1
הייתי בן שש כשסבא שלי חדל לזהות אותי. הוא גר בבית הסמוך, מתחת לבית שלנו, ומכיוון שחציתי את הבוסתן שלו כדי לקצר את דרכי לבית הספר, היה משליך עליי מדי פעם כפיס עץ, כאומר אין לך מה לחפש בשטח שלי. אבל לפעמים הוא בכל זאת שמח לראות אותי, בא לקראתי וקרא לי הלמוט. איך הייתי אמור להתייחס לזה. סבא מת. שכחתי את המקרים האלה – עד שהמחלה פרצה אצל אבי.
לרוסים יש ביטוי האומר, שבחיים שום דבר לא חוזר על עצמו למעט שגיאותינו. ועם הגיל הן נהיות גדולות יותר. מכיוון שאבא נטה תמיד להתבודד, ראינו בהתנתקויות שהחלו מעט אחרי שיצא לגמלאות, אות לכך שאין בכוונתו לגלות כל עניין בסביבתו. התנהגותו התאימה לאופיו. וכך עיצבַּנו אותו במשך שנים בדרישה שייקח את עצמו בידיים.
היום אני כועס בלבי על בזבוז הכוחות; שכן נזפנו בַּאיש והתכוונו למחלה. “אל תתרשל ככה, בבקשה!” אמרנו לו מאות פעמים, ואבא היה סבלני, ונהג על פי העיקרון הגורס שהכי קל להיכנע ומוטב כמה שיותר מוקדם. הוא לא רצה להילחם בשכחה, לא השתמש כלל, אף לא לעתים נדירות, בתחבולות זיכרון, ולכן גם לא היתה סכנה שיתלונן על כך שמישהו קשר קשרים בממחטות שלו. הוא לא התגייס למלחמת חורמה עיקשת בהידרדרות הקוגניטיבית שלו, ולא ניסה אף פעם לדבר על כך, אף שהיום, במבט לאחור, אין ספק שהכיר בחומרת מצבו כבר באמצע שנות התשעים. אילו היה אומר לאחד מילדיו, אני מצטער, מוחי בוגד בי, היו כולם מגיבים טוב יותר למצב. אבל כך יצא ששיחקנו במשך שנים בחתול ועכבר, אבא היה העכבר, אנחנו היינו העכברים והמחלה היתה החתול.
השלב הראשון, מורט העצבים, הטבוע בחותם של חוסר ביטחון וערעור כללי, כבר מאחורינו, ואף שעד היום איני אוהב לשוב ולחשוב על כך, כעת אני מבין שיש הבדל אם אתה נכנע כי אינך רוצה להיאבק יותר, או מפני שאתה יודע שהובסת. אבא פעל מתוך הנחה שהוא הובס. כשהגיע לפרק הזמן הזה בחייו, לתקופה שבה יכולתו הקוגניטיבית הידרדרה, הוא השקיע את כל מאמציו בשמירה על תדמיתו; ובהיעדר תרופות מועילות, הגישה הזאת יכולה לסייע באופן מעשי גם לקרובי המשפחה להתמודד עם הסבל שכרוך במחלה.
מילן קונדרה כותב: הדבר היחיד שנותר לנו נוכח המפלה הבלתי נמנעת הקרויה חיים, הוא הניסיון להבין אותם.
את השיטיון בשלב האמצעי, השלב שאבי נמצא בו כעת, אני מדמיין בערך כך: אתה מרגיש כאילו קרעו אותך בבוקר משנתך, אתה לא יודע היכן אתה נמצא, הדברים מקיפים אותך, ארצות, שנים, אנשים. אתה מנסה להתמצא אבל לא מצליח. הדברים ממשיכים להסתובב סביבך, מתים, חיים, זיכרונות, הזיות דמויות חלום, קטעי משפטים שלא אומרים לך ולא כלום – והמצב הזה נותר בעינו כל היום.
כשאני בבית – מה שלא קורה לעתים כל כך קרובות, משום שכולנו מתחלקים בנטל – אני מעיר את אבא לקראת תשע בבוקר. הוא שוכב מבולבל לגמרי מתחת לשמיכה שלו, אבל הוא כבר התרגל לכך שאנשים שאינו מכיר נכנסים לחדר השינה שלו, ולכן אינו מתלונן.
“אתה לא רוצה לקום?” אני שואל אותו בחמימות. וכדי לפזר מעט אופטימיות אני מוסיף: “איזה חיים יפים יש לנו.”
הוא מתרומם בספקנות. “אולי לך,” הוא אומר.
אני מושיט לו את גרביו, הוא מתבונן בהם זמן מה בגבות מכווצות ואומר:
“איפה השלישי?”
אני עוזר לו להתלבש כדי שהתהליך לא יימשך לנצח, הוא מניח לי לעשות זאת. לבסוף אני מוביל אותו למטה למטבח, ושם הוא אוכל את ארוחת הבוקר שלו. לאחר ארוחת הבוקר אני מציע לו ללכת להתגלח. הוא קורץ אליי ואומר: “היה כדאי לי יותר להישאר בבית, אני לא אבוא כל כך מהר לבקר אותך שוב.”
אני מראה לו את הדרך לחדר האמבטיה. הוא שר “אויה-אויה-אויה-אויה…” ומנסה להרוויח זמן.
“אתה צריך להתגלח פשוט כדי להיראות בסדר,” אני אומר.
הוא הולך אחריי בהיסוס. “טוב, אם אתה חושב שזה יעזור…” הוא ממלמל, מביט במראה, מסרק בשתי ידיו את השערות המזדקרות על ראשו, עד שהן ממש שטוחות. הוא חוזר ומביט בעצמו ואומר, “כמעט כמו חדש,” מחייך ומודה לי בלבביות.
לאחרונה הוא מודה לעתים קרובות. לפני ימים אחדים כלל לא יכולתי להבין את ההקשר. הוא אמר: “אני מודה לך בחום כבר למפרע.”
בינתיים למדתי להגיב על הצהרות כאלה בחביבות, אני אומר לו: “ברצון רב” או “בשמחה” או “אין בעיה”. מניסיון ראיתי שתשובות שיש בהן משום אישור, שנותנות לאבא הרגשה שהכול בסדר, עדיפות על השאלות שנהגתי לשאול בעבר, שאלות שרק ביישו אותו וערערו את ביטחונו; איש לא אוהב להשיב על שאלות, שאם הוא בכלל מבין אותן, מזכירות לו את חוסר כשירותו.
בהתחלה היתה ההסתגלות מכאיבה ומעייפת. שהרי כילד אתה רגיל לחשוב שהוריך חזקים, שבכוחם לגבור על כל המצוקות שהחיים מציבים בפניהם, ולכן קשה במיוחד לראות אותם בחולשתם. ובכל זאת הסתגלתי פחות או יותר לתפקיד החדש, וגם למדתי שמי שחי עם אדם חולה שיטיון צריך לאמץ אמות מידה חדשות.
אם אבי רוצה להודות לי, שיעשה זאת גם בלי סיבה נראית לעין, ואם הוא רוצה להתלונן על כך שכל העולם בגד בו, שיתלונן, ואין זה חשוב אם הערכותיו תואמות את העובדות או לא. בשבילו אין עולם מחוץ לשיטיון. לכן, כבן משפחה, עליי לנסות למתן במעט את המרירות שבמצב, וזאת על ידי קבלת המציאות המבולבלת של החולה.
מאחר שאבי כבר אינו יכול לחצות את הגשר אל עולמי, אני חייב לחצות את הגשר אליו. שם, ממול, בתוך גבולות תפיסתו הקוגניטיבית, מחוץ לחברה המעשית וההישגית שלנו, הוא עדיין אדם מרשים, וגם אם על פי קני מידה מקובלים הוא לא תמיד כל כך נבון, איכשהו הוא בכל זאת מבריק.
חתול עובר בחצר. אבא אומר: “פעם גם לי היו חתולים, הם לא היו רק שלי, אבל הייתי שותף.”
ופעם כששאלתי אותו לשלומו, הוא ענה: “נסים לא קורים, אבל נפלאות.”
ואחר כך באו משפטים חסרי הקשר, כל כך לא סבירים, רעועים כמו אלה שצצים לפעמים בחלומות: “כשאין בעיות, החיים לא יותר קלים.”
שנינות וחוכמה מפי אוגוסט גייגר. כמה חבל רק, שהשפה מתמעטת לו אט-אט, וכך גם המשפטים שנשימתך נעתקת מרוב הפתעה לשמעם נעשים יותר ויותר נדירים. כל מה שאובד לו כואב לי.
דומה שמבעד למהלך האטי של הזמן, אני חוזה באבי השותת דם עד מוות. החיים אוזלים ממנו טיפה אחר טיפה. האישיות אוזלת ממנו טיפה אחר טיפה. אני אמנם מרגיש עדיין שזה אבי, האיש שהיה שותף לגידולי. אבל הרגעים שבהם איני מזהה בו את אבא של פעם נעשים תכופים, בעיקר בערבים.
הערבים, הם שמטעימים אותנו בקורטוב ממה שבתוך זמן קצר יציעו גם הבקרים. שכן כשמחשיך בחוץ מופיע הפחד. אז תועה אבא בבית באי שקט, חסר אונים כמו מלך זקן בגלותו. בחושך הכול מפחיד, רעוע, לא יציב, מאיים להתפורר בכל רגע. ואין שום הרגשה של בית.
אני יושב כבר זמן מה במטבח ומקליד רשימות במחשב הנייד שלי. בחדר המגורים פועלת הטלוויזיה, ואבא ששומע את הקולות, מתגנב על קצות אצבעותיו דרך המסדרון, אורב וממלמל לעצמו: “זה לא אומר לי כלום.”
אחר כך הוא נכנס למטבח, נעמד מאחוריי וכמו מביט במה שאני כותב. אבל כשאני מלכסן אליו מבט, נדמה לי שהוא זקוק לתמיכה.
“אתה לא רוצה לראות קצת טלוויזיה?” אני שואל.
“מה יֵצא לי מזה?”
“נו טוב, בידור.”
“אני מעדיף ללכת הביתה.”
“אתה בבית.”
“איפה אנחנו?”
אני נוקב בשם הרחוב ובמספר הבית.
“נו טוב, אבל אף פעם לא הייתי פה הרבה.”
“אתה בנית את הבית בסוף שנות החמישים, ומאז אתה גר פה.”
הוא מעווה את פרצופו. נראה שהאינפורמציה שקיבל כעת אינה מרצה אותו. הוא מגרד את עורפו:
“אני מאמין לך אבל בהסתייגות. ועכשיו אני רוצה הביתה.”
אני מביט בו. אף שהוא מנסה להסתיר את הבלבול, ניכר בו שקשה לו. הוא לא שקט, אגלי זיעה מבצבצים במצחו. מראה האיש הזה האחוז בהלה חותך בבשרי.
התחושה המייסרת שאינך נמצא בביתך היא חלק מתמונת המחלה. לעצמי אני מסביר זאת כך: אצל אדם חולה אלצהיימר גורמת ההתרופפות הפנימית לאובדן תחושת הביטחון, והוא כמֵה למקום שבו ישיב לעצמו את הביטחון האבוד. ומשום שההתמוטטות הפנימית אינה באה על תיקונה גם במקומות המוכרים ביותר, אפילו המיטה הפרטית כבר אינה נתפסת כבית.
אם לומר זאת ברוחו של מרסל פרוסט, גני העדן האמיתיים הם אלה שאיבדנו. שינוי מקום אינו עוזר במקרה כזה, זאת רק הסחת דעת, והסחת דעת אפשר להשיג באותה מידה, ואולי ביתר הצלחה על ידי שירה. השירה משמחת, ואנשים הסובלים משיטיון אוהבים לשיר. השירה רגשית, והיא משמשת מעין בית מחוץ לעולם המוחשי.
אגב, אנשים נוהגים לומר שחולים בשיטיון הם כמו ילדים קטנים – כמעט אין טקסט בנושא שמוותר על המטפורה הזאת; וזה מרגיז. שכן אדם מבוגר אינו יכול בשום אופן להתפתח לאחור ולהיות לילד, והרי המהות של היות ילד זאת העובדה שהוא מתפתח קדימה. ילדים רוכשים מיומנויות, חולי שיטיון מאבדים אותן. קשר עם ילדים מנכיח חוויה של התקדמות, בעוד שקשר עם חולי שיטיון מנכיח חוויה של אובדן. האמת היא שהזקנה אינה מחזירה דבר, היא מגלשה חלקלקה, ואחת הצרות הגדולות ביותר היא, שהזקנה אורכת זמן רב מדי.
אני מפעיל את נגן התקליטורים. הלגה, אחותי, קנתה אוסף של שירי עם למצבים כאלה. לרוב הטריק הזה עובד. אנחנו שרים כחצי שעה, הזקן כל כך מתלהב, עד שאני מוכרח לצחוק. אבא נדבק בצחוק ומאחר שהגיע הזמן, אני מנצל את הרגע ומוביל אותו למעלה לחדר השינה שלו. כעת רוחו טובה עליו, אף שבמבט מלמעלה, על הזמן, המקום והאירועים, המצב עדיין גרוע; אבל כרגע זה לא מדאיג אותו.
הניצחון לא חשוב, צריך רק להחזיק מעמד, אני חושב, מותש מן היום הזה לפחות כמו אבא. אני אומר לו מה הוא צריך לעשות עד שהוא לבוש בפיג’מה שלו. הוא מתכסה לבד בשמיכה ואומר:
“העיקר שיש לי מקום לישון.” הוא מסתכל סביב, מניף את ידו לברך מישהו שרק הוא רואה. אחר כך הוא אומר:
“בסך הכול, לא כל כך נורא פה, אפשר לסבול את זה. בעצם די נחמד כאן.”
