מנוס מחופש

הקדמה

ספר זה הוא חלק ממחקר מקיף על מבנה האישיות של האדם המודרני ועל פעילות הגומלין בין גורמים פסיכולוגיים וחברתיים, מחקר שאני עוסק בו זה שנים אחדות והשלמתו תדרוש פרק זמן נוסף. אך ההתפתחויות הפוליטיות של העת האחרונה, והסכנות שהן טומנות בחובן לגדול הישגי התרבות האנושית — האינדיבידואליזם והייחוד האישי של האדם — גרמו לי להחליט לזנוח את המחקר הכללי הזה ולהתמקד בהיבט אחד שלו, שהוא היבט מכריע נוכח המשבר התרבותי והחברתי של תקופתנו: משמעות החופש עבור האדם המודרני. המשימה שנטלתי על עצמי בספר זה היתה קלה יותר אילו יכולתי להפנות את הקוראים למחקר המוגמר על מבנה האישיות של האדם המודרני, שכן משמעות החופש יכולה להיות מובנת במלואה אך ורק על בסיס ניתוח כלל מבנה האישיות של האדם הזה. במצב העניינים כפי שהוא, היה עלי להתייחס לעיתים קרובות למושגים ולמסקנות מסוימים בלא להרחיב עליהם את הדיבור כפי שהייתי עושה אילו היה מרחב הראייה שלי רחב יותר. בעיות חשובות יכולתי להזכיר רק בחטף, ולעיתים לא יכולתי להזכירן כלל. אך אני מרגיש שעל הפסיכולוג להציע כל שיש באמתחתו כדי לתרום ללא דיחוי להבנת המשבר הנוכחי, וכי עליו לעשות זאת גם במחיר הקרבת תשוקתו לשלמות.

הדגשת חשיבותם של השיקולים הפסיכולוגיים בהסבר מצבנו כיום אינה מורה על הערכת־יתר של הפסיכולוגיה. ביסוד התהליך החברתי עומד היחיד על רצונותיו ופחדיו, רגשותיו ותבונתו ונטייתו לעשות את הטוב ואת הרע. כדי להבין את הדינמיקה של התהליך החברתי עלינו להבין את הדינמיקה של התהליכים הפסיכולוגיים הפועלים על היחיד, ממש כפי שכדי להבין את היחיד עלינו לראותו בהקשר של התרבות המעצבת אותו. התֶזה של ספר זה היא שהאדם המודרני — ששוחרר מכבלי החברה הקדם־אינדיבידואלית, שהעניקה לו ביטחון ובו בזמן הצרה את צעדיו — עדיין לא זכה בחופש במובן החיובי של המילה של מימוש עצמו; כלומר, לביטוי הפוטנציאל השכלי, הרגשי והחושי שלו. אם כי החופש העניק לאדם עצמאות, ותרם לחשיבה השכלתנית, הוא עשה אותו מבודד, ולפיכך מלא חרדות וחסר אונים. הבידוד הזה קשה מנשוא, ובמצב הזה האדם צריך לבחור בין שתי אפשרויות: מציאת מפלט מעול החופש ביחסי תלות חדשים ובכניעה, או התקדמות לקראת הגשמה מלאה של חופש חיובי המבוסס על עצמיותו של כל אדם כאדם. אם כי ספר זה הוא משום אבחנה יותר מאשר הצעה לדרכי ריפוי, כלומר ניתוח יותר מאשר פתרון, יכולה להיות לו השפעה על מהלכי הפעולה שלנו. שכן הבנת המניעים למציאת מפלט מחופש במסגרות טוטליטריות היא תנאי מוקדם לכל פעולה שתכליתה מיגור הכוחות הטוטליטריים.

אני מוותר על ההנאה הכרוכה בהבעת תודה לכל אותם חברים, עמיתים ותלמידים, שאני אסיר תודה להם על עידודם וביקורתם הבונה. בהערות בסוף הספר ימצאו הקוראים התייחסות למחברים אחדים, שאני חב להם רבות על הרעיונות הבאים לידי ביטוי בספר. עם זאת, ברצוני להודות גם לכל מי שתרמו תרומה ישירה להשלמת ספר זה. ראשית, ברצוני להודות לאליזבת בראון, שתרמה בהערותיה ובביקורתה הבונה לקידום הספר. כמו כן, תודתי נתונה לט' ווּדהאוס על עזרתו הרבה בעריכת כתב־היד ולד״ר א' שיידמאן על העזרה שהגיש לי בכל הקשור לבעיות הפילוסופיות שהספר נוגע בהן.

ברצוני להודות גם להוצאות הספרים הבאות על הזכות להשתמש בקטעים ארוכים מפרסומיהן: Board of Christian Education, פילדלפיה, על קטעים מתוך "יסודות הדת הנוצרית" מאת ז'אן קלווין, בתרגום ג'ון אלן; Columbia University Press, ניו יורק, על קטעים מתוך "רפורמות חברתיות ותקופת הרפורמציה" מאת ג'ייקוב ס' שאפירו; WM. B. Eerdmans Publishing Co., גראנד ראפידס, מישיגן, על קטעים מתוך "על העבדות מרצון" מאת מרטין לותר, בתרגום הנרי קול; Harcourt, Brace and Company, ניו יורק, על קטעים מתוך "הדת ועליית הקפיטליזם" מאת ר"ה טווני; Houghton Mifflin Company, בוסטון, על קטעים מתוך "מיין קמפף" מאת אדולף היטלר; ו־Macmillan Company, ניו יורק, על קטעים מתוך "תרבות הרנסנס באיטליה" מאת יקובּ בורקהרט.

אריך פרום [1941]

מבוא למהדורת 1961

בקרוב ימלאו עשרים וחמש שנה לפרסום המהדורה הראשונה של ספר זה. עשרים וארבע המהדורות שיצאו מאז מתחת למכבש הדפוס נקראו בידי אנשי מקצוע, אנשים מן השורה ובעיקר סטודנטים, ואני שמח שפרסום חדש זה בהוצאת Avon Library יקל על קוראים רבים נוספים את הגישה לספר.

"מנוס מחופש" מנסה לנתח את תופעת החרדה שצמחה מתוך קריסת העולם של ימי הביניים — עולם שבו האדם הרגיש בטוח ומוגן למרות הסכנות הרבות שארבו לו. לאחר מאות שנות מאבק הצליח האדם להגיע לשפע חומרי שלא היה כדוגמתו. הוא בנה חברות דמוקרטיות באזורים מסוימים של העולם ולאחרונה עלה בידו לעמוד בפרץ מול משטרים טוטליטריים חדשים. אך כפי שהניתוח ב"מנוס מחופש" מנסה להראות, האדם המודרני עדיין סובל מחרדה, ומתפתה למסור את חירותו בידי רודנים מכל הסוגים או לאבד את חירותו בכך שהוא הופך את עצמו לבורג קטן במנגנון — שבע ולבוש היטב, ועם זאת לא אדם חופשי, אלא אוטומט.

לאחר עשרים וחמש שנה יש טעם בשאלה, האם המגמות החברתיות והפסיכולוגיות שעליהן התבסס הניתוח בספר נמשכו, או שמא הלכו ודעכו. ברבע האחרון של המאה שלנו, אין ספק שהמניעים לפחדו של האדם מהחופש, לחרדתו ולנכונותו ליהפך לאוטומט, לא רק התמידו, אלא אף גברו במידה רבה. האירועים החשובים בהקשר הזה הם גילוי האנרגיה האטומית, והאפשרות להשתמש בה ככלי הרס. במהלך כל תולדות האדם לא קרה שהמין האנושי עמד בפני סכנת השמדה, לא כל שכן השמדה עצמית. אך לפני זמן לא רב, בימי משבר קובה, מאות מיליוני בני אדם באמריקה ובאירופה לא ידעו במשך ימים אחדים אם הם וילדיהם יזכו לראות את אור השמש בבוקר יום המחרת. ואף על פי שבשנים הבאות הושקעו מאמצים אדירים למנוע משבר דומה, כלי הנשק ההרסניים עדיין מצוים בידינו, הכפתורים עדיין קיימים, בני האדם שאמורים ללחוץ עליהם בשעה שהדבר ייראה להם הכרחי עדיין כאן, וכך גם החרדה וחוסר האונים.

לצד המהפכה האטומית מתרחשת המהפכה הקיברנטית, שקצב ההתפתחות שלה מהיר מכפי שהיה אפשר לחזות לפני עשרים וחמש שנה. אנו עומדים על סף מהפכה תעשייתית שנייה, שבה לא רק האנרגיה האנושית הגופנית (בעיקר כוח ידיו וזרועותיו של האדם) מוחלפת במכונות, אלא גם תבונתו ותגובותיו העצביות. במדינות מפותחות כמו ארצות הברית צומחות חרדות חדשות נוכח האיום של אבטלה גוברת והולכת. האדם מתגמד עוד כשהוא ניצב לא רק מול תופעה של מפעלי־ענק, אלא גם של עולם המחשבים המסוגל לווסת את עצמו, עולם החושב מהר יותר, ולעיתים נכון יותר, ממנו. סכנה נוספת שהחמירה היא התפוצצות האוכלוסייה. אחד מתוצרי הקידמה האנושית — הישגי הרפואה — הוביל לגידול כזה באוכלוסייה, במיוחד בארצות הנחשלות, שהגידול בייצור אינו מצליח להדביק את קצב הגידול במספר התושבים.

הכוחות החזקים הפועלים על החברה, והסכנה המאיימת על עצם קיומה של האנושות, גברו בעשרים וחמש השנים האחרונות, ולפיכך גברה גם נטייתו של האדם למצוא מפלט מן החופש. עם זאת, יש גם סימנים מעודדים: המשטרים הטוטליטריים של היטלר וסטאלין נפלו. בגוש המזרחי, ובמיוחד במדינות הקטנות בו, ניכרת נטייה גוברת לליברליזציה, אם כי המדינות האלה נשארו שמרניות ונתונות תחת משטר טוטליטרי. ארצות הברית הצליחה לעמוד בפרץ מול כל ניסיונותיהן של המדינות הטוטליטריות להגביר את השפעתן, והודות לאומץ ליבם ולמשמעת הברזל של הלוחמים למען השחורים, שחורים ולבנים כאחד, ננקטו צעדים חשובים לשחרור פוליטי וחברתי של השחורים. כל הדברים הללו מוכיחים, שהדחף לחופש טבוע באדם, ואף על פי שאפשר לסלף את הדחף הזה ולדכא אותו, הוא נוטה לחזור ולפרוץ שוב ושוב. אך אסור לנו להתחמם לאורן של עובדות משמחות אלה, ואסור לנו לשגות באשליה שהסכנות שהציג "מנוס מחופש" אינן גדולות, או אף גדולות יותר, מכפי שהיו עם פרסומו של הספר הזה.

האם יש בכך כדי להוכיח שהתובנות התיאורטיות של הפסיכולוגיה החברתית חסרות תועלת? קשה לענות על שאלה זו באופן חד־משמעי, והחוקר בתחום הזה עלול לטפח אופטימיות מופרזת באשר לערך החברתי של מחקריו ומחקרי עמיתיו. אך עם כל הכבוד לאפשרות הזאת, אמונתי בחשיבותה של המודעות האישית והחברתית רק התחזקה במהלך השנים. אוכל לציין בקצרה מדוע: לחוקרים מתחומי מדעי ההתנהגות ומדעי המדינה התברר יותר ויותר שהקושי העיקרי שאנו מתמודדים איתו טמון בעובדה שהתפתחות היכולת השכלית של האדם מהירה בהרבה מהתפתחותו הרגשית. מבחינה שכלית האדם חי במאה ה־20. מבחינה רגשית רוב בני האדם עדיין חיים בתקופת האבן. הם עדיין לא הגיעו לבגרות הדרושה כדי להיות עצמאיים, רציונליים ואובייקטיביים. הם זקוקים למיתוסים ולאלילים, משום שאין הם מסוגלים להודות בכך שהאדם עומד ברשות עצמו, ושאין שום סמכות המעניקה משמעות לחייו אלא הוא עצמו. על האדם לדכא את הדחפים הלא־רציונליים של הרסנות ושנאה, קנאה ונקמנות, והוא מעריץ כוח וכסף וסוגד למדינה וללאום. הוא משלם מס־שפתיים למשנתם של גדולי המנהיגים הרוחניים של המין האנושי — בודהה, הנביאים, סוקרטס, ישו, מוחמד — אך ממיר את תורותיהם באנדרלמוסיה של אמונות תפלות ופולחני אליל.

כיצד יכולה האנושות להינצל מהרס עצמי כתוצאה מהפער הזה בין בשלות־יתר שכלית וטכנית לבין פיגור רגשי? למיטב הבנתי, קיימת תשובה אחת בלבד: מודעות גדלה והולכת לעובדות העיקריות של קיומנו החברתי — מודעות שדי בה כדי למנוע מאיתנו לבצע מעשי שטות חסרי תקנה ולהגדיל במידת־מה את יכולתנו לראות את הדברים כפי שהם. איננו יכולים לקוות שבתוך דור אחד נוכל להתגבר על רוב שגיונות הלב ועל השפעתם הנפסדת על דמיוננו ומחשבתנו. ייתכן שיידרשו לאדם אלף שנה כדי להתעלות מעל להיסטוריה קדם־אנושית של מאות אלפי שנה. אך ברגע מכריע זה, שמץ של תובנה ואובייקטיביות יכול להיות אותו צעד קטן המבדיל בין חיים למוות של האנושות כולה. מהטעם הזה, התפתחות מדעית של פסיכולוגיה חברתית דינמית היא עניין בעל חשיבות מכרעת. ההתקדמות של הפסיכולוגיה החברתית הכרחית לצורך ביטול הסכנות הנובעות מקצב ההתקדמות האדיר בתחומי הפיזיקה והרפואה.

אין מי שמודעים למגבלות הידע האנושי יותר מהחוקרים בתחום הפסיכולוגיה החברתית. אני מקווה שחיבורים כמו הספר הזה יגרמו לסטודנטים רבים להתמסר לפסיכולוגיה החברתית על ידי כך שיראו להם מה רב הצורך במחקר בתחום הזה, שאנו חסרים בו כמעט הכול מלבד תשתית.

ייתכן שהקורא מצפה שאענה על עוד שאלה: האם עלי להכניס שיפורים במסקנות התיאורטיות שלי לאחר רבע מאה? עלי להודות שאני מאמין שכל הרכיבים המהותיים של ניתוח זה עדיין תקפים, אם כי הם זקוקים להרחבה ולפרשנות בכיוונים רבים. ניסיתי לבצע בעצמי חלק ממשימה זו לאחר כתיבת "מנוס מחופש": ב"חברה השפויה" הרחבתי והעמקתי את הניתוח של החברה בת זמננו, ב"אדם לעצמו" פיתחתי את נושא הנורמות המוסריות בהתבסס על ידיעותינו על האדם במקום על סמכות והתגלות, ב"אמנות האהבה" ניתחתי את היבטיה השונים של האהבה, ב"לב האדם" ירדתי לחקר שורשי ההרסנות והשנאה, וב"מעבר לאזיקי האשליה" ניתחתי את היחסים בין מחשבתם של שני הוגי הדעות החשובים במדעי ההתנהגות, קרל מרקס וזיגמונד פרויד.

אני מקווה שמהדורה זו של "מנוס מחופש" תמשיך ותגביר את ההתעניינות בפסיכולוגיה החברתית הדינמית, ותעורר אנשים צעירים להקדיש ממרצם לתחום זה, המספק שפע של אתגרים אינטלקטואליים, דווקא משום שהוא עדיין נמצא בחיתוליו.

אריך פרום 1965

פרק 1.

החופש כבעיה פסיכולוגית

תולדות אירופה ואמריקה בעת החדשה סובבות סביב המאמץ לשחרור האדם מן האזיקים הפוליטיים, הכלכליים והרוחניים שכבלו אותו. במלחמות החופש נאבקו העשוקים, שביקשו חירויות חדשות, בבעלי זכויות־היתר שביקשו להגן על זכויותיהם. כאשר מעמד מסוים נאבק על שחרורו משעבוד, הוא האמין שהוא נאבק למעשה למען חופש כלל־אנושי, ובכך היה ביכולתו לפנות לאידיאל, לכמיהה לחופש המושרשת בלב כל העשוקים. עם זאת, במהלך המאבק הממושך הזה לחופש, כאשר מעמד שנאבק בדיכוי ניצח במאבקו, הוא חָבַר לאחר הניצחון לאויבי החופש, ונוסדו זכויות־יתר חדשות שיש להגן עליהן.

ובכל זאת, ולמרות התהפוכות הרבות, החופש קצר עוד ועוד ניצחונות. רבים נפלו בקרבות האלה מתוך אמונה, שעדיף מוות במאבק נגד השעבוד מחיים ללא חופש. מוות כזה היה האישור העליון של עצמיותם. נראה היה שההיסטוריה מוכיחה שהאדם מסוגל להיות אדון לעצמו. נראה היה שבכוחו לקבל החלטות על גורלו וכי ביכולתו לחשוב ולהרגיש כפי שהוא מוצא לנכון. נראה היה שביטוי מלא של הכוחות הגלומים באדם הוא יעד הנמצא בהישג־יד. עקרונות הליברליזם הכלכלי, הדמוקרטיה, חופש הדת והאינדיבידואליזם בחיי הפרט נתנו ביטוי לכמיהה לחופש, ובה בעת נראו כמי שמקרבים את האנושות למימושה. הכבלים נותקו בזה אחר זה. האדם השתחרר משלטון הטבע ונעשה לאדונו. הוא השתחרר משלטון הכנסייה ומשלטון המדינה האבסולוטית. ביטול הסמכות החיצונית נראה לא רק כתנאי הכרחי אלא גם כתנאי מספק להשגת היעד הנכסף: חופש ליחיד.

מלחמת העולם הראשונה ציינה בעיני רבים את המאבק הסופי, וסיומה נראה כמציין את ניצחונו המוחלט של החופש. נראה היה שהמדינות הדמוקרטיות הקיימות התחזקו, ומדינות דמוקרטיות חדשות תפסו את מקומן של המונרכיות הישנות. אך שנים ספורות בלבד חלפו בטרם הופיעו מערכות חדשות, שביטלו את כל ההישגים שבני האדם האמינו שזכו בהם במהלך מאות שנות מאבק. שכן המערכות החדשות האלה השתלטו ביעילות על מכלול חייו האישיים והחברתיים של האדם, והובילו לכניעתם של הכול, פרט לקומץ אנשים, לסמכות שלא היתה להם כל שליטה עליה.

רבים מצאו תחילה נחמה במחשבה, שניצחונם של המשטרים הרודניים נובע משיגעונם של מתי־מעט, וששיגעונם של אלה יוביל בבוא העת למפלתם. אחרים האמינו, ברוב שאננותם, שהעם האיטלקי (או הגרמני) עדיין אינו בשל, ולפיכך אפשר להמתין בשלווה עד שיגיע לבגרות הפוליטית של הדמוקרטיות המערביות. אשליה נפוצה נוספת, ואולי המסוכנת מכולן, היתה שאנשים כמו היטלר השתלטו על מנגנון המדינה הענקי בדרכי עורמה ובתחבולות בלבד, שהם וחסידיהם שולטים בכוח הזרוע בלבד, שחלק הארי של האוכלוסייה נפל שלא מרצונו קורבן לבגידה ולטרור.

בשנים שעברו מאז התברר שהטיעונים האלה היו מוטעים. נאלצנו להכיר בכך שמיליוני בני אדם בגרמניה היו להוטים לוותר על החופש שלהם ממש כפי שאבותיהם היו להוטים להיאבק עליו. נאלצנו להכיר בכך שבמקום לשמוח בחופש, הם ביקשו דרכים להימלט ממנו, ושמיליונים אחרים היו אדישים ולא האמינו שהגנה על החופש היא מטרה שראוי להיאבק ולמות למענה. אנו מכירים גם בכך שמשבר הדמוקרטיה אינו בעיה ייחודית לאיטליה, או לגרמניה, אלא בעיה שכל מדינה מודרנית חייבת להתמודד עימה. אין זה משנה באילו סמלים בוחרים אויבי החופש האנושי: הסכנה לחופש אינה פחותה אם ההתקפה עליו באה בשם האנטי־פאשיזם ולא בשם הפאשיזם.¹ אמת זו נוסחה בצורה כה קולעת בידי הפילוסוף ג'ון דיואי, שאני מוצא לנכון לבטא אותה במילים שלו: "האיוּם החמור לדמוקרטיה שלנו", אמר דיואי, "אינו קיומן של מדינות טוטליטריות זרות. תנאים מסוימים, הקיימים גם בעמדותינו האישיות ובמוסדותינו, הם שהביאו בארצות אחרות לניצחון הסמכות החיצונית, המשמעת, האחידות והתלות במנהיג. מכיוון שכך, שדה המערכה מצוי כאן, בתוך עצמנו ובתוך מוסדותינו".²

המשך הפרק בספר המלא