פרק 1
יום חמישי, 10 באוגוסט
הכדור הלבן הקטן קיפץ מעל המספרים בגלגל הרולטה המסתובב וחלף על פני המספרים 36, 11, 30. טאפיטי־טאפ. טאפיטי־טאפ. הכדור ניתז ממעצור בצורת יהלום. טאפיטי־טאפ. פיזז, קרקש סביב השוליים, דילג מעל 12, 35, 3 וחזר לשוליים.
קיפ בראון צפה בו בריכוז שקט. הוא היה על קוצים. זה היה הרגע, הרגע שבו הסיבובים מתחילים בהדרגה להאט. הרגע שבו הזמן עומד מלכת.
״לא להמר יותר,״ הכריזה מפעילת הרולטה, כמו הקלטה המושמעת שוב ושוב בפרקי זמן קבועים. זה היה מיותר; לא נשאר לקיפ עם מה להמר. הכול היה שם, מגדלים יפים של ז'יטונים פזורים על פני משטח הלבד ומכסים את המספרים הקבועים שלו, מספרי המזל שלו, וגם כמה מספרים אקראיים.
הכול היה שם.
שכר הלימוד. המשכנתה. הליסינג של המכוניות.
טאפיטי־טאפ.
לכדור המטופש לא היה מושג כמה הרבה תלוי במקום הנחיתה הסופית שלו. הכדור לא ידע כמה כסף שם קיפ בראון, המהמר היחיד בשולחן הזה בקומה של המהמרים הכבדים, על הסיבוב הזה של הגלגל. הכדור לא ידע מה המשמעות של הסיבוב המסוים הזה. גם הדילרית המשועממת למראה לא ידעה.
כל כך הרבה היה תלוי בשש ספרות בלבד מתוך שלושים ושש הספרות השחורות והאדומות. כל כך הרבה.
זה היה כדור שנהב מושלם, שקוטרו פחות משניים וחצי סנטימטרים. אין לו שכל. הוא לא יודע שהגבר שליד השולחן, שמביט בו כמו עוף דורס הצופה בעכבר שדה מגובה מאתיים מטרים, שם את כל רכושו עלי אדמות על הספרות 2, 4, 15 ושכנותיהן.
אין לו שום מושג.
שום מושג על כך שעד לא מזמן קיפ בראון היה אחד הגברים העשירים ביותר בעיר. שבלילה אחד של חודש יולי אשתקד הוא יצא מהקזינו הזה עם זכיות של יותר ממיליון פאונד — הסכום הגבוה ביותר שמישהו זכה בו אי פעם בלילה אחד בקזינו ווטרפרונט בברייטון.
שום מושג שמאז הספיק בראון להפסיד את כל הכסף הזה, על אותם שולחנות עצמם.
שום מושג שבחודשים האחרונים, כשכושר השיפוט שלו השתבש בגלל החובות המצטברים והאסון שפקד את חייו האישיים, הוא כבר הימר והפסיד את כל הכסף שהיה לו.
את הנכסים המקצועיים שלו.
הכול, פחות או יותר.
2, 4 או 15, בבקשה! התפלל קיפ בראון.
טאפיטי־טאפ. הכדור התגלגל למספר 2, אבל יצא ממנו.
בראון ישב שם, חרד, עם המשקה שלו. השעה הייתה כבר אחרי אחת עשרה בלילה, והוא אמור היה לעזוב לפני שעות. מחר בבוקר הוא צריך להסיע את מוּנגו לבית הספר ולנסוע ישירות משם לפגישה מוקדמת עם מי שעשוי להיות לקוח רציני חדש וכבד. הוא אמור להיות עכשיו בבית, לנוח. עיניו הזדגגו. מוחו היה עייף, מותש מהמרדף אחר ההפסדים כל הערב. אבל הוא לא היה מסוגל להימנע מכך. הגלגל יעשה איתו חסד בסופו של דבר, כמו תמיד. כמו תמיד בעבר.
לא ככה?
כל עוד אתה נשאר מספיק זמן ליד השולחן.
טאפיטי־טאפ. הכדור פיזז מעל 15. ואז 4.
יש!
ארבע! נהדר! הוא שיחק אותה!
ואז הוא צפה בעיניים כלות בכדור, שכמו נמשך בידי כוח עלום כלשהו, ניתר פתאום החוצה ממספר 4. ואחר כך קיפץ גם על 17, 11, 1, 31.
נו כבר.
קליק.
הכדור התמקם לבסוף בין שתי מחיצות.
המספר התנוסס על הצג שמעל השולחן.
16.
לא ייאמן.
בראון חיסל את ההנדריקס עם טוניק שקיבל על חשבון הבית, דג מתוכו פיסת מלפפון ולעס אותה בקדרות ובכובד ראש בעודו צופה בדילרית גורפת משם את ערמות הז'יטונים.
הוא היה גבר גבוה וחסון בן ארבעים וחמש, שבדרך כלל שמר על יציבה טובה, אך כתפיו שחו כשעזב את השולחן וניגש לקופאי עם ארנק מלא כרטיסי אשראי שהמסגרת שלהם כבר נוצלה עד תום.
מאחוריו שמע צליל שהיה לפסקול חייו. חייו החשאיים, האחרים, שרק קומץ אנשים פרט לאשתו, סטייסי, ידעו עליהם — וגם לה, בעוונותיו, סיפר רק על הזכיות. לעיתים נדירות שיתף אותה בהפסדים.
טאפיטי־טאפ.
ואחריו תרועה רמה שהשמיעה קבוצת סינים שהגיעו לכאן, כמוהו, כמעט מדי ערב. נשמע שאחד מהם זכה בגדול. יופי. בני מזל.
הסינים האלה הגיעו לכאן כל ערב, ונראה לו שהם רק צוברים יותר ויותר זכיות.
וכל ערב בתקופה האחרונה גם הוא היה כאן, נכנע לאיוולת הקלאסית של המהמרים — המרדף אחרי ההפסדים. כפי שעשה הלילה.
אלא שלא יהיו עוד מרדפים הלילה. לא בשבילו, בכל אופן.
הוא חרג מהאשראי שלו בקזינו. הקופאית ניסתה את כל אחד מששת כרטיסי האשראי שלו בזה אחר זה ונדה בראשה. לפחות היא נראתה מתנצלת.
