ללחום אחרת - תפיסת הלחימה החדשה

מבוא

מהדורה מחודשת זו של הספר כוללת פרקים אחדים שלא היו בגרסה העברית הראשונה, שיצאה ב־2005. הפרקים "יולי 2006" ו"מסה וירטואלית" נכללו כבר בגרסה האנגלית של הספר שיצאה בהוצאת אוניברסיטת חיפה, הקתדרה על שם ראובן חייקין, ב־2007, תחת השם: "Diffused Warfare, The Theory of Virtual Mass".

שלושה פרקים חדשים שהוספנו למהדורה הנוכחית לא נכללו בשתי הגרסאות: "מודעות מצבית", "מיצוי המידע" ו"צוק איתן". שלושת הפרקים הם תוספות שהתחייבו מן הניסיון שנרכש תוך כדי השימוש המעשי הנרחב בשטח בתפיסה המבוזרת. ככל שהזמן עובר מתבהרת ומעמיקה תמונת האתגרים, הטכנולוגיים והקוגניטיביים, העומדים לפנינו.

פרט לכך ניסחנו מחדש ועדכַּנּוּ מקומות שונים בספר, שעשר השנים שחלפו מאז כתיבתו הפכו אותם ללא רלוונטיים, או שנוספו בעשור זה ניסיונות ואירועים המהווים אבני דרך ברורות יותר באבולוציה של שדה המערכה, שחייבו אזכור.

כמה מהאירועים הבולטים והחשובים יותר בשנים האחרונות בהקשר של הלוחמה המבוזרת, בעיקר "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן", ו"מלחמת המל"טים" של ה־CIA באפגניסטן, מוזכרים כאן ללא ניתוח פרטני - כהוכחות ברורות למימושה של התפיסה.

אך ל"צוק איתן" הקדשנו פרק קצר נפרד עקב חשיבותו, לדעתנו, במהלך הדברים הכולל ובעימותים בעתיד.

קיימת כאן עדיין מגבלה של עיסוק פומבי בפרטים מהותיים - בשתי הזירות - והחלטנו לטעון את הטענה למרות זאת. אנו מודעים לכך, אך אין לנו ספק שבעוד זמן, כאשר יתאפשר שימוש פתוח יותר בנתונים, אפשר יהיה לראות בבירור שצדקנו.

הקדמה

בסוף מארס 2003 החליט הרמטכ"ל משה "בוגי" יעלון, בהמלצת עוזרו אל"מ עמוס להמן, למנות "צוות אלטרנטיבי".

מערכת הביטחון ניצבה מול קיצוץ תקציבי שחייב ירידה חסרת תקדים בסדר הכוחות ובניית תוכנית רב שנתית חדשה - שמשמעותה צבא אחר. האינתיפאדה היתה כבר יותר משנה לאחר מבצע "חומת מגן", האמריקנים אך זה השלימו את ההשתלטות על כל עיראק והחלו לספוג את עוצמתה של "המערכה השנייה". ברור היה כי משהו יסודי השתנה באופן שבו מתנהלות מלחמות ההווה הן מול היריב והן בתוך הבית - וכי הכרחי לעצור ולבחון מה אנו למדים מהתרחשויות דרמטיות אלה ומה משמעות הדבר לגבי המוסכמות הבסיסיות של צה"ל.

הרמטכ"ל הקים באותם ימים מספר רב של צוותי חשיבה. ניתן היה לחוש באוויר את הצורך בשינוי. עם זאת, לא היה ברור איך הוא ייראה ובמה יתמקד. היה ברור לכולם שתפיסה חדשה תופיע רק כתוצר של ביקורת נוקבת וחדה על הקיים, וכן כמוצר המבטא את ההתפתחויות בשטח, מעין הפשטה של תהליך אבולוציה מבצעית. כלומר, "ניסוח מופשט" של התהליכים בשטח, תוך התחשבות מיוחדת בהתפתחויות טכנולוגיות רלוונטיות - בעיקר בתחום השליטה, הבקרה והמודיעין. התפתחויות אלה - בתחום הטכנולוגי - אינן מקריות ואינן זרות לפיתוח התפיסה, שכן גם הדרישות לפיתוחים הטכנולוגיים החדשניים נובעות מאותו מקום, מתוך הפעילות בשטח.

בראש הצוות בחר הרמטכ"ל להעמיד את אלוף ידידיה יערי, מפקד חיל הים. הנייר הראשון יצא כחודש מאוחר יותר, בסוף אפריל, לתפוצת המטה הכללי, תחת הכותרת "צבא אחר". בנייר זה סוכמו האבחנות העיקריות של השינוי, והוא מהווה את התשתית לתפיסת הלוחמה המבוזרת שגיבש הצוות בהמשך.

יערי הקים צוות מוביל שהורכב בחלקו מאזרחים שפשטו את המדים, ובחלקו מקצינים שרובם היו מעורבים בצוותי חשיבה אחרים או קודמים שהוקמו על ידי הרמטכ"ל: חיים אסא שהתבקש על ידי רב אלוף בוגי יעלון, מיד עם מינויו לתפקידו, לבחון ולאתגר - ישירות מול הרמטכ"ל - את התפיסה הקיימת, וכן להתמודד עם תפיסות חדשות שיפותחו בצוותי חשיבה שהקים. נוסף על כך הציב הרמטכ"ל את חיים כחבר בצוותו של האלוף דן חלוץ - אז מפקד חיל האוויר. הצוות כלל את תא"ל מאיר כליפי, ראש מחלקת תורה והדרכה במטה הכללי, שהיה האחראי ברמת המטה הכללי לאינטגרציה של עבודת הצוותים השונים ושותף חשוב בגיבוש התפיסה; אל"מ דרור בן דוד, ראש מחלקת אמצעי לחימה של חיל האוויר, שכבר אז פיתח תפיסה משלו במסגרת האווירית, שיצרה בעצם את נקודת הייחוס לרעיון המולקולה; ואל"מ עמוס להמן, עוזר הרמטכ"ל למתודולוגיה שהיה שותף פעיל לכל אורך הדרך.

בחירתו של חיים אסא לא היתה מקרית. הוא פרסם עד לאותו זמן כמה מחקרים רלוונטיים. האחד עוסק בתפיסת "סף הלגיטימיות" (הוצג בכנס הרצליה 2002), השני פורסם כמחקר במסגרת משרד הביטחון וצה"ל בשם "צבא חדש", בניהולה של הגברת מינה מרקוביץ', ונוסף על כך הוא עסק אז בניתוח הסביבה האסטרטגית החדשה במסגרת מחקרים מדעיים שפורסמו במפא"ת באותם ימים. אזרחים נוספים ששותפו בצוות בשלביו השונים היו אל"מ (מיל') בועז מונק, איש מדעי ההתנהגות, ואדר אייזנקוט, טייס קרב במילואים.

"אתגרו אותי," אמר הרמטכ"ל. "הציגו לי מה אנחנו לא עושים נכון."

לאחר פגישות אחדות ולא מעט התחבטויות במה להתחיל, הוחלט למקד את המפגש הראשון עם הרמטכ"ל בסוגיית ההכרעה הצבאית. הצוות טען בתמצית בפני הרמטכ"ל, כי העימות הא סימטרי בינינו לבין הפלסטינים הוא קודם כול א סימטריה תרבותית מנטלית.

כלומר, מלחמה על "סיפור לאומי" בין צד אחד שהוא חזק אבל פגיע, לצד שני חלש אבל עמיד - כיוון שהכול כבר קרה לו ואין לו יותר מה להפסיד. על כן, הכרעה צבאית במובן המקובל, כלומר, להכות כמה שיותר חזק כמה שיותר מהר, אין לה משמעות כאן - ונדרשות לנו קונספציה אחרת לניהול הלחימה לאורך זמן והגדרה שונה של התכלית האסטרטגית.

זאת, במיוחד משום שבאופן שבו הגיב צה"ל באותם ימים למתקפות הטרור של הפלסטינים, נגבה מישראל מחיר תדמיתי כבד שפגע בה קשות - בעיקר באירופה - ושררה הבנה שקונספציית כיבוש השטח והקונספט המבוסס על התמרון הליניארי אינם רלוונטיים לצרכים שיצרה הסביבה החדשה.

הרמטכ"ל הקשיב. לבסוף סיכם את הפגישה באופן דומה למה שאלוף יערי וצוותו ניסחו לעצמם, כשאמר את הדבר הבא:

"הדיאגנוזה איננה מופרכת. אבל מבחינה צבאית אין לה משמעות - אם אין לה פתרון. הביאו לי פתרון."

הצוות ניהל סדרה של דיונים שבהם שותפו קצינים ואזרחים נוספים: תא"ל גדי אייזנקוט (היום סגן הרמטכ"ל), שהכין עבודה על מבנה צה"ל במסגרת המכללה לביטחון לאומי; אל"מ יוסי ביידץ מאמ"ן מחקר (היום מפקד המכללות); אל"מ נמרוד רן, שחזר באותו זמן משהייה של שנתיים בפיקוד התורה וההדרכה האמריקני (TRADOC); ואל"מ ניצן אלון, אז מפקד חטיבה (היום אלוף פיקוד המרכז), שלקח על עצמו לפרוט את התיאוריה למונחים מעשיים, בהנחייתו הפעילה של תא"ל אביב כוכבי (היום ראש אמ"ן). לפעילותם של תא"ל אביב כוכבי ואל"מ ניצן אלון חשיבות מכרעת בפיתוח התפיסה. הם אלה שפיתחו את נגזרותיה הטקטיות אופרטיביות הראשונות ונתנו לה תיקוף פרקטי.

גם לפירות פעילויותיהם של צוותים מוקדמים ומקבילים שמינה הרמטכ"ל היתה השפעה על הצוות האלטרנטיבי. כך לדוגמה צוותו של מפקד חיל האוויר דאז, האלוף דן חלוץ. הצוות של חלוץ עסק בנושאים הבסיסיים ביותר של צה"ל והכיל בין השאר את תא"ל גרשון הכהן; חיים אסא; תא"ל עיבל הגלעדי; וד"ר צבי לניר שהיה מרכז הצוות.

צוות זה יצר בסיס נוח לפיתוח התפיסה המבוזרת, הן בכל הקשור להתייחסות לתרחישי איום משתנים ודינמיים, לעומת תרחיש איום קבוע (שקיבע באופן משמעותי את המחשבה בהקשר של בניין הכוח), והן לגבי סוגיות המעבר אל שדה הקרב שהתרוקן ממטרות.

גם המכון לחקר המערכה, בניהולו של ד"ר שמעון נווה, עמד בדיאלוג פורה מול הצוות האלטרנטיבי ועזר רבות בגיבוש התפיסה בתחילת הדרך, בעיקר בשלבים המהותיים של פיתוחה.

הארגומנט הראשוני של הצוות עסק אמנם באופייה של ההכרעה הצבאית בעימות מוגבל (עימו"ג), כלומר מול ארגון או ארגוני טרור/גרילה תת מדינתיים, אולם נקודת המוצא שנקבעה היתה דווקא המלחמה הקונבנציונלית בין צבאות מדינה. הצוות פסל מלכתחילה את האפשרות לבנות "שני צבאות", שאחד מהם מותאם ללחימה בעימו"ג והשני ערוך כנגד כוחות צבא תקניים.

באותה תקופה פעלה בארצות הברית קבוצת "הטרנספורמציה" תחת שרביטו של שר ההגנה האמריקני דונלד ראמספלד. היא זאת שהשפיעה על אופי ההפעלה המבצעית בעיראק, אבל לא צפתה ולא הרחיקה בתפיסתה ל"מערכה השנייה", בהמשך הדרך. כלומר, האמריקנים נשארו בעיראק ככובשי שטח, כשהם ממשיכים להיאבק בארגוני הסירוב העיראקיים מתוך עיראק, תוך שהם נחשפים לבעיות שאיתן מתמודדת תפיסת הלוחמה המבוזרת - בהיקף ובעוצמה חסרי תקדים.

התפיסה שניסח הצוות מעמידה את ההימנעות מכיבוש השטח לאורך זמן כעוגן מרכזי. ההתמודדות הנהּ עם מטרות ספציפיות, עם הצורך להפיק אפקטים מבצעיים של נוכחות, שתכליתם לייצר יכולת לשלוט בשטח במינימום קביעוּת.

מדובר במעין רצף סימולטני, לאורך זמן, של מגע וניתוק מגע. ומכאן הדרך אל תפיסת ההינתקות הצבאית כשלב משלים הכרחי, מה שקראנו לו "שלב הסיום הצבאי", היא קצרה ביותר. לסוגיית ההינתקות הצבאית הוקדש בספר פרק מיוחד, בהקשר של הלוחמה המבוזרת.

אולם בעיקרו של דבר, רעיון המסה הווירטואלית, ולמעשה תפיסת הלוחמה המבוזרת כולה, פותחו כשלמול עינינו המודל של עימות בין צבאות, דוגמת המופע האמריקני בעיראק בשלבו הראשון ובשלבו השני, והבעיות השוטפות שלנו מול הפלסטינים וחיזבאללה, כולל האפשרות של מלחמה נוספת עם סוריה.

הפתרון שביקש הרמטכ"ל היה חייב לתת תשובה מספקת בשני מצבי לחימה שונים אלה, משום שבראיית הצוות, מקרה הייחוס הוא ששניהם חלקים של שלם אחד. המערכה הראשונה והמערכה השנייה.

תוצרי העבודה הוצגו לרמטכ"ל באוקטובר 2003, בחוברת בשם "מולקולה דינמית" שהפיקה מחלקת תורה והדרכה במטכ"ל בהנחיית תא"ל מאיר כליפי - ובצירוף המלצה למנות אלוף בצבא היבשה שיהיה אחראי לפיתוח הרעיון. הרמטכ"ל קיבל את המלצות הצוות ומינה את אלוף פיקוד הצפון, בני גנץ (היום הרמטכ"ל), כמוביל הנושא בצה"ל. האלוף גנץ המשיך ופיתח את התפיסה ברמה המערכתית ומידת תרומתו להטמעתה בחשיבה המבצעית של צה"ל היא משמעותית ביותר.

ספר זה מנסה אפוא להקיף את עבודת הצוות בכל המעגלים שבהם התנהל סיעור המוחות שממנו צמח רעיון המולקולה הדינמית, כמרכיב היסוד של הלוחמה המבוזרת. אין כאן יומרה למחקר אקדמי דיסציפלינרי תקני, אלא ניסוח של רעיונות בתוך מעגלי ההקשר שלהם. מעבר לביבליוגרפיה קצרה של מקורות עיקריים אין בו מראי מקום והערות שוליים.

אין כאן גם יומרה לניתוח מקצועי של תובנות מתחום מדע המדינה לסוגיו. הספר עוסק בסוגיות המאקרו של גלובליזציה, התנגשות בין ציביליזציות וכדומה - רק לצורך מתן רקע הכרחי להבנת ההשתנות של סביבת הלחימה והרציונל של תפיסת הלוחמה המבוזרת, כאשר הדבר נראה לנו רלוונטי לסביבה האסטרטגית החדשה שאליה נקלעו ישראל והמערב בשנים האחרונות.

יחד עם המערב כולו אנו מצויים בסביבה שיצרה סדרה של אילוצים מסוג חדש, כגון סף הלגיטימיות, שמידת השפעתו על אופי העימות גדלה באופן משמעותי, היעלמות המטרות או "ריקון" שדה הקרב החדש, הא סימטרי, אל תוך רקעו האזרחי, והצורך להתמודד עם תהליך שחיקה דו צדדי מתמשך.

כתוצאה מכך הולכת ומתפתחת גם מערכת של מושגי הכרעה חדשים, או מצבי סיום חדשים, כמו "הכרעה מתמשכת" או "קונפליקט אלים מבוקר" וכיו"ב, שתמציתם במושג "מצב הסיום הצבאי" המסמן את נקודת המצוי של העימות המזוין במציאות זו.

מהותית, אם כן, ספר זה הוא תיאור של רעיון הצומח מתוך סדרה של אבחנות לגבי שדות הקרב העכשוויים והעתידיים - והסביבה הפוליטית חברתית שבה הם אמורים לשחק תפקיד. הוא איננו בנוי על מטא תיאוריה מנומקת שממנה נגזרים במהלך לוגי עקרונות, גישות ופתרונות.

להפך, זהו יותר פיתוח וניסוח של אינטואיציה בסיסית משותפת, של צוות אנשים עתירי ניסיון מבצעי באוויר, בים וביבשה, המתחבטים בנושאים אלה שנים רבות - לרמת הנמקה תיאורטית המאפשרת, עם מידה של סלחנות, לראות בה תיאוריה.

ככזה הוא גם איננו דוקטרינה צבאית במובן השגור של המילה. חלק ניכר מהאלמנטים שבהם אנו עוסקים איננו קיים עדיין כקיום פרקטי, חלקים אחרים הקיימים כבר, במיוחד השימוש ברשת, מצויים זה זמן בשימוש מבצעי אך טעונים עדיין לימוד ופיתוח. את התצורה שיקבלו אפשר יהיה לשפוט רק בהמשך הדרך.

לא היו לנו ספקות לגבי הדרך עצמה. ב 2003 וגם היום נראה די בבירור שהדבר - כלומר התפיסה המבוזרת - הוא בעיקרו בתחום הקונצנזוס. הלוחמה המבוזרת באמצעות מבני כוח גרעיניים דינמיים היא השלב הבא באבולוציה של סכסוכים אלימים - והטרנספורמציה של מבני הכוח הקיימים לכיוון זה הכרחית ובלתי נמנעת.

קווי שבר, או סדקים

מטפורת קווי השבר (Fault Lines) של סמואל הנטינגטון הפכה כבר למושג תקני בתיאור מרכיבי היסוד של "מלחמת הציביליזציות". המונח שאול מתמונת העולם של הגיאולוג וממבנה פלטות היבשת של כדור הארץ. התיאוריה של הנטינגטון היתה אבן דרך בניתוח המציאות הגלובלית של סוף המאה שעברה ותחילת המאה העשרים ואחת. אולם הקונוטציה שעולה כשחושבים במושגים של פלטות גיאולוגיות, היא של משטח הומוגני ורציף המתחכך בקצותיו במשטח נגדי, זהה לו בצורתו הבסיסית ובמבנה החומר.

היום ברור כבר כי התמונה מורכבת בהרבה, והמטפורה של הנטינגטון מצביעה לכל היותר על הקונטור הכללי של הבעיה. היא איננה בנויה יותר לספק את הרזולוציה הנדרשת.

אי התאמתו של מבנה הכוח הליניארי למציאות של המאה העשרים ואחת - אשר הולידה למעשה ספר זה - מתקשרת לתהליך עמוק בהרבה של שינוי בעוצמתן המעשית של מדינות, כתוצאה מהירידה בכושר המשילות שלהן וביכולתן להפעיל כוח כמדינות ריבוניות - הן לצורכי ביטחון פנים והן למול איום חיצוני. תהליכי יסוד סוציו אקונומיים ודמוגרפיים של הגלובליזציה והפרלמנטריזם, בכל העולם, ביחד עם גלי ניפוץ חדשים ישנים בתוך העולם המוסלמי - מפילים אבן אחר אבן בקונפיגורציה של הסדר העולמי שלאחר מלחמת העולם השנייה וסוף המאה העשרים.

לצד קווי השבר של הנטינגטון, שנמתחו לתפיסתו בין ציביליזציות, נוספו קווי שבר חריפים אף יותר בתוך הציביליזציות עצמן, ולמטפורה שעוררה הד כה רב בשנות התשעים של המאה שעברה, דומה שאין יותר משקל ממשי.

על פני השטח, לפחות שני מרכיבים מרכזיים הפועלים כאן הם במידה רבה השילוב של התופעות שהכול מצביעים עליהן ברמות שונות של פשטנות: גלובליזציה וטרור.

אולם בהיקף ובעומק המהלך ההיסטורי הגלובלי, ייתכן בהחלט כי אנו מצויים בתוככי תנועה גדולה בהרבה של טרנספורמציה במרכיביה היסודיים של מדינת הלאום עצמה. כפי שטוען למשל פיליפ בוביט.  לענייננו, על כל פנים, לא ניתן יותר להניח כי המערכת הא סימטרית על מרכיבי הטרור העולמי שבה, שנוצרה לאחר ה 11 בספטמבר 2001, עיראק ואפגניסטן, הנהּ תופעה חולפת. לחיסולו של בן לאדן לא היתה שום השפעה ממשית על ה"בריגדה הבין לאומית" של האיסלאם. אמורפית ורבת פנים ככל שתהיה, היא כבר היום גורם רב השפעה ואיום מרכזי על מדינות באפריקה, במרכז אסיה ובמזרח התיכון. והיא ממשיכה להתפשט ולמצוא מסגרות קינון מדינתיות, תוך שהיא חושפת ומעמידה במבחן הן את חולשותיהן האינהרנטיות של הציביליזציות המבוססות, והן את פגיעותם של מבנים מדינתיים חדשים לאיום ה"וויראלי" של סוכני הא סימטריה.

האנומליה הלבנונית היא דוגמה אופיינית לתופעה של מדינת קינון, מודל מדיני שעלול להיות יעדם המיידי של כוחות אלה. מאחורי מראית עין של מדינה ריבונית, חברה באו"ם, מתקיימת מערכת כאוטית של ארגונים וקבוצות אתניות הנשלטת בידי גורמים פנימיים וחיצוניים אשר מקיימים בידם שליטה מוחלטת במוקדי ההחלטה הלאומיים. מצב בו חיזבאללה ואיראן, בסיוע סוריה של אסד, לפני שהתפרקה, מנהלים הלכה למעשה מרכז עולמי של טרור מאחורי מסכת ממשל ריבוני, המספקת להם לגיטימציה מדינתית. צבא לבנון מתקיים כגוף סביל, במקביל לכוחות חיזבאללה ויועצים איראנים, הפועלים ונפרסים ללא כל מגבלה בכל מרחב הריבונות המדינתי - כאשר מוקדי הממשל הלבנוני הם למעשה גורמים וירטואליים כמעט לחלוטין, מצד אחד, אך מספקים עדיין את מרחב השירותים הבסיסיים של מדינה ואת הלגיטימיות של מדינת לאום, מצד שני.

כישלון האחים המוסלמים במצרים לנהל מדינה והורדתם מהשלטון בידי הצבא בקיץ 2013 הם אבן דרך משמעותית בהקשר זה. ההכרה שהשתלטות על מדינה כרוכה ביום שאחרי בקיומם של מנגנוני ממשל פועלים ואפקטיביים הן בתוך המדינה והן בקשרי החוץ שלה, הופכת את המודל הלבנוני - על יתרונות הקיום הפרזיטי שהוא מגלם - לאטרקטיבי עוד יותר. אפשר בהחלט לצפות, בשנים הקרובות, לניסיונות של כוחות איסלאם רדיקלי לשכפל את המודל הלבנוני במדינות במגרבּ, באפריקה.

התפרקות סוריה ועיראק מספקות הזדמנות חדשה לייצר מדינות קינון נוספות במזרח התיכון - ואפילו בהצטרפות החמאס לממשלת האחדות הפלסטינית, ניתן לזהות מרכיבים ברורים של שיקול כזה.

במדינות המערב, מכל מקום, אין עדיין שום ביטוי בעל עוצמה כזו לתהליך של התפוררות סמכות המדינה הריבונית - אולם סימני האזהרה הולכים ומתרבים. תופעת ההגירה המאסיבית של מיעוטים מוסלמיים בכל אירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה ותום עידן הקולוניות שינו מהותית את פני היבשת.

האיסלאם האירופי החדש איננו יותר תופעת שוליים צדדית שאפשר לראותה כמאפיין סביל של גלי ההגירה מהמזרח ומצפון אפריקה. עם הדור השלישי של מהגרים זוהי כבר מסה דתית מגדירת זהות, אקטיביסטית ובעלת משקל ממשי, המתגבשת לקראת עימות בתוככי חברות, שבהן דת ומדינה הופרדו בתהליך היסטורי אלים וקשה. תהליך שהעמיד את הדת באופן מהותי לצִדה של המדינה החילונית, לא מעליה.

עוצמתו וחיוניותו של האיסלאם האירופי כאלמנט דתי אתני, שמאחֵד קהילות מהגרים, גדולה בהרבה ממשקלו היחסי - שכאמור כבר איננו מבוטל כלל ועיקר - לא רק משום שעבורו מדינה איננה בהכרח מולדת ולאום, אלא בעיקר משום שבמובנה הבסיסי, מלכתחילה, הדת היא עוגן הקיום, המדינה רק מאפשרת אותו.

במציאות הדמוגרפית של אירופה - אם נחזור לרגע לקווי השבר של הנטינגטון - החיכוך הווירטואלי איננו על כן בין "פלטות היבשת" של המזרח והמערב, אלא החיכוך היום יומי שבין שכונה לשכונה באותה העיר, או בין תלמידים של אותו בית הספר.

אפשרות האינטגרציה של מיעוטי מהגרים איסלאמים במדינות אירופה, באופן שיעמיד שיוך דתי אתני ישן כמשנִי לשיוך לאומי חדש, לארץ שבה הם חיים, נראית על רקע זה כדבר שסיכוייו להתממש נמוכים יותר ככל שהתהליך הולך ומעמיק. היווצרות תהליכי התפוררות של הסמכות הריבונית במדינות באירופה, על מגזרים הולכים וגדלים של אוכלוסייתן, היא על כן בהחלט אפשרות ריאלית.

כאן נכנס הגורם השני. רשת הטרור האיסלאמי הבין לאומי היא הרבה יותר מאשר קבוצות הטרור האורבני של המאה שעברה, על מרכיביהן הלאומניים או האידיאולוגיים. הקרקע שעליה צומחים אנשים כבן לאדן, אימאן אל זאווהירי ומחמד עתא וכן יורשיהם הקיצוניים יותר בדעאש וג'בהאת אל נוסרא, היא בוודאי גם עניין של ציביליזציה נתונה, אך עוצמת הרציונל הדתי שלהם נובעת קודם כול מפשטות ההיקש והקוהרנטיות המוחלטת של המסר עם יסודותיה הקוגניטיביים של ציביליזציה זו.

אם הדת היא מקור הסמכות היחידי בעולם הזה, כי אז, כאשר היא מצווה להרוג את כל הכופרים, על המאמין באשר הוא מאמין לצאת ולעשות זאת. המסר הוא בהיר, טוטאלי, חסר פשרות ואיננו משתמע לשתי פנים. הוא נובע ישירות מדברי הנביא ומקבל צידוק שוטף - בכל יום על פני הפלנטה - מדורסנותם המדינית, התרבותית והסוציו אקונומית של הלא מאמינים.

עם מסר כזה ועם קונפליקט אתני דתי הולך ומעמיק, גם בתוך עולם האיסלאם וגם בחברות ההטרוגניות של העולם המתועש - היה ככל הנראה ממש בביטחונו של בן לאדן שלעולם לא יחסרו לו שאהידים.

ועל כן, בהינתן המשכיותם של מרכיבי הגלובליזציה והטרור האיסלאמי העולמי, אין דרך אלא להניח גם את המשך המלחמה בטרור בשנים הקרובות במדינות המערב, ובעולם המתועש ככלל, כחלק נלווה למאמץ האינטגרציה של האוכלוסיות המוסלמיות הגדולות שכבר מצויות שם.

המשמעות היא שעצם המושג "ביטחון לאומי" עומד בפני שינוי מהותי.

יש כאן מעבר מהתמודדות מול איומים של מדינות לאום, להתמודדות עם איומים של מערכת תאית, אמורפית, הפזורה עמוק ברבדיה של אוכלוסייה שהיא ביסודה אוהדת, או לפחות פאסיבית. מערכת שיש לה יכולת אפקטיבית להפיל ממשלות באמצעות מניפולציה רצחנית על המכניזם הדמוקרטי, פשוטו כמשמעו - כפי שקרה בספרד אחרי הפיגוע ברכבת במארס 2004.

מעבר זה חייב פיתוח של גישה שונה לפרמטרים של בניין והפעלת כוחות צבא וביטחון לאומי, והתהליך הוא בעיצומו בכל העולם המתועש.

האבחנה בין ביטחון פנים להגנה הולכת ומיטשטשת. ארגונים אוכפי ריבונות בעלי ייעוד נפרד כגון משטרה, מכס, משמר לאומי וצבא, נכנסים כבר עכשיו האחד לתחומי האחר ויצטרכו לעבור שינוי על מנת להישאר רלוונטיים ואפקטיביים. עקרונות יסוד של זכויות האזרח עומדים בפני מבחנים חדשים. האינטרנט כזירת פעולה של הטרור הופך למוקד החיכוך בין האזרח לאלה שמנסים להגן עליו.

במובן מסוים הדחף הישן, הכמעט אוטומטי, לשמֵר עוצמה צבאית במובנה המסורתי - מטוסים, אוניות, טנקים - כנכס ביטחון בין מדינתי, היווה בשנים האחרונות גורם מעכב בתהליך ההתאמה של מדינות העולם המתועש למציאות המתהווה. קודם כול משום שהִזרים השקעות כבדות לנכסים שחשיבותם יורדת. הפרמטרים המרכזיים של עליונות צבאית ואיזון בין מדינתי אינם נותנים עוד תשובה אפקטיבית לאתגר של לחימה א סימטרית בטרור. בחזיתות הלחימה שבהן נעשה בנכסים אלה שימוש - עיראק, אפגניסטן, לוב, ובמובנים שונים אולי אך עדיין דומים, גם בלבנון - בחזיתות אלה ההישגים חלקיים מאוד.

יתרה מזו, ההתפתחות החדשה של זירת הסייבֵּר כזירה בין מדינתית החלה להסיט עכשיו חלק גדול מהמשאבים שהושקעו בעבר בבניין כוח צבאי מסורתי, לפיתוח כלים שאין בינם ובין הצבא כפי שהכרנו אותו ולא כלום.

על רקע זה הולך ומתהווה תהליך רחב ובלתי ממוקד עדיין של התאמת המבנים המסורתיים של סמכות ואכיפה של הכוח המדינתי, ביחד עם פירוק לגורמים של מבני הכוח הליניארי המסורתי וחיבורם ברשת, כתגובת נגד לאיום האמורפי שמולו הם ניצבים.

אנו עוסקים בעיקר בנגזרת הצבאית של תהליך זה כפי שהיא אמורה לבוא לידי ביטוי בשדה הקרב העתידי, ופחות בסביבתו האזרחית. עם זאת, ברור לחלוטין כי סביבת שדה הקרב העתידי עצמה הפכה אמורפית וגלובלית יותר, אין בה יותר חזית ועורף, ולא מתקיימת בה האבחנה הישנה בין מטרה לרקע שלה. אין כאן יותר עימות בין כלי מלחמה העומדים זה מול זה.

התשובה הצבאית חייבת על כן להתאים את עצמה לשינוי. עליה להיות סלקטיבית, מדויקת ומידתית. ולשם כך הכרחי לשנות מן היסוד את התפיסה, המבנה והאופי של הכוח הצבאי.