DONNA SARITIKA
TERUEL, SPAIN
MARCH, 1492
גלגלי העגלה חורקים ברעש עמום, משקשקים ומטלטלים את העגלה מצד אל צד. בעלי, החכם בכור אברהם-אלייקים, מוביל את הפרדות בחשכת הלילה בזהירות רבה ובשקט. צללי העצים נראים לפרקים כמו דמויות חייליו של המלך פרננדו, עד שיורדת עלינו הידיעה שהם פרי דמיוננו בלבד.
מפעם לפעם, אחד הגלגלים נתקל בסלע ומקפיץ את העגלה על נוסעיה. אנו מחניקים את קריאות האימה מהפחד להידרדר לתהום, בגלל החשש שמישהו שם ביער ישמע אותנו ויעלה על עקבותינו. אנו נושמים לרווחה אחרי כל מהמורה, כשאנו נוכחים לדעת שהטלטול לא העיר את הילדים הישנים, המכורבלים יחד בצפיפות מאחור. יש לנו שלושה בנים קטנים ובת, כמעט בת שתים-עשרה, סָאנוֹס קֵי מֵי אֵיסְטֵין: יעקב, מואיז, אשר ורבקה. ארבעתם יחד עם היתום שמעוניקו הקטן, בנו של בן דודו של אברהם, ישנים לצד המטען שלנו, בין חביות הטבק, היין, שקי התבלינים והאורז, ואינם מוציאים הגה מפיהם גם כאשר הם רועדים מקור או מפחד. כולנו מצווים לשמור על דממה מוחלטת, ובעיקר מצווים לשמור מכל משמר על המטען היקר, שלא ייפול חלילה מהעגלה או ייפגע. במטען זה תלויים חיינו ועתידנו.
כל טלטול הדהד בראשי: “לך לך מארצך וממולדתך!“
אני יושבת לצדו של אישי אברהם אך עודני מביטה בו בגעגוע...
כבר לפני ימים ספורים אברהם שב ממסעותיו בים. הוא עשה את דרכו אלינו חזרה מוולנסיה הרחוקה, לאחר שלוש שנים בשליחות המלך פרננדו. במהלך כל השנים הללו, המשיכו פרננדו השני, מלך אראגוניה, ואשתו איסאביל, מלכת קסטיליה, במסעות הכיבוש שלהם בתוך ספרד ומעבר לים. לכל אורך התקופה הזו לא ראינו את אברהם וכמעט ולא שמענו ממנו דבר, חרדנו לגורלו וציפינו בכמיהה לרגע שבו ישוב אלינו בריא ושלם.
פרננדו הכיר את אברהם עוד מילדותו, והוא נטה לו חסד הודות לידידות המופלגת אשר שררה בין אביו של המלך, חואן השני, מלך אראגוניה, לבין אביו של אברהם, חיים, שהיה רופא מוערך בממלכה. פרננדו, שהעריך את נאמנותם של בני המשפחה היהודית לחצר המלוכה, גייס את אברהם לשמש, בדומה לאביו, רופא ומתורגמן בצי המלכותי, במהלך מסעות הכיבוש שלו. בנוסף לכישורי הרפואה שהיו לזכותו, הוא יודע גם שבע שפות על בוריין: ספרדית, אנגלית, צרפתית, לטינית, ערבית, לשון הקודש ופורטוגזית. ידיעת השפות הללו הייתה נכס חשוב למלכים במלחמות הארמדה של צבא ממלכות אראגוניה וקסטיליה, כנגד צבאות אויביהם בים וביבשה, וזה מה שהפך לכרטיס ההצלה שלנו.
למזלנו הטוב, איש בצי הימי לא ידע על יהדותו של אברהם, שהיטיב להסתיר את זהותו הדתית.
בתמורה להיענותו להצטרף למסעות המלחמה של המלך פרננדו, קיבלנו מידי המלך והמלכה כתב הגנה חתום בטבעת המלוכה. כתב ההגנה, הגדיר את מעמדנו כפָּאטְרִימוֹנְיוֹ נוּיֵיסְטְרוֹ, מה שאומר שאנו, אברהם ובני משפחתו, משתייכים באופן מוחלט לפרננדו השני, על תקן קניינו ורכושו הבלעדי, ולאיש אסור לפגוע בנו ולו גם בשיערה אחת משיערות ראשנו.
ברקע הבהיקו פסגות ההרים האדומות של ממלכת אראגוניה, אשר הקיפו אותנו מכל עבר. כאשר הבטתי מקרוב באברהם, ראיתי שהוא עדיין עייף ומבולבל מקצב ההתרחשויות המהיר של אירועי הזמן האחרון, והוא השיב לי במבט עגום, עצב רב נסוך על פניו, ללא אומר ודברים, שעלולים להסגיר את גוון קולו. אברהם שלי, החזק, שהיה העוגן שלנו, צוק איתן וגיבור מלחמה, שנלחם באויבי ספרד ללא פחד ומורא. ראיתי בעיניו עד כמה הוא חרד מפני העתיד הצפוי לנו ולכל היהודים בספרד. מפני העתיד הבלתי נודע.
מבטו חסר האונים והמודאג עורר חלחלה עמוקה בלבי.
“את יודעת שדון יצחק אברבאנל, שר האוצר של פרננדו, הציע שש מאות אלף כתרים לאִיסָאבֵּיל ופרננדו, כדי שיבטלו את פקודת הגירוש ליהודים?“, שאל לבסוף בקול עייף וחרישי.
“לא ידעתי...“, השבתי מופתעת, “הידיעות על כך לא הגיעו לטרואל“.
“דובר על סכום דמיוני של כסף שהיה יכול להעשיר מאוד את אוצר הממלכה“, הוסיף.
“האם הם קיבלו את ההצעה?“, שאלתי בסקרנות, מנחשת בלבי את התשובה.
“איסאביל ופרננדו שהעריכו מאוד את דון אברבאנל, הסכימו לכך בתחילה. הסכום הגדול יכול היה להציל את קופת המדינה, אשר הדלדלה מאוד עקב המלחמות התכופות, אך הם לא יכלו לעמוד בפני סירובו התוקפני של ראש האינקוויזיציה תומס דה טורקמדה, שהפך להיות האיש החזק והמפחיד ביותר בממלכה. טורקמדה, בפנטיות הדתית שלו, זעם על השיקולים הכספיים שהנחו את פרננדו ואיסאביל. הוא הזהיר אותם שאם יבטלו את פקודת הגירוש הם יוכיחו לכל הנתינים הנוצריים בספרד, שהכסף חשוב להם יותר מהדת הקתולית ומהמחויבות שלהם לאל, לבן ולרוח הקודש. באזהרה זו הסתתר איום כמעט מפורש, שהכנסייה והאינקוויזיציה יימנעו מהלך זה בכל מחיר, דבר שיעמיד בסכנה את הישגיהם המרשימים באיחוד ספרד. איסאביל ופרננדו שחששו מכוחו העצום של טורקמדה, הבינו את משמעות דבריו, נכנעו ללחץ שהוא הפעיל עליהם, ודחו את הצעתו הנדיבה של דון אברבאנל“.
אברהם, ששמע רחש מבין העצים, נדרך מיד, עצר את שטף דבריו - שולח את ידו במהירות אל נדן חרבו, מוכן לקראת כל תקרית שתתרחש. “ששש...“, לחשתי והצבעתי בחיוך על צלליתו של שפן מבוהל שחצה את דרכנו.
אברהם נשם לרווחה, והמשיך את סיפורו על דון יצחק אברבאנל. “מהשמועות שהגיעו לאוזני“, אמר, “המלכים ניסו לשכנע את דון אברבאנל להמיר את דתו, מפני שהם לא רצו לאבד את שר האוצר היהודי המוצלח שלהם. אברבאנל הבין שלא רק הוא נמצא בסכנת שמד, אלא שכלו כל הקצין על כל יהודי ספרד, ועל כן החליט לעזוב עכשיו ומיד את הממלכה, יחד עם רבים ממנהיגי הקהילות היהודיות ועם חלק גדול מבני עמנו“.
קולו הסגיר את כעסו הרב, שנבע מכך שבזבז את כל השנים הללו, הרחק מספרד מולדתו ומבני משפחתו, בשירות המלכים. קולו הביע את האכזבה העמוקה מכך, שממש בדומה לדון יצחק אברבאנל, אף הוא הקריב למען הצלחתם של פרננדו ואיסאביל, במימוש שאיפתם להשלים את הרקונקיסטה. למען המולדת שמנהיגיה וכנסייתה החליטו לטהר אותה מיהודים.
כאשר שמעתי את שמו של טורקמדה, האיום והידוע לשמצה, התכווצתי במושבי ברעדה. די היה בכך שרק שמו יוזכר, על מנת שהדבר יטיל אימה ומורא בקרב הנוצרים החדשים בספרד. סיפורי אכזריותו, הסתת ההמונים בהוראתו כנגד הגּ'וּדְיוֹס קוֹנְבֵירְטִידוֹס, האנוסים והיהודים וזוועות מוסד האינקוויזיציה, שעמד בראשו, נפוצו בכל אראגוניה ומלכויות ספרד.
טרואל, העיר הקטנה בממלכת אראגוניה, נחשבה לעיר קוסמופוליטית ופלורליסטית, שהשולטים בה לא היו מבני אצולה, אלא אליטה של סוחרים בעלי רכוש שביניהם גם מומרים. בעיר טרואל נמצאת כיכר השור. האגדה המיוחסת לכיכר זו מספרת שבמאה השתים-עשרה, במסעות כיבושיו בין סרגוסה לוולנסיה, עבר מלך ארגוניה אלפונסו השני בכפר הקטן יחד עם אביריו. האבירים הספרדיים ראו באחד הלילות שור, שהלך בעקבות הירח. הם הלכו בעקבותיו, ובמקום שבו נעמד והרים עיניו לשמים, החליטו להקים ישוב נוצרי - את העיר טרואל - וכך הפכו שור וכוכב להיות מסמלי העיר. לא הרחק מכיכר השור נמצאת הח'ודרייה, שהייתה חלק ממרקם החיים המשותף. תושבי העיר ומנהיגיהם, התנגדו התנגדות נחרצת לפעילות האינקוויזיטורים ששלח טורקמדה. העיר עמדה במצור במשך שנה עד שנכבשה. אחרי הכיבוש יכלו האינקוויזיטורים לפעול בה באין מפריע.
המחשבות על טורקמדה הסבו לי צער, העכירו את רוחי והגבירו את פעימות לבי. חולשה נוראית אחזה בי בכל גופי. אברהם, שהבחין מתוך החשיכה בחיוורוני, השקה אותי מים ושאל אם ברצוני לעצור למנוחה. כאשר התאוששתי רק כעבור זמן מה, ביקשתי לדעת את המענה על השאלות שלא הייתה לי תשובה עליהן.
שאלתי אותו בסקרנות, “מדוע אתה ויצחק בחרתם את דרך הבריחה מהרי הפירנאים הרחוקים כל כך?“
לא הצלחתי להבין מדוע בעלי, שהיה יורד ים, לא בחר את הדרך הקצרה יותר לרדת מההרים לוולנסיה, ומשם דרך הים לצרפת, שאליה שאף כל כך להגיע.
“נמל החוף של ולנסיה מסוכן לנו“, הסביר. “יציאה דרך הים הייתה מסכנת את כל המשפחה. אילו הייתי מגיע יחד אתכם לנמל ולנסיה, היו רבי החובלים מזהים אותי מיד... ואת כבר יכולה לתאר לעצמך מה היה קורה לנו“.
אברהם חי בחשש מתמיד ויומיומי שהסוד שהסתיר במומחיות גבוהה במשך שנים רבות ייחשף. זו הסיבה שמעולם לא סיפר לחבריו בצי על אשתו ועל ילדיו, ועל בני משפחתו האחרים, ואפילו לא על מקום מגוריו האמתי. חבריו לנשק, שרחשו לו כבוד מופלג, ראו בו נוצרי, קתולי, צמחוני, מתבודד, שאינו מתערה באורח החיים הסוער של המלחים. כולם הניחו שהוא רופא-נזיר ממסדר קלטרבה שבאלקניץ, שכל עניינו מסתכם בעיסוקו ברפואה ובצבא. הם לא ידעו שכאשר הוא מתבודד בחדרו, הוא עוסק בלימוד תורה ובפרשנות כתבי הקודש היהודיים, שהיטיב להסתיר בצרורותיו. כולם הכירו אותו בשם דוקטור סָלְבָאבִידָאס דֶה אָלְקָאנִיץ, שהמשמעות שלו היא הרופא מציל החיים ממנזר אלקניץ שבאראגוניה.
“כיצד הצלחת להגיע אלינו?“, שאלתי, מתוך הבנה עד כמה הוא הסתכן בכך שחיפש אחרינו. המאמצים שלו למצוא אותנו, היו עלולים לחשוף את זהותו האמתית.
“עוד כשהייתי בים שמעתי על ההידרדרות במצב היהודים באראגוניה וכך גם בכל ממלכות ספרד“, החל מתאר את קורותיו במענה על שאלתי, “שמועות שהתחזקו עם עגינתנו בערי החוף של הממלכות הספרדיות“, הוא הוסיף והפליג בתיאור תלאותיו עד לשובו אלינו.
“כאשר נודע לי על כוונותיהם של פרננדו ואיסאביל לחתום על צו גרנדה, הבנתי שזה לא משנה עד כמה אסתיר את יהדותי, הקץ קרב. חשתי בלבי שהקץ קרב! ידעתי שאם לא אפעל במהירות כדי להוציא אתכם מאראגוניה, יבוא השמד גם עליכם, האנשים היקרים לי ביותר עלי אדמות. ידיעה זו לא נתנה לי מנוח... היה ברור לי שפקודת גירוש כללית תבטל באופן מידי את תקפותו של כתב ההגנה ואת החסות שלנו מהמלכים“.
“ברגע שהספינה שלי עגנה בנמל ולנסיה“, המשיך לאחר הפוגה קצרה, “נמלטתי באישון לילה, בהשאירי בתאי את כל רכושי, כולל כתבי הקודש. ידעתי שככול שאגיע מהר יותר, כך יגברו הסיכויים שלי להצילכם. חברתי לשיירת סוחרים גדולה, שיצאה מספינה שעגנה בסמוך לספינתי, אשר הובילה סחורות על פרדות לטרואל, כשאני מסתיר את פני בגלימתי, על מנת שלא יזהו שיש זר ביניהם. לא ידעתי שהעבירו אתכם לח'ודרייה. ואני הייתי כל כך קרוב אליכם...
"חמקתי משיירת הסוחרים והמשכתי ללכת ברגל לאלבארסין, כשאני מסתתר ביום וצועד בלילה, מתחמק מכל מפגש עם נפש חיה, שעלול היה להסגיר אותי. חששתי שחייליו של פרננדו עלולים לרדוף אחריי, מכיוון שערקתי מהשירות בספינה. ליד הנהר, פגשתי סוחר יהודי מומר מקרב מכרינו, שחשש תחילה לדבר אתי, אך כשראה שאין איש בסביבה, הואיל לספר לי שכל היהודים באזור, כולל אחיי ובני משפחתי, הלכו לשמד“.
אברהם היה נסער והושיט ידו למושכות על מנת לייצב את תנועת הפרדות שמשכו את העגלה, בדרך הסלעית והעקלקלה. “רוחי נפלה“, המשיך, “איבדתי את כל התקווה שלמענה חייתי. חשבתי באותו רגע שאין יותר טעם להמשיך ורציתי לשים קץ לחיי“.
ליטפתי את ידו של אישי האהוב, כשלבי פועם בחוזקה. דבריו ריגשו אותי עד דמעות. הודיתי בקול לאלוהים, על כך שאברהם לא איבד את אמונתו, ועל כך שלא ביצע בעצמו את הנורא מכול.
“העיקר שאתה פה אתנו עכשיו, קֵירִידוֹ“, אמרתי כשאני נושאת תפילת הודיה גם בלבי.
אברהם עצר את דבריו ונשם נשימה עמוקה לפני שהמשיך, “בהחלטה לא הגיונית של רגע, כאילו אלוהים הנחה אותי, אזרתי כוחות והחלטתי בכל זאת לסור לביתנו, בחסות החשיכה, ולהיווכח בעצמי בנכונות הדברים שאמר לי אותו מומר. כשהגעתי לשם חלון המטבח היה מואר. כשהצצתי מבעדו, הייתי המום לראות את יצחק אחי וראשל - אחותך וגיסתי - עומדים שם בריאים ושלמים. ואת ההמשך את, כמובן, יודעת...“
אברהם הביט בי כלא מאמין. הוא התקשה להפנים את העובדה שאהוביו שרדו את הנורא מכול ועדיין לצדו.
המשכנו לנוע בדרכים, כשאברהם מנווט בעזרת הכוכבים. התקדמנו בלילות דרך העמקים, ובימים הסתתרנו במערות שמצאנו במדרונות ההרים, לצדי הדרך. עקפנו את השדות שמסביב לטירות האצילים והשתדלנו להתרחק מהם ככל שניתן, על מנת שלא יבחינו בנו האריסים.
אברהם נהג את הפרדות שעות ארוכות, תוך כדי שאנו מגלגלים בינינו את השתלשלות קורות היהודים ואת ההידרדרות במצבם במהלך מאה השנים החולפות, בממלכות השונות בספרד, בצרפת, בגרמניה ובמקומות נוספים בעולם, שהובילו למצב הנוכחי.
במקומות הללו, היהודים סייעו למלכים בהלוואות ובמענקים, כדי למלא את קופתם ואת אוצרותיהם, ולמרות שהם מילאו אחר כל מבוקשם, הם זכו ליחס מחפיר, לפרעות, לרדיפות ולגזירות שונות ומשונות, שאילצו רבים מהם להימלט למדינות אחרות או להתנצר.
“זו הייתה השיטה הנבזית של המלכים“, רטן, “כדי לא להחזיר את הלוואות הענק שהם לקחו מהיהודים, הם גירשו אותם, במקרה הטוב, ובמקרה הרע, רצחו את האומללים, שאיתרע מזלם“.
שאלתי את אברהם אם יש לו ידיעות על בני משפחותינו בקהילות השונות בספרד ועל מה שעלה בגורלם.
“במסע האחרון שלנו“, נזכר אברהם, “ספינתנו עגנה במורסיה“.
“פגשת את בני דודיך?“, התפרצתי לתוך דבריו בהתרגשות.
מורסיה, עיר הנמל היפה שבקסטיליה, הייתה רחוקה מטרואל שבממלכת אראגוניה. יחד עם העברת השליטה מממלכת אראגוניה לממלכת קסטיליה, אלפונסו העשירי קיבל גם את המשפחות היהודיות, ביניהן בני משפחותינו, שהמשיכו לשמש בתפקידי גביית המסים. בני המשפחה, שיצאו בשליחות המלך החדש מטרואל לערים טולדו ומורסיה, ונאלצו להיקרע מסביבתם ומעירם בצו המלך, הוסיפו את שמה של עירם האהובה לשמם, בשינוי אותיות מזערי. תוספת זו נועדה להקל על בני קהילתם ומשפחותיהם לאתר אותם במקומות הזרים שאליהם נשלחו.
על אף המרחק הרב, הצלחנו לשמור על קשר עם בני דודיו של אברהם, שנפוצו ברחבי ספרד, ולכל מקום אליו הגיעו נטלו לידיהם את הנהגת הקהילה המקומית. במסגרת תפקידם כגובי מסים, הם היו מגיעים לטרואל, ומתארחים אצלנו לתקופות ארוכות.
אברהם חייך קלושות למראה תגובתי קצרת הרוח, “הצלחתי להתחמק מחבריי לנשק והלכתי לפגוש את בני דודיי. המפגש היה מרגש ויחד עם זאת גם העציב אותי במידה רבה“, אמר והמשיך בתיאוריו.
הוא סיפר כיצד הם שרטטו בפניו את השינוי לרעה, שחל ביחס של המלך והמלכה כלפיהם בעקבות לחץ הכנסייה; הם סיפרו על הפעמים הרבות שבהן הם עצמם הושלכו לכלא, כיוון שלא הצליחו לעמוד במכסת המסים שנדרשה מהם לגבות מסוחרי הכבשים, שנחשבו לעשירי הממלכה; על הלחץ הכבד שהוטל עליהם, שהלך וגבר, לגבות מסים בלתי הגיוניים מהקהילה היהודית, שמשאביה הידלדלו עד מאוד, עקב הגזירות וההלוואות שהיא נדרשה להפקיד באוצר הממלכה; על חליפת המכתבים שלהם עם המלך עצמו, ותחינתם בפניו שיקל עליהם ועל קהילתם; על האגרות למלך, שנכתבו מדם לבם, שבהם היה עליהם לשקול בזהירות מופלגת כל מילה, לבל יעוררו את חמתו. בני דודיו ציינו בפניו, שהם מנסים לשכנע את בני קהילתם, לאסוף כל מה שהם יכולים לשאת אתם, ולעזוב באופן מידי את ספרד, בטרם יבולע להם.
“הם אמרו לי שגם בני דודינו בקאלה דה הינריס, מצטרפים אליהם יחד עם בני משפחותיהם וקהילתם. עשה כמונו, אמרו, לפני שיהיה מאוחר מדי... עזוב מיד את ספרד יחד עם משפחתך, הם התחננו בפניי“, אמר.
“לאן היו מועדות פניהם?“, שאלתי בסקרנות ובחשש. קיוויתי שנוכל להתאחד אתם בעתיד הקרוב. הדברים הללו הבהירו לי את מה שאברהם כבר ידע הרבה זמן - אין עוד שום מקום בטוח ליהודים בכל רחבי ספרד.
“הם החליטו לצאת יחד עם משפחות רבות מבני קהילתם בתוך ימים ספורים לפורטוגל דרך הים. הם חשבו שזה יהיה מקום יותר בטוח עבורם. אני, לעומת זאת, מטיל ספק בבחירתם, יש לי תחושה לא טובה לגבי פורטוגל“, השיב אברהם.
“אני מניחה שבימים אלה הם מבססים את חייהם שוב במקומם החדש“, ציינתי בקול חרישי, מודאג.
אברהם הנהן בראשו, “יעבור זמן רב עד שנקבל מהם ידיעות, אולי אפילו שנים“, קבע בצער, מחשבותיו נודדות עד לפורטוגל, תוהות על גורל בני משפחתו.
אברהם המשיך ותיאר בפני את הידיעות שליקט על מצבן של הקהילות היהודיות השונות בספרד. התמונה שהצטיירה בפני הייתה עגומה ונצבעה בגוונים קודרים.
החודשים הרבים שבהם שהינו בדרכים אפשרו לשנינו לשוחח בלי הפרעה, לאורך שעות ארוכות, במיוחד כאשר הילדים נמו את שנתם. הקשבתי בסקרנות רבה לסיפוריו של אישי ונפעמתי מידיעותיו הרבות, על חיי היהודים בקהילות השונות. שמעתי ממנו לראשונה על אירועים שהתרחשו בעבר, שלא ידעתי על אודותיהם דבר, על עלילות דם ופרעות ביהודים בממלכות הנוצריות בספרד לפני הכיבוש המוסלמי. וכן, על תור הזהב של יהודי ספרד תחת השלטון המוסלמי, שנמשך כמה מאות שנים, עד שערים אלו נכבשו על ידי הנוצרים, והמלכים הטילו את גזירותיהם על היהודים ועל המוסלמים כאחד.
מדי פעם הגיעו שמועות לאלבארסין ולטרואל על קהילות בני עמנו הרחוקות, אשר נפגעו על ידי המון מוסת, שהכנסייה הרעילה בשנאת יהודים. השמועות הללו הדאיגו אותנו, חרדנו לגורלם של קרובינו הרחוקים. גם אצלנו המצב היה קשה והיינו טרודים במאבק הישרדותי יומיומי מפרך.
אברהם סיפר לי על מסעותיו בים, על הקרבות הימיים והיבשתיים נגד ציי מלכים שונים, על המקומות המופלאים שאליהם הגיע ועל הקהילות היהודיות שפגש במסעותיו. כשאברהם סיפר על חיי היומיום שלו הצטיירה בפני תמונה מדכדכת של איש בודד הנלחם בשדה הקרב, והמטפל בחולים ובפצועים, אשר חי בצל סכנת החשיפה של יהדותו בספינות שעליהן שירת. הוא ידע שאם סודו יתגלה תעמוד משפחתו בסכנה, מפני שהכנסייה תדאג להפעיל את לחצה הכבד על המלכים, על מנת שישללו ממנו וממשפחתו את הגנת המלך.
הקשבתי לתיאוריו בצמא והחמלה שחשתי על אישי ועל שנות בדידותו, רק הלכה וגברה ככל ששמעתי יותר.
הגענו למעבה אחד היערות, לאחר שעות רבות ומתישות של הטלטלות בדרכים. לא ידעתי עד כמה עמוק היינו בתוך החשיכה: הדרך הייתה נפתלת ונראתה אין סופית, כשלצד השביל הצר, עליו קרטעה העגלה, הבחנו לעתים בתהום פעורה. נשמתנו נעתקה, אך המשכנו בדרכנו, מתגברים על הפחד, מפני שהחשש שיגלו אותנו היה גדול יותר. כשהדרך הפכה להיות מסוכנת ובלתי נראית, היה אברהם עוצר את הפרדות, בודק היטב את השטח ומנסה לפלס דרך במעבה היער.
“הפרדות חייבות מנוחה קצרה, אסור להן לחלות מתשישות“, היה מציין אברהם בלחש ומתיר את הפרדות מייצולן, מטפל במסירות בפצעיהן, שנגרמו מהדרך הקשה, מרוקן עבורן שק קטן של תבואה, וממלא חבית קטנה של מים על מנת להשקותן.
כשהבחין בפניי המודאגות, הבטיח לי, שוב ושוב, שהאזור שומם לגמרי וכי אין כל חשש שמישהו יבחין בנו עד עלות השחר. רק אז ירדנו לנוח וללגום מעט מים מהנחל המפכה שזרם בין העצים.
הוצאתי מתוך חבית עץ קטנה את הפָּסְטֵילִיקוֹס קוֹן בֵּירֵינְגֵ'ינָה, שהכינה עבורנו אחותי ראשל, אותם ארזה יחד עם מאכלים אחרים וטמנה בעגלתנו לקראת המסע.
אברהם אכל בתיאבון, אחרי שכל השנים רחוק מהבית הוא לא טעם מהמאכל, שהיה כה אהוב עליו.
ואני לא הפסקתי לדמוע...
הבנתי עד כמה סיכנה אחותי את עצמה בהכינה את מאפה הבֵּירֵינְגֵ'ינָה: החציל זוהה עם היהודים, ואף כונה על ידי הנוצרים בלעג "התפוח היהודי". כבר בטרואל הגיעו לאוזננו שירי הלעג שהיו שרים ליצני החצר על התפוח המוזר והתפל של היהודים, אשר מבשלים או מטגנים אותו, ואוכלים אותו בתאווה גדולה. שירים שאחר כך שר בלהט של שיכורים, ההמון בכיכר העיר, ואשר גרמו לנו למבוכה ולהשפלה. כל היהודים בספרד, שהמירו את דתם לנצרות, ידעו לנקוט במשנה זהירות, ולא להיתפס עם חצילים, לא בבישולם ובוודאי שלא באכילתם בפומבי! כולנו היינו מודעים לכך שהאינקוויזיציה לקחה לחקירות את הנוצרים החדשים, רק משום שנחשדו באכילתו של פרי הגן התמים, אשר היהודים נהגו לטגן אותו בשמן זית, ולא השתמשו בטיגוניהם בשומן חזיר בדומה לנוצרים.
“כמה הסתכנה אחותי בהכנת מאכל זה ואיזה מסר של אהבה היא העבירה לנו במאפה, שאמי ואמך נהגו להכין לנו לקראת שבת“, אמרתי לאברהם, שחייך לעברי והנהן בהסכמה.
אברהם לא הצליח לישון למרות עייפותו הרבה, אירועי הימים האחרונים גרמו לו לאי שקט רב. הוא לטף את ידי ברוך ובאהבה, כמנסה להרגיע את נשמתי הדואבת ולהקשיב לרחשי לבי, אחרי שהיה כל כך רחוק ממני בימים הקשים שעברו עליי.
ניסינו לנוח לקראת המשך המסע, אך עתידנו הבלתי צפוי ריחף כעננה שחורה מעל לראשנו, שהדירה שינה מעינינו.
