המורה לטבע הסבירה מה ההבדלים בין שני הצינורות האלה שעוברים בצוואר, הקנה והוושט; היא אמרה שאחד מהם בשביל האוויר והשני בשביל האוכל, ובגלל זה אומרים "אין מסיחין בסעודה" – אסור לדבר ואסור אפילו להסיח את דעתנו מהאכילה.
לא אהבתי שמורות מעירות לי. הרגשתי כמו קרן, שבקושי לומדת, והמורה כל הזמן צריכה להעיר לה. אני לא כמו קרן, אני לומדת טוב, אבל לפעמים נגמרת לי הסבלנות, ואני כבר מחכה לדבר הבא, לסוף היום שיגיע או להפסקה.
 
יש! צלצול!
"כ-ל מי שמשחקת איתנו שתבוא לחצר האחורית, אנחנו מתחילות עכשיו!" צעקתי בכל הכוח כדי שכולן ישמעו ויבואו, כי לא היה לי כוח שייכנסו למשחק באמצע. וחוץ מזה, הכי כיף שישר יש תור וכולן רוצות לשחק איתנו.
אז שירה ואני רצנו מהר לתפוס את החצר האחורית, אבל כשהגענו ראינו שבנות מכיתה ח' הקדימו אותנו. פחדנו להגיד להן ללכת כי הן היו שתלטניות והרבה פעמים לא הרשו לנו להצטרף למשחקים שלהן, או גירשו אותנו ממקומות שאנחנו שיחקנו בהם, אבל פתאום חברה שלהן התקרבה ואמרה שיש בכיתה טורניר (ככה הן קראו למשחק הקלפים שלהן), והן שמעו ורצו מהר, ואנחנו מיהרנו לתפוס את החצר ולהכריז בקול שהמשחק מתחיל.
מייד הגיעו הרבה בנות, גם מכיתה ז' ומכיתה ה', ונעמדו בטור. הבנות הקטנות יותר לא אהבו לשחק בחבל, הן כל היום שיחקו תופסת או מחבואים. כאלה תינוקות.
אהבתי להחליט מה משחקים ואיך. תמיד הקשיבו לי, אני לא יודעת למה. בכל מקרה, זה היה כיף.
אז החלטנו (החלטתי בקול, וכולן הסכימו איתי) לשחק "חודשים" (במלעיל). "חודשים" זה משחק קפיצה בחבל שעומדים בו במעגל ואומרים בקול את החודשים העבריים של השנה: תשרי, חשוון, כסלו וכן הלאה. בכל פעם שאומרים שם של חודש בת אחרת קופצת, לפי סדר העמידה בטור, ומי שיוצא לה לקפוץ בחודש אלול צריכה לקפוץ שוב את כל החודשים לבד.
אני העדפתי לא לזוז כל כך הרבה, אז במהלך סבב הקפיצות חישבתי את המהלכים היטב כדי שלא יצא שאהיה אחרונה. לא רציתי לקפוץ את כל החודשים, כי הרגשתי לא בנוח כשכולן הסתכלו עליי, הרגשתי שהגוף שלי גדול ומגושם, שהירכיים שלי שמנות, שהחזה שלי בולט מדי.
הרבה בנות השתתפו במשחק, ורק באמצע סבב הקפיצות קלטתי שאלול ייפול עליי, ואני זו שאצטרך לקפוץ את כל החודשים. ממש לא רציתי, אבל גם לא רציתי שתשומת הלב תופנה אליי, אז צעקתי: "טוב, שעמום כבר 'החודשים' הזה, מחליפים ל'מהירות' (במלעיל)."
"נכון!" צעקה תמי מכיתה ו' 1, "אין לנו עוד הרבה זמן עד שההפסקה נגמרת, וכבר משעמם לשחק חודשים, בואו נעשה מה שנועה אמרה ונעבור למהירות, אבל נועה מתחילה."
אופס! מהירות זה אומר שצריך לקפוץ עשר קפיצות רגילות ואז עשר קפיצות מהירות ולהמשיך כך עד שנפסלים.
ממש לא רציתי, אבל לא הייתה לי ברירה. אני זו שאמרתי שצריך להחליף משחק, אז אני חייבת לעשות מה שהחלטתי. אני לא יכולה לוותר לעצמי רק בגלל שקצת לא נוח לי לקפוץ מהר.
אף פעם לא ויתרתי לעצמי. אני לא יודעת מתי זה התחיל, אבל ברור לי שכבר בכיתה ו', במשחק החבל הילדותי הזה, הרגשתי שהעניין הזה של לא לוותר לעצמי הוא משהו שמגדיר אותי, לטוב ולרע, ואצטרך להתמודד איתו.
אחד הזיכרונות המוקדמים שלי הוא זיכרון של אחר צוהריים קיצי בגן השעשועים. הייתי בת שלוש, והדבר שהכי הרשים אותי בגן היה מגלשה אדומה שהתנשאה אי שם מעל הראש שלי. כדי לגלוש בה, היה צריך לטפס על סולם, והוא, בדיוק כמו בשיר, הגיע כמעט עד שמיים. רציתי מאוד לטפס, והרמתי רגל לשלב הראשון של הסולם, ולשני וכן הלאה, אך כשהגעתי לשלב החמישי הסתכלתי למטה, ולמעלה, והתחרטתי. אולי זה לא רעיון טוב כל כך. רציתי לרדת, אבל ידעתי שאם התחלתי, אני חייבת לסיים. אזרתי אומץ והמשכתי לטפס. עוד שלב ועוד שלב, עד שהגעתי לראש הסולם. אני לא זוכרת את הגלישה עצמה, אבל אני זוכרת היטב שהגעתי לראש הסולם.
 
עשר שנים לאחר מכן. אני במרכז החצר האחורית של בית הספר, מסביבי חברותיי, מצפות לראות שאני צולחת כרגיל את הקפיצות. עצמתי עיניים חזק וניסיתי לדמיין שאין אף אחת סביבי, שאני שם לבד. אסור לי לוותר לעצמי. אז, אחת שתיים ו-ש-לוש. התחלתי לקפוץ את הקפיצות הרגילות ואמרתי לעצמי לא לחשוב על איך שאני נראית, לא לחשוב על זה שמסתכלים עליי, הרי אני חזקה בקפיצות. אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, תשע, עשראחתשתייםשלושארבעחמש, זה עוד מעט נגמר, שששבעשמונהתשעשר, ורגיל, שתיים, שלוש, ארבע, אסור לי להיפסל בשום אופן, אני טובה בזה, וזה החבל שלי, ואסור שיראו שאני נפסלת, כי אם אפול החצאית שלי תעלה ויראו לי את הרגליים, ואני לא אוהבת שרואים כמה שאני גדולה ברגליים, חמש, שש, שבע, שמונה, הולך בסדר, אני לא נפסלת תשע, עשראחתשתייםשלושארבעחמששששבע. "צ-ל-צ-ו-ל" – שמעתי צעקה. "אני...אסייםאתה'מהירות'...ונגמוראתהמשחק...ישאנגליתעכשיו...אניחייבת...להיכנס...בזמן."
"וואו, נועה, את הכי טובה בחבל..." אמרה שני.
"נועה, את אף פעם לא נפסלת," הוסיפה מור.
"נו, ברור שהיא לא תיפסל, היא הכי טובה פה," הכריזה אסתי.
לא היה להן מושג מה עבר לי בראש בזמן שקפצתי. זה היה סיוט בשבילי, ורק רציתי שזה ייגמר.
 
הצלצול הזה הציל אותי.
 
חזרנו לכיתה, ולא יכולתי להפסיק לחשוב על המשחק. איך שכל הזמן הסתכלתי על הבנות ששיחקו איתי וראיתי שהן רזות. לא הבנתי איך יכול להיות שאני מרגישה שאני גדולה מהן בגוף, אפילו שלא באמת הייתי. הרגשתי שהישבן שלי גדול מדי, הרגשתי שהרגליים שלי שמנות מדי, הרגשתי שהחזה שלי הוא כמו חזה של אישה גדולה, שהידיים שלי רחבות מדי.
רציתי לראות בזרועות שלי קצת עצמות או ורידים כמו שראיתי אצל קרן. כשמירי אכלה ראו לה את העצמות בצידי הפנים. חיפשתי כאלה גם אצלי, אבל לא – אצלי הכול היה מכוסה בשומנים. גם הפנים שלי היו מכוסות בשומנים.
הרגשתי שאני רוצה להיות רזה יותר.
לא קטנה יותר, רזה יותר.
שיראו אצלי קצת עצמות ולא רק שומנים.
 
* *  *
 
"פססס... נועה... נועהההה... את שומעת?" לחשה לי שירה באחד הימים.
"שירה, מה?" לחשתי חזרה, "את רוצה שהמורה הזאת תוציא אותנו? יש מחר מבחן על החומר הזה... תכתבי לי פתק."
שירה שלחה לי פתק מקופל להמון קיפולים וכתבה עליו: "לנועה בלבד!!!"
פתחתי את כל הקיפולים של הפתק העבה הזה וראיתי שכתוב בו:
"נועה, אני רוצה ללכת היום במקום מחר."
כבר שבועיים אנחנו מתכננות ללכת לבריכה העירונית, חשבתי לעצמי, וקבענו שזה יהיה ביום רביעי. מה פתאום ללכת היום? מחר יש מבחן באנגלית, ואני חייבת ללמוד. אולי לה לא אכפת, אבל אני ממש רוצה לקבל מאה, לא עוד פעם תשעים ושבע, זה כזה ציון דפוק. אני ממש רוצה לקבל מאה.
אגיד לה שאימא שלי לא מסכימה.
כתבתי לה תשובה על הפתק, קיפלתי להמון קיפולים וכתבתי: "לשירה בלבד! לא לפתוח!!!"
העברתי לה את הפתק מתחת לשולחן כדי שהמורה לא תראה.
היא פתחה את כל הקיפולים וקראה: "שירה, אני צריכה לשאול את אימא שלי. נראה לי שהיא לא תסכים שאלך היום. ומחר בבוקר יש מבחן באנגלית, ואני חייבת לסיים ללמוד. כבר תרגמת את הסיפור בעמוד 34a, זה שהמורה נתנה לנו לקרוא למבחן? יהיו עליו שאלות, ואת חייבת לדעת לענות עליהן."
שירה השיבה לי במבט שאינו משתמע לשתי פנים: "אויש, כאילו מה יקרה אם לא נלמד היום למבחן."
היא כתבה במרץ פתק חדש והגניבה אותו אליי. מעניין מה היא כתבה.
 
"נועה, תביאי לי את הפתק הזה!" שמעתי את המורה קוראת.
 
קפאתי.
נלחצתי.
אותי? אותי המורה תפסה מפריעה בשיעור אנגלית?
מייד התעשַתי ואמרתי למורה: "אבל המורה, אני אף פעם לא עושה את זה בשיעור אנגלית, זו רק הפעם הזאת ואני מצטערת. אני מבטיחה שלא אעשה את זה שוב."
המורה התרצתה ואמרה: "את צודקת נועה, את באמת תלמידה נהדרת. לא אתייחס לזה הפעם, אבל בפעם הבאה הפתק הזה יעבור אליי, ושתיכן תיענשנה."
נשמנו לרווחה.
איזה נס.
שירה חייכה אליי ואמרה: "הנס הוא שהעזת לבקש סליחה, בזכותך המורה סלחה לנו."
לחשתי לה בהחלטיות: "אם מקשיבים בשיעור ומשתתפים תמיד, המורה סולחת אם פעם אחת בטעות מפריעים, עכשיו אני רוצה להקשיב אז שששש!"
המורה המשיכה ללמד אנגלית, מקצוע שאהבתי כל כך. היא לימדה שאת המילה "סוכר" באנגלית הוגים shugar, כאילו יש h אחרי ה-s, אפילו שאת ה-h לא כותבים. זה הקסים אותי!
שאלתי את המורה אם יש עוד מילים שהוגים sh, אבל מאייתים ב-s בלבד, והיא אמרה: "sure!"
אז אמרתי לה: "נו, איזה עוד מילה יש?"
והיא ענתה: "sure"
אז שאלתי אותה: "מה, את המילה 'בטח' כותבים בלי h?"
והיא ענתה: "sure!"
ורק אני והיא התפוצצנו מצחוק. כל הכיתה לא הבינה בכלל למה המורה חוזרת על אותה מילה כמה פעמים, ולמה זה מצחיק אותנו.
 
זה תמיד שעשע אותי. אחרי כל שיעור אנגלית היו מתקבצות סביב השולחן שלי כל הבנות ומבקשות לקבוע איתי זמן לעשות יחד שיעורי בית. נהניתי כל כך ממה שהאנגלית גרמה לי להרגיש.
פעם שמעתי את אימא שלי אומרת את המילה "הישֹגיוּת", והרגשתי שהמילה הזאת מתאימה בדיוק להרגשה שלי – במה שקשור לאנגלית הרגשתי תחושת הישֹגיוּת.
גם כי האנגלית שלי הייתה טובה מאוד, ולכן היו לי ציונים טובים והצלחתי לענות על השאלות של המורה; וגם כי המורה העריכה אותי, והחברות ביקשו את קרבתי, כי הן היו צריכות עזרה בתחום שלא הסתדרו בו. חשבתי שתחושת הישֹגיוּת היא התחושה הכי טובה בעולם, שאי אפשר לתאר עד כמה היא משפיעה לטובה על הנפש.
הייתי הישגית בלימודים כי הרגשתי טוב עם עצמי בלימודים, אבל דברים אחרים הטרידו אותי. הביטחון העצמי שלי היה נמוך, ולכן הייתה לי נטייה להתמקד בשלילי, וכל תחושה של הצלחה החווירה אל מול תחושת הכישלון השולית ביותר.
חזרתי הביתה באותו יום וחשבתי הרבה על כמה אני שונה מהחברות שלי, ועל כמה הייתי רוצה שיהיה לי גוף רזה שלא אתבייש בו. שלא אתבייש כשאני קופצת בחבל או בגומי, שלא אתבייש כשאני משחקת שבויים בשיעור התעמלות.
 
הייתי באמת טובה מאוד בספורט. בשבויים הייתי הכי טובה ותמיד הצלתי אחרות כשפגע בהן הכדור, אבל לא נהניתי מהמשחק עד הסוף, תמיד הציקה לי המחשבה על זה שמסתכלים עליי, ושאני שמנה, ושרואים שאני שמנה.

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
226 דירוגים
139 דירוגים
52 דירוגים
17 דירוגים
9 דירוגים
9 דירוגים
21/1/2025

הספר היה מדהים!! כל פעם כשאני קצת מרגישה שאני רוצה אולי לנסות אתה דברים האלה אני קוראת אותו ונזכרת שאני מושלמת כמו שאני ושאני לא צריכה את זה תודה לנועה מנור שהיא כתבה את הספר הזה!

1
14/10/2024

ספר מעולה לבני נוער מומלץ לקרוא

1
4/10/2020

וואו. קראתי את הספר תוך שעה. זו אמנם לא ממש יצירה ספרותית, אבל מאוד התחברתי. לא היו לי הפרעות-אכילה מעולם, אבל הספר הזה כתוב בצורה שהופכת את זה למקביל לכל מה שאני עוברת. אני עם הנסיונות והפיתויים והיצר שלי שמלווים אותי לכל מקום... ובעצם, אני חושבת שכל אחד. העולם הייצרי הזה, על כל גווניו, יכול להימצא בתוך כל אחד מאיתנו, כל אחד במאבקים שהוא מנסה להסתיר... או לא מנסה. אז, נכון, אני לא מתכוונת לרוץ ולספר לאמא על כל החולשות שלי, אבל אני יכולה לסמן את הספר הזה כאחד הדברים שמביאים תקווה כלשהי. ותודה על זה. (ההורים קצת מושלמים מדי, אבל הסיפור אמיתי והפרט שולי יחסית, ככה שזה לא ממש משנה) אגב, מישהו יודע על עוד ספרים של נועה מנור?

1
15/3/2020

ספר חובה

1
21/4/2025

מומלץ מאוד לנערות . ממליצה בחום

26/10/2024

מטורף ועצוב ברמותתתתתת

24/10/2024

ספר מדהים! הזדהתי בהרבה דברים בחלק מהחלקים בכיתי גם! ריגש אותי מאוד! פעם שניה שאני קוראת ממליצה רצח😍

28/7/2024

נהניתי מאוד מהקריאה. השפה קולחת וקשה לעצור את הקריאה.

21/6/2024

ספר חובה לכל אמא לילדה שמתמודדת עם הפרעות אכילה כדי להבין ולהיכנס לראש

25/3/2024

מהמם! הכי אהבתי בעולם, מומלץ בחום🌻 כן אגיד שצריך להיזהר לא ולא להיכנס לדמות יותר מדי... 😣

9/2/2024

ספר מצויין, מעניין וכל כך אמיתי.

26/1/2024

סוחף ומרתק. לא יכולתי להפסיק לקרוא אותו.

3/1/2024

סיפור מדהים. פשוט ככה. כל כך הרבה כנות בכתיבה, תיאור מפורט של כל הקשיים. קשה לעצור את הקריאה. קשה עוד יותר לחשוב לאורך כל הספר שזה כנראה סיפור אמיתי ואוטוביוגרפי..

18/11/2023

ספר מאוד מחזק נתן לי הרבה נקודות למחשבה

3/11/2023

הספר הכי טוב שקראתי עד היום ומתאים לילדים!!

27/10/2023

אחרי שנים שלא קראתי ספרים- החלטתי לחזור לקרוא. וזה הספר שבחרתי להתחיל. סיימתי ביום אחד. ואו. לאחותי היו הפרעות אכילה וזה לגמרי הכניס אותי "כאילו" אני היא. והסוף? ואו- עוד שנייה גרם לי לבכות. מושלם.

24/10/2023

ספר מהמם, מראה את תהליך ההתגברות והרגשות תוך כדי התהליך.

23/10/2023

כרוניקה כנה ואמיצה של הפרעת אכילה והשתקמות.

22/10/2023

ספר מדהים, כתוב בצורה מרגשת וקלה להזדהות

13/10/2023

שיט, זה מדהים. התחלתי לקרוא את הספר היום, והרגע סיימתי. לא הצלחתי להוריד ממנו את העיניים. באמת שכבר הרבה זמן ספר לא משך אותי ככה. המסע של נועה בספר מרגש, סוחף, מעניין, הדמויות מעניינות, מאוד קל להתחבר לספר. זה באמת מדהים בעיניי.

8/10/2023

ספר מדהים!!!!!!!!!!!

18/9/2023

ספר מדהים! מאוד מרגשת ואני בהחלט מבינה את הנערה,אני גם הייתי אנורקסית שנתיים ועכשיו אני במקום יותר טוב בזכות חברים ומשפחה.ממליצה!!!

30/7/2023

וואו סיפור חזק ומרגש של התמודדות עם הפרעת אכילה. ממש נכנסתי לתוך הסיפור ונורא כאב לי על כל השנים של התמודדות לבד ומצד שני ראיתי והרגשתי כמה שהדמות חזקה כלכך ואמיצה. חובה שכל אמא למתבגר/ת יקראו

20/7/2023

ספר מושלם לדעתי ממש כדי לקרוא מומלץ ברמות

25/6/2023

מדהים, נוגע, ואמיתי נהניתי מאוד ולמדתי המון

9/5/2023

ספר מעוד חשוב ומעניין, אהבתי מאוד את הכתיבה הכנה והנוגעת ללב. מעוד ממליץ

13/4/2023

בהתחלה לקח לי זמן להבין לאן הכיוון הולך. נושא חשוב מאוד וכתוב בצורה כל כך קלילה ואותנטית. שמחה שקראתי, קצר ויחד עם זאת מאוד עמוק!

17/2/2023

מהמם. קראתי ברצף בשנייה שפתחתי. סיפור מדהים על אישה אמיצה במיוחד. מוסיפה אזהרת טריגר...

27/1/2023

ספר מרגש ובעיקר מחובר למציאות שכתוב בהמון הבנה והכלה כלפי הנושא הזה. הסופרת מצליחה להכניס את הקורא בצורה כל כך עדינה ועמוקה לראש של אדם שבלא ביודעין נכנס לבולימיה ועד והבנה שלו וההתמודדות עם המחלה ומול הסביבה. מרגש וממליץ בחום

17/1/2023

ספר חזק,,אמיתי ומרגש. כתוב,קולח ומעורר הזדהות והשראה. ספר חשוב מאד. תודה לך

27/11/2022

ספר חשוב, מלמד הרבה על הפרעות אכילה.

8/11/2022

ספר מקסים וחשוב במיוחד לבני הנוער!

8/10/2022

כתוב בצורה אותנטית. נהנתי מכל דקה של קריאה.

1/10/2022

כתוב מרתק, נפלא, אמיתי ונכנס אל הלב. קראתי הכל בערב אחד. מומלץ מאוד מאוד מאוד.

27/9/2022

מרגש. חובה לנערות מתבגרות

16/9/2022

תיאור מדויק ונוגע ללב

1/9/2022

זה היה ספר מהמם! פשוט מקסים ומרגש, כתוב בצורה טובה ויפה. הסוף היה סוף מרגש ויפיפה, אני מחכה לספר ההמשך❤️

20/8/2022

אחד הספרים היפים הנעימים וחשובים שרק יצא לי לקרוא. נגע לי בלב ונצרב עמוק בזיכרון.

21/7/2022

מהמם

13/7/2022

ספר מדהים, המשקף לצערי את התחושות והרגשות של בני הנוער הסובלים מהפרעות אכילה חשוב להיות עירניים ולשים לב לסימנים המטרימים , רוב הילדים לא יספרו מה עובר עליהם

12/7/2022

מעולה. קראתי בנשימה אחת. חובה להורים למתבגרים

16/5/2022

אהבתי את הספר גם את סיגנון הכתיבה , ואיך לעמוד בפני הבעיות שלנו ואיך לשדר לעולם שהכל הולך סבבה ומתי אפשר להכניס את קרובי המשפחה שלנו תוך החיים שלנו ועד... תודה,

24/2/2022

ספר מדהים, מדהים, מדהים. מדבר על הפרעות אכילה מזווית אחרת, זווית שלא הכרתי, שלא ראיתי עד עכשיו.

20/2/2022

סיפור עצוב, כתוב יפה, עם סוף שמח. כל הכבוד, ממש גיבורה שהצליחה לאסוף את עצמה ולהאבק בהתמכרות. כל הכבוד למשפחה ולסביבה שתמכו וקיבלו בחום ואהבה עם היוודע הדבר. מאחל אושר, שמחה, אהבה ואכילה בריאה ומהנה.

19/2/2022

זה ספר ממש נחמד תשתדלו לאכול ולשתות בבקשה

16/2/2022

מומלץ מאוד

1/12/2021

וואו ספר חובה לכל בחורה

24/11/2021

הספר ממש מעניין ואת התמודדות עם המחלה אך מצד שני מסביר לנו איך לעשות את זה כלומר יש שם טיפים וכולי, יכול להוות כסוג של מדריך מאשר מקור השראה.

3/11/2021

ספר יפיפה למרות שהוא ממש מטגרר, מומלץ למי שרוצה לדעת איך זה להיות עם הפרעות אכילה אבל לא למי שמתמודד איתם. יש פה טיפים איך להקיא וזה די קשה לקרוא את זה כשאת מתמודדת עם זה ומנסה להפסיק..

23/10/2021

וואווו וואווו פשוט מדהים. התחלתי וסיימתי אותו פחות מיומיים. מרגש,מעצים פשוט מושלם!! מומלץ בחום!!!!

30/9/2021

חשוב מאוד לכל הבנות הייתי מוסיפה פירןט על הנזקים לגוף, אלו שלא ניתן לשקם...

30/9/2021

כתוב בצורה מעניינת. אמיתי. זורם. תענוג לקרוא ותענוג לסיים

2/8/2021

ספר חשוב, כמי שחווה זוגיות רבת שנים עם חולה במחלה הזו, התיאורים נראים כל כך אמינים והבדידות כל כך מלאה ומלווה את המחלה הזו. נתת לי עוד נקודות מבט על החיים בצד המחלה הזו. תודה.

26/7/2021

מעניין. כתוב יפה ומעביר מסר חשוב ביותר

5/7/2021

בתור בולמית לשעבר הגעתי לספר ספקנית וסקרנית לראות מה עוד ניתן לכתוב שלא נעלב כבר, אבל ממש הופתעתי לטובה! הספר מתאר את החיים האמיתיים- המחשבות, החרושת והקשיים. תודה לך נועה מנור!

5/6/2021

וואו ספר מדהים התחלתי לקרוא בשתיים עשרה וחצי בלילה ונשארתי ערה עד אחת וחצי לגמור אותו מרגש ממש סיפור מדהים ממליצה בחום. הכתיבה מדהימה והסיפור באמת מרגש עד דמעות

25/5/2021

כתוב בצורה הכי ברורה על בעיה מאוד כואבת. צריך המון כח לכתוב וכאן הסופרת נתנה הרגשה שהקורא הוא חלק עוזר בפתרון הבעיה. אהבתי מאד.

24/5/2021

ספר מעולה. מרגש, מותח ועם מסר חשוב

22/5/2021

מרתק! לא יכולתי להפסיק לקרוא!

5/4/2021

ספר מדהים

31/3/2021

ההוא ספר באמת מושלם גרם לי להיות עצובה מדי פעם נגיד בקטע שהיא אכלה את הביסקוויטים של אמא שלה אבל בסך הכל ספר ממש יפה. האמת היא מעניין אותי לדעת אם הסיפור הזה קרה באמת או שזו סתם המצאה. יש משהו שיודע? אשמח לתשובה😊

31/3/2021

מרגש ומדהים .....

7/3/2021

ואוו זה ספר עם המון עוצמה ממש ממליצה לקרוא יכול לתת השראה להרבה נערות שלא מרגישות טוב עם עצמן

14/2/2021

וואו וואו וואו!! איזה ספר יפהפה ועמוק! מדהים לקורא מהתחלה ועד הסוף את התהליך שגורם לנשים להיכנס לבולימיה ואנורקסיה, את המחשבות, את הרגשות, את התחושות והתהיות והתפיסה שמובילה אותן לכך, ועוד יותר מדהים לקרוא את התהליך שנועה עשתה בסיפור כדי לצאת מזה ולהחליף וכמה קשה הוא היה. מקסים ומתאים במיוחד לנערות בגילים האלה(12-18) שהנראות חשובה להן והן מרגישות צורך חלילה להקיא או להרעיב את עצמן, קריאת הספר גורמת לחשוב פעמיים על מה הדבר הנכון לעשות והוא גורם להבין כמה קשה להחלים מהמחלה הזאת אחרי שנכנסים לתוכה וכמה מלווים את התהליך רגשות קשים וכמה זה פוגע בהן, בחיי החברה שלהן ובבריאות שלהן!!

18/1/2021

ספר כל כך מדהים וכל כך חשוב, את לא צריכה להביא את עצמך למצבי קיצון כדי להיות יפה. את מושלמת בדיוק כמו שאת 3>

7/1/2021

קולח ומאיר עיניים על תופעת הפרעות האכילה שלצערנו נראות בכל מגזר.

2/1/2021

ספר כן ואותנטי שעוסק בהפרעת אכילה נפוצה: בולימיה. קריא מאוד ואמיתי. חובה לכל מי שהתמודדה או מתמודדת עם המחלה הקשה הזאת. קראתי בנשימה עצורה.

31/12/2020

וואו.ספר מעניין וחזק לא יכולתי לעצור לרגע אני בטוחה שיכול לעזור למלא אנשים

11/12/2020

ספר הדר וחובב לכל הורה עם ילדים בגיל ההתבגרות!!!

7/12/2020

מושלם. הספר כתוב מהמם. מעביר את המסר בצורה הטובה ביותר! ספר מטלטל ומפתיע. רוצה המשך!

21/11/2020

הסיפור, כשמו כן הוא.

9/11/2020

וואוו! ספר מהמם ומרגש נורא מלמד על האיזור הזה של הבולמיה וממש אהבתי את הספר!

7/10/2020

מרגש, חושף צדדים מפתיעים על המחלה ועל התמודדות. מעניין שגם לנערה אהובה ועטופה הכלה זה יכול לקרות

5/10/2020

ספר מדהים. סיימתי לקרוא אותו ביום- אי אפשר להניח מהיד

1/10/2020

ספר מדהים אם מסר גדול ! חייבת להגיד שהמשפט האחרון גרם לי לצמרמורות ( הספר היחיד שגמרתי תוך שעתיים )

30/9/2020

וואו, בהתחלה הרגשתי שהספר קצת מוזר ולא מקורי ולא אתחבר אליו. לגמרי אחרי כמה עמודים מתמכרים ונשאבים לספר, שלא מדבר במילים מתנשאות וחושף חששות שהיו לכל ילדה בראש. לא אשקר אם לא אגיד שזה גרם לי לחשוב על החיים שלנו בגישה אחרת לרגע. ממליצה ביותר

6/9/2020

ספר מהמם. מבהיר הכול על המחלה... אין לי מילים

30/8/2020

הצצה מעניינת לבעיה נפשית בפועל )זה הסיפור האישי שלה?(

26/8/2020

פשוט ואו!

6/8/2020

קודם כל תקראו את הספר ותבינו למה קראתי לעצמי ככה. דבר שני: אין לי מילים. ספר מדהים ועוצמתי.

2/8/2020

התחלתי לקרוא את הספר קצת לפני שהתחלתי את ההחלמה שלי מהבולמיה , הספר נתן לי מוטיבציה ומקום להזדהות ,הבנתי שנמאס לי מהבולמיה ושבעזרת טיפול אוכל להיות בריאה ולאכול רגיל. נועה, אני מודה לך על ההזדמנות והעזרה.

29/7/2020

זאת הפעם הראשונה שקראתי ספר מרצוני החופשי. סיימתי אותו בלילה אחד!! לא הצלחתי להירדם. לא הייתי מסוגלת להפסיק. ספר עם כל כך הרבה משמעות. חייבים להכניס אותו לבתי ספר במיוחד אצל בנות. מומלץ ביותר💕 אפילו למדתי כמה מילים חדשות :)

29/7/2020

כתוב טוב, הצלחתי ממש להרגיש את הסערות הבלתי נשלטות בבולמיה. מומלץ

27/7/2020

ספר מדהים!! כתוב בצורה שמאוד קל להזדהות עם הסופרת..

4/6/2020

אהבתי!

14/5/2020

בספר פתח בפני את עולם הבולמיה ללא משוא פנים. הוא עזר לי להבין מה עולה בראשו של מי שנמצא בעולם הזה. הכתיבה קולחת ובהירה.

1/5/2020

ספר מקסים נורא! יכול לעורר תקווה שאפשר לצאת מזה. אך גם מעט טריגרי בהתחלה. קל מאוד להזדהות. נהנתי מאוד!

29/4/2020

הספר מדהים ומרתק כתוב בשפה סוחפת ומיוחדת שגרם לי להתאהב בסיפור של נועה הסוף יפייפה אבל לי היה קצת קשה להאמין בו כי הוא כאילו "לא מציאותי" בכול אופן ממליצה על הספר הזה בחום!!

26/4/2020

מרתק!! לא הפסקתי לקרוא ברצף!!

23/4/2020

חשבתי שהספר הוא מושלם וזה מאוד יפה שהמראה החיצוני שונה מאוד מפנימי ממליצה בחום

20/4/2020

ספר מדהים

10/4/2020

ספר מדהים וככ חשוב!! קראתי בשקיקה וסיימתי תוך שעות ספורות ממליצה לכל אחד ואחת לקרוא את הספר, חשוב להעלות את המודעות לנושא הזה ואני חושבת שהוא גם נותן המון כלים להתמודד. תודה ענקית לנועה מנור!

2/4/2020

מרתק

26/3/2020

סיימתי לקרוא את הספר בתוך פחות משבוע. הרגשתי חלק מהתהליך של נועה ספר מדהים מרגש והסוף פשוט ויפה תודה🙏🏼

25/3/2020

קראתי בבינג' (...סליחה) ובכיתי תוך כדי המון, לכן 5 כוכבים. לא מדובר ביצירת מופת ספרותית אבל מתאר בצורה מאוד כנה מחשבות שרבות ורבים מאיתנו חווים. הזדהיתי, תודה

23/3/2020

זורם ומעניין.ממליצה בחום!

22/3/2020

נועה יקרה! נדהמתי מסיפורך המרגש! אני עם דמעות בעיניים! תודה על ההזדמנות לקרוא את חייך! תהיי חזקה תמיד!! מחכה לשמוע על עוד ספרים שלך! באהבה!

20/3/2020

חזק, מטלטל, אותנטי ועם סוף מעורר תקווה; מזכיר מאוד את החוויות המתוארות בספר "דור הפרוזק" מאת אליזבת' וורצל ז"ל, מעורר הזדהות מוחלטת עם גיבורת הסיפור. מומלץ מאוד !

19/3/2020

אין מילים ספר מושלם.

30/1/2020

קראתי את הספר ומאוד התחברתי אני ברוך השם לא סובל מבולמיה אבל הספר עזר לי מאוד להבין יותר על הקושי וההתמודדות שיש בדבר הזה אני מאמין שכל אחד/ת חווה את הדברים אחרת אבל היו דברים שפתאום התחלתי להסתכל עליהם אחרת ולהבין אותם בצורה יותר טובה ממליץ מאוד לקרוא

8/1/2020

ספר מדהים ומרגש, מעורר השראה

23/9/2019

Shahaf,
תגובתך מסקרנת אותי מאוד! איפה הרגשת ש"שהוא טוב מכדי להיות אמיתי בעיקר בדמויות המשנה"?
mushlemetnoa@gmail.com

5/7/2019

עודד אותי מאוד הספר הזה הוא הוכחה לכך שלכל בן אדן נורמלי יש צד כואב לא ידוע שהוא מסתיר מהעולם ושכל בן אדם מתמודד עם קשיים.

27/6/2019

מאוד אהבתי

15/6/2019

מלמד על תחושות הבולמיות ומקסים.
יש רגעים שמרגיש מעט לילדות אבל פשוט צריך לרדת לעומק העיניין.
ממליצה:)

3/4/2019

כדאי לקרוא , תופעה ( מחלה ) קשה שנעשית נפוצה יותר ויותר בקרב נערות ,

10/2/2025

ספר נחמד מאוד אבל פחות אהבתי שהוא נשאר עם סוף פתוח וגם קצת קשה לקריאה לילדות מתחת לגיל 13 הספר לא מתאים לרשית קריאה אבל מהנה מאוד.

15/8/2024

הספר מאוד מעניין מסביר את המחשבות של מי שמתמודד עם הפרעות אכילה ונותן מקום למשבר ואף טיפים לחשיבה בריאה כי בימנו לכולם כמעט יש הפרעות אכילה גם אם זה לא מגיע לאנורקסיה או בולמיה,כולם מונעים מאכילה או אי אכילה ריגשית,כדאי לקרוא.

2/6/2024

המשכתי לקרוא כי הנושא הזה היה לי חשוב, התחושה הייתה כמו קריאת יומן של משהיא שחוותה את המחלה, אבל הכתיבה עצמה הייתה מונוטונית, קטעים שהיו צריכים לרגש תוארו במשפט אחת ולא הצליחו לרגש או לעורר רגש אחר המתאים לסיטואציה. אבל אם משהוא רוצה להבין את המחלה ומה עובר בראש של אלה שחיים אותה זה ספר שמתמצת הכל בצורה מעולה.

16/5/2024

ספר מקסים ונוגע ללב, יכול קצת לטגרר אנשים עם הפרעות אכילה אבל מצאתי בו גם תקווה.

1/4/2024

ספר קליל שעה קריאה ממליצה בחום

31/12/2023

ספר שנותן אגרוף בבטן הרכה- החזיר אותי לתקופות פחות טובות שלי-אבל מצד שני עודד אותי שכמעט ולא זכרתי איך זה מרגיש.

17/11/2023

הספר מכניס את הקורא לתוך מוח של מתבגרת שסובלת מהפרעות אכילה, בפשטות ובמילים ישירות. בעיניי כל מי שעוסק בעבודה עם בני נוער או שיש לו כאלה בבית חייב לקרוא. הסוף טוב וזה נהדר כי היה לי קשה לשאת את זה זמן ארוך, המון תחושות משתנות ליוו אותי במהלך הקריאה. לא יכולתי להפסיק עד שנועה הייתה בסדר.

30/10/2023

סיפור מרגש ויפה, הכתיבה קצת חלשה אבל נהנתיץ

19/10/2023

ספר חמוד להעביר את הזמן, נותן אחלה פרספקטיבה על אוכל ונערוּת באופן כללי. יעיל לקרוא אותו, נחמד מאוד!

12/10/2023

ספר טוב ומעניין על הפרעות אכילה וקבלה עצמית. העלילה הייתה מצוינת אבל קצת התקשתי עם זה שהגיבורה מדברת קצת כמו בת עשרה כשהיא בת 20 אבל חוץ מזה ספר מצוין

29/9/2023

פעם ראשונה שאני קוראת ספר בסגנון. כן הוא קצת כבד אבל הנושא חשוב והכותבת הצליחה להעביר אותו בצורה אופטימית והסוף מקסים. קראתי בכמה שעות

18/12/2022

ספר טוב

28/7/2022

ספר כנה ומרגש על מלחמה במחלת הבולימיה הארורה. יכול להיות מאוד טריגרי למי שיש הפרעות אכילה.

19/7/2022

חמוד, קצת גרפי מדיי. אפשר להתחבר אליו.

15/7/2022

נושא חשוב מאוד. כתיבה קצת ילדותית.

18/1/2022

מעניין נושא חשוב

17/10/2021

ספר מעניין.

20/9/2021

מקסים

19/4/2021

בהתחלה הייתי בטוחה שזה ספר נורא, אבל אחרי זה אני כאילו ממש אבל ממש התרגשתי וחשבתי איזה מדהים הספר

7/4/2021

קליל ונכון לתקופה,ספר טוב לכל נערה או אשה בעלת דימוי עצמי נמוך

8/2/2021

כתוב מרתק ומכיל תובנות. יש בו גם מסר וגם מוסר.

6/1/2021

מעניין

27/9/2020

כשהבנתי על מה הספר, התלבטתי אם לקרוא אותו. אם אני רוצה לחזור 25 שנה אחורה... ולהיזכר... מאוד קל להסתיר מהסביבה את הבולמוסים ואת ההקאות. כמובן, שכל השלבים שתיארה נועה אמיתיים לחלוטין. מרגיש כמו יומן מסע.

30/7/2020

ספר שחשוב שנכתב, והיות שהוא מבוסס על חוויות אישיות ואמיתיות ביקורת קצת פחות תועיל, אז רק לכתוב שמעוררת התפעלות היכולת של נועה לצאת כמעט בכוחות עצמה מהמצב הזה - כי בקשת העזרה הזו היא לא טריוויאלית בכלל, ומזל שנועה מעולם לא הגיע למצב מסכן חיים בגלל ההפרעה שלה. ממליצה בחום לראות את ''סליחה על השאלה'' על הפרעות אכילה https://youtu.be/2d8bGbg3Gq8 רק טוב, והרבה בריאות.

15/5/2020

ספר יפה אבל הוא קצת נמשך יותר מדי זמן והרגשתי שהיו כמה חלקים די מיותרים

14/4/2020

זה יותר טקסט תיעודי מיצירה ספרותית, אבל ללא ספק זה מסמך חשוב לכל אדם שהתמודד עם הפרעת אכילה או הכיר אדם כזה, וכן למי שמתעניין בתהליכים טיפוליים.

24/9/2019

היה כל כך כייף וסוחף לקרוא את הסיפור הזה.

13/7/2019

מרגש מאוד, קשה, קצת עצוב

2/5/2019

נהניתי לקרוא למרות שמזמן עברתי את גיל הנעורים.
כתיבה קולחת וסיום אופטימי.

24/3/2019

לא יכולתי להינתק נהספר עד שסיימתי אותו באותו יום. למרות שעוסק בנושא רציני וכואב, כתוב בשפה קלילה, קולחת ואמינה.

4/2/2019

ספר מעולה נוגע ללב ומתארא בדיוק את המציאות הכואבת שיש היום

5/11/2018

ספר רגיש ונוגע ללב. מביא סיפור גבורה של נערה שמוצאת עצמה בדרך בולימית ללא מוצא, ואשר נלחמת לצאת מהמצב הבלתי אפשרי והלא רצוי בו היא נמצאת על מנת להגיע למסלול הנכון. סיפור כן, מלא בהארה ונחמה. מצאתי בו המון רגישות, אהבה וחמלה.

19/10/2023

ספר נחמד, לא יותר. תאורים סתמיים מבלי להכנס לעומק הרגשות וחבל

8/10/2023

ספר חמוד בסך הכל, העלילה לא יותר מדיי משתנה

8/8/2022

הסיפור מסופר דרך עיניה של נערה/אישה צעירה ובהחלט מעביר את המסר. קראתי אותו כי כאמא אני חרדה שאולי אפספס סימנים אצל ילדי... מאוד עיניין אותי.

15/2/2022

נושא חשוב, אבל הכתיבה קצת מאולצת כזאת. כמו לקרוא כתבה, אולי זה הסגנון…לא הרגשתי חיבור לדמויות.

7/9/2021

בתור אחת שמחלימה מהפרעת אכילה הרגשתי הזדהות עם הרבה מחשבות ומעשים של נועה. קשה לי להאמין בהחלמה הזו, ללא רגרסיות כמעט, הלוואי וזה באמת קורה. החלמה יחסית תוך שנה של טיפול, ללא אשפוז, בית שיקומי והמשך עבודה סיזיפית מדי יום ביומו כדי להיאבק בהפרעה.

24/4/2021

ספר שמתאים לבני נוער, בעיקר לבנות שסובלות מחוסר בטחון . נוגע בנושא ההשמנה והבולמיה בצורה מעט מעודנת לא מאוד משכנע.

16/3/2021

סוחף מאוד אבל גם מעורר טריגרים. הרגיש לי שהבסיס לתופעה מתואר באופן קצת שטחי... בלי להסביר באופן מעמיק מה הערך של רזון גם בחברה שלנו. היה משהו שהרגיש לי לא אמין עד הסוף על אף שקראתי אותו מאוד מהר, בפחות מיממה.

14/9/2019

סיפור מרגש ומעניין
הבעיה שלעיתים יש הרגשה שהוא טוב מכדי להיות אמיתי בעיקר בדמויות המשנה

21/11/2024

ספר קשה לקריאה, מכניס עמוק לתוך עולם הבולימיה. מאמינה שיש אנשים שזה נחוץ להם כדי לצאת. מי שלא היה שם זה ממש טו מאץ׳

12/10/2021

הכתיבה פשוטה מאוד לעיתים על גבול הילדותית... הנושא עצמו מורכב מאוד ומכיל התמודדות לא פשוטה אך מורגש שהספר מותאם בעיקר לנערות מתבגרות שמתמודדות עם גופן והשינויים שהוא עובר ופחות למבוגרים...

26/8/2021

כתוב אמיתי על הרגשות הבולימיה

14/3/2025

ספר קצת מרוח יכול להפעיל טריגר למלא נערות לא ככ אהבתי

14/2/2025

לא יודעת אם כולן מרגישות ככה אבל בתור מישהי שיש לה הפרעות אכילה אני יודעת שזה מצד אחד ממש לא מציאותי ולא באמת מרגישים ככה אם כל הכבוד לבולמיה זה לא מתפתח בשבוע וגם אם זה לא מציאותי זה מה שפתח לי את העולם הזה כשהייתי בכיתה ז ממש לא ממליצה יש הרבה רעיונות שאולי זה לא נראה ככה אבל ילדות שלא מרוצות מהגוף שלהן הן סקרניות מהרעיונות ממש מפורטים והם דווקא כן נכונים וממש מסוכנים ממש ממש לא ממליצה לשום אדם

16/11/2024

ספר מסוכן. קראתי אותו בסוף כיתה ו וקיבלתי המון המון רעיונות, יש שיטות מפורטות לבולמיה והכתיבה לא מספיק ביקורתית על המצב, לא יודעת אם זה היה הגיל אבל הספר הזה הוביל אותי למקומות נוראים

21/10/2023

ספר משעמם, לילדים קטנים, לא פונה לקהל בוגר. חסר תכלית ולא מעניין.

30/3/2022

לא הכי מעניין

20/10/2020

לא התחברתי

27/9/2020

לא סיימתי את הספר, פרשתי בעמוד 100 (פרק 7). הדמויות שטוחות, אין שום עלילה מעבר לבולימיה ולרצון לרזות והספר, או שליש ממנו לפחות, כתוב כמו ספר חינוכי לכיתה ג' ("למדתי ש"-הכנס כאן הגדרה מויקירפואה לבולימיה ועוד חצי הגדרה לאנורקסיה), לי זה לא יקרה! (X80), " 'אין לך מה לדאוג לי, באמת, אני מסתדרת, תודה.' וואו, זה היה קשוח." (אמר אף אחד, אף פעם).

20/12/2019

הספר מרגש והוא יכול ללמד אותנו הרבה בלי שאנחנו יודעים

4/4/2019

אני מניחה שזה ספר חשוב לבנות נוער, אבל אותי הוא שיעמם מאד.

11/10/2024

מושלמת נועה מנור
פרק 1
 
"נועה, הבאת את החבל שלך היום? הוא הכי טוב."
החבל שלי לא היה מחבלי הקפיצה הפשוטים האלה. הוא היה חבל עבה, חזק, איכותי.
"ברור שהבאתי, ואני אחליט מי משחקת."
"טוב, אבל אני בטוח משחקת, ואני לא מחזיקה, בסדר?"
"אל תדאגי, שירה, נחליט יחד."
 
המשכנו להתלחשש בינינו, שירה ואני, שתי תלמידות כיתה ו', עד שהמורה לטבע קראה: "נועה ושירה מספיק לדבר שם. עוד חמש דקות הפסקה. עד אז תתאפקו, בבקשה."
הרכנו את הראש בבושה והפסקנו לדבר.
הגנבתי מבט אל שירה, שישבה בטור מצד ימין, וחייכתי, כי ידעתי שההפסקה הבאה תהיה שלנו, שאנחנו נחליט על המשחק.
המורה לטבע הסבירה מה ההבדלים בין שני הצינורות האלה שעוברים בצוואר, הקנה והוושט; היא אמרה שאחד מהם בשביל האוויר והשני בשביל האוכל, ובגלל זה אומרים "אין מסיחין בסעודה" – אסור לדבר ואסור אפילו להסיח את דעתנו מהאכילה.
לא אהבתי שמורות מעירות לי. הרגשתי כמו קרן, שבקושי לומדת, והמורה כל הזמן צריכה להעיר לה. אני לא כמו קרן, אני לומדת טוב, אבל לפעמים נגמרת לי הסבלנות, ואני כבר מחכה לדבר הבא, לסוף היום שיגיע או להפסקה.
 
יש! צלצול!
"כ-ל מי שמשחקת איתנו שתבוא לחצר האחורית, אנחנו מתחילות עכשיו!" צעקתי בכל הכוח כדי שכולן ישמעו ויבואו, כי לא היה לי כוח שייכנסו למשחק באמצע. וחוץ מזה, הכי כיף שישר יש תור וכולן רוצות לשחק איתנו.
אז שירה ואני רצנו מהר לתפוס את החצר האחורית, אבל כשהגענו ראינו שבנות מכיתה ח' הקדימו אותנו. פחדנו להגיד להן ללכת כי הן היו שתלטניות והרבה פעמים לא הרשו לנו להצטרף למשחקים שלהן, או גירשו אותנו ממקומות שאנחנו שיחקנו בהם, אבל פתאום חברה שלהן התקרבה ואמרה שיש בכיתה טורניר (ככה הן קראו למשחק הקלפים שלהן), והן שמעו ורצו מהר, ואנחנו מיהרנו לתפוס את החצר ולהכריז בקול שהמשחק מתחיל.
מייד הגיעו הרבה בנות, גם מכיתה ז' ומכיתה ה', ונעמדו בטור. הבנות הקטנות יותר לא אהבו לשחק בחבל, הן כל היום שיחקו תופסת או מחבואים. כאלה תינוקות.
אהבתי להחליט מה משחקים ואיך. תמיד הקשיבו לי, אני לא יודעת למה. בכל מקרה, זה היה כיף.
אז החלטנו (החלטתי בקול, וכולן הסכימו איתי) לשחק "חודשים" (במלעיל). "חודשים" זה משחק קפיצה בחבל שעומדים בו במעגל ואומרים בקול את החודשים העבריים של השנה: תשרי, חשוון, כסלו וכן הלאה. בכל פעם שאומרים שם של חודש בת אחרת קופצת, לפי סדר העמידה בטור, ומי שיוצא לה לקפוץ בחודש אלול צריכה לקפוץ שוב את כל החודשים לבד.
אני העדפתי לא לזוז כל כך הרבה, אז במהלך סבב הקפיצות חישבתי את המהלכים היטב כדי שלא יצא שאהיה אחרונה. לא רציתי לקפוץ את כל החודשים, כי הרגשתי לא בנוח כשכולן הסתכלו עליי, הרגשתי שהגוף שלי גדול ומגושם, שהירכיים שלי שמנות, שהחזה שלי בולט מדי.
הרבה בנות השתתפו במשחק, ורק באמצע סבב הקפיצות קלטתי שאלול ייפול עליי, ואני זו שאצטרך לקפוץ את כל החודשים. ממש לא רציתי, אבל גם לא רציתי שתשומת הלב תופנה אליי, אז צעקתי: "טוב, שעמום כבר 'החודשים' הזה, מחליפים ל'מהירות' (במלעיל)."
"נכון!" צעקה תמי מכיתה ו' 1, "אין לנו עוד הרבה זמן עד שההפסקה נגמרת, וכבר משעמם לשחק חודשים, בואו נעשה מה שנועה אמרה ונעבור למהירות, אבל נועה מתחילה."
אופס! מהירות זה אומר שצריך לקפוץ עשר קפיצות רגילות ואז עשר קפיצות מהירות ולהמשיך כך עד שנפסלים.
ממש לא רציתי, אבל לא הייתה לי ברירה. אני זו שאמרתי שצריך להחליף משחק, אז אני חייבת לעשות מה שהחלטתי. אני לא יכולה לוותר לעצמי רק בגלל שקצת לא נוח לי לקפוץ מהר.
אף פעם לא ויתרתי לעצמי. אני לא יודעת מתי זה התחיל, אבל ברור לי שכבר בכיתה ו', במשחק החבל הילדותי הזה, הרגשתי שהעניין הזה של לא לוותר לעצמי הוא משהו שמגדיר אותי, לטוב ולרע, ואצטרך להתמודד איתו.
אחד הזיכרונות המוקדמים שלי הוא זיכרון של אחר צוהריים קיצי בגן השעשועים. הייתי בת שלוש, והדבר שהכי הרשים אותי בגן היה מגלשה אדומה שהתנשאה אי שם מעל הראש שלי. כדי לגלוש בה, היה צריך לטפס על סולם, והוא, בדיוק כמו בשיר, הגיע כמעט עד שמיים. רציתי מאוד לטפס, והרמתי רגל לשלב הראשון של הסולם, ולשני וכן הלאה, אך כשהגעתי לשלב החמישי הסתכלתי למטה, ולמעלה, והתחרטתי. אולי זה לא רעיון טוב כל כך. רציתי לרדת, אבל ידעתי שאם התחלתי, אני חייבת לסיים. אזרתי אומץ והמשכתי לטפס. עוד שלב ועוד שלב, עד שהגעתי לראש הסולם. אני לא זוכרת את הגלישה עצמה, אבל אני זוכרת היטב שהגעתי לראש הסולם.
 
עשר שנים לאחר מכן. אני במרכז החצר האחורית של בית הספר, מסביבי חברותיי, מצפות לראות שאני צולחת כרגיל את הקפיצות. עצמתי עיניים חזק וניסיתי לדמיין שאין אף אחת סביבי, שאני שם לבד. אסור לי לוותר לעצמי. אז, אחת שתיים ו-ש-לוש. התחלתי לקפוץ את הקפיצות הרגילות ואמרתי לעצמי לא לחשוב על איך שאני נראית, לא לחשוב על זה שמסתכלים עליי, הרי אני חזקה בקפיצות. אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, תשע, עשראחתשתייםשלושארבעחמש, זה עוד מעט נגמר, שששבעשמונהתשעשר, ורגיל, שתיים, שלוש, ארבע, אסור לי להיפסל בשום אופן, אני טובה בזה, וזה החבל שלי, ואסור שיראו שאני נפסלת, כי אם אפול החצאית שלי תעלה ויראו לי את הרגליים, ואני לא אוהבת שרואים כמה שאני גדולה ברגליים, חמש, שש, שבע, שמונה, הולך בסדר, אני לא נפסלת תשע, עשראחתשתייםשלושארבעחמששששבע. "צ-ל-צ-ו-ל" – שמעתי צעקה. "אני...אסייםאתה'מהירות'...ונגמוראתהמשחק...ישאנגליתעכשיו...אניחייבת...להיכנס...בזמן."
"וואו, נועה, את הכי טובה בחבל..." אמרה שני.
"נועה, את אף פעם לא נפסלת," הוסיפה מור.
"נו, ברור שהיא לא תיפסל, היא הכי טובה פה," הכריזה אסתי.
לא היה להן מושג מה עבר לי בראש בזמן שקפצתי. זה היה סיוט בשבילי, ורק רציתי שזה ייגמר.
 
הצלצול הזה הציל אותי.
 
חזרנו לכיתה, ולא יכולתי להפסיק לחשוב על המשחק. איך שכל הזמן הסתכלתי על הבנות ששיחקו איתי וראיתי שהן רזות. לא הבנתי איך יכול להיות שאני מרגישה שאני גדולה מהן בגוף, אפילו שלא באמת הייתי. הרגשתי שהישבן שלי גדול מדי, הרגשתי שהרגליים שלי שמנות מדי, הרגשתי שהחזה שלי הוא כמו חזה של אישה גדולה, שהידיים שלי רחבות מדי.
רציתי לראות בזרועות שלי קצת עצמות או ורידים כמו שראיתי אצל קרן. כשמירי אכלה ראו לה את העצמות בצידי הפנים. חיפשתי כאלה גם אצלי, אבל לא – אצלי הכול היה מכוסה בשומנים. גם הפנים שלי היו מכוסות בשומנים.
הרגשתי שאני רוצה להיות רזה יותר.
לא קטנה יותר, רזה יותר.
שיראו אצלי קצת עצמות ולא רק שומנים.
 
* *  *
 
"פססס... נועה... נועהההה... את שומעת?" לחשה לי שירה באחד הימים.
"שירה, מה?" לחשתי חזרה, "את רוצה שהמורה הזאת תוציא אותנו? יש מחר מבחן על החומר הזה... תכתבי לי פתק."
שירה שלחה לי פתק מקופל להמון קיפולים וכתבה עליו: "לנועה בלבד!!!"
פתחתי את כל הקיפולים של הפתק העבה הזה וראיתי שכתוב בו:
"נועה, אני רוצה ללכת היום במקום מחר."
כבר שבועיים אנחנו מתכננות ללכת לבריכה העירונית, חשבתי לעצמי, וקבענו שזה יהיה ביום רביעי. מה פתאום ללכת היום? מחר יש מבחן באנגלית, ואני חייבת ללמוד. אולי לה לא אכפת, אבל אני ממש רוצה לקבל מאה, לא עוד פעם תשעים ושבע, זה כזה ציון דפוק. אני ממש רוצה לקבל מאה.
אגיד לה שאימא שלי לא מסכימה.
כתבתי לה תשובה על הפתק, קיפלתי להמון קיפולים וכתבתי: "לשירה בלבד! לא לפתוח!!!"
העברתי לה את הפתק מתחת לשולחן כדי שהמורה לא תראה.
היא פתחה את כל הקיפולים וקראה: "שירה, אני צריכה לשאול את אימא שלי. נראה לי שהיא לא תסכים שאלך היום. ומחר בבוקר יש מבחן באנגלית, ואני חייבת לסיים ללמוד. כבר תרגמת את הסיפור בעמוד 34a, זה שהמורה נתנה לנו לקרוא למבחן? יהיו עליו שאלות, ואת חייבת לדעת לענות עליהן."
שירה השיבה לי במבט שאינו משתמע לשתי פנים: "אויש, כאילו מה יקרה אם לא נלמד היום למבחן."
היא כתבה במרץ פתק חדש והגניבה אותו אליי. מעניין מה היא כתבה.
 
"נועה, תביאי לי את הפתק הזה!" שמעתי את המורה קוראת.
 
קפאתי.
נלחצתי.
אותי? אותי המורה תפסה מפריעה בשיעור אנגלית?
מייד התעשַתי ואמרתי למורה: "אבל המורה, אני אף פעם לא עושה את זה בשיעור אנגלית, זו רק הפעם הזאת ואני מצטערת. אני מבטיחה שלא אעשה את זה שוב."
המורה התרצתה ואמרה: "את צודקת נועה, את באמת תלמידה נהדרת. לא אתייחס לזה הפעם, אבל בפעם הבאה הפתק הזה יעבור אליי, ושתיכן תיענשנה."
נשמנו לרווחה.
איזה נס.
שירה חייכה אליי ואמרה: "הנס הוא שהעזת לבקש סליחה, בזכותך המורה סלחה לנו."
לחשתי לה בהחלטיות: "אם מקשיבים בשיעור ומשתתפים תמיד, המורה סולחת אם פעם אחת בטעות מפריעים, עכשיו אני רוצה להקשיב אז שששש!"
המורה המשיכה ללמד אנגלית, מקצוע שאהבתי כל כך. היא לימדה שאת המילה "סוכר" באנגלית הוגים shugar, כאילו יש h אחרי ה-s, אפילו שאת ה-h לא כותבים. זה הקסים אותי!
שאלתי את המורה אם יש עוד מילים שהוגים sh, אבל מאייתים ב-s בלבד, והיא אמרה: "sure!"
אז אמרתי לה: "נו, איזה עוד מילה יש?"
והיא ענתה: "sure"
אז שאלתי אותה: "מה, את המילה 'בטח' כותבים בלי h?"
והיא ענתה: "sure!"
ורק אני והיא התפוצצנו מצחוק. כל הכיתה לא הבינה בכלל למה המורה חוזרת על אותה מילה כמה פעמים, ולמה זה מצחיק אותנו.
 
זה תמיד שעשע אותי. אחרי כל שיעור אנגלית היו מתקבצות סביב השולחן שלי כל הבנות ומבקשות לקבוע איתי זמן לעשות יחד שיעורי בית. נהניתי כל כך ממה שהאנגלית גרמה לי להרגיש.
פעם שמעתי את אימא שלי אומרת את המילה "הישֹגיוּת", והרגשתי שהמילה הזאת מתאימה בדיוק להרגשה שלי – במה שקשור לאנגלית הרגשתי תחושת הישֹגיוּת.
גם כי האנגלית שלי הייתה טובה מאוד, ולכן היו לי ציונים טובים והצלחתי לענות על השאלות של המורה; וגם כי המורה העריכה אותי, והחברות ביקשו את קרבתי, כי הן היו צריכות עזרה בתחום שלא הסתדרו בו. חשבתי שתחושת הישֹגיוּת היא התחושה הכי טובה בעולם, שאי אפשר לתאר עד כמה היא משפיעה לטובה על הנפש.
הייתי הישגית בלימודים כי הרגשתי טוב עם עצמי בלימודים, אבל דברים אחרים הטרידו אותי. הביטחון העצמי שלי היה נמוך, ולכן הייתה לי נטייה להתמקד בשלילי, וכל תחושה של הצלחה החווירה אל מול תחושת הכישלון השולית ביותר.
חזרתי הביתה באותו יום וחשבתי הרבה על כמה אני שונה מהחברות שלי, ועל כמה הייתי רוצה שיהיה לי גוף רזה שלא אתבייש בו. שלא אתבייש כשאני קופצת בחבל או בגומי, שלא אתבייש כשאני משחקת שבויים בשיעור התעמלות.
 
הייתי באמת טובה מאוד בספורט. בשבויים הייתי הכי טובה ותמיד הצלתי אחרות כשפגע בהן הכדור, אבל לא נהניתי מהמשחק עד הסוף, תמיד הציקה לי המחשבה על זה שמסתכלים עליי, ושאני שמנה, ושרואים שאני שמנה.