טניה גדלה עם פחד מוות ומבקשת לעצמה דריסת רגל בנצח.
טניה מתבגרת בתחושת התבטלות עצמית ומאמינה שאין לה מה לתרום לנצח.
לא נותר לה אלא להיתלות באילנות גבוהים. היא שואפת להיות מוזה של אמן, דוגמת המוזה של דוסטוייבסקי. למוזה, היא מאמינה, חלק ביצירת האמן.
בחיפושיה אלה היא נתלית בסופר הראשון הנקרה בדרכה, ואף שאת ספריו לא קראה ושפתו זרה לה, היא רוצה להאמין שדרכו תגשים את ייעודה.
ההנחות השגויות שאימצה לה אודות עצמה, אודות האהבה, אודות בן-זוגה ואפילו אודות דוסטוייבסקי והמוזה שלו, מתגלות בזו אחר זו ומשילות מעליה את קליפות הילדות לקראת התבגרות בשלה יותר.
חלומה הגדול של טניה להיות מוזה מתגשם לבסוף בדרך מפתיעה ובלתי צפויה מבחינתה, אבל תפיסתה את אפולינריה סוסלובה, מודל המוזה של דוסטוייבסקי, כבר מפוכחת:
"היא הפסידה. למעט בדבר אחד. היא השאירה את 'טביעת כף רגלה המייסרת' על דפי כמה מהרומנים הגדולים בכל הזמנים. בין אם רצתה בכך ובין אם לאו: היא היתה למוזה. נכון שאין באלמוות מאומה כדי להועיל לך, אבל כמה אנשים אינם מייחלים לכך?"
רומן ראשון ללארה ופנייר, לאחר קובץ הסיפורים עטור הפרסים והשבחים "יש יהודים בבית שלי" שראה אור בעברית בהוצאת סימנים, 2005.
