הקדמה
ספר זה נולד מתוך התבוננות בעשרות יצירות אמנות של אמניות פמיניסטיות, החל משנות ה-60 של המאה ה-20 ועד ימינו. חלק חשוב ובולט במכלול היצירות הפמיניסטיות החל משנות ה-70 עוסק בהתנגדות לדימויי ונוס כמודל של "יופי נשי" ולנגזרותיו. דימויים אלה, המוכרים במסורת האמנות המערבית, הועתקו לתרבות פופולרית ולמדיה. דרך ערעור על הדימויים הדומיננטיים האמניות חותרות תחת תפיסות ומושגים של "יופי נשי" ותחת השלכותיהם. הן עושות זאת באסטרטגיות שונות של התנגדות, גלויות או מוסוות.
במרכז הספר עומדות שתי אמניות פמיניסטיות בולטות, שבקורפוס עבודתן ביקורת נוקבת על דימויי ונוס ועל התפיסות וההמשגות שצברו במהלך השנים, עד שהפכו למעין ארכיטיפ בלא־מודע הקולקטיבי שלנו. מדובר באמנית הצרפתייה אורלן (נ' 1947 (Orlan,1 ובאמנית האמריקנית חנה וילקה (Wilke, 1941-1993).בעבודתן אפשר לזהות מבחר עשיר של ביטויי ההתנגדות הנדונה. כל אחת מהאמניות השתמשה בדימוי המסורתי של אפרודיטה־ונוס ובאסטרטגיה מרכזית שונה של התנגדות. למרות הביטוי האמנותי השונה, שתיהן חולקות גישה דומה ביחס לסוגיות פמיניסטיות הנוגעות לגוף האישה ושתיהן מבקשות "לתבוע את גופן בחזרה" ולטעון אותו בתוכן של סובייקט יוצר ואקטיבי. ישנן עוד נקודות דמיון בין השתיים: המרכזית שיש לתמות של ביקורת ומחאה פוליטית וחברתית ביצירתן; השימוש בגופן כאסטרטגיה מרכזית של התנגדות;2 ערעור על תפיסות מגדריות התובעות מנשים לעמוד בסטנדרטים של אידיאל היופי; שימוש באמצעים אמנותיים חדשניים תוך כדי הרחבה של גבולות המיצג, אמנות הווידיאו והצילום; שימוש בחומרים אוטוביוגרפיים לשם ייצוג עצמי וכדרך להתנגד לו; שימוש חתרני בלשון (למשל, פער בין כותרת למאפייני הייצוג). האמניות מתכתבות זו עם זו באמצעות דימויים ומדיה, ובאמצעות דיון בסוגיות כמו "הגרוטסק"; "הבּזות" (Abject); הסגת גבול; נוכחות הגוף כבשר; פונקציית העור כמטפורה למנגנון נפשי;3 מִשמוע ומשטור הגוף; ניכוס דימויי ונוס וציות מודע לתכתיבי היופי כאסטרטגיות של התנגדות.